עתירת אסיר כנגד החלטת ועדת השחרורים שמקום מושבה כלא כרמל, אשר ניתנה ביום 17.11.13 בפני הרכב בראשות כב' סגן הנשיא בדימוס, השופט שילוני. יצוין כי ההחלטה ניתנה ברוב דעות, ולפיה נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון, כנגד דעת מיעוט אשר סברה כי יש מקום להורות על שחרור מוקדם. העותר יליד 1965. על פי האמור בהחלטת הועדה, הוא מרצה מאסר חמישי למשך שנה ועוד 83 ימים, וזאת בגין עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה (2 עבירות), נהיגה ללא ביטוח (2 עבירות), נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בקלות ראש. הרקע למאסר אותו מרצה העותר כעת, פורט הן בהחלטת הועדה והן בגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, בתיק פ"ל 6317-03-13. רישיון הנהיגה של העותר פקע ביום 15.3.88. העותר המשיך לנהוג ברכבו, וזאת לאורך תקופה ממושכת של למעלה מ-20 שנים. ביום 9.1.11 נתפס העותר, כאשר הוא נוהג ללא רישיון, כאמור, מזה כ-23 שנים. העותר הובא בפני בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, בתיק תת"ע 3127-05-11 (להלן: "התיק הראשון"). בית המשפט בחן את מכלול הנסיבות, לרבות נסיבותיו האישיות של העותר (הנאשם שם), וגזר עליו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה, קנס כספי וכן פסל אותו מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה וזאת לתקופה של 36 חודשים. גזר הדין ניתן ביום 15.7.12. לא חלף זמן רב, והעותר נתפס ביום 28.3.13 כאשר הוא נוהג ברכב פרטי, זאת כאמור בתקופה בה הוחל עליו עונש של פסילת רישיון. העותר הובא שוב בפני בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, בתיק פ"ל 6317-03-13, שם נגזר עליו עונש של 10 חודשי מאסר בפועל. בנוסף הופעל עונש המאסר המותנה שנגזר עליו בתיק הראשון, באופן שבו חלק מתקופת המאסר המותנה ירוצה בחופף וחלקו במצטבר, וסך הכל הורה בית המשפט כי העותר ירצה 12 חודשי מאסר, מיום מעצרו. בנוסף נגזר עליו עונש של מאסר מותנה, ועוד 36 חודשי פסילה בפועל ופסילה מותנית. לתקופת מאסר זו הצטבר גם עונש מאסר נוסף שעניינו 83 ימים, שהם יתרת התקופה שהיה על העותר לרצות בדרך של עבודות שירות. העותר הופיע בפני ועדת השחרורים והעלה שורה של טענות. בין היתר טען כי מצבו הרפואי מצדיק את שחרורו ממאסר, בהיותו אדם הלוקה במחלת הפסוריאזיס. עוד טען הוא בפני הועדה, כי ראוי לאמץ את המלצת הרשות לשיקום האסיר אשר הוגשה לועדה, ולפיה גובשה עבורו תוכנית טיפולית פרטנית במסגרת הקהילה במועצה האזורית חוף הכרמל. העותר טען בפני הועדה, כי לא נשקפת סכנה משחרורו, והצביע על כך שהשתתף בפעילויות חינוך בכלא, אין לו רקע התמכרותי, ובנסיבות אלה, מתוך התחשבות גם במצבו הכלכלי הקשה וכן במצב בריאותה של בת זוגו, עתר הוא להשתחרר שחרור מוקדם. ועדת השחרורים אשר שמעה את טענותיו, דחתה את בקשתו. הועדה סברה כי בשים לב לעברו הפלילי, הן התעבורתי והן בעבירות פליליות אחרות, ובהתחשב בעובדה שבעבר שוחרר שחרור מוקדם ברישיון ולא חזר למוטב, כי אז אין מקום להיעתר לבקשתו. לעניין זה סברה הועדה, כי מסוכנותו של העותר עולה מתוך העובדות כפי שפורטו בגזר הדין שגזר את מאסרו, ובנסיבות אלו לא ניתן לאשר את שחרורו המוקדם של העותר. דעת המיעוט סברה כי למרות עברו המכביד ועבירותיו החמורות, ונוכח מצבו הבריאותי הקשה והעובדה שהוא סועד בת זוג חולה, ובשים לב לחוות דעת רש"א, ניתן להיעתר לבקשתו. העותר טען בפנינו טענות זהות בעיקרן לאלה שנטענו בפני ועדת השחרורים. לטענתו, החלטת הועדה היא בלתי סבירה ובלתי מידתית, בשים לב לעובדה שעל פי חוות הדעת של רש"א, לא נשקפת מסוכנות משחרורו המוקדם של העותר, ובנסיבות אלו היה מקום לתת משקל, הן לחוות הדעת של רש"א והן לנתונים בדבר מצבו הבריאותי של העותר וכן מצבה הבריאותי של בת זוגו. העותר טוען כי עברו הפלילי שאינו תעבורתי הוא מלפני תקופה ממושכת, ולא ניתן כיום לזקוף עבר זה לחובתו במסגרת השיקולים, ולא ניתן ללמוד מכך על מסוכנות. בטרם נתייחס לטענותיו של העותר, ראוי להזכיר את המסגרת בה אנו מצויים. עתירת אסיר הינה עתירה מנהלית, עליה חלים כללי ההתערבות של בית משפט לעניינים מנהליים, בהחלטת הרשות המנהלית. בכל הנוגע לועדות שחרורים, הלכה היא כי היקף ההתערבות של בית המשפט המנהלי בהחלטות הרשות יהיה מצומצם ובמקרים חריגים, כפי שנפסק ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים, (טרם פורסם, ניתן ביום 9/12/10): "יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))". במקרה שבפנינו, סבורים אנו כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, שהיא החלטה סבירה בנסיבות העניין. אמנם העותר מרצה מאסר בגין עבירת תעבורה. ואולם לא ניתן להפחית בחומרתה של העבירה, שהיא בפועל המשך של 25 שנות הפרת הוראת חוק בתחום התעבורה. העותר לא היה מורשה לנהוג מאז שנת 1988. גם עונש שנגזר עליו, אשר כלל עבודות שירות ופסילה מלקבל רישיון נהיגה, לא הרתיעו מלחזור ולבצע עבירות. התנהגות זו, ביחד עם הרשעותיו האחרות שעניינן עבירות בתחומים שונים של רכוש, מרמה וכן עבירות של שימוש ברכב, עבירות שנעברו בין השנים 1987 ועד 1996, כל אלו מצביעים על כך שמדובר באדם שהוא מפר חוק סדרתי. עניינו של עותר זה שונה מאסירים אחרים העוברים טיפול כזה או אחר בשב"ס. צודק העותר, שאין בעברו עבירות שעניינן על רקע של התמכרות. ואולם כאן טמון הסיכון שעולה מהתנהגותו ומכאן גם הקושי לתת משקל של ממש להתנהגותו התקינה בכלא. כי הרי אין מדובר באדם אשר היה מכור לסמים או שביצע עבירות על רקע של התמכרות, דבר הניתן במקרים מסוימים לטיפול ולשיקום. מדובר בעבריין סדרתי, אשר שם לעצמו כאורח חיים להפר את החוק כל אימת שהוא מחוץ לבתי הכלא. מכאן גם שעברו מצביע על מסוכנותו. העובדה שהרשעתו בתיק תת"ע 3127-05-11 של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, וזאת לאחר עשרות שנות נהיגה ללא רישיון, וגזירת עונש של פסילת רשיון וכן מאסר מותנה לא היוותה עבורו כל גורם מרתיע, היא המצביעה על מסוכנותו. מכאן גם שאין במקרה זה ליתן משקל של ממש לחוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר. נוסיף עוד, כפי שכבר פסקנו בעבר, כי הניסיון להציג את עבירות התעבורה כעבירות פחותות בחומרתן, נדון לכשלון. כפי שכבר ציינו בעבר, ריבוי הקורבנות מעבירות תעבורה, יותר מכל תחום אחר של עבריינות (ומלחמות ישראל גם יחד) כל אלו מצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת מנהגים אשר אינם מורשים לנהוג ברכב ועושים בו שימוש תוך הפרת הוראות חוק. מכאן שאדם המהווה עבריין תנועה סדרתי, כפי שבפנינו, הוא אדם מסוכן. בנסיבות אלו, לא ראינו כי נפל פגם כלשהו בשיקול דעתה של הועדה, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם. נוסיף עוד, כי לא נעלמו מעינינו טענותיו של העותר בדבר בעיות במצבו הבריאותי. אלא שמצבו הבריאותי, כפי שתואר בפנינו, אינו עומד באמות המידה המפורטות בסעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001, ומכאן שאינו מקים עילה לשחרורו המוקדם ממאסר, מטעם זה. גם בעניין מצבה הבריאותי של בת זוגו, לא באה בפנינו או בפני הועדה חוות דעת מתאימה, ובכל מקרה לא הוצגו נתונים המבססים, עובדתית, צידוק בשחרורו המוקדם של העותר לצורך טיפול בבת זוגו. למעלה מן הצורך נעיר, כי על שב"ס לדאוג לטיפול רפואי הולם בעותר, ככל שנדרש. עוד נעיר, כי ככל שנדרש סיועו לבת זוגו באירועים נקודתיים כאלה או אחרים, הרי שהעותר רשאי להגיש בקשה לחופשה מיוחדת לצורך כך, ובקשתו תישקל. ואולם לא ראינו בטיעון זה עילה להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים, נשוא העתירה שבפנינו. אשר על כן, ובסיכומו של דבר, מכל הטעמים, אנו קובעים כי החלטת ועדת השחרורים היא החלטה סבירה, שהתקבלה במסגרת סמכותה של ועדת השחרורים ומשיקולים ענייניים. לא ראינו כי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט מנהלי בהחלטה. אשר על כן, העתירה נדחית.בית סוהר / כלאמאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרוריםאסירים