זיכוי מעבירות ע"י לשכת עורכי הדין בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, אשר ברוב של שניים נגד אחד ביטל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי וזיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה בקובלנה. נגד המשיבה הוגשה קובלנה לפיה החל מיום 21.7.09 הטרידה את הגב' X X (המתלוננת), לרבות במקום עבודתה, איימה עליה ועל קרוביה, התבטאה באופן בוטה וחמור כלפיה, בין היתר, באמצעות שיחות טלפון שיזמה ומשלוח הודעות דואר אלקטרוני תוך נקיטת לשון איום ואף תלתה מודעה המכפישה את שמה של המתלוננת. לא אחזור כאן על הודעות הדואר האלקטרוני הרבות ששלחה המשיבה למתלוננת אך אזכיר בקצרה, כי הן כוללות ביטויים חריפים ביותר כגון: "מפלצת שכמותך"..., "זונה"..., "מי יתן ותכתבי בספר המתים לאחר סבל וכאב, לשנה רעה תכתבי ותחתמי, זונה". נטען, כי המתלוננת התקשרה לאימה של המשיבה בבקשה לסייע לה במניעת הטרדות מצד המשיבה, וכי המשיבה האזינה לשיחה וטענה בפני המתלוננת כדלקמן: "לא זיהיתי את קולך, אני רגילה שהזין של חגי בפה שלך..., אני אבוא לבית כנסת ואעשה התקף לב לאבא שלך". כמו כן, נטען בקובלנה, כי המשיבה אף הגדילה לעשות ותלתה במקום מגוריה של המתלוננת הודעה באותיות קידוש לבנה בנוסח כדלקמן: " היזהרו לנפשותיכם!!! בנות ישראל היקרות, שמרו על בעליכם מפני הסכנה האורבת להם ולמשפחותיהם. X X, הורסת משפחות, אינה בוחלת בפיתוי ובקיום יחסים עם גבר נשוי, אב לילדים, תינוקות, ומותירה אחריה משפחה הרוסה, אל תאמרו לי זה לא יקרה - היזהרו והישמרו מפניה". בנוסף, נטען בקובלנה, כי המשיבה הטרידה גם את אימה של המתלוננת, התקשרה למקום עבודתה של המתלוננת, יזמה שיחות בעניינה עם עובדים במקום עבודתה ואף הופיעה בבית הכנסת בו מתפללים הורי המתלוננת. למשיבה יוחסו הוראות החיקוק הבאות: עבירות של נקיטת לשון איום. עבירות של אי מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט. עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין. עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע פה אחד את המשיבה בעבירה של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין על פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין וזיכה אותה מהעבירות האחרות שיוחסו לה בקובלנה. בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המשיבה את העונשים הבאים: השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין לתקופה של שנה. שנת השעיה על תנאי למשך 3 שנים מיום סיום ריצוי ההשעיה בפועל והתנאי הוא, כי המשיבה לא תעבור עבירה על פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪. תשלום הוצאות ללשכה בסך 3,000 ₪. הן המערערת והן המשיבה הגישו ערעור על פסק דין זה. המשיבה ביקשה לזכותה ואילו המערערת ביקשה להרשיע את המשיבה גם בעבירות נוספות ובמיוחד, דרשה, להחמיר בצורה משמעותית בעונשה. כאמור, שניים מחברי בית הדין המשמעתי הארצי קבעו, כי לא היה מקום להעמדת המשיבה לדין וביטלו את העונשים שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי. לעומת זאת, אחד מחברי בית הדין בערכאת הערעור הותיר את ההרשעה על כנה, ואף קבע, כי יש להחמיר בעונשה של המשיבה ל-30 חודשי השעיה בפועל. לטענת המערערת, שגה בית הדין הארצי בקובעו, כי לא היה מקום להגשת הקובלנה, מהנימוק, כי אלה חלים במישור חייה הפרטיים. לטענת המערערת, הרף שהוצב על ידי בית הדין הארצי, הינו "כה נמוך...מהווה מדרון חלקלק שהדרך לתחתיתו מסוכנת". בטרם אדון לגופו של עניין, מוצא אני לנכון לשבח את בית הדין המשמעתי המחוזי על אורך הרוח המופלג שהפגין כלפי תעלוליה והתנהלותה של המשיבה. מתברר, כי המשיבה עשתה כל מאמץ לטרפד את עבודת בית הדין והקשתה על בית הדין בכל דרך אפשרית. המשיבה הגישה לא פחות מ-23 בקשות לדחיית מועד הדיון, כאשר חלק מהבקשות הוגשו ביום הדיון ממש. לחלק מבקשות הדחייה, צרפה המשיבה מסמכים רפואיים ובמקרה אחד, למרות שבית הדין נעתר לבקשתה שלא להתייצב לדיון, הופיעה המשיבה בבית הדין ולפי דברי בית הדין, הופעתה הייתה אסרטיבית מאוד ובניגוד לרושם שעלול היה להיווצר מהתעודה הרפואית שצרפה. ראויים לציטוט דבריו של חבר בית הדין המשמעתי המחוזי, עורך הדין ארז שניאורסון: "אני מצטרף להכרעת הדין של חבריי להרכב ולנימוקיהם. אוסיף ואומר, דעתי אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהתנהלותה של הנאשמת בפנינו. זמנם של מזכירות בית הדין, מוסדות הלשכה, בית הדין וחברי ההרכב, אינו הפקר. עם כל הכבוד לזכויותיו של נאשם ולחובה לאפשר לו למצותם ולהתגונן, אין הוא יכול להתל בהרכב ולנקוט בפעולות שכל מטרתן עיכוב הדיון ודחיית הקץ. אך ורק נוכח מצבה האישי של הנאשמת כפי שהובא בפנינו, ובהיותנו מצווים להפעיל את שיקול הדעת המשפטי מבלי לשכוח שקודם כל מדובר בבני אדם שנידונים בפנינו, אני נמנע מלהציע לחברי ההרכב להרשיע את הנאשמת גם בעבירות אשר נובעות מעצם התנהלותה בפנינו, ואשר ידוע, כי בסמכות בית הדין להרשיע בעבירה שנתגלתה בפניו, גם אם זו לא נכללה בכתב האישום". אגב, גם בית הדין המשמעתי הארצי התייחס בחומרה להתנהלותה של המשיבה. הרקע לקובלנה הינו רומנטי דהיינו, המתלוננת ובעלה של המשיבה קיימו יחסים רומנטיים, דבר שפגע, מן הסתם, במשיבה, והוא שגרם לה לבצע את המעשים שנטענו בקובלנה. אין מחלוקת, כי בהתאם להלכה, מעשים שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין, מתייחסים לא רק להיבט המקצועי, אלא גם לחייו הפרטיים של עורך הדין. על כך עמדה כב' השופט מ' נאור (כתוארה אז), בעל"א 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב נ' עורך דין יורם שפטל: "מכל האמור לעיל, עולה, כי כעקרון עבירת משמעת של מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק, יכולה להתגבש גם על יסוד מעשים הנעשים בלא זיקה לעיסוק במקצוע. אכן, הפסיקה בעניין מעשים שאינם קשורים לעיסוק המקצועי דלה היא. לשכת עורכי הדין אינה ממהרת לעסוק בעניינים החורגים מהעיסוק המקצועי, ולדעתי, יפה היא עושה. ואולם, הסמכות לכך - קיימת". בבד"מ 176/07 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עורך דין פלוני, נקבע, כי לא יהא זה ראוי שעורך דין יזלזל בחובותיו, גם אם הן במישור הפרטי, שכן מעמדו דורש ממנו ביקורת עצמית, מעבר לנדרש מכל אזרח אחר. ב"כ המשיבה ביקש לאמץ את קביעת הרוב בבית הדין המשמעתי הארצי ולפיה מאחר שאין זיקה בין היותה של המשיבה עורכת דין לבין מעשיה, אל לו לבית המשפט להיכנס לחדרי החדרים של חייה האישיים וכי יש להעמיד לדין עורכי דין, "רק אם יש הרשעה פלילית, לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין". כאן מן הראוי לציין, כי גם שתי חברות ההרכב שמצאו לנכון לזכות את המשיבה, קבעו קביעות חריפות מאוד כלפיה. כך גם קבעה חברת בית הדין, גב' מאיה קורדובה בפסק דינה: "אין ספק בליבנו כי התנהגות הנאשמת נגד המתלוננת ובני משפחתה, בה הודתה הנאשמת, מעידה על כשל אישי קשה, הן מבחינת מעשיה והן מבחינת עולם הערכים הראוי לו לאדם בן תרבות, במיוחד אדם המכהן כעורך דין האמור לשרת את שלטון החוק". הנה כי כן, גם דעת המיעוט קבעה, כי התנהגותה של המשיבה אינה התנהגות המתאימה "לאדם בן תרבות" ונשאלת השאלה, אם אדם כזה, הנושא תואר מכובד של עורך דין ראוי לכהן בתפקיד חשוב זה. האם אדם שאינו יכול לשלוט במעשיו ויהיו הנסיבות אשר יהיו, רשאי להופיע בבתי משפט ולייצג לקוחות? האינטרס הציבורי מחייב, כי יש לשמור על תדמית מכובדת של מקצוע עריכת הדין לצורך האמון שהחברה חייבת לרחוש למי שהיא נותנת בידם כוח. עורכי הדין הם פונקציה מרכזית במערכת משפטית, כלכלית, עסקית מתוקנת. עורך דין אמור לייצג בהוויתו ובפעילותו את השמירה על המתוקן ועל הראוי, כזה שמהווה עוגן, שניתן לסמוך עליו, שניתן להבחינו מן הרבים ולכן התכלית של ההוראה היא הגנה על האינטרס הציבורי המתבטא בשמירה על תדמית מכובדת של המקצוע. מקובלת עלי עמדתו של חבר בית הדין המשמעתי הארצי, עורך דין עירן לב, שהיה בדעת מיעוט, לפיה במקרה דנן, אין מדובר בחופש הביטוי ולטעמי, השארת פסק הדין המזכה על כנו כמוהו כהתרת חופש השיסוי. לטעמי, המבחן שנקבע על ידי בית הדין המשמעתי הארצי עלול להחטיא את המטרה ולפיכך, אין מקום להמתין להרשעת עורך דין בפלילים כדי להגיש נגדו קובלנה. יתרה מזו, במקרה דנן, עברה, לכאורה, המשיבה גם עבירות פליליות. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, בין היתר, כי המשיבה יצרה קשר עם המתלוננת במקום עבודתה, לעיתים בין 50 ל-100 טלפונים ביום. המשיבה לא התכחשה בסיכומיה לעובדה שהטרידה את המתלוננת ולעניין זה, מהווים מעשיה, לכאורה, עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן: "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה שלא כדין - דינו מאסר 3 שנים". בית הדין המשמעתי המחוזי קבע גם, כי הנאשמת יצרה קשר טלפוני עם עמיתיה של המתלוננת ועם מעסיקה והכפישה את המתלוננת. מכאן, שלכאורה עברה המשיבה עבירה פלילית נוספת גם בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 שכן, במעשיה היה כדי להשפיל את המתלוננת ואף לפגוע במשרתה (ראה: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע המגדיר מה היא לשון הרע). לא למותר להוסיף, כי גם בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ט 20965-01-10), קבע, כי המשיבה עברה על החוק למניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001, והורה על מתן צו למניעה הטרדה מאיימת למשך 180 יום (אגב, הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת עלולה להביא למעצרו של המפר (ראה סעיף 8 לחוק למניעת הטרדה מאיימת), התשס"ב-2001). בידוע הוא, שהמשטרה ו/או הפרקליטות לא תמיד מגישים כתבי אישום, גם כאשר קיימות ראיות לכאורה וזאת מסיבות שונות כגון חוסר עניין לציבור או מצב רפואי ולפיכך אי הגשת כתב אישום, מקום שהיה ניתן להגיש, אינה צריכה לפעול לטובת המשיבה. לפיכך, אני מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ומקבל את פסיקתו של בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר, כאמור, הרשיע את המשיבה בעבירה בניגוד לסעיף 61(3) (מספר מעשים) לחוק לשכת עורכי הדין דהיינו, עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. לעניין העונש, גם כאן, נראית לי עמדתו של חבר בית הדין המשמעתי הארצי עורך הדין ערן לב, אשר סבר, כי מן הראוי להחמיר בעונשה של המשיבה ל-30 חודשי השעיה בפועל. מתברר, כי למשיבה לא מעט הרשעות קודמות, לרבות בעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק וכמו כן היה תלוי ועומד נגדה עונש של 4 שנות השעיה על תנאי למשך 3 שנים ואולם, בית הדין המשמעתי המחוזי נמנע (לטעמי בצדק) מהפעלת התנאי שכן כפי שקבע בית הדין, התנאי חל אך ורק באותם מקרים בהם תורשע המשיבה שוב באותן עבירות, אשר דומות במהותן לעבירות בהן הורשעה באותו תיק ועוסקות בהפרת חובת נאמנות, מסירות והגינות ללקוח, או עיכוב כספים שלא כדין. בנוסף, התחשב בית הדין בעובדה, כי העבירות בהן הורשעה המשיבה לא היו קשורות בדרך כלשהי לעיסוקה כעורכת דין או ליחסיה עם לקוח. כאמור, לנוכח הרשעותיה הקודמות של המשיבה, יכול היה בית הדין המשמעתי המחוזי להתייחס גם לכלל "הכמות הופכת איכות" וזאת לאחר שקופת ההרשעות התלויה מאחורי המשיבה הלכה וגדשה. יתרה מזו, העבירה אותה ביצעה המשיבה במקרה דנן, נעשתה כאשר המשיבה הייתה מושעית מלשכת עורכי הדין בגין תיק אחר. המשיבה בחרה להאשים את כל העולם הן בהרשעותיה הקודמות והן בהרשעתה הנוכחית ונמנעה מלהביע חרטה הן ביחס לעבירות אותן ביצעה בעבר והן ביחס לעבירות בהן הורשעה בתיק זה. סוף דבר, אני מקבל את הערעור ומעמיד את עונש ההשעיה של המשיבה על 30 חודשי השעיה בפועל. יתר חלקי גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי יישארו בעינם. זיכוי מעבירהעורך דיןלשכת עורכי הדין