עבירה של "סחיטה בכוח", משמעה להניע אדם, על ידי שימוש בכוח "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו". בעבירה שתי חלופות: הראשונה, הרישא של הסעיף, מבטאת שימוש עקר בכוח, לאמור, שימוש שלא הביא לעשיית המעשה או להימנעות מעשייתו כאמור. השנייה, הסיפא של הסעיף, מבטאת את הצלחת השימוש בכוח. יש הגורסים, כי כל אחת מהחלופות מהווה עבירה עצמאית. כאשר, הראשונה, מהווה עבירה התנהגותית והשנייה, מהווה עבירה תוצאתית (ראה: יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 938-939 וההפניות שם). עוד יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל: "...בשולי ערעורו משיג המערער על הרשעתו בעבירות הסחיטה באישומים השונים. נקדים ונאמר כי אנו סבורים שאין ממש גם בטענות אלה. המערער טוען כי לא הוכח שהמתלוננים באישומים השונים קישרו בין מעשי ההתנכלות לבין הדרישות הכספיות שהציב להם, ומכאן שלא הוכחו יסודותיה של עבירת הסחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק העונשין. דינה של טענה זו להידחות, הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה העובדתית. ראשית, מלשונו של סעיף 427 עולה בבירור כי לא נדרש שהאדם נגדו משתמשים בכוח יהיה מודע לכך שהשימוש בכוח נעשה לשם הנעתו לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה, אלא די בכך שמבצע העבירה ישתמש בכוח על מנת להניע את אותו אדם..."משפט פליליסחיטה