מוות בתאונת דרכים

השאלות המרכזיות בתביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים במקרה מוות: המשפיעות על פיצוי לאלמנה וליתומים, הן הפסדי ההכנסה הפוטנציאלית שהמנוח יכול היה להשתכר אלמלא תאונת הדרכים הקטלנית עדגיל פרישה בתקופת "השנים האבודות" כפי שהיא מכונה בשפה שמשפטית, האם ובאיזו מידה תמך המנוח בילדיו במהלך השירות הצבאי, האם עזר בעבודות הבית, האם נגרמו הפסדי פנסיה עתידית ועוד שלל שאלות כגון חישוב פיצויים למנוח קטין, גובה ניכוי גמלאות מביטוח לאומי וכן הכנסה לא מדווחת למס הכנסה. מטרת פיצויים לאדם שמת בתאונת דרכים בתביעת נזיקין היא להעמיד את המשפחה של אדם שמת בתאונת דרכים במצב כלכלי, שהיו, לפי ההערכה, מצויים בו אלמלא יקירם היה נהרג בתאונת דרכים. יחד עם זאת גישתם של בתי המשפט בישראל היא כי חישוב פיצויים למשפחת הרוג בתאונת דרכים אינו יכול להעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא חישוב פיצויים לאדם שנהרג בתאונת דרכים צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת לעניין הפיצויים להרוג בתאונת דרכים. פסיקת בית המשפט: פסיקת ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות, ככל שהיא נוגעת לנושא מוות בתאונת דרכים, מלמדת כי תוך הכרעות לגופם של עניינים שהובאו בפניו - פרץ ביהמ"ש העליון גבולות ושינה מושכלות יסוד בדיני הנזיקין. מושכלת יסוד נפרצה בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (2005) וכמובן בפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות כפי שנקבעה בע"א 140/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (2004). בפרשת חנא נקבע על ידי ביהמ"ש העליון קו ברור ולפיו למעט חריגים שיוכחו על ידי הנתבע - בסיס השכר לפיצויו של קטין הינו השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש נשאר צמוד לעקרון היסוד של השבת המצב לקדמותו, תוך שאינו נמנע מלהביע דעתו על "קידושו". כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) חלק על פסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת אלעאמה בע"מ נ' סלאיימה, פ"ד נ(5), 407, שאישרה פסיקת סכום פיצויים נמוך לקטין שבני משפחתו עובדי כפיים. הלכת אטינגר: בפרשת אטינגר הוקמה עילת תביעה חדשה ליורשי המנוח - פיצוי בגין השנים האבודות. כדברי כב' השופט ריבלין (כתוארו אז): "... פסיקת הפיצויים מבטאת את התפיסה, כי עקב מעשה העוולה נשלל מן הניזוק נכס, פוטנציאל השתכרות, שהיה מצוי בידיו אלמלא מעשה העוולה... ...אובדן יכולת ההשתכרות מתפרשֹ על-פני יחידות זמן בהן נגרעה רווחתו הפיזית והממונית והוא אינו יכול ליהנות מכספי הפיצויים. כך בוודאי גם לגבי הניזוק-המת, ככל שמדובר בנזקים הלא-ממוניים המוכרים במשפטנו. אף על פי כן, קבעה הפסיקה כי עיון המאזניים מחייב פסיקת פיצויים במקרים אלה, וגישה קוהרנטית מחייבת פסיקת פיצויים גם כאן, בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". ואולי חשוב מכל, פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" (לניזוק-החי) מבטיחה, כי לא ייווצר מצב שבו, על אף שנשללה מן התלויים תמיכת הניזוק עקב מעשה העוולה - תמיכה שהיתה קנויה להם אלמלא אותו מעשה - יעמוד נזק זה בלא כל תרופה..." (סעיף 70 לפסה"ד). הרציונאל העומד מאחורי פרשת אטינגר מתיישב, בחלקו בלבד, עם עקרונות "השבת המצב לקדמותו" ונוספו לו שיקולים נוספים כדוגמת עקרון ההרתעה. הפיצוי "משיב" אמנם לנפגע את הנכס שנגרע ממנו (קרי - אובדן יכולת ההשתכרות, קיצור תוחלת החיים ואת כל שיכול היה המנוח לצבור במהלך שנות עבודתו), אולם תוך תחימת התקופות לניכוי ההוצאות שהיה המנוח מוציא בהתאמה לתקופות בגינן מחושב הפסד ההשתכרות. ביהמ"ש לא התיר ניכוי הוצאות שנחסכו בתקופות שלא נתבעו, קרי תקופת הפנסיה וכן התקופה שעד הגיע הקטין לגיל 18. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות