1. נושא פסק-דין זה הוא תביעתם של עזבון המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") ושל בעלה (להלן: "התובע") לפיצויים, לפי סעיף 19, 78 ו- 80 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), בגין פטירתה של המנוחה עקב תאונת דרכים מיום 7.6.96 (להלן: "התאונה"), מכוח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975- (להלן: "החוק"), כאשר התובע גם תובע כ"נפגע" לפי החוק, בשל היותו "קרוב רחוק" שנפגע עקב התאונה, בהתאם ל"הלכת אלסוחה", בר"ע 447/97; רע"א 452/97 וע"א 80/99 (להלן: "התביעה האישית"). 2. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה כל עובדה שנטענה בכתבי התביעה, כולל את עצם קרות התאונה ואת מעורבות הרכב המבוטח על-ידי הנתבעות 2-3 בתאונה ופטירת המנוחה בעקבותיה. התובעים אכן לא הוכיחו את העובדות הנ"ל וממילא לא הוכיחו את חבות הנתבעים לפיצויים לפי החוק, אך הנתבעים ויתרו מכללא על טענתם כלשון בא כוחם בעמוד 34 לסיכומיו: "חברי לא הוכיח את החבות, אבל לא אנהל את התיק על זה...". 3. במסגרת סיכומי התובעים, ביקש התובע למחוק את תביעתו האישית כנ"ל בסעיף 1, שכן לא נדונה לגופה, כאשר הבסיס הדיוני לכך הוא בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. הנתבעים מתנגדים לבקשה זו ועומדים על דחיית התביעה האישית, לאור שלב הסיכומים שבו הועלתה. על אף שככלל יש להיענות לבקשת הפסקת תובענה כאמור, נראה כי במקרה דנן השיגו הנתבעים יתרון דיוני בדחיית בקשת התובע - במסגרת קד"מ - למינוי מומחה פסיכיאטרי עבורו כ"נפגע" לפי החוק, וזאת לפי החלטה מיום 30.11.99 שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון, לאחר שניתנה לתובע הזדמנות נוספת לתמוך את בקשתו בתעודה המעידה על טיפול רפואי בו. לאחר דחיית בקשת רשות הערעור כנ"ל, התובע לא חידש את בקשתו למינוי מומחה רפואי לתביעתו האישית ורק במסגרת חקירתו ניסה בא כוחו להעידו על טיפולים פסיכיאטריים אחר התאונה, בהשוואה לטיפול בו לפני התאונה, אך השאלות בקשר לאלו נפסלו ורק במסגרת הסיכומים - משנכח בא כוחו כי לא הוכיח כלל את התביעה האישית - ביקש למוחקה, אך בנסיבות אלו אין הוא זכאי לכך והנתבעים זכאים על כן כי לא יוטרחו בתביעה אישית נוספת (ור' בהקשר זה א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 5) עמוד 220). 4. התובעים העידו רק את התובע והגישו כמוצגים צילום תעודת נישואין, תעודת זהות ומכתב אלקטרוני של התובע למרכז העולמי של הבהאיים (ת1/ - ת3/) והם מבקשים כי בית-המשפט יתן אמון מלא בעדות התובע ועל כן מבקשים הם בסיכומי בא כוחם כדלהלן:- א. עזבון המנוח והתובע כיורש יחיד - לשיטתו - תובעים מכוח העזבון:- (1) הוצאות טיסה הלוך ושוב מבריסל ללוויית המנוחה שנתקיימה בארץ לפי מנהגי כת הבהאיים שאליה השתייכה, הכוללות כרטיסי טיסה דחופים והוצאות שהייה ל- 8 נפשות בסך 364,824 פ"ב, השווה ל- 30,402 ש"ח (לפי שער של 12 פ"ב לש"ח). (2) הוצאות אזכרה למנוחה שנתקיימה בבריסל, בסך 285,000 פ"ב השווה ל- 23,750 ש"ח. (3) הוצאות "עלייה" לקבר המנוחה אחת לשנה, במשך 35 שנה. (4) נזק לא ממוני בשיעור 25% מהסכום הפיצוי המירבי המשוערך כאמור בחוק, נושא ריבית מיום התאונה. ב. התובע תובע גם פיצוי כתלוי בגין:- (1) אבדן עזרה וסיעוד שקיבל מהמנוחה שדאגה לכל מחסורו כאם, כאישה וכמטפלת - לנוכח מחלת הסכרת ממנה סבל - כולל נקיון ביתם המשותף ששטחו 180 מ"ר + חצרות, בגובה 8 שעות עזרה יומית, בעלות של 35 ש"ח לשעה במשך 27 שנה עד סוף תוחלת חיי המנוחה (שהיא ילידת 28.4.46). (2) אבדן תמיכתה הכספית של התובעת לפי גובה השכר הממוצע במשק, עד הגיעה לגיל 65, שלא על-פי שיטת "הידות". ג. התובע תובע כי הפיצויים יהיו ברמה של פיצויים עונשיים לנוכח נסיבות התאונה, כפי שפורטו בכתב האישום שצורף לתביעה. ד. התובע תובע גם את הוצאות המשפט, כולל הוצאות נסיעה ארצה + שהייה בבית מלון. 5. הנתבעים לא הביאו ראיות לסתור את עדות התובע, זולת תצהיר גילוי מסמכים וקבלה על הוצאות טיסה (נ1/) (שלא "הגיעה" לתיק בית-המשפט והצדדים התבקשו להמציא את העתקה או הסכמה על תוכנה, אך לא עשו כן). א. הנתבעים טוענים כנגד תביעת העזבון והתובע כיורש, כי:- (1) מכלל ההוצאות הקשורות לקבורה ולאבל כנ"ל בסעיף 4.א'(1) עד (3), מגיעות לעזבון ולתובע רק הוצאות נסיעת התובע ארצה לצורך הקבורה ותו לא. כל יתר ההוצאות - זולת הוצאות קבורה שלא שולמו על-ידי התובע או העזבון - אינן ברות פיצוי כנלמד מהוראות סעיף 19(ב) ו- 81(2) לפקודה והוראות אלו הן המחייבות לפי הדין. (2) לתובע לא מגיע פיצוי כלשהו בגין נזק לא ממוני, שכן לא הוכח שהוא יורש של עזבון המנוחה שהותירה אחריה גם אב. ב. הנתבעים טוענים כנגד תביעת התובע כתלוי, כי אין לפי הדין, פיצוי בגין הפסד תמיכה רגשית וכי ביחס להפסד ממון:- (1) התובע לא הביא כל ראייה שהיא לתמיכת עדותו היחידה בדבר עזרת המנוחה והטיפול והדאגה לכל צרכיו, כולל נקיון הבית. (2) התובע גם לא הביא כל ראייה בקשר לתרומתה הכספית של המנוחה לקופת הבית, שכן במשך 10 השנים שקדמו למותה, היא היתה חולת סרטן ולא עבדה והתובע על כן חסך עקב פטירתה הוצאות מחייתה אותן יש לקזז כנגד הפסד עזרתה למשק הבית, אם היתה כזו. (3) התובע לא הביא כל ראייה תומכת כנ"ל בקשר לעלות הוצאות מחיית התובע, הטיפול בו ובמשק ביתו לפני פטירת המנוחה ולאחריה. (4) לא הוכחה תוחלת חיי המנוחה. ג. באשר לפיצויים עונשיים - נסיבות התאונה כלל לא הוכחו. 6. על יסוד עדות התובע - בכפוף להסתייגויות המפורטות להלן בסעיף 7 - הוכח כי:- א. התובע יליד 4.10.52 והמנוחה ילידת 28.4.46 חיו כבני זוג משנת 1979, כאשר ב- 1983 רכשו בית בבריסל וב- 7.10.89 נישאו זה לזה לפי דיני בלגיה. ב. לבני הזוג לא היו ילדים. ג. הכנסות בני הזוג:- (1) התובע הוא מתכנת בכיר עם נסיון של 30 שנה בתכנות, כאשר עד 1995 עבד כאחראי על קבוצת מתכנתים בשכר חודשי של 240,000 פ"ב ומאז 9/95 עד סוף 1997 עבד בתפקיד דומה בשכר של 210,000 ש"ח. (2) המנוחה עבדה אף היא כשכירה בתחום המחשוב עד שלקתה במחלת הסרטן ב- 1985 ומאז ועד לפטירתה לא חזרה לעבודה, אך המשיכה לקבל הכנסה כבלתי כשירה לעבודה, מהביטוח הלאומי הבלגי ומחברת ביטוח בשיעור שלא נתברר. הכנסות כל אחד מבני הזוג נזקפו לזכות חשבון לגביו כל אחד מהם חתם על יפוי כוח לבן זוגו. ד. לכל אחד מבני הזוג היה רכב משלו. ה. עד לפטירתה, המנוחה תפקדה כעקרת בית, תוך שהיא מסתייעת לעבודת משק הבית בעזרת הזולת מספר שעות בשבוע, כאשר לאחר פטירתה עזרה זו גדלה בשיעור שלא נתברר. ו. המנוחה היתה עד למותה קשורה לדת הבהאיית. עם היוודע דבר מותה של המנוחה, שנפטרה בישראל, התעניין התובע אצל המרכז הדתי של הבהאיים ביחס למנהגי קבורה של חסידי כת זו ומשנענה כי יש לקבור את הנפטר סמוך למקום פטירתו, טס ארצה עם עוד שבעה בני משפחה עם ידיד והשתתף בקבורת המנוחה, מבלי לשאת בהוצאותיה, אך תוך תשלום של הוצאות הטיסה שלו ושל יתר מלווי המנוחה. התובע לא חזר לבקר את קבר אשתו בארץ, זולת בביקורו ב- 11/00 לרגל עדותו בתיק זה. 7. התובע מבקש בסיכומיו לאמץ את כל העובדות הנזכרות בעדותו כאמת לאמיתה, אך בהיעדר כל ראייה תומכת בכתב או בעל-פה, איני מוצא סיבה להאמין לכל גרסת התובע. לא היה כל קושי בהבאת ראיות תומכות בין היתר בקשר לנושאים אלו: גובה הכנסות המנוחה מכל מקור שהוא; מצב חשבונה בבנק - שלגביו לתובע היה יפוי כוח; תפקודה של המנוחה במשך שנות מחלתה; תפקודו של התובע הטוען שהינו חולה סכרת; עזרתה ותרומתה של המנוחה לתובע ולמשק הבית, במיוחד בשנות מחלתה; היקף בית המגורים של בני הזוג והוצאות התובע על משק הבית לאחר פטירת המנוחה; מהי תוחלת חיי המנוחה; דיני הדת הבהאית בכל הנוגע למקום קבורה ומידת הקפדתה של המנוחה על דיני כת זו בחייה. התובע לא טרח להביא ראייה כלשהי לתמיכת גרסתו ועל כן איני מוכן לסמוך עליה לשם קביעת עובדות, זולת אותן עובדות הנתמכות מחזקת החיים המשותפים של התובע והמנוחה במשך שנים רבות. 8. לאור האמור לעיל בסעיפים 6-7, להלן ההכרעה במחלוקות שבסעיפים 4-5: א. הוצאות אבל וקבורה: (1) הוצאות קבורה: הן התובע והן העזבון זכאים לפיצוי בגין הוצאות קבורה והוצאות הנסיעה ללוויה (ראה ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה 4 סעיף 220). באשר לקבורה, התובע לא הוציא הוצאה כלשהי על כך ובאשר להוצאות נסיעה, על אף שלא הוכח כי אכן הדת הבהאית מחייבת קבורה במקום הסמוך למקום הפטירה וכי המנוחה היתה מקפידה על שמירת דיני כת זו, צודק ונכון יהא להכיר בהוצאות נסיעת התובע ללוויית אשתו המנוחה, בהיותו סבור בתום לב כי המנוחה היתה מעוניינת במקרה שתמות מחוץ לבלגיה, כי תיקבר סמוך למקום מיתתה. ברם, הוצאות אלו מוגבלות רק לנסיעת התובע עצמו - בצירוף הוצאות שהייה של 2-3 לילות בארץ - להבדיל מהוצאות נסיעת המלווים ושהייתם. בהקשר זה התובע העיד על הוצאה של 364,824 פ"ב לעצמו ולמלווים האחרים - שמונה במספר - ועל כן בהיעדר קבלות - זולת קבלה על חלק מהסכום הנ"ל - אני אומד את הסכום המגיע לו עבור הוצאותיו ללוויה, כולל שהייה כנ"ל, בסך השווה ל- 1,000$. (2) הוצאות אבל: התובע אינו זכאי להוצאות אלו, כולל הוצאות אזכרה שנערכה בבריסל לקרובים וידידים, כהוראת סעיף 81(2) לפקודה (ור' בהקשר זה ד' קציר, עמוד 744, שם). (3) הוצאות עלייה לקבר המנוחה: גם הוצאות אלו כלולות בהוצאות אבל שאינן ברות פיצוי, בהתאם להוראת סעיף 81(2) לפקודה, ואף אם נניח כי חוק היסוד כבוד האדם וחרותו מקנה לאדם זכות כי קרוביו יבקרו את קברו אחת לשנה - והנחה זו אינה מקובלת עלי - ההוראה של סעיף 81(2) לפקודה היא המחייבת. למעלה מהדרוש יצויין כי בהיעדר מניעה דתית (בהאית) לכך, ניתן להעביר את גופת המנוחה לקבורה ליד בריסל. ב. נזק לא ממוני: עזבון המנוחה זכאי ל- 25% מהפיצוי המירבי המגיע לפי החוק בצירוף ריבית כדין מיום התאונה. ברם, התובע לא הוכיח כי הוא יורש המנוחה לפי דיני בלגיה וכי הוא יורש יחיד, כאשר אין חולק כי המנוחה הותירה אחריה הורה. לפיכך, ניתן לזכותו בפיצוי בראש נזק זה לפי חזקת "שוויון הדינים" בשיעור של מחצית, כהוראת סעיף 11(א)(1) לחוק הירושה תשכ"ה1965- והמחצית השניה תיפסק לעזבון לחלוקה בין יתר היורשים לפי צו ירושה שיוצא בבלגיה או בארץ. ג. תביעת התובע כ"תלוי" במנוחה: (1) עזרה, סיעוד ושרותי משק בית: התובע לא הוכיח כי המנוחה סעדה אותו ו/או כי עזרה לו באופן אישי ולעדותו על מערכת היחסים בינו לבין המנוחה כמתואר בעדותו (בעמוד 20), אין כל תימוכין, ולכן לא הוכחה כל תלות בהקשר זה. גם לא הוכח היקף תרומתה של המנוחה למשק הבית, במיוחד לנוכח מחלתה בעשרת השנים האחרונות, אך בעניין זה סביר להניח כי לנוכח הזמן הפנוי שעמד לרשותה והיעדר ראייה על מוגבלות של ממש, היא אכן עבדה בעבודות קלות של משק הבית, כולל בישול, כביסה, גיהוץ וכיו"ב, תוך שהיא נעזרת לביצוע עבודות כבדות יותר בעזרת הזולת. תרומה זו של המנוחה אבדה לתובע עם פטירתה ועל אף שהוא לא הוכיח את היקף עזרת הזולת לאחר הפטירה בהשוואה להיקף העזרה שלפניה, אומד אני את תרומת המנוחה למשק הבית של התובע - להבדיל מתרומתה לעצמה - בסך של כ- 500 ש"ח לחודש, עד הגיע התובעת לגיל 70 ועל כן מגיע לתובע על חשבון אבדן שרותי המנוחה בעבר ובעתיד, על דרך אומדן, סך 100,000 ש"ח. (2) הכנסות המנוחה: על אף שהתובע לא הוכיח את גובה הכנסות המנוחה, למרות שלא היה כל קושי בכך אילו היה ממציא לב"כ הנתבעים מבעוד מועד את התלושים החודשיים של הכנסותיה ודו"חותיה השנתיים, מאמין אני לתובע כי המנוחה המשיכה לקבל הכנסה ממקורות ביטוח, כפי שקיבלה, בעת שעבדה כאחראית על תשלומי משכורות לעובדים, ומאמין אני על כן כי כיסתה את הוצאות מחייתה, כולל חלקה במשק הבית מהכנסותיה וכי עקב פטירתה לא נגרם לתובע כל "רווח נקי" כלשונו של מ"מ הנשיא ח' כהן בע"א 489/79, פ"ד לח(2) עמוד 135-6 (ור' ד' קציר, סעיף 236), שניתן לקזזו כנגד הפסד שרותיה כפי שטוען ב"כ הנתבעים. (3) הטיפולים בתובע: לא הוכח כי המנוחה טיפלה בתובע טיפול אישי כלשהו או כי לאחר פטירתה נזקק הוא לטיפולים במקום טיפוליה ואף אם כדבריו נזקק הוא לאחר פטירתה לטיפולים פסיכיאטריים תדירים יותר בהשוואה לתדירותם לפני הפטירה - דבר שלא הוכח - הפיצוי בגין "טיפול מוגבר" כנ"ל אינו בגדר פיצוי בגין אובדן תלות, אלא פיצוי כ"נפגע", וכאמור, תביעתו בתור שכזה נדחתה. ד. פיצויים עונשיים: נסיבות התאונה לא הוכחו ואף אילו הוכחו, בהיעדר "זדון" של המזיק וזהות בינו לבין הנתבע האזרחי, אין הן מזכות בפיצויים מוגדלים (ראה בהקשר זה ד' קציר, סעיף 203). 9. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם כדלהלן:- א. לעזבון, התובע 1 - מחצית מסכום הפיצויים בגין נזק לא ממוני כנ"ל בסעיף 8ב' בצירוף 13% מהסכום על-חשבון שכר-טרחת עו"ד + מע"מ. סכום זה יישאר מופקד בידי הנתבעת 2 ויועבר ליורשים על-פי צו ירושה בלגי או ישראלי - זולת התובע. ב. לתובע מספר 2: (1) עבור הפסד תמיכת שרותים והוצאות לוויה - 104,000 ש"ח. (2) הוצאות המשפט, כולל הוצאות נסיעת התובע ארצה לצורך עדותו ושהייתו במשך 4 לילות בבית מלון, לפי קבלות שימציא, אך למעט ההפרש שבין אגרת התביעה בבית-משפט שלום לבין אגרת התביעה בבית-משפט זה, שתחול עליו. (3) בהתחשב בדחיית תביעתו האישית של התובע ותוצאות תביעתו כתלוי - בהשוואה לנטען בסיכומי בא כוחו - הנתבעים ישלמו לתובע על-חשבון שכר-טרחת עו"ד סך 8,500 ש"ח + מע"מ, צמוד למדד מהיום. הנתבעים פטורים מתשלום נוסף לתובע 2 על-חשבון נזק לא ממוני - קרי: מחצית הפיצוי כנ"ל בסעיף א' - שכן פיצוי זה נבלע בפיצוי כתלוי (ור' בהקשר זה, ד' קציר, סעיף 280). 10. יתרת תביעות התובעים נדחית.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות