פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים הינה סוגיה אשר נדונה ע"י השופט רם וינוגרד בבית משפט השלום בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק הדין: הרקע העובדתי: המנוח ז"ל (יליד 5.8.1964), שעזבונו הוא התובע מס' 1, מצא את מותו ללא עת בתאונת דרכים ביום 4.1.04. התובעת 2 (להלן: התובעת) היא בת זוגו, ואין מחלוקת כי היתה הידועה בציבור של המנוח בעשר השנים שקדמו למותו. על פי צו הירושה שהוצא בעניינו של המנוח, התובעת היא היורשת של עזבון המנוח בשלמותו. אין מחלוקת בין הצדדים בחבות חברת הביטוח לשלם פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים לפצות בגין נזקיהם כתוצאה מהתאונה, על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין גם מחלוקת כי התובעת, כידועה בציבור של המנוח, זכאית לפיצוי גם כתלויה (כפי שנקבע בע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית. בטרם תדון שאלת פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים, היינו חישוב הפיצויים על פי אמות המידה שבחוק ובפסיקה, שומה עלינו לזכור כי כל פיצוי שהוא לא ישווה ליגון ולכאב הנפש שנגרמו לבני משפחת המנוח. החוק, והפסיקה העקבית והעדכנית, מצווים כי החישוב יערך על פי אמות מידה ברורות וקבועות, והחישוב יסתכם בשקלים ואגורות. די אם נזכיר לעניין זה את דבריו המאירים של השופט חיים כהן בע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123, 136ב-ד ובעמ' 137ה-ו, שלא נס ליחם עד עצם היום הזה: "זאת היא הגישה הרכושנית המובהקת, שהצטיינו בה שופטי אנגליה של המאה החולפת, ויורשיהם שבמאה הנוכחית קיבלוה מהם כתורה שאין עליה עוררין - ואף אנחנו, שמצווים היינו בגזירת החוק לפרש את פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מתוך הזיקה למשפט המקובל האנגלי, הלכנו אחריהם כצאן אחרי הרועה. איש לא שאל עצמו, שמא אינה הולמת גישה רכושנית וחומרית ומטריאליסטית גרידא את קיפוח חיי האדם המשמש עילה לתביעת הפיצויים, או שמא שעה שעומד שופט מול פני המוות שלקח מן התובעים את שאר-בשרם, שומה עליו להתייחס לאבידתם כמות שהיא, והיא אינה ענין של לירות ושילינגים בלבד. כך גזירת המחוקק היא, שאין התלויים זכאים לפיצויים על כאבם וסבלם בהילקח מהם לפתע ושלא בדרך הטבע אביהם או אמם, בנם או בתם, או בן-זוג - גזירה שאין בה לא טעם ולא צדק, אבל היא מתחייבת מלשון החוק. מה שאינו מתחייב מלשון החוק, ועל-כן מותר ויהא לנו לזרא, הוא חישוב ההפסד הגשמי בלירות ובאגורות כדרך מאזן של רווחים והפסדים; הפסד גשמי זה בגדר נזק כללי הוא ועניין לשומא דבי דינא". לדברים אלה מצטרף אני בכל לב. מכל מקום, אף אם ראוי היה לשקול גישה שונה אל הפיצוי אותו יש לשקול על כפיהם של בני משפחת המנוח, שאיבדו את היקר מכל עם מותו של אהוב לבם, הרי שחזקו עלינו דברי המחוקק. לפיכך יערך החישוב להלן על פי אמות המידה המקובלות, תוך פריטתו ל"שקלים ואגורות. השתכרותם של בני הזוג: התובעים הציגו את טופסי 106 של המנוח בשנות חייו האחרונות (המנוח עבד באותו מקום עבודה מחודש אוגוסט 1996). מטפסים אלה עולה כי בשנת 2000 השתכר המנוח סכום כולל ברוטו של 66,545 שקלים (בממוצע לחודש - 5,545 שקלים, ומוצמד - 6,235 שקלים). בשנת 2001 השתכר המנוח סכום כולל ברוטו של 68,873 שקלים (בממוצע לחודש - 5,739 שקלים, ומוצמד - 6,379 שקלים). בשנת 2002 עמד שכרו הכולל על 76,481 שקלים (בממוצע לחודש - 6,373 שקלים, ומוצמד - 6,748 שקלים). בשנת 2003 השתכר המנוח סכום של 66,197 שקלים בלבד, אולם מהטופס עולה כי לא עבד בחודש ינואר 2003 (אף כי מהנתונים המצטברים בתלוש חודש פברואר 2003 נראה כי המנוח השתכר סכום של 1,506 שקלים ברוטו בחודש ינואר; מכל מקום - התלוש עצמו לא הוצג, ויתכן כי סכום זה נובע מהפרשים כלשהם). בעדויות לא ניתן כל הסבר להעדרות מעבודה בחודש זה. בהנחה כי השכר בשנת 2003 שולם עבור 11 חודשים, הרי ששכרו החודשי הממוצע בשנת 2003, ערב התאונה, עמד על 6,017 שקלים לחודש בממוצע, ומוצמד - 6,182 שקלים. עיון בתלושי השכר מלמד כי הסכום השתנה מחודש לחודש בהתאם למספר השעות הנוספות שעבד המנוח. אף כי במהלך השנים שקדמו לתאונה עמד שכרו של המנוח במגמת עליה, אם כי צנועה למדי, לא ניתן להתעלם מהירידה בשכר במהלך השנה שלפני פטירתו. לא ניתן כל הסבר לירידה במשכורת, ועיון בתלושים מעלה כי דווקא בחודשים האחרונים לפני מותו עבד המנוח בהיקפים נמוכים למדי, ושכרו נפל בשיעור ניכר למדי מהממוצע השנתי. בנסיבות אלה יש לשקול מספר שיקולים בבוא בית המשפט לקבוע את בסיס השכר שישמש אמת מידה לחישוב אובדן התמיכה ו/או שיעור החסכון. יש לזכור כי עניין הירידה בשכר, סיבותיו ונסיבותיו לא הובררו דים; כי המנוח הוכיח יכולת השתכרות גבוהה יותר מהממוצע הכולל שנרשם לזכותו במהלך שנת 2003 הן במהלך השנים קודם לכן והן במהלך שנת 2003 עצמה; וכי עמדו בפניו שנות ההשתכרות רבות ועימן האפשרות כי שכרו היה עולה מעט ברבות השנים. בהתחשב במכלול נתונים אלה אני קובע כי יש להעמיד את שכרו לצורך החישוב על שכר ממוצע של 6,500 שקלים ברוטו לחודש. לצורך חישוב השכר נטו, המשמש כבסיס לביצוע חישובי ההפסד על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שומה על בית המשפט ליטול את השכר המוצמד ברוטו, ו"להביא בחשבון את שיעור המס החל בעת קביעת הפיצויים על-פי נתוניו האישיים של הנפגע באותה עת" (ע"א 2228/05 חיימוב סטניסלב נ' מנורה, תק-על 2007(1) 436). לעניין זה "בית המשפט רשאי להסתייע גם מיוזמתו הוא בטבלאות הניכויים המתפרסמות מטעם רשויות המס" (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי, תק-על 2006(1) 2277, בפיסקה 6 לפסק-הדין; וראו ע"א 351/85 ג'אבר נ' עטאף, פ"ד מא(3) 55; ע"א 531/91 עיזבון חיון נ' הסנה, פ"ד נא(2) 51). מאחר ומטופסי 106 של המנוח עולה כי הוא היה זכאי ל- 2.25 נקודות זכות, הרי שמשכר ברוטו של 6,500 שקלים נותר בידו סכום של 6,000 שקלים נטו במעוגל - לאחר ניכוי מס ההכנסה החל. הכנסת התובעת: עובר לתאונה עבדה התובעת במשק בית בביתם של הזוג ניסן. הזוג ניסן דיווח על שכרה לביטוח לאומי ברציפות, ואין כל חולק כי הסכומים שדווחו אכן שולמו לה. על פי הנתונים שהוצגו במצורף לתצהירה של הגב' ניסן, הרי שבשנת 2004 השתכרה התובעת סכום של 15,000 שקלים עבור החודשים יולי - דצמבר, דהינו - סכום של 2,500 שקלים בממוצע לחודש. החל משנת 2005 משתכרת התובעת סכום של 3,500 שקלים לחודש, כעולה מהדיווח למל"ל, וסכום זה משולם לה גם כיום (עדות הגב' ניסן בעמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-2; עדות התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 13-14). גב' ניסן הבהירה כי התובעת עובדת בביתה זה 14 שנים, כאשר היקף העבודה עלה בהדרגה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 14-15; עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 8-9). הסיבה לעליה בהיקף העבודה, ככל הנראה, אינה אלא בגילם של בני הזוג ניסן. התובעת הוסיפה בעדותה כי היא עובדת במשק בית אצל אשה נוספת בקרית משה, אולם טענה כי אינה מקבלת שכר עבור עבודה זו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-20). יתכן כי אין היא זוכה לשכר עבור עבודתה אצל אותה אשה בקרית משה, אולם מתעודת עובד הציבור של מנהל תחום רציפות ביטוח במל"ל עולה כי מהשנים 2003 ועד היום עובדת התובעת לא רק אצל גב' ניסן אלא גם אצל אשה בשם גב' מנת, כאשר אצל זו האחרונה היא משתכרת סכום צנוע למדי, של כ- 420 שקלים לחודש משנת 2004 ועד היום (ובשנת 2003 - סכום של 360 שקלים בממוצע). עוד עולה מתעודה זו כי עובר לתאונה עמד שכרה של התובעת אצל הגב' ניסן על 2,000 שקלים לחודש בלבד, הוא עלה בשנת 2004 ל- 2,500 שקלים בממוצע, ומשנת 2005 עומד שכרה אצל הגב' ניסן על 3,500 שקלים בממוצע. התובעת מסרה בסעיף 13 לתצהירה כי היא מלמדת שיעורים פרטיים בפיזיקה החל משנת 1992 (לתובעת תואר שני בפיזיקה), והיא מקבלת תשלום של כ- 100 שקלים בממוצע לשעה. בשנת 2000 לימדה עשרה תלמידים פרטיים בממוצע, וכיום היא מלמדת 12 תלמידים. בעדותה העריכה כי בחודש ממוצע הכנסתה משיעורים פרטיים היא בסכום של 5,000 שקלים, ואילו בחודשי החגים והחופשות, בהם לא מתקיימים לימודים, עומדת הכנסתה הממוצעת על 1,000 שקלים לחודש משיעורים פרטיים (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 15-17 ושורות 21-22). מאחר ובשנה חלים בין שלושה לארבעה חודשים של חגים וחופשות מלימודים, הרי שהכנסתה החודשית הממוצעת משיעורים עומדת, נכון להיום, על כ- 3,700 שקלים. התובעת לא הבהירה מה היתה הכנסתה עובר לתאונה, והתייחסה רק לשנת 2000, למעלה משלוש שנים קודם לתאונה. בנסיבות אלה יש להניח כי הסכום של 3,700 שקלים בממוצע לחודש משקף גם את הכנסתה עובר לתאונה. הכנסה זו לא דווחה לרשויות המס. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים מסיבה אותה הבהירה התובעת בעדותה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 4-7). בנסיבות אלה, ושעה שהמנוח היה עסוק בעבודתו מחוץ לביתו, אין סיבה להניח כי העלייה בהיקף ההשתכרות בעבודה במשק ביתה של הגב' ניסן נבעה ממותו של המנוח. על פני הדברים, וכך השתמע מעדותה של הגב' ניסן, עלה היקף העבודה מסיבות התלויות בבני הזוג ניסן. לפיכך אין לאמר כי עלייה זו בהכנסה היא פועל יוצא של מותו של המנוח, ומכאן כי יש להתחשב בהכנסה הנוכחית (ולא בהכנסה ערב התאונה) לצורך חישוב ההכנסה הרעיונית המשותפת לה היו זוכים בני הזוג כיום ובעתיד, לצורך חישוב הידות וההפסד. מכל האמור לעיל עולה כי עובר לתאונה השתכרה התובעת סכום של 6,100 שקלים ברוטו במעוגל (הוספו הפרשי הצמדה רק להכנסה ממשק הבית, שכן הסכום הנוסף של 3,700 שקלים משקף את ההכנסה כערכה היום). בשנת 2004 עלתה הכנסתה לכדי 6,750 שקלים ברוטו בממוצע (על פי אותה דרך חישוב). משנת 2005 ועד היום, ולעתיד, יש להעמיד את הכנסתה החודשית על 7,600 שקלים ברוטו במעוגל. במקרים בהם הנפגע (ובענייננו- התובעת) לא דיווח על הכנסתו לשלטונות המס, על בית המשפט לנכות מההכנסה אותה קבע את מס ההכנסה כפי השיעור החל ביום פסק-הדין (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 495 ואילך; ע"א 2664/05 מנורה נ' עיזבון צוקרניק, תק-על 2006(4) 4845, בפיסקה 5 לפסק-הדין). לכאורה ניתן לטעון כי הכלל שנקבע בעניין בן שבח עניינו בהקטנת הכנסתו של התובע עצמו בשיעור המס החל, כדי שלא ל"ענוש" את המזיקים בתשלום יתר המבוסס על שכר "נטו" הנובע ממעשיו הלא חוקיים של התובע, שלא דיווח על הכנסותיו למס הכנסה. ניתן אולי גם לטעון כי אין מקום לניכוי דומה שעה שבן הזוג הוא שלא דיווח, והקטנת הכנסתו בשיעור המס החל מגדילה את הפיצוי בו תשא המבטחת. בטענה זו טמון קושי, אולם מאחר וזו לא הועלתה מטעם הנתבעת במפורש (ספק רב אם לזו היתה הכוונה בסעיף ג(4) לסיכומיה), איני מוצא מקום לדון ולהכריע בה. לפיכך יבוססו הפסדי העבר על הכנסה ממוצעת של התובעת בסכום של 5,400 שקלים נטו לחודש בשנת 2003; של 6,000 שקלים במעוגל בשנת 2004, ושל 6,850 שקלים נטו ממועד זה ואילך (החישוב שערכו הנתבעות נמוך במעט, בשל דרך חישוב שונה). החישוב נעשה על בסיס הנחה כי התובעת מוגדרת כ"רווקה" לצורכי מס הכנסה (שהרי לא נרשמה כ"נשואה"), ומספר נקודות הזיכוי ממס הוא בהתאם. סיכום - הכנסת בני הזוג: העולה מכל האמור לעיל הוא כי הכנסת בני הזוג עובר לתאונה, בשנת 2003, עמדה על 11,400 שקלים לחודש לערך (בשנת 2003 לא נגרם הפסד, ולפיכך אין צורך לקבוע מה היה בסיס השכר ה"אמיתי" בהתחשב בהעדר ההכנסה בחודש ינואר). בשנת 2004 היתה הכנסתם המשותפת אמורה לעמוד על 12,000 שקלים לחודש, וממועד זה ואילך, ועד לגיל 67 (על החישוב עד לגיל 67 ראו ע"א 9562/05 אררט נ' זידן מנסור, תק-על 2005(2) 3051, בפיסקה 6 לפסק-הדין), לפי 12,850 שקלים לחודש. פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים: על פני הדברים ברי כי הפיצוי בגין תביעת העיזבון גבוה מהפיצוי בגין תביעת התלויים, שהרי זו האחרונה תביא להפחתת ידה שצרך המנוח ששיעורה שליש מההכנסה המשותפת של בני הזוג, בעוד חישוב על בסיס תוספת ידת "חסכון" (שהיא השיטה הנוהגת כיום - ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, תק-על 2006(2) 199, בפיסקה 5 לפסק-הדין), יביא לניכוי ידת צריכת המנוח ששיעורה רבע בלבד מהקופה המשותפת. לפיכך אני קובע כי ההפסד בגין מותו של המנוח (הפער בין הכנסתה של התובעת ובין שלוש ידות מתוך ארבע) לשנת 2004 עמד על 3,000 שקלים לחודש (הכנסה משותפת של 12,000 שקלים, וניכוי ידת הצריכה של המנוח). משנת 2005 ואילך עומד ההפסד החודשי על סכום של 2,787.5 שקלים (הכנסה משותפת של 12,850 שקלים, בניכוי ידת הצריכה בסכום של 3,212.5 שקלים, ובניכוי הכנסתה של התובעת שהיא 6,850 שקלים לחודש. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 36,000 שקלים על ההפסד בשנת 2004, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה - 40,000 שקלים במעוגל. ההפסד לשנת 2005 ולשנת 2006 הוא בסכום של 33,450 שקלים לכל שנה. בתוספת הפרשי ריבית מאמצע כל תקופה, עומד ההפסד בגין השנים 2005 ו- 2006 על סכום כולל של 70,150 שקלים במעוגל. ההפסד בשנת 2007 עד למועד מתן פסק-הדין הוא בסכום של 2,787.5 שקלים. מכאן ועד לפרישתו הצפויה של המנוח לגימלאות בגיל 67 עומד ההפסד על סכום של 579,800 שקלים. לפיכך יש לקבוע כי הפיצוי לו זכאי העיזבון בגין ההפסד ב"שנים האבודות" הוא בסכום של 692,737 שקלים. יש לקבל את טענת התובעים לפיה זכאית התובעת, ב"כובעה" כתלויה, לפיצוי בגין אובדן שרותי בעל גם מקום בו נקבע כי תביעת העיזבון (שקיימת זהות בינו ובין התלויים במקרה דנא) גבוהה מתביעת התלויים. לעניין זה נקבע כי "אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים - עמדתי היא כי אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון" (ע"א 4431/05 המגן נ' צרור, תק-על 2006(3) 2260, בפיסקה 15 לפסק-הדין). כוונת הדברים, כך נראה, לאמירה כי יחידי העיזבון שהם תלויים זכאים לפיצוי בגין אובדן שרותי אב ובעל בנוסף להפסד שנגרם לעיזבון בגין "השנים האבודות" (השוו ת.א. (חי') 439/00 רווה נ' עיזבון רווה, תק-מח 2006(4) 506; ת.א. (י-ם) 4158/02 עיזבון פלוני נ' משטרת ישראל, תק-מח 2006(4) 9544). במקרה דנא לא מתעוררת השאלה אם יש תחולה להלכה זו גם מקום בו המדובר באנשים שונים, כאשר במקרה מעין זה (בו לא קיימת זהות) עלולה התוצאה להיות תשלום של נזק המהווה מעין כפל פיצוי. בנסיבות העניין לא הובאו כל ראיות בנוגע להיקף שרותי הבעל שהעניק המנוח לבת זוגו. טענה זו אף לא הועלתה בתצהיר התובעת. כל שנאמר הוא כי "נתמכתי בו כלכלית ונפשית. אין מספיק מילים לתאר את כאבי לאחר פטירת המנוח" (סעיף 16 לתצהיר). אין ספק כי מותו של המנוח הותיר חלל עמוק בנפש בת זוגו האוהבת, אולם בכך לא די כדי לבסס טענה בעניין אובדן שרותי בעל, שהוא ראש נזק ממוני לכל דבר ועניין. עם זאת, אין גם להניח כי המנוח לא ביצע מלאכה כלשהי בביתו ולא סייע בעבודות הבית. השערות הנתבעות בסיכומיהן בנוגע לחלוקת הנטל בבית המנוח ובת זוגו לא הוכחו כלל, אם כי גם ההיפך לא הוכח. בנסיבות אלה נראה כי יש מקום לפסוק פיצוי כלשהו, גם אם לא על הצד הגבוה. לפיכך אני קובע פיצוי בגין אובדן שרותי הבעל בסכום כולל של 50,000 שקלים. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעיזבון הוא בסכום של 43,390 שקלים במעוגל. ב"כ התובעים הפחיתו בסיכומיהם בגין גילו של המנוח, אולם להפחתה זו אין אחיזה בלשון תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. הפחתה זו נעשית רק במסגרת חישוב הנזק הלא ממוני של נפגע בתאונה שנגרמה לו נכות, כעולה מתקנה 2(א) לתקנות, אך לא מתביעת העיזבון (השוו דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 1074). לא הוצגו כל ראיות בנוגע להוצאות בגין קבורה, מציבה ואבל. מאחר ויש להניח כי המנוח נקבר כמקובל, אני פוסק לעיזבון סכום של 8,000 שקלים בגין ההוצאות הנטענות. פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים - ניכויים: לתובעת שולם מענק שארים חד פעמי בסכום של 41,307 שקלים ביום 7.6.04 (תעודת עובד הציבור של מחלקת זקנה ושארים במל"ל; בפועל שולם סכום מעט נמוך יותר בשל חובות למל"ל, אותם אין להפחית מסכום הניכוי; הסכום המשוערך הוא 47,825 שקלים). הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם התובעת זכאית לקבלת גימלאות מהמל"ל כתלויה, ואם יש מקום להפחית או לנכות את הסכום שהיה צפוי להיות משולם לה כתלויה. סעיף 130(א)(5) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כי בין יתר התלויים במבוטח לעניין החוק נכלל "מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או אינו מסוגל לכלכל עצמו או הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט' (להלן -אלמן)". סעיף 130(ב) לחוק מבהיר כי דין אלמנה כדין אלמן. הוראת חוק זו, שעניינה בבן-זוג, שונה מהכלל הגורף שבסעיף 130(א)(1) לחוק, המעניק מעמד אוטומטי של "תלוי" ל"אשתו של המנוח", ללא כל מבחן נוסף. מעיון בהוראת החוק עולה כי על מנת שבן-זוג שאינו נשוי יהא זכאי להיכלל בהגדרת "תלוי" לצורך זכאות לגמלאות לתלויים (כמשמען בפרק ח' לחוק), עליו לעמוד באחד משלושה תנאים: "יש עמו ילד", "אינו מסוגל לכלכל עצמו" או "הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט'". ההכנסה שבלוח ט' לאדם ללא תלויים היא בשיעור 57% מהשכר הממוצע במשק. הכנסתה של התובעת עולה כיום על השכר הממוצע במשק, ולכל הפחות שווה לו. ממילא אין כל מקום לטענה כי היא עונה להגדרת מי ש"הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט'". אין גם לאמר כי היא אינה מסוגלת לכלכל את עצמה. מאחר ואין מחלוקת כי לתובעת אין ילד, הרי שלא התקיימו בעניינה ולו תנאי אחד מהשלושה המזכים בן-זוג של נפטר במעמד של "תלוי", ואין היא זכאית לגימלאות המשולמות לתלויים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הוכח שהתובעת אינה זכאית לגימלאות מהמל"ל כתלויה. ממילא אין גם מקום להקפיא סכום כלשהו מתוך ההנחה שמא חלילה תחול ירידה בכושר השתכרותה של התובעת בעתיד (לעניין הפחתה בגין אפשרויות עתידיות השוו ע"א 2228/05 חיימוב סטניסלב נ' מנורה, תק-על 2007(1) 436), וזאת אף מבלי להיכנס לשאלה אם ההוראה שבסעיף 130 לחוק עניינה במצב העובדתי במועד בו נפטר המנוח. סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל ישולמו לתובעת 2 פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים - הסכומים דלהלן: הפסד תמיכה כעיזבון 692,737 שקלים, אובדן שרותי בעל 50,000 שקלים , נזק בלתי ממוני 43,390 שקלים, הוצאות קבורה ומציבה 8,000 שקלים, סה"כ 794,127 שקלים, ניכוי המל"ל (שארים) 47,825 שקלים, סה"כ 746,302 שקלים. הסכומים של פיצויים למשפחה של הרוג תאונת דרכים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. לסכום שהתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ואת הוצאות המשפט. הסכום ישולם עד ליום 1.3.07, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל.פיצוייםתאונת דרכיםמקרי מוות