פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים הינו נושא אשר נדון בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת ח. וינבאום וולצקי: העובדות: עסקינן בתביעת פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים, מכוח הלכת "הקרוב הנעדר" בשל נכות נפשית שנגרמה לתובעת כתוצאה ובעקבות מותו של אחיה בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). הצדדים אינם חלוקים בשאלת הכיסוי הביטוחי והמחלוקת נסבה בשאלת הנזק והאם התובעת עומדת בתנאי הלכת אלסוחה. התובעת, עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1994 מהקווקז. המשפחה כללה את אביה ואמה וכן את אחיה שהיה גדול ממנה ב - 3 שנים. עם הגיעם ארצה נאלצו ההורים לעבוד לפרנסת המשפחה שעות ארוכות ביום. במהלך החופש הגדול הלכו התובעת ואחיה לכיתת אולפן. התובעת היתה בת 10 שנים בתאונה ואחיה ז"ל בן 13 במותו. במועד התאונה חזרו הילדים מהאולפן ובעת שהיה עליהם לחצות את הכביש ברח' דרך אבא הלל ברמת גן ארעה התאונה. התובעת החלה לחצות את הכביש ואחיה החל חוצה את הכביש ממש אחריה. בעודה מסתובבת לראות עם הוא חצה אחריה, ראתה אותו מוריד רגל לכביש ואז פגעה בו מכונית בעוצמה. אחיה עף באוויר ונחת על ראשו לנגד עיניה. התובעת ראתה את אחיה הפגוע ואזי טופלה על ידי עוברי אורח ונלקחה לביתה של אישה זרה וטופלה על ידה עד אותו הערב. אחיה של התובעת נלקח לבית חולים איכילוב ושם לאחר זמן מה נפטר. כשהתובעת הובאה לבית החולים אחיה כבר לא היה בין החיים. עובר לתאונה היה לתובעת קשר טוב עם סבתה אך זו נפטרה זמן מה לאחר התאונה. לאחר מות האח התכנסו ההורים כל אחד באבלו והתובעת נותרה לנפשה כאשר כל הגורמים המטפלים מציינים עזובה רגשית ותחושת בדידות שאפפה את ילדותה. כך גם החריפה בעיית השתייה לשוכרה של אביה. גם אם לפני התאונה נהג אביה באלימות כלפי אמה ואחיה הרי שלאחר התאונה החל להכות אף אותה והאלימות כלפי האם הוחמרה עד שבסופו של יום האב הורחק מן הבית ואף הורשע וריצה עונש מאסר ממושך על עבירות אלימות. במצב דברים זה נדרשה האם לעבוד שעות ארוכות כדי לפרנס את עצמה ואת התובעת כאשר על דירתם רובצת משכנתא. שוב נותרה התובעת שעות ארוכות לבדה. בנוסף שקעה האם בדיכאון ונדרשה לטיפול נפשי בעצמה ומכאן שלא יכלה להעניק לתובעת את צרכיה הרגשיים והפיזיים והתובעת חשה בודדה ועזובה. תפקודה של התובעת בלימודים ירד והיא החלה להעדר מהלימודים. התובעת לא סיימה לימודיה בחטיבת הביניים והחל מכיתה י' החלה ללמוד בבי"ס פרטי "אנקורי". במהלך שנה זו תפקודה בבית הספר היה מצוין והמורים ציינו כי היא משקיעה בלימודים ויכולותיה להשתלט על החומר החסר לה גבוהות, כך גם ציוניה טובים מאד (ראה התעודה נ/2). בכיתה יא' חלה ירידה בתפקודה של התובעת בלימודים ושוב נצפו היעדרויות רבות. אם בכיתה י' עמד סך כל היעדרויותיה של התובעת על 15/12 ימים בסמסטר הרי שבכיתה יא' עמד סך כל חיסוריה על 42/31 בכל סמסטר. בחלקם של המקצועות ציוניה עדיין טובים אבל במקצועות אחרים כלל לא ניגשה לבחינות או שציוניה ירדו עד כדי ציון "נכשל". גם ההערכה המסכמת בכל סוף סמסטר מלמדת כי התובעת לא מנצלת את הפוטנציאל הגלום בה וחיסוריה הרבים כמו גם העדר כל עבודה בבית מביאים להערכה נמוכה. את כיתה יא' מסיימת התובעת כאשר היא נדרשת להגיש עבודה פנימית במהלך החופשה כתנאי לעלייתה לכיתה יב' (ראה ת/3). התובעת לא סיימה את לימודיה בכיתה יב' הפסיקה להגיע לשיעורים ולא ניגשה לבחינות הבגרות. עד היום לא השלימה התובעת את לימודיה לתעודת בגרות הגם שהביעה רצון לעשות כן בעת חקירתה הנגדית. במהלך לימודיה בכיתה י' הצליחה התובעת גם לעבוד לאחר שעות הלימודים בתור דיילת מכירות בחנויות שונות. החל מכיתה יא' לא עבדה ובמועד עדותה בפניי עבדה במשק בית פעמיים בשבוע לכל היותר. בין לבין, במהלך התקופה שמכיתה יא' ועד היום, ניסתה לעבוד גם בעבודות נוספות כמו בבית קפה או מסעדה ובחנות "קסטרו" כמוכרת אך ללא הצלחה שכן לטענתה לא יכלה להביא את עצמה להגיע בזמן לעבודה ולהתמיד בה. התובעת זומנה להתייצב לשירות סדיר אך סופו של יום לא שירתה ושוחררה על פרופיל נפשי. במהלך התקופה שלאחר פטירת אחיה קיבלה התובעת טיפול נפשי במרפאה פסיכיאטרית בפתח-תקוה כפי שעולה מחוות הדעת הראשונה של המומחית בתיק זה שניתנה כאשר התובעת היתה בת 12 לערך. החל מהיות התובעת בגיל 13 ביצעה חמישה ניסיונות אובדניים באמצעות בליעת כדורים שחלקם הצריכו אשפוזה בבית חולים "גהה". ב - 5.11.00 נאנסה התובעת על ידי סוכן דוגמניות אליו פנו היא ואמה במסגרת ניסיונה של התובעת להשתלב בעולם הדוגמנות. לאחר האונס ביקשה התובעת לקבל עזרה נפשית ואף פנתה לעובדת הסוציאלית חנה רוזנברג שטיפלה בה עוד קודם במסגרת הטיפול שקיבלה בשל ההתדרדרות במצבה ובתפקודה בלימודים. במהלך השנים ניהלה התובעת מערכות יחסים עם בני זוג ועם אחד מהם אף גרה בבית הוריו תקופה מסוימת. התובעת תיארה את מערכות היחסים כבעייתיות. במהלך העדות, בדצמבר 2005, התובעת עבדה במשק בית וגרה עם אמה. התובעת התגוררה לתקופות קצרות במשפחה אומנת וכן בפנימיה אך מרבית השנים התגוררה עם אמה. מטעם התובעת העידו היא בלבד. הנתבעים לא הביאו עדים והסתפקו בהגשת מסמכים. ב"כ הנתבעים ביקש לחקור את המומחית בתחום הנפשי. הפגיעה והנכות: כב' השופט לרון מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדן בתיק זה בראשיתו, מינה את ד"ר אדית מטרני כמומחית בתחום הפסיכיאטרי לבדיקת התובעת וקביעת שיעור נכותה תולדת התאונה הנדונה. ד"ר מטרני בדקה את התובעת לראשונה כשנתיים לאחר התאונה בהיות התובעת בת 12. בבדיקתה מצאה כי מדובר בנערה שעלתה ארצה וסבלה מחבלי קליטה רגילים. היא מציינת כי התובעת מייחסת את מות אחיה לאשמה שלה. תגובתה הרגשית אופיינית לתסמונת פוסט טראומטית היינו, חרדה ופחדים, הפרעות שינה, חלומות על האירוע הטראומטי ואי סבילות לרעש. המומחית מציינת שתודות לטיפול הנפשי ועם חלוף הזמן השתפר מצבה של התובעת אך לא כל הבעיות חלפו. בסיומה של חוות הדעת הראשונה ממליצה המומחית כי התובעת תיבדק בעוד שנים אחדות על מנת להעריך את נכותה הצמיתה כאשר בינתיים היא ממליצה על המשך טיפול נפשי לשנה לפחות בתדירות של פגישה בשבוע. בשלב זה העריכה את הנכות הזמנית כ - 20% נכות בשנה הראשונה לאחר התאונה וב - 10% לשנה השניה. לאחר מספר שנים ומשהועבר התיק לדיון בבית משפט זה, שבה ד"ר מטרני ובדקה את התובעת ביום 14.11.02. בחוות הדעת השנייה מציינת המומחית כי התרשמה מבחורה אינטליגנטית אשר בולט אצלה חוסר מעורבות רגשית ופגיעה קשה בערך החיים. בפני תחושת הבדידות הנוראית שאופפת אותה היא מתגוננת על ידי מעטה של ריחוק ואדישות, הדימוי העצמי בלתי מגובש. המומחית התעכבה על פרטים נוספים וחדשים שהתובעת מסרה לה בעת הבדיקה הזו וביניהם ההתדרדרות במצבה בלימודים והיעדרותה הממושכת מבית ספר אנקורי אליו עברה לפני כ - 3 שנים; ביצוע של מספר ניסיונות אובדניים במהלך השנים ע"י בליעת כדורים; היותה מטופלת מזה מספר שנים אצל עו"ס חנה רוזנברג במרכז לבריאות הנפש בפ"ת ובמקביל נמצאת בטיפול המדור לנוער במחלקת הרווחה של עיריית פ"ת; לדבריה אין לה חבר ואינה מקיימת יחסי מין; התעללות מינית על ידי אחיה ז"ל מגיל מאד צעיר שמתוארת כנגיעות באזורים מאד אינטימיים בגופה שבתחילה לא הבינה את משמעותם וזו נודעה לה רק בהיותה בגיל 11 - 12 ואז שמרה את הדבר בסוד; כחודשיים שלפני הבדיקה הושמה על ידי שירותי הרווחה במשפחה אומנת אך הניסיון לא צלח שכן החדר שלה נשרף ומאז לא שבה לשם; כעסים על האם הגם שזו לא האשימה אותה בגלוי במות האח כפי שנעשה הדבר על ידי אביה בשעתו. ד"ר מטרני סוקרת את תלונות התובעת וכן את התיעוד הרפואי שהומצא לה וקובעת כי בעת מתן חוות הדעת, שבע שנים לאחר האירוע הטראומתי, התמונה הקלינית מורכבת מהפרעה נפשית אישית, בין אישית וסביבתית. האבחנה הפסיכיאטרית למצבה של התובעת היא הפרעה פוסט טראומתית, הפרעת אישיות ודיכאון. משנדרשת המומחית לשאלה מהו חלקו של האירוע הטראומתי, של מות האח לנגד עיניה, לעומת גורמים סביבתיים כמו חבלי הקליטה בארץ והפרעה הנפשית הקודמת אצל שני ההורים היא מציינת כי התשובה אינה פשוטה. בסופו של דיון היא מגיעה למסקנה כי : "אולם, גם אם אפשר להניח כי האירועים הטראומטיים לא נפלו על קרקע נפשית תקינה לחלוטין, עדיין אין ברשותי תימוכין וסימוכין לקיום פתולוגיה נפשית פרה-מורבידית (קודמת לתאונה). אי לכך, לא נותר אלא לראות בתאונה את הגורם האחראי למצבה הנפשי של התובעת. בכל הנוגע למצבה של התובעת בעת הבדיקה השנייה מציינת ד"ר מטרני כי מצבה גרוע ממצבה בעת הבדיקה הקודמת. את נכותה הצמיתה היא מעמידה על 20% נכות לפי קובץ התקנות של המל"ל ומציינת כי יש לאפשר לתובעת טיפול נפשי קבוע של פגישה שבועית אחת במשך שנתיים. ב"כ הנתבעים זימן את המומחית לחקירה. בחקירה הוצגו בפני המומחית מספר נתונים שונים מן הנתונים שמסרה לה התובעת, בכל הנוגע למערכות יחסים עם בני זוג לאורך השנים, והשיבה כי אכן לא היתה בפניה תמונה מלאה. היא הסבירה כי תשובת התובעת, שמצויה בחוות הדעת, ולפיה לתובעת אין חבר והיא אינה מקיימת יחסי מין, ניתנה לשאלתה שלה כאשר היא חיפשה לדעת אם קיימת אצל התובעת התנהגות מופקרת כלשהי. בכל הנוגע לעובדה כי בכיתה י' היו הישגיה של התובעת בבית הספר נאים, תמהה המומחית מדוע מידע זה לא הועבר אליה עובר לבדיקתה את התובעת ולגופם של דברים השיבה כך: "התובעת לא קיבלה תעודת חטיבת ביניים. היא נכנסה לאנקורי ואני משערת שהיא נכנסה לכיתה י' עם כוונות טובות שאכן מימשה הודות למסוגלות פוטנציאלית שיש לה ואחר כך התמונה תואמת למה שהיה ידוע לי כשהיא הייתה כבר בכיתה יב', חוסר תפקוד, התנהגות ארטית, בלתי מאורגנת והידרדרות בלימודים. משנשאלה המומחית האם לא ניתן להתרשם שהתובעת לא אמינה לאחר שמספר פרטים בעלי משמעות לא טרחה לספר לה בעת הבדיקה השנייה, השיבה כי מתוך התמונה הכללית נראה כי התדרדרות התובעת החלה כבר בסמסטר השני לכיתה י' ולאחר מכן מדובר בהתדרדרות משמעותית עד כיתה יב'. האפשרות שפה ושם התובעת השחילה שקר או דיס-אינפורמציה תואמת את הפרעת האישיות שלה ואת המעמד שלה כמי שמחכה לפיצויים. את האפשרות הזו, שתובע ינסה להאדיר את מצבו כדי לזכות בפיצוי, היא מביאה בחשבון בעת הבדיקה. המומחית הוסיפה וציינה כי האמירה שמצויה בתיעוד הרפואי, ולפיו אמרה התובעת לעו"ס המטפלת בה שהיא מוכנה גם לשקר ולומר שהיא לוקחת סמים, מלמדת ומשקפת את הכוונה ההרסנית שלה וזה כשלעצמו אומר משהו מקום שמדובר בבחורה עם רמת משכל לפחות ממוצעת שמבינה שבאמירה כזו יש משום ירייה ברגל של עצמה (ראה עדותה בעמ' 16 לפרוטוקול). היא הוסיפה וציינה כי לא ניתן מצד אחד לטעון כלפי התובעת שהיא שקרנית ומצד שני להביא בחשבון כל אמירה שלה כאילו היא אמת לאמיתה. לדעתה יתכן שחלקם של הסיפורים שראתה התובעת לספר לגורמים המטפלים במהלך הזמן הינם פרי המצאתה שיתכן שבאו לתת מענה למשל על כעסים שיש לתובעת על אביה. כך גם בכל הנוגע לטענת התובעת, שעלתה בשלב מאוחר, באשר להתעסקות של אחיה ז"ל עמה. לדברי המומחית יתכן שטענה זו עלתה מתוך רצון להינקות מאשם ואין לה די כלים ומידע כדי לאשר זאת או לשלול זאת כמו גם טענות אחרות.המומחית נשאלה על דבר האפשרות שכל התנהגותה של התובעת נובעת מהפרעת אישיות גבולית ומדיכאון שאינם קשורים לאירוע נשוא התביעה והשיבה כי יתכן שגם לגורמים סביבתיים תהיה השפעה על מצבה של התובעת אבל לגורמים גנטיים - לא. כמו כן ציינה כי יתכן שלגורמים אלו כמו גם לאירועים מסוימים בעברה, שלא הוכחו בפניה, היתה יכולה להיות השפעה על מצבה הנוכחי של התובעת. לו היו מונחים בפניה ממצאים נוספים כדוגמת אלה שב"כ הנתבעים מציג בפניה, היה עליה לשוב ולבדוק את התובעת ולעשות הערכה מחדש. יחד עם זאת כל עוד לא נעשה הדבר היא נותרה בדעתה, שעולה מתוך חוות הדעת, ולפיה מצבה של התובעת החמיר מאז בדיקתה הראשונה וכי היא משייכת את מצבה לאירוע נשוא התביעה גם אם האירוע לא נפל על קרקע נקייה לחלוטין. בתשובה לחקירה נגדית של ב"כ התובעת השיבה המומחית כי הנכות שהיא סבורה שיש לתובעת מתאימה להגדרה של הגבלה בינונית בהתאמה הסוציאלית ולא כפי שביקש לקבוע הגבלה ניכרת שמתאימה לסעיף 34 ד' לתקנות המל"ל. היא נימקה את קביעתה כך:"...שבשקלול של כל הגורמים יש לה פוטנציאל להפיק מעצמה יותר, כאשר אנחנו מדברים על נכות צמיתה ואחרי שיעבור הזעם של התביעה, היא תוכל לתפקד ברמה של הגבלה בינונית בזיקה לתאונה. אתה אומר לי שאלמלא היה מדובר במשפט ותביעת פיצויים, האם הייתה (צ.ל. - הייתי - ח.ו.ו.) נוטה לתת לה אז 30%, אני משיבה לך שאני משתדלת לתת התייחסות גם לגורמים ההתפתחותיים שלא קשורים לתאונה. לדעתי לא מגיע לה יותר בזיקה לתאונה. עדות התובעת: על רקע דברי המומחית ראיתי לבחון את דברי התובעת ואופן עדותה בפניי. התובעת עשתה עלי רושם של בחורה אינטליגנטית שכלל לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בה. מצד אחד כבר כילדה נהגה להעביר את מירב זמנה בקריאת ספרים והיתה תלמידה טובה מאד חרף היותה עולה חדשה. ניתן להתרשם למשל משליטתה בעברית בעת עדותה כמו גם מציוניה והערכה שקיבלה במקצוע לשון בכיתה י'. כך גם באשר להישגיה במקצוע האנגלית. גם רצונה היום להשלים בגרויות וללכת ללמוד מקצועות כמו רפואה, הנדסה ביו רפואית או קרימינולוגיה. התובעת לא עשתה רושם כמי שמבקשת להסתיר דברים בעת עדותה והשיבה לשאלות גם בנושאים כואבים כדוגמת האונס בשנת 2000 וגם על דברים הנוגעים לעבר בבית שסיפרה בשעתה לעובדת הסוציאלית. יחד עם זאת לגבי שאלות שונות השיבה כי אינה זוכרת. שאלות אלו נסבו בעיקר לתקופה שבין שתי הבדיקות אצל המומחית ונגעו לדברים שנאמרו או לא נאמרו ע"י התובעת למומחית. התובעת שיתפה פעולה בחקירה ואישרה דברים שנשאלה כמו למשל כי חלקם של החלומות שלה עוסקים באונס שעברה אך ציינה כי חלומות וסיוטים יש לה מגיל 10 ולעיתים הם עוסקים באחיה ולא באונס (ראה עדותה בעמ' 26 למשל). עדותה של התובעת לא הותירה רושם לא אמין. יותר מכל דבר אחר התרשמתי כי תקופה ארוכה היתה התובעת בעיקר מבולבלת הן ברגשותיה והן ברצונותיה. מצד אחד היא יודעת בתוך תוכה כי היא בחורה בעלת יכולות ואף רוצה להוכיח זאת. מצד שני אינה מצליחה לאגור כוחות להתמיד במימוש הפוטנציאל שלה ורצונותיה. גם אם רצתה להגיע להישגים לימודיים הרי שהתקופה בה עמדה והתמידה במטלות אלו כדי להגיע למטרתה, היתה קצרה ביותר ולא השתרעה על פני שנת לימודים אחת שלמה. כך גם מצד אחד התהלכה התובעת עם תחושה שאין טעם לחייה ואף ביצעה מספר ניסיונות אובדניים, אולם אף היא מודה שניסיונות אלו היו בעיקר כדי לזעוק לעזרה משמע לא היתה נחושה בעצמה שמוטב מותה על חייה. באותה מידה קיים חוסר עקביות במחשבותיה ותחושותיה כלפי אחיה אמה ואביה. הדברים עלו לאורך השנים גם בשיחות אצל עו"ס רוזנברג וגם בדברים שנאמרו למומחית. תחושות של כעס כלפי אביה ואמה ומנגד חמלה. רצון לנתק מגע מאמה ומנגד שבה התובעת להתגורר עם אמה. מכאן שהתרשמתי שאכן את חלקם של הדברים התובעת לא זכרה ו/או ביקשה להדחיק בעת שנבדקה על ידי ד"ר אדית מטרני. כך גם אני סבורה שיש טעם רב בניתוח של המומחית את האפשרות שחלקם של הדברים אינם אמת לאמיתה והם נולדו במשך השנים כדי ליתן מענה לתחושותיה כמו להנקות מאשם במותו של אחיה וכדו'. בהקשר זה ראוי לציין כי גם המומחית ביקשה לתקן בעדותה כי אכן על דבר האונס של התובעת בשנת 2000 למדה לא רק מהתיעוד שהונח בפניה אלא גם מדברי התובעת עצמה. משמע, לא היתה כוונה מצד התובעת להסתיר אירוע טראומתי זה. התרשמתי גם שהתובעת מתקשה לגייס כוחות לכל דבר שדורש מאמץ והתמדה וזאת במקביל להבנתה כי עניין זה גורם לה להיכשל למשל במקומות עבודה בלימודים וכו'. משזו היתה התרשמותי מעדות התובעת לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם ולפיה עסקינן בעדות בלתי מהימנה. כך גם אין מדובר בעדות יחיד ללא סיוע שכן תמיכה לעדות התובעת ניתן למצוא דווקא בחומר הרפואי שצירפו הנתבעים לתיק המוצגים מטעמם ואף בעדות המומחית. דיון בחוות הדעת: פירטתי את עדות התובעת והרושם שעשתה עלי, כדי לבחון את טענות ב"כ הנתבעים בכל הנוגע לשיעור הנכות ושאלת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין האירוע נשוא התביעה. מחקירת המומחית ניתן היה להתרשם כי הביאה בחשבון את מכלול מצבה של התובעת לרבות הפרעת האישיות והרקע הסביבתי שבו ועליו נבטו השלכות התאונה נשוא התביעה. איני סבורה כי לתאונה שבה ראתה התובעת את אחיה נפגע מרכב, כפי שתואר לעיל, ובסופו של יום נפטר, אין כל תרומה למצבה גם אם מלכתחילה ישנם גורמים נוספים שיכול וגם להם השפעה על מצבה או על יכולתה להתמודד עם טראומה מסוג זה. אין לשכוח שהתובעת היתה ילדה בת 10 בעת האירוע על כל המשתמע מכך. העובדה שלאחר האירוע לא זכתה התובעת לקבל את אותו סיוע משפחתי שהיינו מצפים מהורים שיתנו לילדם שנותר, אין בה כדי לאיין את המשמעות של האירוע עצמו על התובעת. יתכן שאם ההורים היו מתגייסים ונותנים לתובעת את אותה תמיכה רגשית שהיתה זקוקה לה והבית היה ממשיך לתפקד במתכונת שעובר לתאונה, כי אז התגובה של התובעת לאירוע היתה קלה יותר. אלא שבכך אין כדי להמעיט באחריות הנתבעים למצבה של התובעת תולדת האירוע. הנתבעים מקבלים את התובעת כפי שהיא על חולשותיה ועל הרקע ממנו באה. לעומת זאת מסכימה אני כי הנתבעים אינם אחראים לאותו חלק במצבה של התובעת שנובע מאירועים מאוחרים שאין להם דבר עם האירוע נשוא התביעה. האירוע היחיד שהוכח הינו אירוע האונס בשנת 2000 על ידי מי שהיה אמור להיות סוכן דוגמניות אליו פנתה התובעת. לגבי אירוע זה היו די ראיות שאף המומחית ראתה לקבלו כאירוע שבאמת התרחש, להבדיל מסיפורים אחרים שהובאו ע"י התובעת במסגרת הטיפול אצל עו"ס רוזנברג שלא את כולם קיבלה "כזה ראה וקדש". ד"ר מטרני הבהירה בחקירתה כי התובעת ציינה בפניה את העובדה שעברה אונס. גם התובעת עצמה התייחסה לאירוע האונס בעת חקירתה הנגדית. אמנם התרשמתי כי לא היה דווקא באירוע זה כדי להביאה לידי התרגשות כפי שהיה למשל בעת שנשאלה על התנהגות אביה כלפי אחיה עובר לתאונה (ראה האמור בעמ' 25 לפרוטוקול), אך יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהתובעת הודתה כי לאחר האונס היו לה סיוטים וחלומות אודות האונס וזאת בנוסף לחלומות שהיו לה עוד קודם לכן והקשורים באחיה. גם אין להתעלם מן העובדה שבמועד האונס התובעת כבר נמצאת בשלב שבו לא סיימה את החטיבה והיא אינה מבקרת באופן סדיר בבית הספר ואינה מתפקדת באופן שגרתי. באותה תקופה היא מצויה בטיפול נפשי בשיחות כאשר בעברה כבר שני ניסיונות התאבדות. המומחית עמדה על דעתה בעת חקירתה ע"י ב"כ התובעת כי אם מבודדים את השפעת התאונה על מצבה של התובעת, היא מתאימה לנכות בשיעור 20%. מכל המקובץ נראה לי כי המומחית אכן הביאה בחשבון גם את הגורמים הנוספים לרבות גורמים סביבתיים וגורמי האישיות בעת שהעמידה את נכותה של התובעת כתוצאה מן התאונה על 20% נכות. על כן ראיתי לקבל את קביעתה ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה תולדת האירוע של התאונה בשיעור של 20% נכות. דרישות הלכת אלסוחה: ב"כ הנתבעים טוען כי גם אם לתובעת נותרה נכות נפשית היא אינה עונה אחר מלוא דרישות ההלכה בעניין "הקרוב הנעדר". הנתבעים מייחסים חלק נכבד בסיכומיהם לבחינת סוג הפגיעה הנפשית ממנה סובלת התובעת ומדוע אין היא נכנסת לגדר התנאים של "הלכת אלסוחה". (רע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397) על פי אותה הלכה נדרשים קיומם של 4 תנאים כדי שאדם, שלא היה הנפגע עצמו, יזכה לפיצויים כתוצאה מתאונה והם: זהות התובע - קרבתו לניזוק הפיזי; התרשמות ישירה מן האירוע; מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע; מהות הנזק הנפשי. בהלכת אלסוחה הקפיד הנשיא שמגר שלא לקבוע מסמרות נוקשות מדי באשר לפרמטרים הללו. ואכן, הלכה זו כבר הוגמשה עם השנים כאשר בתי המשפט קיבלו תביעות של קרובים גם כאשר הנכות הנפשית שנותרה להם היתה בגבולות ה - 20% ואפילו נמוכה יותר. יחד עם זאת נשמר הכלל לפיו על התובע מכוח הלכת אלסוחה להוכיח כי נותרה בו נכות נפשית. בפסק הדין בעניין לבנה לוי שניתן לאחרונה (ע"א 754/05 לבנה לוי ואח' נ' בי"ח שערי צדק [אתר נבו] לא פורסם, ניתן ביום 5.6.07), הלך כב' השופט ריבלין צעד נוסף. בעניין שם דובר במקרה שבו עקב רשלנות רפואית ילדה התובעת ולד מת וזאת לאחר שעברה עם בעלה , שהינו התובע השני, טיפולי הפריה. פסק הדין מניח כי מתקיימים בהורים שלושת התנאים הראשונים של הלכת אלסוחה. הדיון נסב בשאלת התקיימותו של התנאי הרביעי. שיעור הפגיעה הנפשית.על פי עובדות פסק הדין סבלו ההורים, התובעים, מנזק נפשי קל שאינו עולה כדי אחוזי נכות. נזק זה אינו נכנס להגדרה של הלכת אלסוחה של "נזק מהותי". יחד עם זאת מוצא בית המשפט בפרשת לבנה לוי לקבוע כי אין בכך כדי לשלול מן התובעים פיצוי בגין הנזק הלא ממוני. הוא מציין כי אותם "מקרים ברורים וקשים" שלגביהם הותיר בית המשפט בפרשת אלסוחה את הפתח לשינוי, יכולים להיות גם מקרים שבהם ימותן התנאי הרביעי, היינו שיעור הפגיעה הנפשית הנדרשת לצורך החלת ההלכה. פסק דין זה שומט את הקרקע מתחת טיעונם של הנתבעים שבפניי. אם ראיתי לקבוע כי לתובעת 20% נכות ובהיותה בעלת קרבה ישירה לניזוק - לאחיה; התרשמה התרשמות ישירה מן האירוע שכן נכחה בו; והוכחה נכות נפשית תולדת אותו אירוע, הרי שהתובעת עומדת בכל תנאי הלכת אלסוחה וזכאית לפיצוי בגין נכותה. בשונה מהקביעה בפרשת לבנה לוי במקרה שבפניי נקבעה לתובעת נכות רפואית על ידי המומחית הפסיכיאטרית שמונתה לשם כך ע"י בית המשפט. בשולי הדיון ראיתי להאיר כי המקרה שבפניי אינו דומה למקרה שנדון בפרשת ישראל אוקנין (ת"א (י-ם) 898/92 אוקנין ישראל נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ). במקרה שם לא הוכחה מידת הקרבה הנדרשת מבחינת המקום והזמן. כב' השופטת פרוקצ'יה מציינת כי המקרה שם אף לא עונה על הדרישה הרביעית לנכות נפשית משמעותית. עמדה זו היתה נכונה בשעתה אלא שעתה לאור הלכת לבנה לוי הוגמש תנאי זה והתובעת שבפניי בודאי עומדת בו. לסיכום נקודה זו, ראיתי לקבוע כי לתובעת עילת תביעה מכוח "הלכת הקרוב הנעדר" והיא זכאית לפיצוי בהתאם לשיעור הנכות שנותרה בה בעקבות האירוע נשוא התביעה. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - הפסד השתכרות: התובעת היתה קטינה בת 10 במועד התאונה בה נפגע אחיה. כיום התובעת בת 22 שנים. התובעת בחרה שלא לשרת בצבא ואילו היתה משרתת היתה זכאית לפיצוי בראש נזק זה החל מגיל 20 שנים. ראיתי להביא בחשבון כי התובעת יכלה בנסיבות חיים רגילות לעבוד גם בתקופת לימודיה באופן חלקי כפי שעשתה במהלך לימודיה בכיתה י', אלא שלא הובאו בפניי כל ראיות של ממש על שיעור השתכרותה באותה התקופה ועל כן ראיתי להביא עניין זה בחשבון סך כל הפיצוי בגין הפסדי השתכרות. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי אין להביא בחשבון את שיעור השכר הממוצע במשק שכן התובעת לא היתה מגיעה להשתכר שיעור שכר זה גם אילולא התאונה וזאת בשל מצבה הנפשי והטראומות הנוספות שחוותה. לא ראיתי לקבל הטענה. דווקא ב"כ הנתבעים שם דגש על יכולתה של התובעת להגיע להישגים בלימודים ובצד זה אף לעבוד לפרנסתה. ואכן נראה כי לתובעת יכולות לימודיות למעלה מן הממוצע שכן חרף כל קשייה הצליחה תקופה מסוימת להשיג ציונים גבוהים ביותר והערכות מצוינות מצד מוריה וזאת במקביל לעבודה חלקית כדיילת מכירות. גם בעת עדותה בפניי ניכר היה כי מדובר בבחורה אינטליגנטית ביותר שאם תאגור כוחות תוכל להגיע לעיסוקים ששכר נאה בצידם. בנסיבות אלו לא ראיתי לסטות מן ההלכה כי מקום שעסקינן בקטין, שאין לדעת איזה דרך יבור לו, מביאים אנו בחשבון את השכר הממוצע במשק כמדד לחישוב הפסדי השכר. יחד עם זאת בכל הנוגע להפסדי שכר לעבר ראיתי להביא בחשבון שכר נמוך יותר שהיה צפוי לתובעת מיד לאחר סיום השירות הצבאי וכניסתה למעגל העבודה. השכר הממוצע במשק נכון להיום עומד על 7,789 ש"ח ובניכוי מס הכנסה על 7,100 ש"ח. בכל הנוגע לשיעור הנכות התפקודית לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ התובעת ולפיה יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 50% נכות. הסעיפים הדנים בפגיעה ובהגבלה בהתאמה הסוציאלית ובכושר העבודה כבר מביאים בחשבון את נושא התפקוד ועל כן הנכות הרפואית בדרך כלל תואמת לנכות התפקודית. חישוב של אחוזי הנכות הרפואית במכפלת השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס הכנסה ובהיוון מתאים ל - 45 שנים בכל הנוגע להפסדי שכר בעתיד מביאנו לסך של: 7,100X 20% X 296.1290 = 420,503 ש"ח. בהביאי בחשבון את הפסדי ההשתכרות של התובעת בתקופת לימודיה בתיכון ולאחר הגיעה של התובעת לגיל 20, ראיתי להעמיד את הפיצוי הכולל בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד על - 450,000 ש"ח. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - עזרת הזולת: ב"כ התובעת עותר לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של כ - 500,000 ש"ח. הוא מנמק את הדרישה לעזרת הזולת לעבר בצורך של אמה של התובעת לטפל בה לאחר התאונה. בכל הנוגע לעתיד מבקש ב"כ התובעת פיצוי חודשי בשיעור של 1,500 ש"ח. לא ראיתי כי קיים בסיס כלשהו לדרישות אלו בראיות שהוצגו בתיק זה. אחד הנושאים המרכזיים שעוברים כחוט השני לכל אורכו של הדיון הינו חוסר התפקוד של האם והעדר התמיכה הרגשית מצידה כלפי התובעת שכל כך נזקקה לה. עובדה זו אושרה גם על ידי התובעת עצמה בחקירתה הנגדית. מתוך הראיות עלה כי התובעת לא קיבלה כל עזרה וסיוע מהוריה במשך כל התקופה. העובדה שהאם עבדה לצורך פרנסתה ופרנסת התובעת ועל מנת שתהיה קורת גג תחת ראשן, אינה באה במסגרת ראש הנזק של עזרת הזולת אלא במסגרת החובות שלה לזון את ילדתה ללא כל קשר לאירוע נשוא התביעה. בכל הנוגע לפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי התובעת, במצבה היום, עובדת במשק בית. היינו שאת המלאכות הללו מסוגלת לבצע ואף מבצעת גם כשהיא נטולת כוחות כפי שהיא מתארת ואינה מסוגלת להביא עצמה לשקם את חייה. יחד עם זאת, מתוך המסמכים הרפואיים והעדויות עלה כי היו תקופות שבהם התובעת לא הצליחה להביא עצמה לתפקוד מינימאלי שנדרש ממנה באותה תקופה ובילתה את עיקר ימיה בשינה. בהביאי בחשבון שבמצבה של התובעת יתכנו תקופות כאלה מידי פעם ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעתיד על - 10,000 ש"ח. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - טיפולים רפואיים: ב"כ התובעת מפנה להמלצת המומחית ד"ר מטרני ולפיה על התובעת לקבל טיפול תדיר של פגישה בשבוע למשך שנתיים. הוא מבקש לפסוק לתובעת את עלות הטיפולים בהתאם לעלות שצוינה בחוות הדעת לפי 280 ש"ח לפגישה. ב"כ הנתבעים טוען מנגד כי הטיפולים ניתנים במסגרת סל הבריאות. עוד הוא טוען כי התובעת טופלה עד עתה ללא כל תשלום מצידה וראוי שאותם גורמים יוסיפו לטפל בה גם בהמשך. צודק ב"כ הנתבעים כי לכל אורך השנים קיבלה התובעת טיפולים במסגרת שרותי הרווחה וכפי שניתן היה להבין ממנה המשיכה לקבלם גם לאחר מועד הוצאת חוות הדעת של ד"ר מטרני בשנת 2002. כך גם זכאית התובעת לקבל לפחות את חלקם של הטיפולים במסגרת סל הבריאות. לא הובאה כל ראיה או טענה כי התובעת פנתה לקבל את הטיפולים והושבה ריקם. עוד יש להביא בחשבון כי מאז הוצאת חוות הדעת כבר חלפו יותר מחמש שנים והתובעת סיימה מזמן את אותה תקופה של טיפולים שהומלצה ע"י המומחית. על כן לא ראיתי לפסוק דבר בראש נזק זה. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - כאב וסבל: אם ראיתי לקבוע כי לתובעת 20% נכות הרי שהפיצוי בראש נזק עומד על - 49,087 ש"ח. סה"כ הנזק עומד על - 509,087 ש"ח. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - סוף דבר: ראיתי לקבל את טענת התובעת ולפיה היא באה בגדר הנפגעים ברי הפיצוי בהתאם להלכת "הקרוב הנעדר". כן ראיתי לקבל את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר אדית מטרני, ולפיה נכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 20% נכות. הנתבעים ישלמו. פיצויים משפחה אדם מת בתאונת דרכים - לתובעת בגין נזקיה תולדת התאונה מיום 13.7.95 סך של - 509,087 ש"ח. כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט, בהתאם לקבלות שיוצגו להם, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכים