הסוגיה של אופן חישוב הפיצויים בראש הנזק של אובדן השנים האבודות, ביחס לניזוק קטין ללא תלויים, נדונה בערכאות המבררות מספר פעמים לאחר הולדתה של הלכת אטינגר הראשונה (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486). אף מותב זה דן בסוגיה זו כאשר הובא לפניו עניינם של המנוח חגי פינץ ז"ל ויורשיו, בת"א (ירושלים) 6456/04 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "פרשת פינץ בבית המשפט המחוזי"), התביעה שהינה מושא הלכת פינץ. ## גיל הפרישה:## גיל הפרישה נקבע בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004 (להלן: "חוק גיל פרישה"). לאור קביעותיו אלו, נקבעה נוסחה על פי יחושבו הפיצויים: 30% X שיעור השכר הממוצע במשק X היוון כפול ל- 46 שנות השתכרות (מגיל 21 ועד גיל 67), מהגיע המנוח לגיל 21. בכל הקשור לגיל הפרישה, הרי שמעת חקיקת חוק גיל פרישה, יש להתייחס לקבוע בו כנקודת מוצא אשר בהינתן ראיות לסתור ניתן לסטות ממנה. כמו כן, כשם שחוק גיל פרישה העמיד את גיל הפרישה על גיל 67, הוא אף קבע בסעיף 4 כי למעביד קיימת הזכות לחייב את העובד לפרוש בגיל זה, אף נגד רצונו. ##הלכת פינץ:## בהלכת פינץ, בחן כב' השופט א' ריבלין סוגיה של שנים אבודות חישוב פיצויים קטין שנהרג בתאונת דרכים, על מכלול היבטיה, וקבע כי כאשר מדובר בניזוק קטין ללא תלויים, אין להיזקק לנתונים סטטיסטיים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "הלמ"ס") לצורך חישוב שיטת הידות, אלא יש לחשב את הפיצויים בהתאם למצבו הנוכחי בלבד של הניזוק, ולחשב את הפיצויים על פי 30% מבסיס השכר (ניכוי הוצאות קיום בשיעור 70% מבסיס השכר). ביחס לשיעור בסיס השכר, קבע כב' השופט ריבלין כי יש לקובעו על פי נתוני הלמ"ס - על פי שיעור השכר הממוצע במשק. ## הלכת רים אבו חנא:## טרם הלכת פינץ, קבע בית המשפט העליון בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3), 13 (להלן: "הלכת רים אבו חנא"), כי, ככלל, בסיס השכר לצורך חישוב פיצויים קטין שנהרג בתאונת דרכים שנים אבודות, אשר ייקבע במקרה בו הניזוק הינו קטין אשר טרם התגבש מסלול עבודתו, יהיה על פי שיעור השכר הממוצע במשק, ללא הבדל מגדרי או מגזרי, כדלקמן: "הנחת עבודה היא לנו, בנוגע לקטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק." אולם, כבר בהלכת רים אבו חנא נקבע כי ייתכנו חריגים לכלל זה, כך: "זוהי חזקה - אך היא ניתנת לסתירה - והשאלה שעוד נותר לברר נוגעת לטיבו של המסד הראייתי המאפשר סטייה מחזקה זו." (שם, שם). וכן: "ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים על לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא." (שם, שם). הלכת רים אבו חנא והלכת פינץ אושרו פעם אחר פעם בפסיקותיו של בית המשפט העליון (ראו: ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי, ע"א 8414/07 איהאב קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ. אולם תמיד התעוררה השאלה מהו המקרה החריג בו ניתן יהיה לסטות משיעורם של הפרמטרים אשר נקבעו בהלכות אלו. ## באילו מקרים ניתן לסטות מההלכות ?## סוגיה זו נדונה במלוא עוזה בפרשת אטינגר השניה (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים, שם קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין כך: "הנה-כי-כן, חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות על רמת השכר הממוצע במשק מותרת רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים." ובהמשך: "נתון המצדיק סטייה מן החזקה האמורה צריך לפיכך שיהיה נתון מוכח, המלמד על בחירה אישית של הנפגע המחריגה אותו מגדר מגוון האפשרויות העומדות בפני כל ילד וילדה בישראל, מגוון המוצא ביטוי משוקלל ברמת השכר הממוצע במשק - זו המביאה כבר בחשבון את רמות ההשתכרות הגבוהות מן הממוצע, כמו גם את אלה הנמוכות הימנו. הבחירה, למותר לציין, אינה בהכרח פועל יוצא של שכר בלבד ואדם בעל כישורים מיוחדים עשוי לנתב אותם למסלול שאין בצידו הכנסה גבוהה אלא הגשמת שאיפות אחרות." בית המשפט הדגים את כוונתו במושג 'הסטוריה תעסוקתית', כדלקמן: "בהקשר זה, לא הרי ילד רך בשנים שהצטיין בלימודי החשבון כהרי נער המתקרב לגיל הבגרות ומשתלב, דרך קבע, בקבוצת ספורט מקצוענית. ובדומה, לא הרי נערה המגלה כשרון רב בחוגי ההעשרה כהרי ידידתה שהשתלבה בפועל בתחום ההי-טק ובית המשפט משתכנע כי לכך כיוונה את מסלול חייה. המדובר בנתונים אשר, ככלל, מלמדים כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו, בפועל, 'היסטוריה תעסוקתית', לאמור פיתח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים, ברגיל, ילד או ילדה בישראל, או שעסק בפועל בעיסוק שעתיד להמשך גם בחייו הבוגרים." דברים אלו עוגנו אף בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו, (להלן: "פרשת פפו"), כדלקמן: "זיהוי המקרים החריגים נעוץ בהבדל שבין חריג הנסמך על סיפור חיים תיאורטי לבין זה הנסמך על סיפור חיים שיש לו חיות. כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל - כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים - אם קיימת בעניינו כבר 'היסטוריה תעסוקתית', אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד - יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשתכרות המוענק לו." ## ההיסטוריה התעסוקתית:## יוצא אפוא, כי ההסטוריה התעסוקתית אינה נבחנת דווקא על פי עבודתו של הניזוק בפועל, היות שפרשנות זו כמעט ואינה מותירה מקום לקיומם של חריגים. נדירים עד מאוד המקרים בהם קטין כבר גיבש היסטוריה תעסוקתית בפועל ולא בכוח. הפרשנות התואמת את העקרונות אשר הותוו בידי בית המשפט העליון הינה כי התגבשה היסטוריה תעסוקתית בכוח, המלמדת על כישורים מיוחדים שאינם בגבולות המאפיינים הרגילים, או שהניזוק עסק בפועל כבר בתחום עיסוק אשר ברי כי יימשך גם בחייו הבוגרים ## שיעור החיסכון:## בית המשפט העליון ציין כבר בהלכת אטינגר כי שיטת החישוב אשר נקלטה במשפט הישראלי אינה שיטת החסכונות. שיטת החסכונות הוצגה בהלכת אטינגר כך: "שיטה אפשרית נוספת, שלישית במספר, לחישוב הוצאות-מחייתו של הניזוק היא 'שיטת החסכונות' (Savings Approach). שיטה זו מניחה, כי הסכום, מתוך ההכנסות, שנותר לו לאדם, לאחר שהוא מוציא את ההוצאות לצורך שמירת רמת חייו, הוא הסכום שהיה נחסך על-ידו (ראו Brown, במאמרו הנזכר לעיל;Granger v. Ottawa General Hospital (1996) Doc. 18473/90, Ont. Gen., Div.;Marchand v. The ublic General Hospital (1993) O.J. No. 561; ראו גם פסיקת בית המשפט באוסטרליה בפרשת Sharman v. Evans (1977) 138 CLR 563, 579-583; ועוד ראו Sullivan v. West Yorkshire Passenger Transport Executive, המוזכר בפסק-דין Harris הנ"ל)." שיטה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן: "גישה זו זכתה לביקורת, בטענה שאינה מתיישבת עם התכלית, העומדת ביסוד פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות", קרי - מתן אפשרות לתובע להבטיח את עתידם של התלויים (Trindade & Cane, supra, 519); עוד נטען, כי גישה זו מביאה בחשבון נתונים בלתי רלבנטיים (כיצד היה הניזוק בוחר להשתמש בכספו), והיא אינה בוחנת את שאלת ניכוי ההוצאות מנקודת המבט הנכונה - זו של הניזוק - אלא מזווית הראייה של היורשים - מה יכולים היו אלה לצפות כי יעבור אליהם בירושה (ראו Duncan (Estate of) v. Baddeley (2000) ABCA 277. )". חזר על כך בית המשפט בהלכת פינץ, בקובעו: "דילמת-השומה בנוגע לראש הנזק של 'השנים האבודות' התעוררה גם במדינות אחרות המכירות בראש נזק זה. בפרשת אטינגר הצגנו שיטות חישוב שונות שהוצעו באותן מדינות, ובהן 'שיטת הצרכים הבסיסיים', 'שיטת רמת החיים' ו'שיטת החסכונות' (שם, בעמ' 538-536). ואולם, לא ראינו לנכון לייבא איזו מבין השיטות הללו - המעוררות קשיים לא מבוטלים - למשפטנו." בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, הבהיר פעם נוספת בית המשפט העליון כי הידה הנוספת נקראת ידת החסכון אולם אינה באה לגלם את העודף התקציבי המשפחתי אשר מושם בחסכון לימים הבאים. כך ציין כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין: "יוער, כי ישום שיטת הידות בהקשר של תביעת העזבון מתבצע תוך כדי שני שינויים לעומת הדרך המוכרת בתביעת התלויים. שינוי אחד, עניינו 'תוספת ידת חיסכון המבוססת על החזקה כי מקצת מסכום ההכנסה אינו מוצא לקיום עצמי, והמשקפת את ההנחה שה'חיסכון' המשפחתי אינו בא אך ורק על חשבונו של הניזוק, כי אם גם על חשבונו של כל אחד מבני המשפחה האחרים' (עניין חוסאם, בפסקה 6 לפסק-הדין). הודגש, כי 'ידת 'חיסכון' זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חיסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו' (שם). שינוי שני, הוא כי אין יוצרים לצורך החישוב 'משפחה רעיונית' ספקולטיבית, אלא מבססים את החישוב על מצבו המשפחתי הקיים והידוע של הנפגע. לגבי הנפגע חסר התלויים, נקבע כי יש להוסיף ולהתייחס אליו ככזה גם בתקופה 'האבודה', וכי לצורך הפיצוי יש לנכות מהכנסתו הוצאות קיום בשיעור של 70% (ראו עניין פינץ)." וחזר והבהיר: "חשוב לחזור ולהבהיר כי הפיצוי הניתן לעיזבון עבור 'השנים האבודות' איננו עבור 'החיסכון' ושיעורו איננו כשיעור 'יד החיסכון'. 'כל תכליתה של ידה זו' - כך נפסק - 'היא פונקציונאלית - לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי' (עניין חוסאם). כמו בתביעת התלויים, כך גם בתביעת העיזבון, מטרת יישומה של שיטת הידות היא אחת - לחלץ את יד הקיום של המנוח. זו בתורה, מופחתת לאחר מכן מהכנסתו של המנוח, על-מנת לשום את הפיצוי המגיע לעזבונו. סכום הפיצוי לעיזבון משקף, כאמור, את מכלול אופני השימוש שהיה המנוח עושה בהכנסתו 'בשנים האבודות' - תמיכה בבני משפחתו, תרומה למשק הבית ולחסכון. על כל אלה בניכוי יד הקיום שלו הוא זכאי לפיצוי." ## שיעור הריבית להיוון הפיצויים:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי מטרת הריבית בה מהוונים הפיצויים הינה מחד גיסא למנוע מצב בו יתעשר הניזוק שלא כדין, על חשבון המזיק. מאידך גיסא, למנוע מצב בו הניזוק מפוצה באופן חסר. לשם כך נקבע סכום הפיצויים המלא, אולם הוא מהוון למועד פסק הדין על פי ריבית שהניזוק יכול לקבל בהשקעה סולידית לטווח ארוך. מטרה זו הובהרה בע"א 2099/94 ציון חיימס נ' אילון חברה לביטוח, פ"ד נא(1), 529 (להלן: "פרשת חיימס"), כדלקמן: "הצורך בהיוון סכום הפיצויים מתעורר עקב כך שהניזק מקבל בהווה, עם פסק הדין, סכום אחד, אשר נועד לפצותו בגין הפסד הכנסה או הוצאות צפויות בעתיד. כלל יסוד בדיני הפיצויים הוא, שאין להיטיב את מצבו של הניזק מעבר לנזק שנגרם לו. לו קיבל הניזק בהווה את מלוא סכום הפיצוי עבור הוצאות אשר טרם הוציא ואשר אותן צפוי הוא להוציא בעתיד, היה בכך כדי להקנות לו פיצוי יתר על חשבונו של המזיק. זאת, מאחר שעד מועד התגבשות הנזק צפוי, במועדים שונים בעתיד, היה הניזק נהנה מפירותיו של סכום הפיצוי המשולם לו במועד פסק הדין. מטרת הליך ההיוון של סכום הפיצוי היא למנוע פיצוי יתר, ולהותיר בידי הניזק סכום כזה, אשר אם יושקע בהשקעה סולידית ובטוחה הרי בסכום ובפירותיו יהיה, על פי מה שניתן להעריך, להבטיח את כיסוי הנזק העתידי - לא יותר ולא פחות." רבים וטובים ניסו לתקוף הלכה זו, מטעמים רבים. בפרשת חיימס הנ"ל דחה בית המשפט את הטענות אשר הועלו שם, אחת לאחת, ולבסוף הוסיף: "שאלת שיעור ההיוון קשורה בנתונים רבים ומשתנים בשוק ההון. בית המשפט, אשר בפניו מובאים נתונים נבחרים, אינו הבמה המתאימה לאיסוף ובדיקה של הנתונים הרלוונטים. ראוי שהדבר ייעשה על ידי גורמים שבידם כל האינפורמציה. כפי שהיוון גימלאות המוסד לביטוח לאומי נעשה בחיקוק, כך ראוי שיעשה גם לגבי היוון בתביעות על נזקי גוף. ראוי שהדבר יעשה בידי גוף שיוכל לבדוק עצמאית - ולא מתוך ראיות נבחרות המובאות בפניו - מה שיעור הריבית הראויה בהיוון, תוך קביעת מנגנון אשר יוכל, כשיהיה הדבר מוצדק, לשנות את שיעור הריבית כאמור." (שם, 549).(כן ראו: ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4), 450, פסקה 3). כפי שנקבע בע"א 222/00 מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ, פ"ד נז(3), 353, שיעור ריבית זה נקבע אף בהליכים שאינם נזיקיים: "באשר לקביעת שיעור הריבית שבבסיס ההיוון, הפרקטיקה השיפוטית בעניין פיצויי נזיקין היא לקובעו בשיעור של 3% לשנה. נוהג זה אושר בפרשת ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 549-535 מפי השופט ת' אור והעתירה לדיון נוסף נדחתה על ידי השופט א' מצא בדנ"א 344/97 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם). פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםקטיניםמקרי מוותהלכת השנים האבודות (הלכת אטינגר)