תביעה נגד חברת ביטוח - מוות תאונת דרכים

הרקע בעובדתי: בפני בית המשפט עמדה תביעה נגד חברת ביטוח - מוות תאונת דרכים בגין מותו של המנוח בתאונת דרכים בהיותו בן 30. התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 אשת המנוח, התובעת מס' 1 - ילדי המנוח הינם התובע מס' 2 כבן שנתיים ביום התאונה והתובעת מס' 3 (אשר נולדה כשנה לאחר מות המנוח), הגישו תביעתם זאת כנגד חברת הביטוח. תביעת התובעים הוגשה כתביעת תלויים ובהמשך נוכח הלכת אטינגר הוספה עילה נוספת בגין "אבדן ההשתכרות בשנים האבודות". מכאן שתביעת התובעים הינה הן תביעת תלויים והן תביעת עזבון. בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא בשאלת שיעור הנזק בלבד. פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט שמע את חקירתה הנגדית של אשת המנוח על תצהיר משלים מטעמה, כיון בפרוטוקולי הדיון, סיכומיהם בכתב של עורכי דין וראיותיהם. הרקע התעסוקתי של המנוח לצורך חישוב הפיצויים למשפחתו: המנוח, יליד טכנאי קירור ומיזוג אוויר בהכשרתו המקצועית, מחודש מרץ 1993 עד חודש אוגוסט 1995:, עבד המנוח כשכיר והשתכר בשנת עבודתו האחרונה כ- 3,900 ₪ (נומינלי בחודש) בתוספת ביטוח מנהלים. תשלומים אלו בצירוף הפרשי הצמדה למועד פסה"ד מגיעים לכדי כ- 6,800 ₪ נטו לחודש. בתום עבודתו שבת המנוח מעבודה והקדיש את זמנו להשלמת תעודת הבגרות וזאת במשך תקופה של כשנה ומחצה לערך עד לתחילת שנת 1997. בהמשך עבד המנוח תקופה קצרה בחברה מסוימת שפרטיה לא אותרו ומחודש מאי 1997 ועד לחודש אפריל 1998: עבד כטכנאי מיזוג אוויר שם השתכר סך של כ- 4,100 ₪ נומינלי בחודש בתוספת טלפון נייד ורכב צמוד אשר לא נרשמו בתלושי השכר וככל הנראה לא דווחו לרשויות ע"י המעבידה. בית המשפט העריך שווי ההטבות בסכום נוסף של 1,500 ₪ נטו לחודש וסה"כ 5,600 ₪ נטו לחודש ובהצמדה למועד פסה"ד- 7,000 ₪. הוכח כי המנוח פוטר מעבודתו ועל כן אין מקום לתוספות הנוספות להן טוענים התובעים בסיכומיהם. לאחר סיום עבודתו בחברה פנה המנוח ללימודים בקורס קירור מקצועי במכללת עתיד בחיפה. לא הוצג תיעוד בעניין ונטען כי לימודים אלו נועדו לאפשר למנוח להקים בעתיד עסק עצמאי. באותה תקופה רכשו התובעת והמנוח מגרש עליו היה בנוי בית שנועד להריסה. על פי הנטען, המנוח שימש כקבלן הכללי של הבית ולעיתים כקבלן המבצע ובמשך תקופה של כשנה - שנה ומחצה היה עסוק בבניית בית המשפחה. כאמור, בנם נולד בסוף שנת 1999 וזמן מה לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בצפון. המנוח החל להכין את התשתית לעבודתו כעצמאי והחל לבצע עבודות מיזוג אוויר ושיפוץ בעוד שאשתו שהתה בחופשת לידה. בשנת 2000 החל המנוח לעבוד כעצמאי: במתן שירותי מיזוג אויר ושיפוץ ללקוחות. המנוח לא עשה חיל בעסקיו ועל פי דיווחיו לשלטונות המס הכנסותיו בשנת 2000 הסתכמו ב- 5,173 ₪ בסה"כ, דהיינו 431 ₪ לחודש, וב- 9.5 החודשים הראשונים של שנת 2001 הסתכמו הכנסותיו ב- 32,611 ₪ בסה"כ, דהיינו 3,261 ₪ נומניאלי לחודש 3,658 ₪ ובהצמדה למועד פסה"ד 4,130 ₪. לטענת התובעים, המנוח לא דיווח על כל הכנסותיו. לא הובאה כל ראיה חיצונית, מעבר לטענות התובעת בתצהירה, התומכת בטענה בדבר הכנסות נוספות. בנסיבות אלו בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתפק בטענה בעלמא. הרקע התעסוקתי של אשת המנוח: אשתו של המנוח, מורה לאנגלית בהכשרתה ובעלת תואר שני במינהל ציבורי, שימשה כמורה לאנגלית. ביום 1.9.00 שבה לעבודתה כמורה ואילו המנוח טיפל בבנם. יובהר כי במשך שנה תמימה, מיום 1.9.00 ועד ליום 31.8.01, טיפל המנוח בשעות היום לבדו בבנם, אשר רק במלאות לו שנה ו-9 חודשים, (ביום 1.9.01), החל לבקר בגן הילדים. כל אותה תקופה לימדה התובעת בשני מקומות עבודה - בקרית חינוך גולן בהיקף של 100% משרה ובמכללת "אוהלו" פעם בשבוע בשעות אחה"צ בהיקף של 6 שעות שבועיות. בנוסף נטלה התובעת חלק בישיבות מורים והורים בשעות אחה"צ כנדרש מתפקידה כמורה. המנוח עבד בעסקו בשעות אחה"צ בימים ובמועדים בהם הייתה התובעת פנויה מעבודתה בביה"ס ובמכללה. ייאמר כי לטענת התובעת, בנוסף לימדה שיעורים פרטיים והרוויחה סך נוסף של 1,000 ₪, אשר לא דווח לרשויות המס. בשנת הלימודים תשס"ב אמורה הייתה התובעת להגדיל את היקף המשרה במכללה מ-6 שעות שבועיות ל-8 שעות שבועיות ובמקביל, להמשיך בעבודתה בקרית חינוך. לטענת התובעים, כושר השתכרותה של התובעת בשנים הראשונות לאחר התאונה הסתכם בכ- 13,000 ₪ נטו לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. לטענת הנתבעות, יש לחשב את הכנסת התובעת לפי סך של 10,172 ₪. בדיקת תלושי שכרה של התובעת בקרית החינוך: בחודשים 9/01-1 מעלה כי שכרה הסתכם ב- 64,702 ₪ ממנו נוכה מס הכנסה בסכום כולל של 3,137 ₪ ועל כן שכרה החודשי הממוצע נטו הינו 6,841 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות המעביד בשיעור של 7.5% לקרן השתלמות (בגין חלק מהשכר) וכן הפרשה לפיצוי פיטורין ופנסיה - אעריך תוספות אלו ב- 800 ₪ נטו לחודש וסה"כ 7,661 ₪ נטו לחודש נומינלי. בדיקת תלושי שכרה של התובעת במכללה: לחודשים 9/01-1 מעלה כי שכרה הסתכם ב- 18,578 ₪, ממנו נוכה מס הכנסה בסכום כולל של 7,358 ₪ ועל כן שכרה החודשי הממוצע נטו הינו 1,246 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות המעביד לפנסיה מקיפה בסכום של כ- 120 ₪ נטו לחודש וסה"כ 1,366 ₪. אין חולק כי מס' ימים לאחר התאונה הייתה אמורה התובעת להגדיל את היקף משרתה במכללה מ-6 שעות בשבוע ל-8 שעות בשבוע, ועל כן שכרה הכולל במכללה אמור היה להגיע לכדי 1,821 ₪ נטו לחודש. אין מחלוקת בין הצדדים כי להכנסות התובעת (אשר הצדדים מגיעים לחישובים שונים מאלו שהוכחו לעיל) יש להוסיף סך של 1,000 ₪ בגין שיעורים פרטיים שלימדה התובעת ועליהם לא הצהירה לרשויות המס. לסיכום: לאור האמור לעיל, סה"כ הכנסותיה נטו של התובעת ערב התאונה הינן 10,482 ₪ נטו נומינלי ובצירוף הפרשי הצמדה (על בסיס מדד 4/01) - 11,844 ₪ נטו לחודש.: הראיות לטענה כי המנוח השגיח על בנו: המנוח מצא המנוח את מותו בתאונה. ייאמר כי אותה עת הייתה התובעת בהריון וילדה את בתם כ- 5 חודשים. לא הובאה כל ראיה, ולא נטענה כל טענה, כי בתקופה שעד לכניסתו של בנם לגן הילדים כחודש לפני התאונה, הוזנח בנם ע"י הוריו ולא זכה לטיפול נאות. על כן, יש להניח כי טיפול זה, כפי שעולה מהראיות שהובאו, ניתן לו ע"י המנוח בלבד עד שוב התובעת מעבודתה ומאותה שעה סביר להניח כי שני בני הזוג נשאו בנטל, במיוחד נוכח העובדה שהתובע עבד מביתו ועסקיו לא פרחו. זאת ועוד, התובעת עבדה כשנה פעם בשבוע גם אחה"צ ובסמוך לאחר לתאונה הייתה אמורה לעבוד 3 פעמים בשבוע אחה"צ (במקום יום בשבוע) וזאת בנוסף לעבודתה בשעות הבוקר, עבודה בה עבדה באותו היקף גם קודם לתאונה. המצב התעסוקתי של אשת המנוח לאחר תאונת הדרכים: בית המשפט קיבל את טענת התובעת, כי אינה מסוגלת להשאיר את הילדים שעות רבות עם אדם זר ולשוב לעיסוקיה הקודמים, אשר גזלו ממנה שעות עבודה רבות ביום. לאחר התאונה אשת המנוח עבדה ופוטרה, קיבלה במשך מספר חודשים דמי אבטלה, והחלה לעבוד בעבודה חדשה וגם כאן, בית המשפט קיבל את הטענה כי היעדרו של המנוח ואבדן "שירותיו" באים לידי ביטוי ישיר, כאשר התובעת נאלצת לדבריה לשכור שירותי בייביסיטר ארבע פעמים בשבוע. לאחר פיטוריה התקשתה למצוא עבודה, הן בשל הקושי למצוא מקום עבודה נוח נוכח הצורך לטפל בילדיה והן בשל הקושי למצוא מקום עבודה שיצדיק שכירת שירותי שמרטפות, לאחר כשנה בחלה לעבודה ושכרה צפוי להסתכם ב- 4,500 ₪. במקביל, החלה התובעת לעבוד בעירייה, שם היא עובדת כ- 10 שעות בשבוע, תמורת 40 ₪ לשעה כלומר - כ- 1,600 ₪ לחודש. סה"כ השכר כ- 6,100 ₪ נטו לחודש. בית המשפט פסק כי אשת המנוח הייתה, ככל הנראה, הרוח החיה ועמוד התווך של המשפחה. עסקינן בבחורה חדורת מוטיבציה ושאיפות להצליח. לצורך כך, התאפשר למנוח להקדיש כשנה ומחצה, להשלמת לימודי בגרות שכן התובעת ביקשה לצמצם את הפערים ההשכלתיים שהיו בינה לבינו, תוך שבני הזוג מקריבים קורבן של ויתור על הכנסת המנוח. המנוח אכן התכוון ואף פתח כעצמאי, ומלאי הציוד שנותר לאחר מותו מעיד על כך. ציפיות בני הזוג היו, כי דרכו של המנוח תצלח וכי יעלה בידיו לפתח עסק משגשג. ברם, המציאות תפחה על פני בני הזוג שכן המנוח לא עשה חייל בעסקיו. דחיית הטענה כי המנוח לא דיווח על כל ההכנסה ועבד ב"שחור": השנה הראשונה להקמת עסקו של המנוח, הכנסתו הממוצעת הסתכמה בכ- 500 ₪ לחודש. על כן, לא סבירה טענת התובעים כי בשנה זו העלים המנוח הכנסות וכי השתכר שכר גבוה יותר, שכן ברי כי יכול היה להשתכר עשרת מונים בלא חיוב במס הכנסה. אם התובע היה מנהל עסק בלא לדווח לשלטונות המס על פתיחתו - היה מקום לשקול את הטענה כי עבד ב"שחור". ברם, המנוח יכול היה לדווח על הכנסות בסך של 5,000 ₪ ברוטו לפחות, בלא לשלם כל מס ובלא ליטול על עצמו כל סיכון כספי, לרבות פלילי, היה ויימצא כי הינו מעלים מס. לא זו אף זו, המנוח אף אמור היה, בהיקף הכנסות זה, להיות "עוסק פטור" ולא לגבות מע"מ מלקוחותיו, שכן עד לסכום של 60,000 ₪ לערך בשנה עסקינן ב"עוסק פטור". בדרך זו יכול היה המנוח לזכות ביתרון תחרותי ביחס למתחרהו הנדרש לגבות מע"מ ובכך היה מקטין העלות לצרכן הסופי בלא לפגוע ברווחיו. הספקולציות לגבי סיכויי הצלחת האלמנה בתחום התעסוקתי: בית המשפט קבע כי יש להביא בחשבון את התפקיד שמלא המנוח בבית ואת הכנסותיו הנמוכות וכן את פוטנציאל השתכרותה של אשתו - פוטנציאל שכולל בחובו הן את הצלחותיה והן את כישלונותיה. כך גם באשר למנוח. כשם שמביאים בחשבון את כישלונו בעסקיו יש להביא בחשבון, ולו גם באופן חלקי, את כישלון התובעת בהסבת המקצוע שעשתה ואשר לא נטען כי נעשתה לצורכי תביעה נגד חברת ביטוח. יתרה מכך, התעלמות ממצב דברים זה עושה עוול עם הילדים הניזוקים. בית המשפט ציין כי על חברת הביטוח לקבל את אשת המנוח על יתרונותיה וחסרונותיה ("AS IS") ואין היא יכולה ליהנות מכשרונותיה, חריצותה ותעוזתה בלבד ובה בעת לזקוף לחובתה בלבד את ניסיונותיה הלגיטימיים למצוא לה עיסוק בתפקיד ניהולי בהנחה (שגויה) כי תצליח בו יותר מהעיסוק בו עסקה לפני התאונה. האמונה בעצמה והמוטיבציה של אשת המנוח היו כה רבים עד כי היא ניסתה להוציאם לפועל על אף שעול פרנסת וטיפול הילדים הוטל עליה בלבד. על כן, ברי כי אם היא עשתה זאת בנקודת זמן כה קשה בחייה ובחיי ילדיה - חזקה כי היתה עושה זאת גם ובמיוחד אם המנוח היה נותר בחיים. על כן, משכשלה בעיסוקיה ומשלא הובא ע"י חברת הביטוח כל טעם מדוע כשלה (למעט הטעם כי ציפיותיה מעצמה היו מוגזמות) - סביר להניח כי היא היתה כושלת גם אם היתה עושה זאת בחיי המנוח. לו היתה התובעת עושה זאת בחי המנוח וכושלת - אין חולק כי היה מקום להביא בחשבון גם את הכנסותיה בתקופה בה כשלה ולא רק את הכנסותיה בתקופה בה צלחה דרכה הכלכלית (אך כנראה לא האישית). כך גם יתכן באשר למנוח, אשר יכול ובמרוצת השנים היה מצליח יותר בעסקיו, ויתכן כי במקרה של כשלון מתמשך היה חוזר להיות שכיר ומשתכר שכר גבוה יותר מזה שהרוויח כעצמאי. הכרעת בית המשפט לעניין בסיס השכר של המנוח: בית המשפט פסק כי יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס הכנסה נמוכה יותר של המנוח מזו שחושבה ע"י התובעים ובה בעת יש להביא בחשבון בסיס שכר נמוך יותר של האלמנה לאחר התאונה בגין ניסיונותיה שלא צלחו לשפר את מצבם הכלכלי שלה ושל הילדים. בית המשפט הדגיש כי יש להבחין לצורך כך בין שינוי בגין הפסד שכר הנובע מצמצום משרה על מנת לטפל בילדים (צמצום שהאלמנה לא זכאית לפיצוי בגינו ואשר לא יובא בחשבון), לבין הפסד שכר הנובע מרצונה של האלמנה לשנות מקצוע בשל שאיפותיה , בלא כל קשר לתאונה. חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות: נתונים בסיסיים: מספר הידות הבסיסי: 6 (המנוח, האלמנה, שני ילדים, משק בית וחסכון). (מספר הידות יפחת, כמובן, עם הגיע הילדים לבגרות). כפי שיפורט להלן, שכר המנוח והתובעת יחושבו בשונה מהכנסות המנוח והתובעת עובר לתאונה. בסיס החישוב: (א) שכר המנוח - בעבר - 4,500 ₪ נומינלי (במקום 3,682 ₪ עובר לתאונה). - בעתיד - 6,500 ₪ נכון למועד פסה"ד. (ב) שכר התובעת- בעבר - 9,500 ₪ נומינלי (במקום 10,482 ₪ עובר לתאונה). - בעתיד - 11,000 ₪ נכון למועד פסה"ד (במקום 11,844 ₪ בהצמדה למועד פסה"ד). הפסדים בעבר: ערך ידה משכר המנוח בעבר (4,500:6) = 750 והפסד של 5 ידות= 3,750. ערך ידת המנוח בשכר התובעת בעבר (9,500:6) = 1,583. ההפסד החודשי נטו בעבר (1,583-3,750) 2,167 X 75.5 חודשים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק שחושבו על פי חישוב מחזורי+ - 230,640 ₪. הפסדים בעתיד, עד הגיע הילדים לבגרות: ערך ידה משכר המנוח בעתיד, עד הגיע יואב לגיל 21 ונירה לגיל 18 (ולצורך פשטות החישוב- נחשב לניר הפסד מלא גם בתקופת השירות הצבאי ונתעלם מהפסדי התובעת בתקופת השירות)- (6,500:6)=1,083 ₪ והפסד של 5 ידות = 5,415 ₪ . ערך ידת המנוח משכר האלמנה בתקופה זו (6: 11,000)= 1,833 ₪. ההפסד החודשי נטו בתקופה זו= 3,582 ₪ X 120 (היוון ל- 13 שנים) = 429,840 ₪. הפסדים בעתיד, מהגיע הילדים לבגרות ואילך: מספר הידות- 4 ערך ידה משכר המנוח (4: 6,500) = 1,625 ₪ והפסד של 3 ידות = 4,875 ₪. ערך ידת המנוח בשכר האלמנה (9,500:4)= 2,375 ₪. ההפסד החודשי נטו בתקופה זו= 2,500 ₪ X 252.2961 (מקדם ההיוון עד הגיע המנוח לגיל 70, כמקובל בעצמאים) 630,740 ₪ X 0.6809 (היוון נוסף עקב הקדמת התשלום ב- 13 שנים= 429,471 ₪. סה"כ הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד 1,089,951 ₪. אובדן שירותי בן זוג וצד שלישי לעבר ולעתיד: בעת התאונה היה המנוח כבן 30 ואשתו כבת 29. תוחלת חייו של המנוח היתה עד לגיל 81, למשך 51 שנה. התובעת זכאית הן לפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג והן בגין עזרת צד שלישי במשק הבית. בית המשפט ציין כי אם הפיצוי בשל אבדן שירותי בן-הזוג שנפטר מוענק בגין העדרו של הנפטר, הרי הפיצוי בשל עזרה במשק בית ייפסק עבור ההוצאות שבהם על בני-המשפחה לעמוד כדי למלא את מקומות של הנפטר. הפיצויים, משני הסוגים באים למלא את החסר שנגרם עקב הפטירה: הפיצויים מן הסוג הראשון נועדו למלא את אשר נגרע, בגדר שירותי המנוח, מן התא המשפחתי, ואילו הפיצויים מן הסוג השני נועדו לכסות את ההוצאות שנוספו למשפחה עקב הפטירה של בן-הזוג; לא אבדן שירותים, כי אם תוספת שירותים הנובעת מן הפטירה. במקרה הראשון ייפסק הפיצוי עבור טרחתו היתירה של בן-הזוג שנותר בחיים, ואילו במקרה השני - עבור ההוצאות הנוספות שעליו להוציא כדי למלא את החסר שנובע מפטירת בן-הזוג. על דרך של אומדנה בית המשפט פסק לאלמנה פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין אבדן שירותי בעל וצד שלישי לעבר ולעתיד עד לגיל 70. כמו כן, הובא בחשבון בפריט זה החסכון לאלמנה בהעסקת עוזרת בית שעה שהמנוח היה בבית ופטר, חלקית לפחות, את התובעת מעיסוק זה ומהצורך לשכור שירותים אלו בתשלום. אובדן שירותי אב/עזרת צד שלישי לעבר: הוכח כי עד לתאונה לא שכרה המשפחה שירותי מטפלת, כמו גם שירותים לעזרה במשק הבית. בית המשפט שוכנע כי האלמנה אכן שכרה עוזרת בית תקופות ממושכות וכן שירותי שמרטפות, וזאת בנוסף לסיוע שסייעה אם האלמנה. בית המשפט הניח כי בתקופה בה עבדה האלנה בהיקף משרה גדול יותר - העזרה בשכר לה נזקקה הייתה גבוהה יותר ומנגד, בתקופות בהן לא עבדה, או עבדה בהיקף משרה נמוך - העזרה בשכר לה נזקקה הייתה נמוכה יותר. מאחר ועסקינן באובדן שירותים לעבר, שירותים שסופקו ע"י האלמנה בעצמה או בכספה שלה - נפסק הפיצוי לעבר לאלמנה עצמה. פיצוי זה לא כלל את השירותים שסופקו על ידי סבתם של הילדים. בית המשפט פסק כי האלמנה זכאית לפיצוי כמטיבה בגין שירותי "אב" (להבדיל משירותי "אם") שסיפקה לקטינים ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין. הכוונה הן לשירותים שסיפקה בעצמה והן לשירותי מטפלות ששכרן שולם על ידה. פיצוי זה בסך 246,414 ₪. לא הובא בחשבון לצורך הניכויים שיש לנכותם מסכום הנזק. שירותים שסופקו על ידי הסבתא: בית המשפט שוכנע כי סבתם של הילדים סייעה ומסייעת רבות לאלמנה בגידול ילדיה. נוכח כך שחלפו שנים מאז אירוע התאונה ברי כי אין בכוונת הסבתא להגיש תביעה נגד חברת ביטוח כמיטיבה. על כן, במקרה דנן התקיים החריג שנקבע בפרשת מזאווי ז"ל וזכות התביעה עומדת לניזוקים - לילדים. על דרך של אומדנה בית המשפט פסק לילדים פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השירותים שסופקו על ידי סבתם. אובדן שירותי אב לעתיד: הבן היה כבן 8 ולבת טרם מלאו 6 שנים. בית המשפט מצא לנכון לפסוק לבן פיצוי בסך של 70,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב לעתיד ולבת פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב לעתיד. הנזק הלא ממוני - כאב וסבל: בית המשפט פסק למשפחה פיצוי בסך של 48,760 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. הוצאות קבורה ומצבה: התובעים עותרים לפיצוי בגין הוצאותיהם לרכישת חלקת קבר, הקמת המצבה והעברת גופת המנוח בסכום כולל של 25,000 ₪. התובעים הציגו קבלות בגין אמבולנס , סידורי לוויה ומצבה בסכום כולל של 22,950 ₪ נומינאלי. לטענת חברת הביטוח, אין מקום לחיובן בסכום העולה על הסך של 15,964 ₪ בגין הוצאות הקמת המצבה שכן לטענתן אין הן חבות בתשלום בגין סידורי לוויה פרטית. בית המשפט דחה את טענת חברת הביטוח ופסק כי משהמדינה הכירה בקבורה פרטית ומשאמונת המנוח ובני משפחתו הינה כי הקבורה "התואמת" לאמונתם הינה קבורה בטקס פרטי ולא דתי - זכאים התובעים לפיצוי בגין כך. אין עסקינן בגחמה אישית או בטובת "הנאה" אלא בטקס קבורה על כל הצער ועוגמת הנפש הכרוכים למשפחה. אם וככל שניתן להקל על החוויה הקשה - שומה על חברת הביטוח לשאת בכך. על כן זכאים התובעים לפיצוי בגין ההוצאות כדלקמן, בהתאמה לקבלות שהוגשו: אמבולנס- 450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.10.01 ועד מועד פסה"ד - 652 ₪. מצבה- 14,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.11.01 ועד מועד פסה"ד - 20,934 ₪. סידורי לוויה- 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.01- 11,585 ₪. סה"כ נכון למועד פסה"ד - 33,171 ₪. סיכום הנזק: הפסדי השתכרות בשנים האבודות 1,089,951 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 33,171 ₪ נזק לא ממוני 48,760 ₪ אבדן שירותי אב לעתיד 150,000 ₪ אבדן שירותי בעל ועזרת צד שלישי לעבר ולעתיד 150,000 ₪ אבדן שירותי אב לעבר - תביעת מיטיבה 246,414 ₪ שירותים שסופקו על ידי הסבתא 20,000 ₪ סה"כ 1,738,296 ₪ כאשר מסכום זה נוכו תגמולי המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) מאחר והתאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםחברת ביטוחמקרי מוותפוליסה