מוות בתאונת דרכים - בן 41

פתח דבר א. רקע המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 15.12.61, מצא את מותו בתאונת דרכים מיום 3.4.02. במועד התאונה היה נשוי לתובעת 2, (להלן "סיגל") ילידת 31.1.72 והתגורר עמה ועם בנם המשותף, התובע 3 (להלן: "תמיר") יליד 19.7.01. למנוח 2 ילדים שהיו קטינים בעת התאונה מנישואים קודמים לגב' הדסה אטיאס. התובע מס' 4, (להלן: "אסף") יליד 26.5.85. והתובעת מס' 5 (להלן: "שני") ילידת 15.12.88. אמו של המנוח, התובעת מס' 6 (להלן: "הגב' מרסל") תובעת דמי תמיכה שנהג לשלם לה, לטענתה. תביעת אסף ושני הוגשה מלכתחילה בת.א. 6507/03 בבית משפט השלום בחיפה. בהחלטתי מיום 10.6.03 הוריתי על איחוד הדיון בתביעות וקבעתי שידונו בפני. תביעת אסף ושני, אליה הצטרפה הגב' מרסל כתובעת, מתבררת בת.א. 890/03. המנוח היה רואה חשבון במקצועו וניהל משרד רו"ח בקרית ביאליק. לטענת התובעים, מלבד עיסוקו כרואה חשבון היה איש עסקים בעל מניות בחברות שונות ובעל נכסי דלא ניידי. התביעה היא לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). פסק הדין יעסוק בגובה הנזק, ביחסים שבין עזבון המנוח והתובעים סיגל ותמיר בת.א. 394/02 לבין התביעה של אסף, שני והגב' מרסל בת.א 890/03, ובמספר שאלות שהעלו הצדדים גבי דרך החישוב. ב. חלוקת העזבון במחלוקת שבין סיגל האלמנה לבין אסף ושני, הילדים מנישואים קודמים, נקבע ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורי משפחה בע"מ 656/04 סיגל אטיאס נ. אסף אטיאס מיום 18.12.05 שסיגל אינה יורשת את עזבון המנוח. צו הירושה קבע חלוקה שווה לעזבונו של המנוח בין ילדיו אסף שני ותמיר. נדחתה התנגדות סיגל, האלמנה, למתן צו ירושה, ולא נתקבלה טענתה כי היא זכאית לרשת מחצית מעזבונו מחמת היותה אשתו עובר למותו. הערעור עסק בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת ר. ברגמן) ובחן את הסכם יחסי הממון שנערך בין המנוח לסיגל. נקבע שלפי הוראות הסכם יחסי הממון נשללה זכותה של סיגל להנות מעזבונו. אין צורך שאתייחס בפסק דין לדעות השונות שפורטו ע"י ס. הנשיא פיזם והשופטת שטמר על היחס שבין חוק הירושה וחוק יחסי ממון כי אינם נוגעים לענייננו. בכל מקרה, אין בשלילת זכותה של סיגל כיורשת לפגוע בזכותה כתלויה. ג. תביעת אסף ושני כתלויים במנוח אסף ושני קבלו דמי מזונות מהמנוח ואחר כך מקופת העזבון, ששולמו להם על פי הסכם הגירושין נ/4, שנעשה בין המנוח ואמם הדסה אטיאס. בהסכם נקבע סכום של 2,000 ₪ לכל ילד עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 (סעיף 6.1) בסעיף 6.3 נקבע כי סכום המזונות יהיה צמוד למדד יוקר המחיה, כשהבסיס יהיה המדד שפורסם ב- 15.4.97, בנוסף היה המנוח אמור לשלם הוצאות רפואיות חריגות, מחצית אגרת חינוך וכיוצ"ב, כמתואר בסעיף 6.4. במועד עדותה של הדסה אטיאס ב- 23.9.04 הגיע סכום המזונות ל- 5,200 ₪ עבור 2 הילדים. משוערך ליום פסק הדין יעמוד הסכום לצורך חישוב על 5,864 ₪, ולכל ילד 2,932 ₪. אין מחלוקת שדמי המזונות שולמו כסדרם, ואחרי מותו של המנוח שולמו מקופת העזבון. אסף ושני אינם תובעים בתביעה כתלויים את סכום המזונות ששולם להם כסדרם, אלא את סכומי התלות הנוספים מעבר למזונות. נטען כי יש לקבוע שכל אחד מהם נתמך בפועל על ידי המנוח בנוסף לסכומים ששולמו להם כמזונות על פי הסכם הגירושין, בסכום של לפחות 1,950 ₪ לחודש. כמו כן השתתף המנוח ברכישות שונות בתשלומים אותם נהג לשלם, מדי פעם, בסכום ממוצע של כ- 1,000 ₪ לחודש הכוללים שיעורי נהיגה, מכשירי חשמל, שיעורים פרטיים, נופשונים בארץ ובחו"ל ומתנות ליום הולדת. לטענת אסף ושני, למרות שבהסכם הגירושין נקבע שזכותם למזונות מסתיימת בגיל 18, תלותם במנוח צריכה להיות מחושבת עד גיל 24. במעמדו הסוציו - אקונומי של המנוח היה מממן להם גם לימודים גבוהים במוסדות פרטיים, שכר דירה, רכב וכיוצ"ב. אסף ושני תובעים את התלות בסך 5,530 ₪ בממוצע לחודש ולכל אחד מהם. תלותם, לטענתם, בשיעור מלא. התובעים סיגל ותמיר שוללים את טענות אסף ושני גבי תלותם במנוח. לטענתם, הסכם הגירושין שנעשה בין המנוח לגרושתו, קבע תשלום מזונות. סכום המזונות אמנם שולם ע"י העזבון כסדרו, וכפי שהעידה גרושתו, המנוח שילם מזונות כסדרם, ואין מקום לתביעתם כתלויים. באשר לדרך החישוב, טוענים סיגל ותמיר, שאין מקום לנכות מהכנסתו של המנוח את סכום המזונות שחוייב המנוח לשלם לאסף ולשני, כי גובה הכנסותיו עלה בהרבה על שילוש השכר הממוצע במשק. לאחר פטירתו שולמו המזונות מקופת העזבון המהווה את רכושם של היורשים. תשלום זה, שנעשה על מנת לאפשר ליורשים ו/או לתלויים במנוח להתקיים, במידת האפשר, באותה רמת חיים לה הורגלו ערב פטירתו, אינה צריכה להיטיב עם המזיק, חברת הביטוח, הנתבעת. לטענת הנתבעת, אי אפשר ואין מקום שלא להביא בחשבון הפסדי התלויים, ובמיוחד הפסדי התמיכה של סיגל ותמיר, את שיעור התמיכה באסף, שני וגב' מרסל. שיעור התמיכה בסיגל ובתמיר הוא פועל יוצא של תשלומים שביצע המנוח מהכנסתו. ההכנסה המייצגת את שווי הכספים שהביא המנוח למשק ביתו לתמיכה בסיגל ובתמיר, הינה הכנסתו הכוללת בניכוי סכומי התמיכה לילדיו מנישואים קודמים ולאמו. עוד נאמר, כי במידה ויקבע שהמנוח תמך באסף ובשני בסכום העולה על סכום המזונות, אין מקום לפצותם במלוא התמיכה נוכח העובדה שהפיצוי בתביעה מוגבל לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה. מתוך שיעור זה יש לחלק את התמיכה בין התלויים השונים, באופן שכל אחד מהם יקבל את חלקו היחסי משיעור ההכנסה המכסימלית האפשרית בתביעה לפי חוק הפלת"ד. הנתבעת שוללת את טענת התובעים, אסף ושני, שאין לנכות את הסכומים ששולמו להם מקופת העזבון, כמזונות, כי, לטענתה, תשלומים אלה שולמו להם כתחליף לתמיכתו של המנוח. ד. תביעת מרסל אמו של המנוח, הגב' מרסל, טוענת כי הוא תמך בה שנים רבות מאז התאלמנה מבעלה, וברי כי התמיכה היתה נמשכת עד תוחלת חייה. לטענתה, תלותה עמדה על סך של כ- 2,170 ₪ לחודש, שחלקה בהעברה בנקאית של 400 ₪ לחודש, תשלום חשבונות חשמל וכיוצ"ב בסך של 920 ₪ לחודשיים, דמי כיס במזומן בסך 350 ₪ לחודש, נופשים, נסיעות לחו"ל ודמי חגים המסתכמים לכ- 7,000 ₪ בשנה. סיגל ותמיר שוללים את זכותה של הגב' מרסל כתלויה במנוח. לטענתם דין תביעתה להידחות. סיגל ותמיר מבקשים שאקבע שהגב' מרסל לא היתה אמינה בעדותה, ביקשה להסתיר את יתרות הכספים בדפי חשבונה, המסתכמים למאות אלפי ₪, כדוגמת ת/2, ולכן גם אין הגיון שהמנוח תמך בה כלכלית, כי לא היתה זקוקה לכך, ובמיוחד לא תמיכה חודשית של אלפי ₪. הנתבעת מסכימה לקביעה שהמנוח תמך באמו, גב' מרסל, בסך של 400 ₪ לחודש בלבד, שכן על פי דפי הבנק נעשתה העברה חודשית של 400 ₪ מבנק המזרחי לחשבונה של התובעת, ולכל היותר שיעור התמיכה שלו בגב' מרסל לא עלה על 400 ₪ לתוחלת חייה לעוד 20 שנה. דיון ה. תשלום המזונות מרכיב המזונות ששולמו לאסף ולשני על פי הסכם הגירושין נ/4 בחייו של המנוח חיוני לחישוב נתוני ההשתכרות של המנוח. חשוב להדגיש, כי מאחר ואסף ושני לא תבעו כתלויים את סכום המזונות ששולם להם מקופת העזבון אלא רק את הסכום העודף, שלטענתם היה המנוח משלם עבורם, אין לקבל את דרך החישוב המוצעת בסיכומי הנתבעת באשר להפסדם כתלויים, או לניכוי המתחייב של דמי המזונות ששולמו להם מקופת העזבון. מאחר ואסף ושני לא תבעו את דמי מחייתם כתלויים ממועד הפטירה של המנוח, כי אלו שולמו להם כסדרם מקופת העזבון, אני מקבלת את טענתם של אסף ושני, שדמי המזונות המסתכמים בסך 161,000 ₪ לא ינוכו מתביעתם כתלויים ו/או כיורשים. שאלה אחרת, שהטרידה אותי לא מעט, היא טענת שתי קבוצות התובעים, שאין לנכות את סכום המזונות ששילם המנוח לאסף ולשני בחייו מחישוב השתכרויותיו, כי אלו שולמו מעודפי ההשתכרות העולים על שילוש השכר הממוצע במשק, ואין המזיק צריך או רשאי להנות מהם, וגם אין לנכותם מהסכום הכולל של הפיצויים. לעמדתי, יש לקבוע את שיעור המזונות ששילם המנוח לאסף ולשני בחייו באופן יחסי להשתכרויותיו הכוללות, ללא מגבלה לשילוש השכר הממוצע במשק, אלא על פי הכנסתו בפועל. במאזן הכולל של רווח והפסד שיש לערוך בתביעת תלויים לא ימצא הניזוק "מתעשר" והמזיק לא יענש (ד"נ 24/81 חונוביץ נ. כהן, פד"י לח(1) 413 (1984)). גם בסופו של דיון, כפי שיראה להלן, בחישוב תביעת היורשים להפסדים ב"שנים האבודות" מביא לתוצאה צודק לתביעת אסף ושני כיורשים, כשהתמיכה העודפת אינה מנוכה מהשתכרויותיו של המנוח, המהוות בסיס לחישוב ידת החסכון. גבי עודף התמיכה, מעבר לסכומי המזונות, וגם אם אניח שהמנוח אמנם השתתף עבור אסף ושני בתשלומים שונים, שלא נכללו במזונות החודשיים, לא ניתן, לדעתי, להכלילם בחישוב הכנסת המנוח, המוגבלת לשילוש השכר הממוצע במשק. אם ניקח בחשבון את עודף התמיכה מעבר לסכום המזונות, התוצאה תהיה שלא יוותר סכום מתאים, מתוך הכנסת המנוח לתמיכה בתובעים סיגל ותמיר. עודפי התמיכה, לה טוענים אסף ושני, והתלות המתוארת בתביעת הגב' מרסל, אינם יכולים להיכלל בנזקים שהמזיק חייב בהם. אלה אינם חלק מהפיצויים המגיעים לאסף, שני והגב' מרסל לפי חוק הפלת"ד. בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בקריות תמ"ש 6540/02 מ- 30.4.06 נדחתה תביעת סיגל למזונות מהעזבון, כי לא הוכחה הזקקותה למזונות. באשר למזונות תמיר - נקבע כי יש לו, כמו לאסף ולשני, מספיק לכיסוי צורכיהם ההכרחיים, ואין הם בגדר נזקקים. השופטת ברגמן התלבטה בשאלה של החזר המזונות הזמניים, לאור הפער בינם לבין מה שנפסק בפועל ופרק הזמן הארוך שחלף ממועד תשלום המזונות הזמניים ועד למועד פסק הדין. נקבע שחלקו של תמיר במזונות זמניים לא יוחזר, וסיגל חוייבה להשיב 130,000 ₪. תביעת התלויים היא הפסד התמיכה שקבלו מהמנוח. הם זכאים לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להם למעשה. בשונה מתביעתם כתלויים של אסף ושני, בה לא תבעו את דמי המחיה מיום הפטירה, כי שולמו להם מזונות מהעזבון, וכמתואר לעיל, יש לנכות מתביעתו של תמיר את הסכומים ששולמו לו כמזונות מהעזבון. אלו באו על חשבון התמיכה שהיה המנוח מעניק לו בחייו. התמיכה מחושבת בתביעת התלויים לפי שיטת הידות. לא נשללה טענת הנתבעת ששולמו לסיגל ולתמיר מזונות זמניים מהעזבון בסך של 480,000 ₪. בניכוי ההחזר שחייבת בו סיגל, מגיע סכום המזונות ששולם לתמיר ל- 350,000 ₪. ו. גיל התלות ושיעורו בהתחשב בהשתכרויותיו הגבוהות של המנוח, אני מניחה שהיה תומך בשלושת ילדיו בצבא ועד גיל 24 - לימודים אקדמאיים או אחרים. אני דוחה את הטענה כי תמיכתו בהם היתה נעשית באופן מלא, ואין סיבה לסטות מההלכה לפיה תלות של ילד מעל לגיל 18 - שיעורה שליש ידה. בתביעת אסף ושני כתלויים יהווה סכום המזונות שנקבע על פי ההסכם נ/4, מדד לקביעת גובה הסכום לכל אחד מהם. הסכום משוערך ליום פסק הדין לכל אחד מהם 2,950 ₪ לחודש, ו-1/3 = 983 ₪. מאחר והמזונות שולמו כסדרם מהעזבון, יערך החישוב לאסף ולשני מגיל 18 ועד גיל 24. תקופת תלות דומה תקבע לתמיר. ז. בסיס השכר הנתבעת אינה חולקת על כך ששכרו של המנוח עלה על שילוש השכר הממוצע במשק, ולכן החישוב שהוצע בסיכומיה מבוסס על שילוש השכר הממוצע במשק. ביום פסק הדין מגיע השכר הממוצע במשק ל- 7,333 ₪ (נכון ליום 16.8.06) ושילוש השכר לסך 22,000 ₪. אני נדרשת להכריע במחלוקת הצדדים באשר לגובה הכנסתו בפועל, כדי לקבוע את שיעור המזונות ביחס להשתכרויותיו בפועל. הכנסת המנוח צריכה להקבע על פי דוחות ההכנסה נ/8 ו- נ/9. ההכנסה השנתית ברוטו הגיעה לסכום מעוגל של כ- 600,000 ₪ ברוטו. הכנסתו החודשית נטו, לאחר שיערוך, מגיעה לסך 35,000 ₪. דמי המזונות אותם שילם בפועל לאסף ולשני מהווים 16% מהכנסתו בפועל. יש לדחות טענת התובעים שמגבלת שילוש השכר הממוצע במשק אינה חלה על אובדן רווחי הון, שנגרמו עקב התאונה, שכן אלה אינם בבחינת אובדן השתכרות או אובדן כושר ההשתכרות. לטענת סיגל ותמיר, הכנסתו ההונית של המנוח הגיעה לסך של כ- 20,000 ₪ בחודש. דברים דומים נאמרו ע"י אסף ושני, המבקשים לבססה גם על העדויות של גב' הדסה אטיאס, רוני עמר ומשה רוט. טענתם נסמכת על פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט אלטוביה מגן בת.א. (מחוזי ת"א) 2948/99 הלוי וייס נ' אבנר איגוד - חברה לביטוח, תק-מח 2003(3), 316, 324 (2003), בה נאמר: "הכנסה של רווח הון יכול ולא יכנס לגדר תקרת שילוש השכר באשר יתכן ואיננו הכנסה מ"השתכרות" ובכך יתאפשר לקבוע בגינו בראש נזק ממוני עצמאי". מהבחינה הראייתית לא הוכחה הכנסה הונית. בדוחות השומה ודוחות רווח והפסד המנוח עולה שהמנוח לא דיווח על הכנסה הונית כלשהי. מהבחינה המשפטית נראה, שאין זה ראוי לעקוף את הוראת סעיף 4 לחוק הפלת"ד על דרך הוספת פריט נזק של הפסדי רווחי הון. אמירת השופט אלטוביה בפסק דינו היא בגדר "צריך עיון". חוק הפלת"ד הגביל את שיעור הפיצויים המשולמים לניזוק מטעמים ידועים. פריצת ו/או עקיפת המגבלה המתייחסת לשיעור ההכנסה, מנוגדת לחוק ולמטרת המחוקק של פיצוי לכל נפגע, ללא שאלת אשם. ממילא זכאים יורשי המנוח לרשת את נכסי ההון של המנוח, ולכן גם מטעם זה לא נגרם להם הפסד כלשהו, שיש לפצות עליו. ח. שיעור המס לטענת התובעים אין לנכות מס מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק כי המנוח הרוויח בפועל הרבה מעל סכום זה, ולכן יש לבצע ניכוי רעיוני של המס מתוך חלק ההכנסה של המנוח העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לחלופין טוענים התובעים, כי בניכוי המס יש להביא לידי ביטוי את ההנחה במס המוקנית לתושבי נהריה, שהמנוח נמנה עליהם. הנתבעת טוענת כי הוראות החוק וההלכה מחייבת ניכוי מס הכנסה בשיעור 25% מתקרת שילוש השכר הממוצע, וכי אין להתחשב בהטבות מס להן היה זכאי המנוח עקב מקום מגוריו. בחנתי את הוראת החוק ופסקי הדין, ע"א 5/84 רחל יחזקאל נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה(3) 374 (1991) ע"א 480/87 צור חברה לביטוח בע"מ נ. כפכפי, פד"י מג(1) 302 (1989), בהם נקבעה ההלכה שמתקרת שילוש השכר יש להפחית את המס. הגעתי לכלל דעה, שלא ניתן לקבל את טענת התובעים לפיה יש לבצע את ניכוי מס ההכנסה מהכנסתו של התובע מהחלק העודף על תקרת שילוש השכר הממוצע, ובאופן שבפועל לא ינוכה משילוש השכר הממוצע מס כלשהו. מתוך הכנסתו בפועל של המנוח לא ניתן ל"שריין" חלק ממנו מנוכה מס וחלק אחר הפטור מניכוי מס. המס אותו יש לנכות בהתאם להוראות סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד הינו המס הממוצע והאפקטיבי החל על ההכנסה. ר' ד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. כהנקא, פ"ד לט(1) 833, 837 (1985). לצורך חישוב הפיצויים, שיעור מס כזה חל החל מהשקל הראשון של הכנסת המנוח, גם אם הכנסה זו הוגבלה לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק מכח הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד. ניכוי מס באופן זה מביא לתוצאה צודקת שכן סכום המס המנוכה מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק הינו סכום מס יחסי מסך המס החל על הכנסתו בפועל של המנוח. שיטתם של התובעים מביאה לתוצאה בה מנוכה המס באופן שאינו יחסי, ועל כן אין לקבלה. בחישוב השכר יש להביא בחשבון הנחות במס להם זכאי היה המנוח מכח מגוריו בנהריה בהתאם לקבוע בסעיף 11 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. לאחר התחשבות בזיכוי המס האמור ובנקודות הזיכוי להן זכאי המנוח מכח היותו נשוי שאשתו עובדת, מתקבל שיעור מס לניכוי של 15.18%. לאחר ניכוי שיעור מס זה מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק המגיע לסך 22,000 ₪ מתקבל הסכום 18,660 ₪, אשר יהווה את בסיס השכר נטו לחישוב הפיצויים. ט. גיל הפרישה אני מוכנה לקבל את עמדת סיגל ותמיר, שיש לערוך את חישוב נזקי התלויים עד הגיע המנוח לגיל 75, בהתחשב בגילו במועד הפטירה, הכנסותיו וסוג עיסוקו כרו"ח ובעלים של משרד רואה חשבון פעיל ומניב רווחים. י. אבדן תמיכה לגב' מרסל אינני נותנת אמון בעדותה של הגב' מרסל, שלגירסתה בנה המנוח תמך בה כלכלית בצורה מהותית. דפי החשבון בבנק לאומי (ת/2) מלמדים שהגזימה מאד בתיאוריה. לאור עמדת הנתבעת בדבר התמיכה בסך 400 ₪, אני מוכנה לקבל את הדעה שהמנוח אמנם תמך בה בסכום זה מידי חודש, ובסכום זה בלבד. סך 400 ₪ משוערך ליום פסה"ד - 520 ₪. התלות תחושב ל- 20 שנה. לעבר: 520 x 52 חודשים = 27,040 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה, ס"ה 29,612 ₪ לעתיד: 93,762 ₪ סך הכל: 123,374 ₪ סכומי התמיכה בגב' מרסל לא ינוכו מחישוב שכרו של המנוח בהיותם אחוז שולי מהשתכרויותיו בפועל. יא. התלויים סיגל ותמיר הנתבעת אינה מתכחשת לזכותה של סיגל כתלויה במנוח. היריבות הנגלית בין אסף ושני לבין סיגל ותמיר אינה יכולה להשפיע על חישוב הפיצויים. אני דוחה את טענת אסף שני וגב' מרסל שסיגל לא היתה תלויה במנוח כי היא השתכרה למחייתה, או על פי הסכם יחסי הממון שנערך ביניהם המלמד על הפרדה רכושית מובהקת בין שניהם. הקופה המשותפת: סיגל עבדה מחוץ לבית. על אף הצהרתה כי ממועד התאונה ואף לפני כן לא עבדה, וכי אחרי שהתחתנה עם המנוח היתה מגיעה למשרד המנוח כדי לפקח על העניינים ולא כעובדת, עולה כי עבדה בקפה דיזל והשתכרה הכנסה חודשית של 6,527 ₪ לחודש, כעולה מטפסי התביעה לקצבת שארים למל"ל - נ/2. בכתב התביעה שהגישה סיגל לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ב- 7.8.03 נגד קפה דיזל בע"מ ואח' טענה כי עבדה כמנהלת חשבונות והשתכרה סכומים המגיעים ל- 10,000 ₪ לחודש. מעדותה נלמד שעבדה כפקידה בהנהלת החשבונות במשרד המנוח, בנוסף לעבודתה בקפה דיזל, וכך גם רשמה בתביעתה לקיצבת שארים למל"ל בקטע של "פרטים על הכנסות האלמנה" בסך 6,537 ₪ כהכנסה מעבודה. בסיס שכרה יעמוד על 7,000 ₪ לחודש ברוטו, יחושב עד הגיעה לגיל 60. שיעור מס ההכנסה יהיה 10% בהתחשב בהיותה תושבת נהריה. משכורת הנטו: 6,300 ₪. יב. מועדים שונים לחישוב ביום 26.5.03 אסף בן 18. ביום 15.12.06 שני בת 18. ביום 26.5.09 אסף בן 24. ביום 15.12.2012 שני בת 24. ביום 19.7.2019 תמיר בן 18. ביום 19.7.2025 תמיר בן 24. ביום 31.1.2031 סיגל בת 60. יג. בסיס השכר בהתחשב במועדים בפרק יב 22,000 ₪ ברוטו לאחר הפחתת מס בשיעור 15.18% - נטו: 18,660 ₪. מיום התאונה ועד 26.5.2003 - 18,660 - 2,986 (החלק היחסי של מזונות אסף ושני) 15,674 ₪ מיום 26.5.2003 ועד היום 18,660 - 1,986 (1/3 אסף) 16,674 ₪ מיום 15.12.2006 ועד 26.5.2009 (1/3 אסף ו- 1/3 שני) 17,674 ₪ מיום 26.5.2009 ועד 15.12.2012 (1/3 שני) 18,167 ₪ מיום 15.12.2012 ואילך 18,660 ₪ יד. הקופה המשותפת מיום התאונה ועד 26.5.03 - 15,674 ₪ + 6,300 ₪ הכנסת סיגל. מיום 26.5.03 ועד יום פסק הדין - 16,674 ₪ הכנסת המנוח + 6,300 ₪ הכנסת סיגל. מיום 15.12.06 ועד 26.5.09 - 17,674 ₪ + 6,300 ₪ הכנסת סיגל. מיום 26.5.09 ועד 15.12.2012 - 18,167 ₪ + 6,300 ₪ הכנסת סיגל. מיום 15.12.2012 ואילך - 18,660 ₪ + 6,300 ₪ הכנסת סיגל. ביום 31.1.2031 סיגל בת 60. טו. תביעת התלויים סיגל ותמיר בתביעת התלויים של סיגל ותמיר תהיה הקופה משותפת בהתחשב בהשתכרותה של סיגל, עד הגיע סיגל לגיל 60 ולפי תקופת עבודה של המנוח עד גיל 75. בנתונים אלו ועל פי שיטת הידות, מגיעה תביעת התלויים סיגל ותמיר לסכומים דלהלן: ממועד הפטירה ועד יום פסק הדין 547,705 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה 48,364 ₪ סך הכל: 596,700 ₪ לעתיד: 2,756,195 ₪ הפיצוי הכולל לכל התקופות 3,352,265 ₪ הפיצוי לתמיר מיום הפטירה ועד יום פסק הדין:182,568₪ ומיום פסק הדין ועד הגיעו לגיל 18: 501,860 ₪ ועד גיל 24: 71,213 ₪ סך הכל לתמיר: 755,641 ₪ *רצ"ב חישוב המשערכת טז. תביעת התלויים אסף ושני - שליש ידה מגיל 18 אסף : ממועד הגיעו לגיל 18 ועד יום פסק הדין, 39 חודשים x 98338,337₪ עד הגיעו לגיל 24: 30,194 ₪ *רצ"ב חישוב המשערכת שני: ב- 15.12.2006 ועד גיל 24:73,022₪ *רצ"ב חישוב המשערכת יז. אובדן שירותי המנוח כבעל, אב ובן אני דוחה את תביעת אסף, שני וגב' מרסל בגין אובדן שירותי המנוח. לאור השעות הרבות שנדרש להשקיע במשרדו כרואה חשבון מצליח, וגם אם היה אב ובן מסור, נדמה שלאחר גירושיו ובהתחשב בנישואיו לסיגל, שאת מרבית זמנו הפנוי היה מקדיש לאשתו סיגל ובנו תמיר, ורק הם זכאים לפיצוי בגין פריט נזק זה. אינני מתעלמת מכך שאמו מתגוררת באשדוד, והוא עצמו התגורר עם סיגל ותמיר בנהריה. על פי אומדנה יהיה הפיצוי בת.א. 394/02 ורק לסיגל ולתמיר: 100,000 ₪ לתמיר, שהיה בן 9 חודשים כשאביו נהרג, ו- 50,000 ₪ לסיגל. יח. תביעת העזבון ל"שנים האבודות" דרך חישוב הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות" נדונה והוכרעה בע"א 10990/05 פינץ נ. הראל חב' לביטוח בע"מ, (טרם פורסם, 11.4.06) ולאחרונה בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. אורנית צרור (טרם פורסם, 10.8.06). בע"א 4431/05 חזר השופט ריבלין על הכלל כי הפיצוי ל"שנים האבודות" נעשה לפי שיטת הידות, שבישומה יש להביא בחשבון את ידת החסכון. החישוב כולל בחובו את נקודות היציאה של הילדים בהגיעם לגיל שבו הם יוצאים ממעגל התמיכה, ואז מספר הידות יורד, כמו שנעשה בתביעת תלויים. השופט ריבלין הדגיש כי אם לא נפסק פיצוי עבור התקופה שלאחר היציאה הצפויה לגימלאות, אין מקום להורות על ניכוי הוצאות המחייה שהיו צפויות בתקופה זו מן הפיצויים שנפסקו בגין התקופה הקודמת. לעניננו. למרות שבתביעת התלויים הבאתי בחשבון את הכנסת סיגל לקביעת שווי הקופה המשותפת לצורך גזירת ידת הקיום, אין להוסיפה לקביעת ידת הקיום ו/או ידת החסכון בחישוב הפסדי השתכרות ל"שנים האבודות", כי אסף ושני יורשים 2/3 של העזבון. הכנסתה של סיגל לא צריכה לשמש אומדן לקביעת ידת החסכון של המנוח בתביעת היורשים, גם אם תמיר נכלל ביניהם. אשר על כן, בראש הנזק של אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" חישבתי את שכרו של המנוח בניכוי החלק היחסי של תשלומי המזונות לאסף ושני, ידות המנוח, סיגל, משק הבית ותמיר + ידת החסכון. מיום התאונה ועד 26/5/2003: שכר בגובה 22,000 ₪, בהפחתת מס, מזונות לילדיו (18,660 - 2,986 עבור שני ילדיו הקטינים) = 15,674 ₪ ידת החסכון (לפי 5 ידות) = 3,135 ₪ 13 חודשים x 3,135 = 40,755 ₪ מיום 26/5/2003 ועד היום: שכר בגובה 22,000 ₪, בהפחתת מס, מזונות לילדיו (18,660 - 1,986 עבור קטין 1 ו- 1/3 נוסף) = 16,674 ₪ ידת החסכון (לפי 5 ידות) = 3,335 ₪ 39 חודשים x 3,335 ₪ = 130,065 ₪ לעתיד מהיום ועד 15/12/2006 (שני בת 18) 16,674, 5 ידות = 3,335 ₪ מ- 15/12/2006 ועד 26/5/2009 (אסף בן 24) 17,674 ₪, 5 ידות = 3,535 ₪ מ- 26/5/2009 ועד 15/12/2012 (שני בת 24) 18,167 , 5 ידות = 3,633 ₪ מ- 15/12/2012 ועד 19/7/2019 (תמיר בן 18) 18,660 , 5 ידות = 3,732 ₪ מ- 19/7/2019 ועד 19/7/2025 (תמיר בן 24) 18,660, 41/3 ידות = 4,306 ₪ מ- 19/7/2025 ועד גיל 75 - 18,660, 4 ידות = 4,665 ₪ לפי ידת החסכון ועד גיל 75 = 967,428 ₪ *רצ"ב דף משערכת סך הכל 1,138,248 ₪ יט. הפיצוי הבלתי ממוני 25% מהסכום המכסימלי = 44,383 ₪ כ. הוצאות לוויה וקבורה על פי אומדנא, ועל אף שהיה מקום לתמוך את ההוצאות בקבלות, יועמד הפיצוי על 15,000 ₪ כא. יישומה של הלכת הניכוי ופסיקת "הגבוה מבין השניים" בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח יש להביא בחשבון כל הטבה כספית שבאה לידיהם אם היא קשורה ובאה בעקבות פטירתו. ההלכה מושרשת ומושתת על עקרון היסוד של דיני הפיצויים להחזיר המצב לקדמותו, ולהעמיד את הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו היה נתון לולא הפגיעה. במקרה של תלויים השפעת מות המנוח על מחייתם. באופן כזה נבחן היחס בין תביעת התלויים ותביעת העזבון על מנת שימנע פיצוי כפל. כפי שתואר בהרחבה בע"א 4431/05 זכתה הלכת הניכוי במהלך השנים לביקורת בפסיקה, אולם חרף הביקורת נותרה בעינה כי לא זכתה עד היום, למרות הביקורת, לשינוי חקיקה. עיקר הדיון התמקד בעבר בניכוי תביעת העזבון מתביעת התלויים. לטענת הנתבעת אין לחייבה בפיצוי לעזבון בנוסף לפיצוי לתלויים בשים לב לכך שפיצוי כאמור יהיה בבחינת כפל פיצוי, שאינו מוכר בדיני הנזיקין. לטענתם, על פי הוראות חוק הירושה קודמת זכותם של התלויים לזכות היורשים, ומשמוצה הנזק בתביעת התלויים, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו לעזבון. בעניננו - הפיצוי המגיע לאסף ולשני כתלויים נמוך בהרבה מהסכום המגיע להם כיורשים. יש לפסוק לאסף ולשני את סכום הפיצוי המגיע להם אך ורק לפי חלקם בעזבון לפי "הגבוה מבין השניים", ולא לנכות מסכום הפיצוי המגיע להם את הסכומים שנפסקו להם בתביעת התלויים. וכפי שנאמר בע"א 4431/05 האמור (סעיף יח' דלעיל): "הלכת הניכוי אין משמעותה כי מן הפיצויים הנפסקים לעזבון יש לנכות את הפיצויים המשולמים לתלויים. ההלכה היא, "כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (ע"א 295/81 גבריאל נ. גבריאל, פ"ד לו (4) 533 , 566). התפיסה היא כי ברגיל, נזקו של המנוח - שהעזבון בא בנעליו - אינו קטן בשל הפיצוי המשולם לתלויים בגין הפסדי התמיכה". לאור התוצאה המתקבלת בתביעת תמיר כתלוי, הוא זכאי לפי כלל "הגבוה מבין השניים" לפיצוי כתלוי ולא כיורש בעזבון. יישומו של הכלל, כמתואר בפסק הדין של השופט ריבלין, מביא לתוצאה צודקת. הפיצוי בגין הפסדי התמיכה של תמיר כתלוי מקפל בתוכו את פיצוי התמיכה שהיה מגיע מהמנוח, קרי: העזבון. פיצוי לפי "הגבוה מבין השניים" במקרה של תמיר, שהוא תלוי וגם יורש, מונע פיצוי כפל. כב. ניכוי פנסיה לטענת הנתבעת יש לנכות את סכומי הפנסיה המשולמת לכל אחד מהתובעים, לסיגל ולתמיר, מקרן יוזמה ותיקה (נ/12) סך 332,052 ₪ ומקרן יוזמה חדשה נ/14) - 433,686 ₪. הסכומים נכונים ל- 1.9.04 ויש לשערכם ליום פסק הדין. לאסף ולשני משולמת פנסיה מקרן יוזמה ותיקה (נ/13) בסך 86,531 ₪, ומקרן יוזמה חדשה (נ/14) סך 53,331 ₪. הנתבעת טוענת כי מתקנוני קרנות הפנסיה עולה בבירור כי מדובר בקרן פנסיה ולא בביטוח וכי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את מהותו של התשלום המשולם להם עקב התאונה, האם הינו פנסיה או ביטוח. שתי קבוצות התובעים טוענים כי התגמולים מקרנות הפנסיה הם תשלומים אשר נעשים בהתאם לחוזה ביטוח, אותו רכש המנוח בחייו, כאשר המוטבים על פי חוזה הביטוח הינם התובעים בהתאם לסכומים אשר בוטח כל אחד מהם בגינו. איני מוצאת להבחין בין ביטוח המתואר בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, לבין התגמולים ששולמו ומשולמים לשתי קבוצות התובעים, ולכן לא ינוכו מסכום הפיצויים. על פי סעיף 86 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נקבע ש: "שעה שבאים שום פיצויים שמשתלמים בשל עוולה לא יובא בחשבון כל סכום שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח". המנוח היה עצמאי ורכש בחייו ביטוחים שונים, ביניהם ביטוחים אצל חברת ביטוח מגדל, שהקנו לו תשלומי פנסיה על פי הוראות הקרן. בפרק ההגדרות נראה שהמבוטח יכול להיות שכיר או עצמאי, כמשמעותו בתקנות מס הכנסה, והחברה המנהלת היא מגדל ניהול קרנות פנסיה בע"מ, והקרן היא בניהולה של מגדל. תשלומי הפנסיה כמוהם כתגמולי ביטוח. כג. ניכוי תשלומים מהעסק על פי ההסכם שנעשה בין מנהל העזבון לבין רו"ח משה רוט קבלו התובעים סך 250,000 ₪ לשנה במשך 5 שנים מעסקו של המנוח, שנרכש על ידי רו"ח רוט. לטענת התובעים אין לנכות את הסכומים מהעסק כי מדובר בנכס שנפל בחלקם כיורשים. שתי קבוצות התובעים טוענים כי המדובר בתשלום שהינו בבחינת "האצת ערך העזבון". אין לנכות תשלומים אלו, כי אם המנוח היה נותר בחיים, היה מגדיל באופן ניכר את רכושו והשתכרויותיו. מחד גיסא אפשר לומר שהתשלומים מהעסק היוו חלק מהכנסות צפויות שהיה המנוח מפיק ממשרדו אלמלא נהרג. רואה החשבון רוט, אליו הועברה פעילות משרד רואה החשבון, הסכים לשלם לעזבון כספים מהרווח השנתי שיפיק מלקוחות קיימים ומלקוחות חדשים, ולא פחות מסך 250,000 ₪ לשנה, כמתואר בסעיפים 4.4 ו- 4.5 של ההסכם נ/3 מיום 16.5.2002. ספק אם אותם תשלומים יכולים להיכלל בגדר "טובת הנאה" שנפלה בחלקם של היורשים כתוצאה ישירה ממותו של המנוח. על פי נוסחו של ההסכם וגובה הסכום, היו אלו חלק מרווחיו הצפויים של המנוח. הסכום שולם במשך 5 שנים ולא בפעם אחת, סמוך לפטירתו. מאידך גיסא, התשלומים האמורים (כ- 20,000 ₪ לחודש) כוללים גם מוניטין, שהוא נכס הוני, ומתקזזים אף מהכנסותיו של המנוח שעלו על שילוש השכר הממוצע במשק. גם עליה צפויה בהכנסותיו של המנוח לא מצאה ביטוי בבסיס ההשתכרות כי במועד פטירתו עלה שכרו על שילוש השכר הממוצע, ולאור המגבלה הקבועה בחוק הפלת"ד. התשלומים האמורים באו מנכסי העזבון, לא מגורם שלישי. המזיק לא צפוי להתבע בגינם בבחינת תשלומי כפל, ובעיקר, הם חלק מירושתם של אסף שני ותמיר. התוצאה צודקת גם במאזן רווח והפסד הנדרש לחישוב הפיצויים כמו בתביעת התלויים, שהמזיק לא "יענש" ולא ישלם פיצוי כפל, ושהניזוק "לא יתעשר". כפי שנקבע בע"א 5/84 יחזקאל נ. אליהו, פ"ד מה (3) 374 (1991) : ”בהעדר נתונים מיוחדים ההנחה צריכה להיות כי ההפסד הנגרם לתלויים בגין אובדן גידול אפשרי בעתיד בנכסיו של התומך מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה כן יש להניח כי כספי העזבון היו משמשים בין כה וכה את המשפחה כולה. בנסיבות אלה, אין להתחשב בהאצה כלל. עם זאת עשויים להיות סוג מקרים (כגון הורים זקנים) בהם ברי או ניתן לשכנע כי טובת ההנאה הבאה מההאצה עולה על הנזק הנגרם על ידיה. במצב זה ובו בלבד יש להתחשב בהאצה". אם אני נדרשת להבדל בין ניכוי המזונות הזמניים מהפיצויים שנפסקו לתמיר כתלוי במנוח, לבין קביעתי שלא לנכות בפיצוי היורשים את הרווחים מהעסק, נמצאת התשובה במהותם של דמי המזונות ששולמו לתמיר מהעזבון. תשלום המזונות הזמניים נעשה לפי הוראות חוק הירושה תשכ"ה - 1965, שם נקבעה בסע' 56 חובת תשלום המזונות למי שהוא נזקק. בקביעת הזכות למזונות ומידתם צריך בית המשפט לענייני משפחה להתחשב גם בשווי העזבון, ברמת החיים, ברכושו של הזכאי למזונות וכיוצ"ב, כמתואר בסעיף 59 לחוק. כל אלה נבחנו בפסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה שהחליט שלא לחייב את תמיר בהחזר המזנות הזמניים. אלו שימשו למחייתו של תמיר והיה בהם תשלום חלק מדמי המחיה המשולמים לתלוי בגין הפסדיו למעשה. כד. ניכוי מל"ל על פי חוות הדעת האקטוארית של שי ספיר, משתלמת לסיגל ותמיר גמלת שארים (נ/5) בסך 457,055 (כולל דמי מחיה לתובע 3) נכון ליום 22.8.04. משוערך ליום פסק הדין בתוספת ריבית על גימלאות העבר מאמצע התקופה 460,038 ₪ *מצורף חישוב המשערכת אין נתונים בדו"ח האקטוארי גבי חלקו של תמיר בסכומים אלו. לאסף ולשני משוערך ליום פסק הדין בתוספת ריבית על גימלאות העבר מאמצע התקופה 83,617 ₪ נכון ליום 22.10.04, משוערך ליום פסק הדין: 86,960 ₪ *מצורף חישוב המשערכת אין נתונים בדו"ח האקטוארי גבי חלקם של אסף ושני. סכומים אלה ינוכו מסכומי הפיצויים לשתי קבוצות התובעים. כה. סוף דבר אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם את הסכומים כדלהלן: בת.א. 394/02: סיגל ותמיר 3,352,265₪ מתוכם פיצוי לתמיר 755,641 ₪ לסיגל 2,596,624 ₪ אובדן שירותי מנוח: לתמיר 100,000 ₪ לסיגל 50,000 ₪ סה"כ לתמיר 855,641 ₪ ובניכוי מזונות זמניים 350,000 ₪ ס"ה יתרה לתמיר 505,641 ₪ סה"כ לסיגל ולתמיר 3,152,265 ₪ ובניכוי גימלת שארים 460,038 ₪ יתרה: 2,692,227 ₪ בת.א. 890/03: סך הכל העזבון 1,197,631 ₪ חלקו של כל אחד 399,210 ₪ סה"כ לאסף ושני 798,420 ₪ ובניכוי גימלת שארים 86,960 ₪ יתרה: 711,460 ₪ הגב' מרסל 123,374 ₪ בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ, לכל אחד מקבוצת התובעים וכן תישא בהוצאות המשפט ובאגרת המשפט של כל אחד מהם. הסכומים בת.א. 394/02 ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעים על מנת שיגיש בקשה להשקעת הכספים המגיעים לתמיר עד הגיעו לגיל 18. הבקשה תופנה לתגובת האפוטרופוס הכללי כמשיב. בת.א. 890/03 לאור המועד בו תגיע שני לגיל 18, ישולמו הכספים המגיעים לאסף, שני וגב' מרסל לידיו הנאמנות של בא כוחם. חלקה של שני ישמר בידי אמה, הגב' הדסה אטיאס, עד הגיע שני לגיל 18 ללא צורך בבקשה להשקעה. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות