גיל פרישה - חישוב פיצויים בגין נזקי גוף

השאלה של גיל פרישה מעבודה העסיקה ומעסיקה רבות את הפסיקה הדנה בקביעת שיעור הפיצויים לתובעים בגין נזקי גוף. לגבי נתונים רבים הקשורים בקביעת פיצויים בגין נזקי גוף, נדרש בית המשפט לעסוק בהערכת אירועים ונתונים אשר טמונים בחיק העתיד. כך גם בשאלה עד איזה גיל צפוי היה, לולא התאונה, שנפגע יעבוד לפרנסתו. בהתחשב בנתון זה ייקבע גובה הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד. ברי, שבית המשפט אינו יכול לצפות בוודאות עד איזה גיל בדיוק היה נפגע פלוני עובד לפרנסתו לולא התאונה. מקובל, על כן, לסמוך על נתונים כלליים - סטטיסטיים ואחרים - כדי לקבוע מהו הגיל הממוצע המקובל בו פורש אדם מעבודה ולהסתמך על נתון זה כבסיס לחישוב הפיצויים. מזה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, על פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 67 שנים. זוהי נקודת המוצא. באין ראיות אחרות, ייקבע גיל זה כגיל בו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת תלויים) יפרוש מעבודתו לולא התאונה (ע"א 286/55 וולפוביץ ואח' נ' פישר ואח', פ"ד יא(1) 379; ע"א 409/60 וקסלר ואח' נ' קונה ואח', פ"ד טז(2) 1080, 1088; ע"א 422/62 בראונשטיין נ' שותפות רפיח את בן אפריים ואח', פ"ד יז(1) 589). בית המשפט מעמיד את העובד בחזקתו שיוסיף ויתמיד בתחום עיסוקו לאורך זמן עד לגיל 65 שנים, הוא גיל הפרישה, מבלי צורך שיוכיח זאת באופן פוזיטיבי (ע"א 422/62 בראונשטיין נ' שותפות רפיח את בן אפריים ואח', פ"ד יז(1) 589; ע"א 5868/84 מקלף ואח' נ' זילברברג ואח' ואח', פ"ד מג(1) 138, 155). על קיומה של חזקה כזו חזר בית משפט זה פעמים רבות. בצידה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, על פיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על פיהן צפוי היה שהתובע המסויים היה פורש מעבודה בגיל נמוך או גבוה מגיל 67 שנים. נסיבות היכולות ללמד על גיל פרישה נמוך יותר הן, לדוגמה, מצב בריאות לקוי של התובע, ללא קשר לתאונה, אשר סביר לצפות שיביא לפרישה מוקדמת שלו מן העבודה (ע"א 615/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). לעומת זאת, במקרים רבים הכירו בתי המשפט בגיל פרישה גבוה יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים. עורך דין או רואה חשבון אינו מניח את עטו ונועל את משרדו בהגיעו לגיל 67 שנים. הניסיון מלמד, שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 67 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 67 שנים. אלה שתי דוגמאות בלבד. פסיקה עשירה של בתי משפט השלום והמחוזי, וגם של בית משפט זה, הכירה בשורה ארוכה של מקרים כחריגים, על פיהם גיל הפרישה מעבודה הינו גבוה מ-67 שנים. כך, לדוגמה, לגבי בעל מפעל מתכת, נקבע גיל 70 כגיל פרישה מעבודה (ע"א 390/62, 378 יונגר נ' ליאון, פ"ד יז(3) 1662); כך נקבע גיל מבוגר מ-67 שנים למנהל עסק עצמאי לשיווק תרופות (ע"א 206/78 אשכנזי נ' פרידמן, פ"ד לג(2) 729); וכך נקבע גם בנוגע לחקלאי אשר נקבע שיוכל לתרום להדרכת פועליו אפילו אם הוא עצמו לא יעבוד עבודה פיסית (ע"א אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29). לגבי עובדים עצמאים מסכם המחבר ד' קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה רביעית), את ההלכה ביחס לגיל פרישה שלהם מעבודה: "ככל הנראה, שעתה, משהתמסדה ההלכה על דבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאים, יהיה הנטל להביא ראיה מוטל על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר" (בעמוד 257). כל העוקב אחר הפסיקה בנושא פיצויים בגין נזקי גוף, נוכח בודאי לדעת כי מפסקי דין רבים משתמע כי גיל פרישה של 67 שנים, ולא גבוה יותר, אינו משקף עוד את המציאות. גיל פרישה זה נקבע בעבר על יסוד שני שיקולים: האחד, שגיל הפרישה מעבודה בהסכמי עבודה רבים הוא גיל 67 שנים; והשני, העובדה שבגיל זה זוכים הפורשים מעבודה לגימלת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. אך האם שתי עובדות אלה מצדיקות את המסקנה, שככלל, לאחר גיל 67 חדלים עובדים להשתכר לפרנסתם? כשלעצמי, חוששני שאין זו קביעה המעוגנת במצב האמיתי בשוק העבודה. כבר לפני עשרות שנים חיווה השופט ברנזון את דעתו שלא זה המצב. בפסק דינו בע"א 491/64 אקשטיין נ' כטכניון, מכון טכנולוגי לישראל (פ"ד יט(1) 525), הוא אומר: "מקובל לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד של עובד שכיר לפי גיל פרישה מעבודה של שישים וחמש שנה. אבל הנחה מקובלת זו אינה הלכה משפטית שאינה ניתנת לשינוי, ואני חושב שלא רחוק היום שבו נצטרך לעשות בה רביזיה כדי להתאים את החוק למציאות. הניסיון מלמדנו, כי אין עובדים בארץ ששים לפרוש מעבודה סדירה בהגיעם לגיל הפנסיה המקובל של שישים וחמש שנה, גם כשמובטחת להם גימלת פרישה במקום עבודתם, והם מעדיפים להשאר בעבודה ממש עד כלות כוחותיהם. יחסית, מעטים האנשים אצלנו שיש להם עיסוק אחר מחוץ לעבודתם או תחביב שבהם יכולים הם למצוא מפלט לעת זיקנתם. לכן כה רבים האנשים הרוצים ומשתדלים בכל כוחם להמשיך בעבודתם הסדירה ולהאריך את תקופת פעילותם המקצועית ככל אשר תשיג ידם. הפסוק 'העבודה היא כל חיינו' בשיר הידוע הוא בשביל רבים לא סתם פזמון המביע רעיון מופשט, אלא אמת לאמיתה ומציאות של ממש בתנאים הקיימים" (בעמוד 528). לכך יש להוסיף, שמקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר בן 67 שנים אינו יכול לעמוד בו. הפיתוח הטכנולוגי בשנים האחרונות והגדלת קשת ההתמחויות במקצועות רבים, הביאו לכך שהדגש בעבודה הוא יותר ויותר על ידע, מומחיות וניסיון, ופחות על הכושר הפיסי. במצב דברים זה, גורם הגיל משחק תפקיד קטן יותר וגם לבני 67 שנים ומעלה ימצא בנקל מקום עבודה התואם את כישוריהם. לכך יש לצרף גם את המגמה בפסיקה לבטל הפליה בעבודה על רקע גילו של העובד (ראה דנג"צ 4191/87, 4373/92 רקנט אפרים נ' בית הדין לעבודה (טרם פורסם). מגמה זו, כך נראה, עשויה גם היא להביא בעתיד לפרישה מאוחרת יותר של עובדים מעבודה. לכל אלה יש להוסיף גם את הגידול בתוחלת החיים וההתפתחות במדע הרפואה, אשר גם בהם יש לתרום להגדלת אורך שנות העבודה. בית המשפט פסק כי כל האמור לעיל מצביע על כך שההנחה-חזקה שעובד בהגיעו לגיל 67 שנים חדל לעבוד לפרנסתו (אלא אם יוכיח נסיבות מיוחדות הסותרות הנחה זו), דורשת בחינה מחדש. נזקי גוףפיצוייםפרישהגיל פרישה