גישתם של בתי הדין לעבודה בארץ אשר להם סמכות ייחודית לדון בתביעות בין עובד למעביד, הינה כי יחסי הכוחות בין עובדים למעבידים איננו מאוזן, והצדק החברתי מחייב התערבות להגן על העובד. דיני עבודה נועדו למנוע ניצולם של עובדים ולהגן על מעמדם, משום שאילו הדבר הושאר ל"כוחות השוק" ולדיני החוזים, מעמדם של העובדים היה עלול להיפגע. המבחנים הבאים להגדיר עובד צריכים לנסות ולקלוע ולתפוס ברשתם אותם סוגי "עובדים" אשר, מפאת תלותם במעביד, החברה מבקשת לפרוש עליהם הגנת דיני העבודה ולא לתפוס סוגי עובדים שלפי התפיסה החברתית אינם זקוקים להגנה כזו, המהווה נטל על הצבור. לאור את המגמה כיום היא להרחיב את תחולת ההגנה של משפט העבודה המגן, על קבוצות שונות של "עובדים" במסגרות העסקה לא שגרתיות, יש קושי בסיסי לקבוע כי דווקא התובע הוא שיוצא מתחום הגנה זה. הגישה הרווחת בבית הדין לעבודה היא כי משהסכימו הצדדים ביניהם בתום לב על תנאי עבודה מסוימים, יש לאפשר לצדדים לחוזה העבודה גמישות ולשמור על זכותם של הצדדים לחוזה העבודה האישי לקבוע תנאי עבודה התואמים את הנסיבות וזאת בתנאי שהנקבע בחוזה העבודה אינו חורג מהוראות חוקי העבודה תוך שמירה על תכלית החוק ולמנוע ניצול העובד. בית הדין לעבודה