אדם טען בבית המשפט לענייני משפחה כי הסכם הגירושין שאושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, הינו הסכם למראית עין ונעשה למען הברחת רכוש מפני נושים והכשלתם. בית המשפט דחה את תביעתו ופסק כי תקנת הציבור ומדיניות משפטית מחייבות כי אין לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו ויש לשלול זכות תביעתו ולמנוע ממנו לטעון לפיקטיביות הסכם הגירושין מכוח הכלל הקובע כי מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה. אמנם, ההלכה הפסוקה מורה כי בית המשפט יימנע במקרים מסוימים בלבד מלהושיט את עזרתו מכוח אותו כלל וזאת בהתאם למידת סלידתו מן המעשה ובהתאם למידת מעורבות אותו בעל דין באותו מעשה פסול. גישת בית המשפט היא כי הושטת סעד לאדם שערך הסכם גירושין פיקטיבי, יש בה משום עידוד עריכת הסכמים פיקטיביים ושימוש לרעה בהליכי משפט על מנת להכשיל נושים. יתר על כן, קבלת תביעה של אדם כזה הופכת את בית המשפט לשותף מלא בהכשלת נושים, לשותף למעשה עוולה ולכלי שרת בידי מתדיינים, כמו כן צוין כי בית המשפט נדרש לאשר הסכם בין בני זוג, חוקר ודורש הבהרות והצהרות מבני הזוג כדי לוודא את כנות ההסכם, אמיתותו ורצונם הכן והחופשי של בני הזוג לקיימו, ווידא כי אין מדובר בהסכם פיקטיבי וכי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך אחר ולטעון טענה הפוכה.חוזהגירושיןהסכם גירושיןביטול חוזהנושה