פסק דין : א. העובדות א.1 התובע, יליד 1954, חשמלאי ואיש אחזקה במקצועו ועובד בחב' "מעדנות". בתאריך 2.6.96 בשעה 16:30 לערך, ברח' קיבוץ גלויות באשדוד, ירד התובע מהסעה מאורגנת, ממקום עבודתו וצעד לעבר ביתו, כאשר נתקל במרצפות שבורות ו/או בולטות במדרכה הסמוכה למקום מגוריו ונפל. כתוצאה, נגרם לתובע שבר תוך מפרקי של עקב רגל ימין. (להלן: "נפילה בגלל מרצפות שבורות"). א.2 התובע אושפז בבית חולים קפלן, למנוחה והשגחה, לתקופה בת שלושה ימים. לאחר מכן, שוחרר לביתו. התובע סבל מאי כושר עבודה משך 6 חודשים, בהם קיבל משכורת ממעבידו. בתום תקופת אי הכושר, שב התובע לעבודתו. א.3 הנתבעת מס' 1, עירית אשדוד (להלן: "העירייה"), אחראית לאחזקתה ותקינותה של המדרכה, מקום אירוע נפילה בגלל מרצפות שבורות ועל כך אין חולק. הנתבעת מס' 2 הינה המבטחת של העירייה. א.4 בתביעה זו, עותר התובע לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקיו, אשר נגרמו כתוצאה מנפילה בגלל מרצפות שבורות. ב. גדר המחלוקת ב.1 שאלת החבות התובע טוען, כי העירייה, כרשות שלטונית - עירונית, נושאת באחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות, בכך שלא מילאה את חיוביה ונמנעה מלנקוט באמצעי הזהירות הסבירים להסרת המפגע ולמניעת נפילה בגלל מרצפות שבורות. לאורך זמן, המפגע נותר על כנו מבלי שתוקן. זאת ועוד, אף לאחר שהודע לעירייה על דבר המפגע, היא לא נקטה בצעדים לשם תיקונו. ב.2 ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי עצם קיומו של המפגע, בדרך ציבורית, מטיל את האחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות, לפתחה של העירייה. לפיכך, לטענתו, העירייה הפרה כלפי התובע את חובת הזהירות הקונקרטית שהיא חבה לו ומכאן חובתה לפצותו בגין נזקיו. ב.3 באת כוח העירייה לא חלקה, בסיכומיה, באשר לחובת הזהירות המושגית שהעירייה חבה לתובע. ברם, לטענתה, נסיבות המקרה הנדון, אינן מצביעות על הפרת חובת זהירות קונקרטית ואין בהן כדי להטיל על העירייה אחריות ישירה לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות. ב.4 באת כוח העירייה הוסיפה וטענה, כי התובע נושא במלוא האחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות, נוכח ההיכרות המוקדמת שהיתה לו עם מקום נפילה בגלל מרצפות שבורות, משך 13 שנים, בהן עבר במקום, מדי יום. כמו כן, מעדותו של התובע עולה, כי מדובר במפגע ישן שהיה מוכר לתובע, לאורך זמן, להבדיל ממפגע "טרי". לפיכך, התובע היה מודע לו. זאת ועוד, לטענת ב"כ הנתבעות, על התובע לשאת באחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות, אף מהטעם כי הוא נמנע מלדווח על המפגע לעירייה, טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות. בנסיבות אלו, אין להטיל על העירייה את האחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות ולחילופין, לתובע תרומת רשלנות בשיעור של 100%. ב.5 גובה הנכות הרפואית ו/או התפקודית שנגרמה לתובע התובע טוען כי הפגיעה שנפגע ברגלו, הותירה נכות רפואית בשיעור של 20% ולזו יש להוסיף, מכוח תקנה 15 לתקנות המל"ל, שיעור של 50%, בגין הפגיעה בכושר תפקודו. לפיכך, שיעור נכותו מגיע ל - 30%. את טענתו, סומך התובע על חוות דעתו של ד"ר אריאלי, המומחה מטעמו, אשר העמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 20% והוסיף מכוח תקנה 15 לתקנות המל"ל, 10% נוספים. ב.6 חיזוק לטענתו, מבקש התובע למצוא בממצאי הוועדה הרפואית של המל"ל, אשר אף היא קבעה לתובע שיעור נכות רפואית של 20% ומכוח תקנה 15, העמידה את נכותו על שיעור של 25%. ב.7 ב"כ הנתבעות טענה, כי יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' נרובאי, מטעמן של הנתבעות ולהעמיד את שיעור נכותו הרפואית של התובע על 10%. באשר לנכות התפקודית, מסיכומיה של ב"כ הנתבעות עולה, כי לטענתה, זו נופלת מהנכות הרפואית שנקבעה לתובע. ב.8 גובה הנזק כפועל יוצא מחילוקי הדיעות, הן בשאלת החבות והן בשאלת שיעור הנכות, חלוקים הצדדים אף באשר לגובה נזקיו של התובע. ג. דיון והכרעה ג.1 שאלת החבות הואיל והעירייה אינה כופרת בחובת הזהירות המושגית החלה עליה, יש לבחון אם במקרה דנן, חלה עליה אף חובת זהירות קונקרטית. נציג העירייה, מר אלטמן, מפקח במחלקת האחזקה בעירייה, שתפקידה, לתחזק את מוסדות הציבור והמשטחים הציבוריים בעיר, לרבות מדרכות וכבישים, העיד כי דבר המפגע היה ידוע למחלקת האחזקה, טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות, אף כי הוא אישית לא ידע על כך, הואיל ונכנס לתפקידו מאוחר יותר, לאחר קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות. מר אלטמן ציין, כי מדובר במדרכה המצויה בכיכר אלי כהן, אשר מרצפותיה הוחלפו בשני שלבים; השלב הראשון, בשנת 95' והשלב השני לאחר מועד נפילה בגלל מרצפות שבורות, במרץ 96'. מר אלטמן הוסיף והעיד, כי כאשר הוזמן לכיכר אלי כהן, לאחר נפילה בגלל מרצפות שבורות, במרץ 96', הוא דיווח לממונים עליו, כי בשל טיבו ומהותו של המפגע, אין מקום לתקנו, אלא להחליף את מרצפות המדרכה במלואן, נוכח מצבן הרעוע. ג.2 עדותו של עד ההגנה, מר אלטמן, אינה מתיישבת עם הטענה שהועלתה על ידי באת כוח העירייה, לפיה אין לצפות מרשות ציבורית, כי תשית ליבה לכל מפגע הקיים בעיר ובנסיבות אלו, אין להטיל לפתחה של העירייה את האחריות בגין המפגע הנדון. עינינו הרואות, כי העירייה ידעה אודות המפגע ואף נתנה עליו את דעתה, בבצעה תיקון חלקי, בשנת 95' - ברם, התיקון לא הביא לסילוקו של המפגע. בשנת 96', לאחר קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות וככל הנראה, בעקבותיה נאלצה העירייה להשלים את מלאכתה והחליפה את כל מרצפות המדרכה במקום נפילה בגלל מרצפות שבורות. ג.3 משהוכח, כי העירייה ידעה על המפגע ואף ניסתה לתקנו, באופן חלקי - חלה עליה חובת זהירות קונקרטית, בכל הנוגע אליו - כלפי התובע, כמו גם כלפי יתר העוברים והשבים במקום. זאת ועוד, מתוך תצלום המפגע (מוצג ת2/, א', ב', ג') עולה כי, אין מדובר במפגע של מה בכך. מדובר במדרכה, אשר מרבית אריחיה פגומים ומרקם השברים יוצר בליטות ומהמורות, בהפרשי גובה ניכרים. אין מדובר בבליטה של מרצפת בודדת, אלא במצב רעוע, של כל אריחי המדרכה, כאשר מקום נפילתו של התובע, רעוע במיוחד. ג.4 חובת הזהירות הקונקרטית של העירייה נגזרת, בין היתר, ממהותו וטיבו של המפגע. כאשר מדובר במפגע בעל היקף ניכר, אשר קיים לאורך זמן - קמה חובת זהירות קונקרטית, אשר מכוחה, על העירייה לנקוט בצעדים הדרושים למיגור הסכנה הנשקפת מהמפגע. לעניין זה, ראה ע"א 343/74 - רחל ואברהם גרובנר נ' עירית חיפה ו2 - אח' פד"י כרך ל (1) עמ' 158/157: "כל הערכה של מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית, הנעשית כדי לעמוד על כך אם הרשות התרשלה בקיום חובותיה מושתתת כמובן בראש וראשונה על בחינתן של הנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה, לרבות שאלות הנוגעות לתדירות האירועים עליהם מדובר, משך הזמן בו נמשך הסיכון עד לפגיעה הקונקרטית המשמשת עילה להתדיינות, האמצעים שננקטו, החלופות שהיו פתוחות בפני הרשות המקומית וכיוצא באלה נתונים עובדתיים בסיסיים, לאורם תיעשה ההערכה והסקת המסקנות". וכן, ראה ע"א 73/86 - לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, בפד"י מג (3) עמ' 348/347: "מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות; והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים. במקרה דנן, עובדת ההצפות החוזרות ונשנות של הרחוב הנדון, לאורך תקופה של שנים, אינה עומדת לכאורה במסגרתם של המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול יסודי במערכת הביוב או בקו הביוב הרלבנטי, אשר גרם להצפות תדירות של הרחוב ולהפרעתו של מהלך החיים התקין של דייריו, ואשר סיכן בטיחות צעידתם של הולכי הרגל והמשתמשים האחרים ברחוב, עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש. נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד העירייה ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין". דברים אלו מתיישבים עם מסקנתי, כי העירייה נושאת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. נוכח הפרתה, עליה לשאת באחריות, בגין הנזקים שנגרמו לתובע, עקב נפילה בגלל מרצפות שבורות. ג.5 אשם תורם של התובע חובת הזהירות הספציפית של העירייה כלפי התובע, אינה סותרת, בהכרח, את האפשרות כי אף לתובע, תרומת רשלנות בכל הנוגע לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות. לפיכך, יש לבחון באם לתובע אשם תורם בגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות. התובע העיד, כי התגורר בסמוך למקום נפילה בגלל מרצפות שבורות, כ - 13 שנים וכי עבר במקום מדי יום. הוא אישר, כי ידע על המפגע, טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות, אף כי לא סבר שמתפקידו לדווח עליו לעירייה. ג.6 מדובר, כאמור, במפגע בעל היקף ניכר, בולט לעין, אשר ניתן להבחין בו בנקל. בנסיבות אלו, אין לפטור את התובע מאחריות שחלה עליו, לכלכל את צעדיו בזהירות ובתבונה, לבל ייפגע. דומה, כי התובע זנח את חובתו זו, כאשר צעד בחוסר זהירות על גבי המפגע ובכך תרם להתרחשות נפילה בגלל מרצפות שבורות. לעניין זה, ראה ע"א 73/86 - לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פד"י מג (3) (להלן: "פס"ד שטרנברג") עמ' 351/352: "עם זאת, אין ספק כי המערער נושא באשם תורם לקרות נפילה בגלל מרצפות שבורות. על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל ואח', פד"י ל"א עמ' 299: "לעניין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה 'כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה'... או שמא היה בהתנהגותה משום היעדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". (שם, בעמ' 305). "על המבחן לחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נאמר שם: "מקובל עלינו, כי כי יש להכריע בחלוקה זו על פי המבחן של 'מידת האשמה'... הווה אומר, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אש נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר... בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". בפסק דין שטרנברג, קבע בית המשפט, כי יש לחלק את האחריות בין הרשות לבין האזרח בחלקים שווים. במקרה דנן, סבורתני, כי חלקה של הרשות גדול מחלקו של התובע, אף כי אין להתעלם מתרומת הרשלנות של האחרון, אשר חרף העובדה שהמפגע היה ידוע ומוכר לו מזה שנים, הוא לא שת אליו את ליבו ופסע עליו, בחוסר זהירות. יש לחלק איפוא, את האחריות בין הצדדים, באופן שהתובע ישא בתרומת רשלנות בשיעור 25% והעירייה תישא ביתרת האחריות לגרימת נפילה בגלל מרצפות שבורות, בשיעור של 75%. ג.7 שיעור נכותו הרפואית והתפקודית של התובע ד"ר אריאלי, המומחה מטעמו של התובע, קבע בחוות דעתו, כי שיעור נכותו הרפואית של התובע מגיע ל - 20%. את מסקנתו, סמך ד"ר אריאלי על תקנה 49 (2) ו' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ו - 1956 (התוספת) (להלן: "תקנות המל"ל") וכן על ממצאו בבדיקתו של התובע, מהם עולה כי "תנועות" כף רגלו של התובע מוגבלות, בפרק הסובטלרי עם דפורמציה, או כאבים. כל אלו מקנים לתובע, לדעת ד"ר אריאלי, את שיעור הנכות של 20%. כמו כן, ד"ר אריאלי קבע כי: "לאור הירידה בהכנסותיו הקבועה, גילו הצעיר והעדר מקצוע תחליפי, מומלץ הפעלת תקנה 15 במלואה. אי לכך, אחוזי נכות מומלצים צמיתה 30%". ג.8 ב"כ התובע עתר, בסיכומיו, לאמץ את חוות דעתו של ד"ר אריאלי, הנסמכת אף על ממצאי הועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי. עוד הוסיף ב"כ התובע וטען, כי אין ליתן משקל לחוות דעתו של המומחה מטעמן של הנתבעות, פרופ' נרובאי הואיל וזו מגמתית. לטענתו, פרופ' נרובאי משכיר את שירותיו, תדיר לחברות הביטוח ולפיכך, אין לייחס משקל לחוות הדעת שלו. ג.9 פרופ' נרובאי קבע, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, בשל הגבלה קלה באינברציה ברגל הימנית. ג.10 סעיף 49(2) ו' לתקנות המל"ל קובע כדלקמן: "Pes cavus או דו צדדית... ו. הגבלת התנועות בפרקי כף הרגל: Subtalar joint או Tarsal joint עם דפורמציה או כאבים". סעיף 49 (2) עוסק, על פניו, בהגבלות שמקורן ב- “PES CAVUS” ואשר להן ביטויים שונים, כמפורט בסעיפי המשנה של סעיף 49 (2). מעדותו של פרופ' נרובאי עולה, כי המונח “PES CAVUS” פירושו, כף רגל קמורה וזאת, בניגוד למונח “PES VALGUS” שמשמעותו, כף רגל שטוחה. ד"ר אריאלי נשאל, לפשר הזיקה, הקיימת לכאורה, לפי חוות דעתו בין כף רגלו של התובע, לבין הוראת סעיף 49 (2) ו', וזאת, נוכח העובדה, אשר אין מחלוקת לגביה, כי התובע סובל דווקא מרגל שטוחה, קרי “PES VALGUS” ולא מרגל קמורה, נשוא הסעיף, קרי “PES CAVUS”. תשובתו היתה בעמ' 25 לפרוטוקול כדלקמן: "זה קשקוש, תקראי את סעיף 49 (2) ו' לתקנות של ביטוח לאומי. הגבלת תנועות בפרק סובטלרי, זה הפרק שיושב בין עצם העקב לבין עצם הטאלוס, עם דפורמציה או כאבים. במקרה שלי, התייחסתי לכאבים". ג.11 תשובה זו, על פניה, אין בה הסבר מניח את הדעת, באשר לזיקה, לכאורה, בין נכותו של התובע, הסובל בין היתר מכף רגל שטוחה, לבין סעיף 49 (2), המתייחס לרגל קמורה. למעט הביטוי "קשקוש", בו השתמש ד"ר אריאלי, לא הונח בפני בית המשפט הסבר הגיוני, להתרת הסבך שנוצר בכל הנוגע לממצאי חוות דעתו של ד"ר אריאלי. ג.12 ראוי להדגיש, כי מעדותו של פרופ' נרובאי, אשר לא נסתרה, עולה כי תנאי להחלת סעיף 49 (2) לתקנות המל"ל, הוא הקביעה כי החולה סובל מ- “PES CAVUS” (רגל קמורה) דא עקא, אנו עסקינן בחולה הסובל, כאמור, מרגל שטוחה, "PES VALGUS", כהגדרתה בסעיף 49 (1) לתקנות המל"ל - ולפיכך, על פניו, לא היה מקום להחיל על חולה זה את סעיף 49 (2) ו' לתקנות המל"ל. פרופ' נרובאי הוסיף וציין, כי לא בכדי, נמנע ד"ר אריאלי מלציין בחוות דעתו, את הזיקה, לכאורה, בין תלונותיו של התובע לבין מצב רגלו הואיל ואין ולא כלום בין "“PES CAVUS, המתואר בסעיף 49 (2) לתקנות המל"ל - לבין כף רגלו של התובע. ג.13 עדותו זו של פרופ' נרובאי - עולה בקנה אחד עם ההגיון והסבירות. מצב רגלו של התובע, אשר הוגדרה טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות כרגל שטוחה, מתיישב עם האמור בסעיף 49 (1) לתקנות המל"ל, המתייחס למצב של רגל שטוחה ("PES VAGUS"). ראה מוצג נ5/, אישור מפקדת קצין רפואה ראשי, מתאריך 14/12/71, ממנו עולה, כי בבדיקת התובע נמצא כי הוא סובל מ"רגל שטוחה במידה ניכרת, עם הפרעות סטאטיות קלות". לפיכך, יש יסוד לקביעת פרופ' נרובאי, כי התובע סובל מ- 10% נכות, לפי סעיף 49 (1) ב' לתקנות המל"ל. ג.14 חוות דעתו של ד"ר אריאלי, לרבות עדותו, מעוררות שורה של תמיהות. בחוות הדעת, מציין ד"ר אריאלי, כי לתובע "הגבלה ניכרת בתנועות בפרק הסובטלארי". ממצא זה אינו מתיישב עם חלק מהבדיקות אשר ד"ר אריאלי ערך לתובע, במהלך טיפול שגרתי במרפאת קופ"ח מאוחדת. כך, בבדיקה מיום 18.7.96, כחודש וחצי לאחר נפילה בגלל מרצפות שבורות, קובע ד"ר אריאלי כי: "טווחי תנועות מלאים, ללא הגבלה". בבדיקות שנערכו לאחר מכן, במהלך שנת 96', שב ד"ר אריאלי וקבע, כי קיימת הגבלה בתנועות, אולם בבדיקה מיום 6.5.97, שב ד"ר אריאלי וקבע, כי: "טווחי תנועות מלאים ללא הגבלה". אמנם באותה בדיקה, ציין ד"ר אריאלי: "כאבי עקב ללא חבלה טרייה" - אולם טווח התנועה נמצא תקין. ממצאיו הסותרים של ד"ר אריאלי, מטילים ספק באשר למהימנות הבדיקות שערך לתובע, עובר למועד עריכת חוות הדעת, לרבות ספק באשר לממצא לפיו קיימת "הגבלה ניכרת" בתנועת העקב. ג.15 זאת ועוד, בחוות הדעת, ציין ד"ר אריאלי כי "החולה מתהלך עם צליעה ברורה של כף רגלו הימנית". דא עקא, במהלך הבדיקות השגרתיות שערך ד"ר אריאלי לתובע, במסגרת הטיפול במרפאה, בקופת חולים מאוחדת - הדבר לא צויין מעולם. ג.16 בעדותו של ד"ר אריאלי, ניכרה המגמה להיטיב עם התובע, לקוחו. כך, ד"ר אריאלי אישר, כי הוא נוהג לערוך את חוות הדעת מטעמו, כמומחה מטעם לקוחותיו, בשיתוף פעולה עם באי כוחם של הלקוחות, למניעת "שיבושים" שעלולים להיווצר, כדבריו. ראה עדותו בעמ' 19: "אני מתייעץ בכל שלב ושלב של הכנת חוות הדעת עם העו"ד, עימו אני עובד, או טלפונית או פקס וזאת על מנת לא להכנס לסיבוכים משפטיים או דקויות שאתם מאוד אוהבים. כמו למשל שאלות מתחת לחגורה, שאלות מכשילות וכו'". לא ברור, על שום מה, ד"ר אריאלי מצא לנכון להיוועץ עם בא כוחו של התובע בנוגע לחוות דעת רפואית, שהתבקש לערוך עבורו. הרי מדובר בחוות דעת מקצועית בתחום הרפואה, אשר נועדה לתעד את מצבו הרפואי של המטופל ולקבוע באם נותרה בגופו נכות. הצורך להיוועץ עם עורך הדין, מעלה את החשד, שמא אין מדובר בחוות דעת רפואית אובייקטיבית, אלא בחוות דעת מגמתית, שנועדה להיטיב עם התובע. בנסיבות אלו, מן הראוי לבחון את חוות הדעת בזהירות ובקפידה ולהעניק לה, בהתאם את המשקל הראוי. ג.17 זאת ועוד, ד"ר אריאלי קבע, כי יש להפעיל על עניינו של התובע את תקנה 15 לתקנות המל"ל. את מסקנתו זו, סומך ד"ר אריאלי על הירידה הניכרת, לדבריו, במשכורתו של התובע. ראה חוות הדעת: "פגיעתו האורגנית גרמה במישרין לירידה בהכנסותיו, כפי שהוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי, במדור לנפגעי תאונת עבודה. בהתחשב בעובדה, שהנ"ל אדם צעיר ולו העדר מקצוע תחליפי, קיימות השלכות ניכרות בטווח הקרוב על מצבו הכספי אך במיוחד מצבו העתידי יפגע עם החמרת מצבו התפקודי בעקבות התפתחות השינויים הניווניים הנוספים". תפקידו של המומחה הרפואי, לבחון את מידת השפעתה של הנכות הרפואית על תפקודו של החולה. אין זה מתפקידו, לבחון את רמת השכר של החולה ו/או את הירידה שנגרמה להכנסתו, עקב ארוע נפילה בגלל מרצפות שבורות. יוצא איפוא, כי ד"ר אריאלי חרג מסמכותו, כאשר הפעיל את תקנה 15, על בסיס נתונים כספיים, ששאב מאישור של המל"ל, אשר התובע הציג לעיונו. הפעלת תקנה 15 בנסיבות אלו, מחזקת את מסקנתי, באשר למגמתיות הניכרת בחוות דעתו של ד"ר אריאלי. ג.18 זאת ועוד; ד"ר אריאלי סמך את מסקנותיו על החמרה, לכאורה, שתיווצר במצבו הרפואי של התובע בעתיד, כתוצאה משינויים ניווניים. חוות הדעת של ד"ר אריאלי לא מצביעה על הזיקה, לכאורה, הקיימת בין נזקו של התובע, כתוצאה מנפילה בגלל מרצפות שבורות לבין השינויים הניווניים הנטענים על ידו. יתירה מזאת, מתוך הראיות שהוצגו עולה, כי התובע סבל מבריחת סידן, בצורה ניכרת - זמן רב טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות. חרף זאת, נמנע ד"ר אריאלי מלציין זאת בחוות דעתו. לעניין זה, ראה מוצג נ4/, ממצאי בדיקה מיום 27.8.87 שם נקבע: "אוסטאופורוזיס די בולטת בהתייחס לגיל החולה". נוכח התמיהות הרבות שמעלה חוות הדעת, מטעמו של ד"ר אריאלי - לא ניתן לייחס לה משקל, קל וחומר, שאין לבסס עליה ממצאים. ג.19 באשר לחוות דעתו של פרופ' נרובאי - ב"כ התובע הפנה את תשומת לב בית המשפט, כי פרופ' נרובאי נוהג לשרת חברות ביטוח רבות ובנסיבות אלו, מדובר במומחה מגמתי, אשר אין לייחס משקל לחוות הדעת מטעמו. ג.20 אף כי לא הוצגו ראיות להוכחת הטענה - בית המשפט בתוך עמו יושב ואין הוא מתעלם מהעובדה לפיה, אכן, רבות מחוות הדעת, מטעמן של חברות הבטוח, שהוגשו כראייה, נערכו על ידי פרופ' נרובאי. אולם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את משקלה של חוות הדעת מטעמו של פרופ' נרובאי, מבלי לבחון אותה לגופה. ג.21 במקרה דנן, בשוקלי את חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אל מול חוות דעתו של ד"ר אריאלי ונוכח הפגמים שהתגלו בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר אריאלי, הנני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אשר לא הופרכה או נסתרה. ג.22 ב"כ התובע ביקש בסיכומיו לתקוף את חוות דעתו של פרופ' נרובאי בטענה, כי זו נסמכת על שני צילומי רנטגן בלבד, האחד מתאריך 30.6.96 והשני, מיום 20.1.98. ב"כ התובע טען, כי פרופ' נרובאי, נמנע במתכוון, מלבחון צילום רנטגן נוסף, מיום 23.1.97 - אשר היה מונח בפני הוועדה הרפואית במל"ל, כאשר זו העניקה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20%. ג.23 לא ברור, על מה מלין ב"כ התובע בטענתו, נוכח העובדה, שחוות הדעת של המומחה מטעמו, ד"ר אריאלי - נסמכת על צילום רנטגן "אלמוני", אשר מועדו כלל לא נזכר בחוות הדעת. ד"ר אריאלי ציין בחוות דעתו את הביטוי "צילום רנטגן" - הא ותו לא. בנסיבות אלו, אין לייחס לפרופ' נרובאי "מגמתיות", על כך שהשכיל לבחון את הצילום הראשון והצילום האחרון של כף רגלו של התובע. ג.24 יתירה מזאת, צודק פרופ' נרובאי בעמדתו, לפיה הצילום הקובע, הוא הצילום האחרון, קרי, הצילום עליו נסמכת חוות הדעת, המבטא, מטבע הדברים, את מצבו הנוכחי של התובע. ג.25 לפיכך, בהעדיפי את חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור של 10%. ג.26 גובה הנזק ג.26.1 הפסד השתכרות לעבד אין חולק, כי התובע סבל מאי כושר עבודה, לאורך 6 חודשים, בהם קיבל משכורת ממעבידו. ב"כ הנתבע הצביע על הפסדי שכר שנגרמו לתובע, במהלך תקופת אי הכושר, בסך של 7,489 ש"ח, המשוערים להיום בסך של 8,905 ש"ח. מתוך בחינת תלושי המשכורת, עולה כי אכן כך. לפיכך, בכפוף לניכוי 10% מס הכנסה - אני מקבלת את עמדת התובע וקובעת, כי הפסד ההשתכרות לעבר יעמוד על סך של 8,014 ש"ח. (משוערך). ג.26.2 ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי יש לפצות את התובע בגין הפסד "כושר" השתכרות לעבד. לא ברור, על מה סמך ב"כ התובע את טענתו זו. הואיל והתובע שב לעבודתו, בתום ששת חודשי אי-כושר - יש לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם לו בפועל ותו לא. ג.26.3 עזרת הזולת ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה, הן בגין תקופת העבר והן בגין העזרה לה התובע יזדקק בעתיד. מתוך העדויות עולה, כי במהלך שלושת החודשים הראשונים לפציעתו, התובע הסתייע בקביים. לאחר מכן, התהלך באופן עצמאי. עוד עולה, כי אשת התובע, לא שינתה במאומה את מסגרת עבודתה, כתוצאה מנפילה בגלל מרצפות שבורות. היא עבדה במשמרת לילה, טרם קרות נפילה בגלל מרצפות שבורות ואף לאחריה. לפני כשנה, עברה הגב' שמש לעבוד במשמרת בוקר, בשל כך שמשמרת הלילה בוטלה במקום עבודתה. בנסיבות אלו, למעט השבוע הראשון, עובר לארוע נפילה בגלל מרצפות שבורות, בו נטלה הגב' שמש חופשה - אינני רואה מקום לפסוק הוצאות בגין עזרה לזולת. זאת ועוד, לא הוכח כי התובע נזקק לעזרה של ממש בתקופת פציעתו ולראייה, שיכול היה להסתפק בסיועה של בתו, בת ה - 9, כאשר אשתו נעדרה. בנסיבות אלו, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרה לזולת, אלא בגין הפסד ההשתכרות שנגרם לגב' שמש בפועל, במהלך השבוע בו נטלה חופשה ונאלצה לשהות בביתה. לעניין זה, ראה ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה'" פד"י מב (1) עמ' 782/783: "אין גם יסוד להתערבות במסקנת השופט קמא שאין מקום לפסוק למערערת פיצוי עבור עזרת צד ג'. טענת המערערת, שדי בפסיקת 20% נכות כדי לזכות בעזרת צד ג', אינה נכונה. העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו. גם האסמכתאות שמביאה המערערת אינן תומכות בטענת הפסיקה האוטומטית, אלא שכל מקרה - לפי צרכי הנפגע הספציפי. כאן קבע השופט, כי לא הוכיחה המערערת שאינה מסוגלת לשרת עצמה. להיפך, הוכח כאמור, שהיתה מסוגלת לחזור לעבודתה הרגילה ואף עבדה במשך תקופה מסויימת. קביעת השופט, לפיה לא נפגעה יכולתה של המערערת לבצע את עבודות הבית, אינה נראית לי מוטעית". אשר על כן, אני קובעת, כי התובע זכאי בגין עזרת הזולת בעבר, לפיצוי גלובאלי בסך 1,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. באשר לעזרה הצופה את פני העתיד, לא שוכנעתי, כי התובע ייזקק לעזרה כזו ולפיכך, אין מקום לזכותו בפיצוי, בגין ראש נזק זה. ג.26.4 הפסד כושר השתכרות לעתיד נכותו של התובע נקבעה לשיעור של 10%. נחה דעתי, כי הנכות התפקודית אינה עולה על נכות זו וייתכן כי הינה פחותה הימנה ולראיה - התובע שב לעבודתו, במשרה מלאה ומזה כ- 4 שנים הוא עובד בעבודה זו. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי מהוון בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד, אשר יעמוד על סך 91,000 ש"ח. ג.26.5 כאב וסבל בהתחשב בשיעור נכותו של התובע מחד ובתקופת אי-הכושר ממנה סבל, מאידך, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 35,000 ש"ח. ג.26.6 הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות ב"כ התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות נסיעה. לטענתו, התובע נאלץ לנסוע לטיפולים פיזיוטרפיים וכן לבדיקות שונות. עוד טוען ב"כ התובע, כי אף בעתיד, התובע יזדקק למכוניתו, בהתחשב בנכותו ובטיפולים שיזדקק להם. באשר לטיפולים עתידיים - לא שוכנעתי, כי מצבו הרפואי של התובע יחמיר וכי יש לקחת בחשבון טיפולים עתידיים. עם זאת, יש להניח, כי בשל נכותו, יעשה התובע שימוש מואץ במכוניתו. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין נסיעות, לעבר ולעתיד בסכום כולל בסך 10,000 ש"ח. באשר להוצאות רפואיות - לא שוכנעתי, כי לתובע נגרמו הוצאות רפואיות, אשר אין הוא זכאי להחזר הוצאתן מהמל"ל. לפיכך, אין התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. ג.27 ס י כ ו ם סה"כ הפיצוי שהתובע זכאי לו הינו כדלקמן: הפסד שכר לעבר - 8,014 ש"ח. עזרת הזולת - 1,500 ש"ח. הוצאות נסיעה - 10,000 ש"ח. הפסד כושר השתכרות - 91,000 ש"ח. כאב וסבל - 35,000 ש"ח. סה"כ - 145,014 ש"ח. בניכוי 25% אשם תורם 36,253.50 ש"ח. יתרה - 108,760.50 ש"ח. ג.28 לכאורה, התובע לא זכאי לפיצוי, הואיל והסכום שנפסק, "נבלע" בתקבולי המל"ל, בהם זכה. אולם, מאחר והתביעה דנן, הינה תביעה המופנית לצד ג', בגין נזק שגרם לתובע - זכאי התובע, מכוח סעיף 330 ג' לחוק הבטוח הלאומי, לשיעור של 25% מתוך הסכום הפסוק. ג.29 לפיכך, על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 27,190 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריפיצוייםמרצפותנפילה