אם דחיית הבקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת" מבוססת (דרך משל) על השיקול, שאין להטריד בשלב זה את ערכאת הערעור, ומוטב לתקוף אותה - אם עדיין יהא צורך בכך - לאחר ההכרעה הסופית, זכותו של אותו על-דין לשוב ולהעלות את השגותיו בעינה עומדת. המניעות קיימת (אם בכלל) רק אם הנימוק לדחיית הבקשה לרשות ערעור היה העדר הסיכוי שהערעור יתקבל. השאלה, אם בעל-דין, שביקש רשות לערער על "החלטה אחרת" של בית-המשפט המחוזי,שניתנה במהלך הדיון בתביעה, ובקשתו לרשות ערעור נדחתה, יהיה מנוע מלטעון בערעור, שיגיש על פסק-הדין, נגד החלטת בית-המשפט המחוזי נשארה בצריך עיון בפסק-הדין, שניתן בע"א 456/70. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת: הנשיא התורן בן-דרור: .1 בתיק זה אין מחלוקת, שהמערערים קיבלו מאת המשיבים סכום כסף ועתה אין הם רוצים להחזירו למשיבים. התביעה התיישנה - כך הם אומרים. הלכה למעשה, לא היתה למערערים כל הגנה אחרת לתביעת המשיבים בבית-משפט קמא. שם ביקשו המערערים לעשות קיצור דרך, קפנדריא, והגישו בקשה לדחות על הסף את תביעת המשיבים. השופטת הנכבדה של בית-משפט השלום (גב' ו' אלשיך) דחתה בקשה זו. המערערים לא אבו להשלים עם החלטה זו וביקשו רשות ערעור מאת כבוד השופט אלוני. השופט הנכבד דן בבקשה, לגופו ל ענין, והגיע למסקנה שהחלטת בית-משפט קמא מנומקת היהת כדבעי, ולפיכך אף אימץ אותה כלשונה, לאמור, שבנסיבות המקרה הנוכחי לא התיישנה תביעתם של המשיבים "כפי שבצדק קבעה השופטת קמא". חזרו, אם-כן, שני הצדדים לבית-משפט השלום, והודיעו לשופטת "כי הגיעו ביניהם להסדר". על-פי הודע זו הסכימו (סוף-סוף) המערערים לשלם משיבים את כל המגיע להם בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות משפט. נראה בעליל שנסתתמו טענותיהם של המערערים, שהרי לא היתה בפיהם אלא טענת ההתיישנות שנמצאה, כאמור, מופרכת, הן על-ידי בית-משפט קמא והן על-ידי בית-המשפט המחוזי, כשדן בבקשת רשות לערער. נשאלת, אם כן, השאלה: ערעור זה מנין? תשובה לשאלה זו, אם לכך תשובה ייקרא, ניתן למצוא בסעיף 3להודעת הצדדים לפני בית-משפט קמא, בו נאמר כי "אין בהסדר זה משום פגיעה בזכותם של הנתבעים לערער לבית-משפט אחר על פסקהדין ועל החלטת בית-המשפט בענין ההתיישנות, במסגרת ערעור על פסקהדין". מבקשים, איפוא, המעערים להמשיך ולהתדיין עם המשיבים ולחזור שוב לשאלת ההתיישנות "במסגרת ערעור על פסק-הדין". .2 אינני רואה הצדקה שלא לדחות ערעור זה, והרבה טעמים לדבר. אסתפק בשני נימוקים: האחד, הדומה באופיו לטענת המערערים, נעוץ בהליכי דיון; והאחר (אם יש בו צורך) לגופה של טענת ההתיישנות. הליכי דיון כיצד? טעות היתה בידי המערערים שעה שסברו, כי עדיין עומדת להם זות להעלות בשנית את השגותיהם לפני ערכאת ערעורים על החלטת בימ"ש קמא לגבי שאלת ההתיישנות. זכות זו מוצתה כבר על-ידם ואי-אפשר להעלותה מחדש, או להקנותה להם בשנית בדרך של "הסדר בין הצדדים". (ראה: ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית) סעיפים 584, 585[13], וכן ע"א 16/61 [2], בר"ע 19/66 המועצה המקומית אשדוד נ' קבוצת בוני ערים בע"מ ואח' [1]) ענין דומה הובא לפני בית-המשפט העליון בע"א 540/79 שמואלי ואח' נ' לויט ואח' [3] (בעמ' 48) וארשה לעצמי לצטט מדבריה של כבוד השופטת נתניהו: "בא-כוח המערערים מסתמך על הוראות תקנה 376 מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963: "לא ערער בעל-דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט". טענתו היא, שמאחר שהוא לא ערער על ההחלטה, משום שלא ניתנה לו רשות לערער, הרי רשאי הוא לערער עליה במגרת ערעור זה. דברים אלה נכונים להלכה, שכן משנדחתה בקשת רשות הערעור על ההחלטה, אין הדבר פוגע, מבחינה דיונית, בזכות הערעור על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק-הדין עצמו, אלא מאי? כאן נדחתה הבקשה לגופה, לאחר שכבוד הנשיא נתן דעתו לכל טענותיהם של המערערים, ומהבחינה המהותית, בא הענין בזה על סיומו, ואין מקום לדון בו מחדש". כבוד השופטים פרופ' א' ברק וד"ר מ' בייסקי הסכימו והצטרפו לחוות דעתה של כבוד השופטת נתניה. יש להניח, כי במסגרת הדיון לפני בית-המשפט העליון בערעור הנ"ל, לא טרחו ב"כ הצדדים להסב תשומת לבו (כפי שלא עשו ב"כ הצדדים כלל בערעור שלפנינו) לפסק-הדין ב-המ' 645/79(ע"א 393/79) סטלה שרותי מכוניות בע"מ ואח' נ' חברת נתיבי איילון בע"מ [4]. בערעור זה (בהרכב שונה, כבוד מ"מ הנשיא - כתארו אז - י' כהן וכבוד השופטים מ' בן-פורת ופרפ' מ' אלון), העמיקה כבוד השופטת מ' בן-פורת את הדיון בסוגיה שעמדה פניה, והרחיבה את גבולותיו והביאה את עמדותיהם של השופטים שנזדמן להם, בעבר, לדון בסוגיה זו. אם אמרתי - ובכל הכבוד הראוי - שכבוד השופטת בן-פורת עשתה כן בהרחבה, הרי זה משום שעל-פי קביעתה (בעמוד 440לחוות דעתה) "השאלה, אם גם דחיית בקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת", היא "סוף פסוק", כך שאין לחזור ולתקוף אותה במסגרת ערעור על פסק-הדין. אינה ניצבת לפנינו". עוד הוסיפה והסבירה כבוד השופטת בן-פורת את השתלשלות הפסיקה עד לאותו מועד ומפאת חשיבותם של דבריהאביאם כלשונם: "עד כה הושארה הבעיה בצריך עיון. בע"א 456/70 ר' אלכסנדר נ' מ' אלכסנדר וערעור שכנגד (פ"ד כו(1) 735) בעמוד 739אמנם אמר כבוד השופט קיסטר, שלא ידוע לו על כלל, לפיו "החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער (על החלטה אחרת - מ' ב"פ) מהווה מעשה-בית-דין המונעת מבית-המשפט בערעור לדון בה מחדש" אך שני חבריו להרכב, (הנשיא דאז אגרנט והשופט י' כהן, כתארו אז) העדיפו להשאיר את השאלה פתוחה (שם, בעוד 743). בע"א 605/71 עוואד נ' סעיד ואח' 3פ"ד כו(2) 207) בעמוד 215אמר כבוד הנשיא אגרנט: 'אם הבקשה לרשות ערעור על פסק-הדין הראשון של בית-המשפט המחוזי (שהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום - מ' ב"פ) נדחתה על-סמך הנימוק, שלא יהיה לערעור, שיוגש עליו לבית-המשפט העליון, סיכוי להתקבל; כי אז יתכן שבהגיע הענין לבית-המשפט העליון, בערעור שהגיש בעל-הדין, לאחר נטילת רשות, על פסק-הדין השני של בית-המשפט המחוזי, לא יהא הלה רשאי לתקוף את פסק-הדין הראשון של בית-המשפט המחוזי, (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). באמרו כך, הסתמך השופט הנכבד על ע"א 456/70 הנ"ל, ומכאן שגם הפעם נמנע מלהכריע בשאלה, כנובע בעליל מהמלה "יתכן". מכל מקום ברור, שאם דחיית הבקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת" מבוססת (דרך משל) על השיקול, שאין להטריד בשלב זה את ערכאת הערעור, ומוטב לתקוף אותה - אם עדיין יהא צורך בכך - לאחר ההכרעה הסופית, זכותו של אותו על-דין לשוב ולהעלות את השגותיו בעינה עומדת. המניעות קיימת (אם בכלל) כמודגש בקטע שצוטט, רק אם הנימוק לדחיית הבקשה לרשות ערעור היה העדר הסיכוי שהערעור יתקבל. כפי שכבר אמרתי, אין השאלה הזאת צריכה לפנים בדיון הנוכחי, שכן השיקולים בשני המקרים עשויים להיות שונים ואין להקיש מזה על זה..." עד כאן הבאתי דבריה של כבוד השופטת בן-פורת, ואם לא הבאתי את סיומם הרי זה כדי להראות שכבוד השופטת בן-פורת לא התכוונה לקבועסופית את עמדתה וכן מפני שתחילה רציתי להבהיר שאף כבוד מ"מ הנשיא (כתארו אז) י' כהן הוסיף דברים בסוגיה זו, על אף שקבע כי "שונה המצב במקרה, שעומד לדיון בפנינו". לאמור שאף לפניו לא עמד נושא זה ישירות לדיון. ורואה אני חובה להביא את הנמקתו בשאלה זו (בעמוד 442ואילך), לאמור: "כפי שנאמר בהחלטת השופטת בן-פורת, נשארה בצריך עיון בפסק-הדין, שנתן בע"א 456/70 השאלה, אם בעל-דין, שביקש רשות לערער על "החלטה אחרת" של בית-המשפט המחוזי,שניתנה במהלך הדיון בתביעה, ובקשתו לרשות ערעור נדחתה, יהיה מנוע מלטעון בערעור, שיגיש על פסק-הדין, נגד החלטת בית-המשפט המחוזי. דעתי בענין זה היא, שדחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים או על החלטה אחרת. שניתנה על-ידי בית-המשפט במהלך התביעה, איננה חוסמת את הדרך בפני בעל-הדין, שביקש רשות ערעור ולא קיבל אותה, להעלות טענות נגד חלטת בית-משפט קמא במסגרת ערעורו על פסק-הדין של ביתהמשפט... פירוש זה של התקנה 376נראה לי כמוצדק, מכיוון שהדיון בבקשה לרשות ערעור איננו יכול לשמש תחליף לדיון לפני ערכאת ערעור, הן מכיוון שהרכב בית-המשפט שונה בשני המקרים, והן מכיוון שבדיון בבקשה לרשות ערעור שיקולי בית-המשפט שונים באופן יסודי מהשיקולים בדיון שמתקיים לגופו של ענין... גם אם הבקשה לרשות ערעור נדחתה בנימוק, שלגופו של ענין ההחלטה נכונה, ואין למבקש סיכוי לזכות בערעורו, עדיין אין לראות בכך סוף פסוק לגבי תוקף ההחלט..." עד כאן הבאתי מדברי כבוד מ"מ הנשיא (כתארו אז) י' כהן. עתה אחזור לסיום דבריה של כבוד השופטת בן-פורת, שבהם ציינה כי "אין השאלה הזאת צריכה לפנים בדיון הנוכחי" והוסיפה: "אולם מסכימה אני, בכל הכבוד, לעמדת חברי הנכבד, י' כהן. מ"מ הנשיא, שאפילו דחיה על סמך היעדר סיכוי של בקשת רשות לערעור על החלטת ביניים, אינה חוסמת את הדרך לערער עליה בעת הערעור על פסק-הדין. גם נימוקיו מקובלים עלי". כבוד השופט פרופ' מ' אלון, הסכים לחוות הדעת של שני חבריו הנכבדים ולא הוסיף דברים משלו. כאמור, סבורני כי השופטים הנכבדים של הרכב זה לא היו אמורים לנקוט עמדה סופית בשאלה זו משום שלא נדרשו להכריע בה ישירות. .3בערעור שלפנינו חזרנו וביקשנו מאת ב"כ הצדדים כי יתייחסו לסוגיה זו, אולם - לצערנו - לא טרח איש מהם להאיר את הבעיה ואף לא הזכיר - ולו אחד - מכל פסקי-הדין הנ"ל. אף-על-פי-כן, אין אני מתכוון לעשות מלאכתי קלה ולפטור עצמי באמירה שעלי ללכת בעקבות פסק-הדין המאוחר יותר בע"א 540/79 [3] (הנ"ל), שבו דן בית-המשפט העליון בסוגיה שהתעוררה (והיתה דרושה לצורך ההכרעה) בדיון שלפניו; וכן, שאין עלי בנסיבות אלה - לראות עצמי קשור בחוות דעתם, המכובדות מאד, של שופטי בית-המשפט העליון, ב-המ' 645/79 (ע"א 393/79) [4] (הנ"ל), המעידות על עצמן שנאמרו ונכתבו אגב אורחה, ושלא לצורך הכרעה בנושא שעמד לדיון לפניהם. אני עושה כן דווקא משום שנראה לי, כי קיימים שיקולים נוספים ואחרים מאלה שפורטו בחוות דעתה של כבוד השופטת נתניהו, שיקולים התומכים בפסק-הדין שניתן על-ידה בע"א 540/79 [3] (אם כי לא צויינו בו במפורש). סבורני, כי הרעיון העומד מאחורי החוק והתקנות בשאלה זו, ניתן להביעו ולהגדירו כמתן הזדמנות שניה, נוספת, לבירור המחלוקת על-ידי ערכאה גבוהה יותר. אם נוצלה ומוצתה הזדמנות זו, שוב אין מקום לבקש הזדמנות שלישית שתדון ותכריע בנקוה שכבר הובהרה על-ידי ערכאת ערעור. עוד נראה לי, שאין סמכות להרכב של שלושה, ובאותה ערכאה, להפוך על-פיה החלטה שלשופט יחיד, כשכל אלה ישבו בערכאת ערעור בשלב זה או אחר של הדיון. אולי לא יהיה זה מיותר לחזור ולצטט את האמור בתקנה 376לתקנות סדר הדין [9] ("השגה של החלטות שאינן פסקי-דין"): "לא ערער בעל-דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין כך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט". אם הבאתי את לשונה של תקנה זו, הרי זה מפני שבית-המשפט העליון, בשתי ההזדמנויות האחרונות הנ"ל, עמד עליה - ועליה בלבד - כדי לפרש את המסקנות העולות ממנה. נראה לי, עם כל הכבוד הרב והראוי, שיש בתקנה זו מעט מזעיר ואין לקרוא בה יותר מאשר קביעה הצהרתית שמותר לו, לצד במשפט, להמתין עד לסיומו של המשפט, ומאום לא יגרע מזכויותיו לטעון לגבי כל ההחלטות שניתנו במהלך המשפט. אין בתקנה זו דבר לגבי השאלה, מה הדין אם אצה לו - לצד במשפט - הדרך וביקש לתקוף את ההחלטה עוד במהלך המשפט. אף אינני רוצה לבסס את עמדתי על הטענה שיש לפרשאת התקנה ולהסיק ממנה גם את ההיפך (contrario ex) לאמור, שאם אותו צד ערער כי אז פגע בזכותו להשיג על ההחלטה (בדומה לרעיון המובע בתנאי בני-גד ובני ראובן (במדבר ל"ב כטל): "אם יעברו בני-גד ובני-ראובן אתכם... ונתתם להם... ואם לא יעברו...". משקל רב יותר אני נוטה לייחס, בשאלה זו, לאמור בתקנה 375לתקנות סדר-הדין [9] ("הגשת בקשה לרשות ערעור כהגשת ערעור"). נקבע בתקנה זו, כי אם: "הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית-משפט של ערעור, רשאי בית-המשפט לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, אם הסכימו לכך בעלי-הדין לערעור, ואף ללא הסכמת בעלי-דין לאחר שניתנה לו ההזדמנות להביע התנגדותו ונראה לבית-המשפט שלא תיפגע זכותו כבעל-דין; החליט בית-המשפט כאמור, לא יחולו התקנות 389407". תקנה זו מבהירה את אשר, לדעתי, עולה ממהותו של ההליך האמור גם בלאו-הכי, כי הגשת בקשה לרשות לערער עשויה להוליך לבירור המחלוקת בערכאת העעור על ידי קיצור הדרך, עשיית קפנדריא. לאמור, שבמקום כל ההליכים הנלווים לערעור בדרך הרגילה (עפ"י התקנות 389-407) ידון ביתמשפט של ערעור במחלוקת לגופה, כאילו ניתנה רשות לערער והערעור הוא כביכול - בזכות, לכל ענין דבר. ובמלים אחרות: כל המגיש בקשה להרשות לו לערער על החלטת ביניים, החלטה אחרת, כאילו אמר לערכאת הערעור: אנא הכריעו במחלוקת שהתעוררה, כי לשם כך באתי. הוא אינו יכול להישמע בטענה: אם ההכרעה תהיה לטובתי - מה טוב. ברם אם תהיה נגדי - כי אז שמורה לי הזכות לחזור ולפנות לערכאת ערעורים, בתום המשפט, ולעורר שוב את המחלוקת. .4אני מסכים, עם כל הכבוד, כי אם הבקשה לרשות נדחתה מן הטעם הדיוני והתבססה "על השיקול, שאין להטריד בשלב זה את ערכאת הערעור ומוטב לתקוף אותה - אם עדיין יהא צורך בכך - לאחר ההכרעה הסופית, זכותו של אתו בעל-דין לשוב ולהעלות את השגותיו בעינה עומדת" (דברי כבוד השופטת בן-פורת ב-המ' 645/79(ע"א 393/79) [4] הנ"ל). הטעם לכך, כפי שעמדתי עלי בראשיתם של דברי, הוא שלא ניתנה הזדמנות נוספת, לצד במשפט, להביא את טענתו להכרעת ערכאת ערעורים. ואם לא ניתנה לו - על שום מה נגרע זכות זו ממנו בסוף המשפט? גישה זו עולה בקנה אחד, כ נראה לי, עם קביעתה של כבוד השופטת בן-פורת בענין אופיה ומהותה של ההחלטה בבקשה לרשות לערער. ואלה דבריה בעמוד 441לפסק-הדין: "אינני סבורה, שהחלטה, הדוחה רשות ערעור (בין על החלטה סופית ובין על החלטה אחרת) היא בהכרח "מעשה שפוט" (res judicata) ובכך נפרדת דרכי מהנמקתו של עו"ד סוכובולסקי. זהו כלל דיוני, לפיו אין בעל דין רשאי לתקוף בהמשך ההליכים החלטה, שכבר הוכרעה באותה ערכאה, בדומה לכלל בארצות-הברית, הידוע בשם the law". ".of the case rule על ההבדל בין השניים נאמר בספרם של ,. Hazord g.c& fleming 533( 1977,.nd ed., ed2) civil procedur -the law of the case rule applies within one action re Action, while the rules of res judicata apply between garding issues of law previusly determined in the ."succesive actions האספקט האחרון - אם לפנינו "מעשה שפוט" - כלל אינו נוגע לענין." הוא שקבעה גם כבוד השופטת נתניהו בע"א 540/79 [3] (הנ"ל) לאמור: "כבוד הנשיא נתן דעתו לכל טענותיהם של המערערים, ומהבחינה המהותית בא הענין בזה על סיומו, ואין מקום לדון בו מחדש". ובמלים אחרות: היה וינסה צד למשפט לעורר מחדש שאלה שבמחלוקת בערכאת ערעור, ישיב לו ביתהמשפט כי השאלה "כבר הוכרעה באותה ערכאה" ואין לו זכות לשוב ולבקש דיון או עיון בה. (בנושא של "אותה ערכאה" אוסיף דברים בסעיף 6, להלן, של חוות דעתי זו). .5מבט יותר רחב על התוצאות השונות של פרשנות הדין בתיק זה, מחייב אותנו לבדוק לא רק את המקרה בו הכריע בית-משפט של ערעור (ברשות ערעור על החלטת ביניים או החלטה אחרת) לרעת המבקש לגופה של המחלוקת. אם נחזור לשאלה שנדונה בתיק זה, עליו לתת את הדעת גם לאפשרות המשפטית (בכל הבקשות מסוג זה) שההחלטה תהיה לטובת המבקש. במקרה שלפנינו, עלינו לבדוק את המצב המשפטי היה נוצר אילו קיבל כבוד השופט אלוני (בדרגת ערעור) את טענת המערערים והיה קובע, כי התביעה התיישנה וכי דינה להידחות, הכל כפי שביקשו המערערים בבקשה בדרך המרצה שהגישו. מה היה - במקרה כזה - מצבם של המשיבים? כיצד היה ניתן להציע להם שיגישו ערעור לפני 3שופטים של בית-המשפט המחוזי, כאשר זכות כזו אינה קיימת כלל? ברי לי, והדברים עולים מאליהם, כי הפרשנות העולה מפסקהדין ב-המ' 645/79(ע"א 393/79) [4], מרעה עם המשיבים בתיק זה ומפלה לטובה את המערערים. אין צורך שאחזור על כללים ידועים בשטח זה שהפרשנות צריכה להיות שווה כלפי שני הצדדים ועולה בקנה אחד הן לגבי קבלת הבקשה, הן לגבי דחייתה. ברם, סורני שמתבקשת הערה נוספת לאור המצב, הקשה מנשוא, הנובע מייצר ההתדיינות העז שאחז בחלקים גדולים של האוכלוסיה בארץ. מקובל עלינו, שזכאי כל צד להביא עניינו לא רק לפני שופט הדן בו, אלא גם לביקורת נוספת של ערכאת ערעור. לא קשה לנחש מה היה קורה לו הוענקה זכות ערור נוספת שלישית: כמעט ולא היה נמצא צד למשפט שלא היה קופץ גם על הזדמנות זו. עכשיו, צא וראה מה תהיה התוצאה אם נקבע כלל שעל כל החלטה והחלטה בחכמה יעשה צד למשפט (שלא יהיה מרוצה ממנה) אם יגיש ערעור. בחכמה למה? שאם יפסיד לא יהיה בכך כלום, שיוכל להביא עניינו שוב לפני ערכאת ערעורים של בית-המשפט הגבוה יותר. ואילו אם יזכה, יעמיד את הצד שכנגד במצב ללא נשוא, כמעט ואמרתי ללא מוצא: שוב לא תהיה לו זכות לערער לפני 3שופטים בבית-המשפט המחוזי, אלא יאלץ לבקש רשות ערעור בבית-המשפט העליון. מסקנתי היא, אם-כן, שכוונת המחוקק (ועוד אעיר להלן הערותי לגבי חוק בתי המשפט) ומתקין התקנות, לא היתה אלא שתינתן הזדמנות אחת נוספת ויחידה לבדיקת השאלה שבמחלוקת, לאחר שזו הוכרעה על-ידי בית-משפט של דרגה ראשונה, והוכרעה לגופו של ענין. הזדמנות זו לא הותנתה במספר השופטים שישבו בערכאת הערעור וקשה לי להכים שההליך האמור יכול ויהיה הליך סרק, לאמור שלא ישא כל פרי ולא תהי לו כל נפקות לגבי עתידם של ההליכים המשפטיים באותו תיק עצמו, מפני שההרכב היה של שופט אחד. .6מפאת כבודו של מ"מ הנשיא - כתארו אז - השופט י' כהן, אני חייב להתייחס לשלשה נימוקים, כבדי-משקל, שהעלה בפסק-דינו ב-המ' 645/79 (ע"א 393/79) [4] הנ"ל. הראשון שבהם מתייחס להרכב בית-משפט של ערעור, שבמקום שלושה שופטים דן בבקשה שופט אחד. נראה לי, עם כל הכבוד, שאין בהבדל זה כדי להכריע, הואיל - וכפי שהסברתי עמדתי נקודת הכובד מתמקדת במתן הזדמנות נוספת להביא את הענין לפני ערכאת ערעור יהיה הרכבה אשר יהיה. המחוקק הוא שקבע כיצד תהיה מורכבת ערכאת ערעור במקרה זה או אחר, ואין זה נראה לי, שהמסקנה המתחייבת מהחלטת הרכב יותר מצומצם היא, שאין להעניק לה תוקף של ערכאת ערעור. זאת ועוד; הבאת הענין להכרעת ערכאת ערעור, בהרכב מצומצם, נתונה כולה בידי הצד שהחליט עליה. מפיו קשה לשמוע את הטענה - הקובלנה שעניינו הוכרע על-ידי ופט אחד ולא על-ידי שלושה שופטים בהרכב ערעורים. ברם, עיון בחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957[10], מלמד, שבבקשות ביניים דן בית-המשפט העליון כל השנים (לרבות בתקופה בה ניתנו פסקיהדין הנ"ל) בהרכב של שלושה. (רק ביום 4.8.82- ראה ספר החוקים 1057מתאריך זה בע' 192- תוקן סעיף 3לחוק ועל-פי התיקון "בערעורים על החלטות ביניים של בתי משפט מחוזיים מוסמך לדון שופט אחד"). לאמור, שלא היה כל הבדל, מבחינת ההרכב, אם נדונה המחלוקת והוכרעה בשלב של דיון בבקשה, או - בתום המשפט - בשלב של דיון בערעור. אכן, חוק בתי המשפט קבע בעבר הוראות שונות לגבי הדיון בבקשות רשות לערער בבית-המשפט המחוזי, ועל-פי סעיף 15(ב) [10] די היה בשופט אחד. ברם - וכאמור - אין זה נראה לי שיש ללמוד מקביעתו זו של המחוקק, שביקש לשלל מתוקפה של החלטת ערכאת הערעור, כשם שאין ללמוד עתה, מהשינוי האמור בחוק, כאילו שוב אין תוקף מחייב להחלטת שופט אחד של בית-המשפט העליון על-פי סעיף 3(4) לחוק [10]. .7עוד הסיר כבוד מ"מ הנשיא"שהדיון בבקשה לרשות ערעור נעשה, על-פי תקנות 377א, 377ב לתקנות סדר הדין האזרחי, בדרך מקוצרת ואין הוא דומה לדיון בערעור. גם מטעם זה לא מן הראוי הוא לראות בהחלטה, הניתנת בבקשה לרשות ערעור, מחסום בפני בירור כל השאלות, שלגביהן יש לבעל-דין זכות להביא את טענותיו לפני בית-המשפט בערכאת הערעור". אף כאן לא אוכל אלא לומר, שדרך מקוצרת זו נקבעה על-ידי מתקין התקנות מפני שהיא נמצאת מתאימה וראויה להליך זה. ההנחה הצריכה להדריך אותנו, כך נראה לי, שכל צד (וחזקה עליו שיודע הוא את החוק) ידע להחליט באיזו משתי הדרכים עליו ללכת: אם בקצרה, אם בארוכה. ברם, לעניות דעתי, לא ביקש המחוקק לקבוע כי משום שדרך מקוצרת היא, שוב לא תהיה לה אותה נפקות ממש כמו לדרך הארוכה. יתכן, שלנגד עיני המחוקק עמדה דווקא גישה אחרת המוצאת את ביטויה הנפלא בסיפורו של שמואל יוסף עגנון "משום ביטול תורה" ("האש והעצים", הוצאת שוקן תשכ"ו בע' קכ"ג) אותו הבאתי, בהרחבה, בפסק-דיני בע" (ת"א) 72979עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד ואח’, בע' 460[8]. מסופר שם בשני גבירים אדירים, שותפים, שלא היו יכולים לבוא לידי פשרה והחליטו ללכת לבית דין הגדול, אצל רבי משולם איגרא, לפרשבורג. בדרך הארוכה לפרשבורג נתעכבו בעיר קטנה בקהילת זוואלוב ונכנסו אצל הרב ר' זיינויל, שהעולם לא הכיר את גדולתו. "מששמע את טענותיהם אמר להם: אחרי שתי שעות אתן לכם את פסק-הדין בכתב. לאחר שתי שעות חזרו השותפים ובאו. הוציא הרב פתק קטן ונתן להם". כמובן ש"אותו השותף שהדין נטה לכשנגדו עיקם שפתיו ואמר, מה יודע רב של עיר קטנה בעסקים גדולים"? המשיכו שני הגבירים האדירים בנסיעתם ונסעו אצל רבי משולם לפרשבורג. מששמע את טענותיהם אמר להם: אחר שני שבועות אתן לכם את הפסק. הושיב סופר וקרא לפניו את פסק-הדין סעיף אחר סעיף. לאחר שני שבועות חזרו השותפים ובאו אצלו. הושיט להם הגאון כמה גיליונות דפוס ואמר להם. הרי פסק-דינכם לפניכם. קראו ומצאו שדבריו מכוונים לדברי הב מזוואלוב, אלא שרבי משולם כתב את הדברים על כמה גליונות נייר והרבי מזוואלוב הציעם על פתק קטן...". המסקנה העולה, לדעתי, מלשון החוק היא, שאין כל הבדל, מבחינת תוקפה ומשקלה, בין החלטת שופט אחד ובין החלטת שלושה שופטים, כשבערכאת ערעורים עסקינן. אני מתחזק במסקנתי זו דווקא משום שאין סמכות להרכב של שלושה (היושב באותה ערכאה) לבטל החלטה של שופט (דן יחיד) היושב לדין באותה ערכאה כשכל אלה דנים באותו תיק עצמו. .8גם נימוקו השלישי של כבוד מ"מ הנשיא, כתארו אז, י' כהן, כבד-משקל הוא ביותר. נימוק זה מתבסס על העובדה, שישנם נושאים רציניים ביותר הנחתכים סופית, הן בהחלטות ביניים והן בערעור עליהן בפני ערכאת ערעור בהרכב של "דן יחיד". כדבריו: "טול מקרה, כשהדיון בתביעת נזיקין בבית-המשפט המחוזי התנהל בשני שלבים - תילה בשאלת אחריות הנתבע ואחר-כך בענין גובה הנזק - והנתבע, אחרי שבית-המשפט קבע בהחלטה, שהוא אחראי בנזיקין, ביקש רשות ערעור ובקשתו נדחתה. האם יש טעם "להעניש" נתבע כזה ולשלול ממנו זכותו על-פי החוק, שטענותיו נגד הלת אחריות ישמעו בערעור על פסק-הדין על-ידי בית-משפט בהרכב שלושה שופטים?" אם לא טעיתי בגישתי עד כה, כי אז אין בפי - גם לנימוק חשוב זה תשובה אחרת מזו שנתתי לעיל, לאמור, שתוקפה וסופיותה של ערכאת ערעור על החלטת ביניים (בהרכב "דן יחיד") כמוה כדין החלטת ערכאת ערעור (בהרכב שלושה שופטים) על פסק-הדין שניתן בתום הדיון. וכן, כי לאחר שכבר קיימת בתיק התלוי ועומד הכרעת ערכאת ערעורים (בהרכב דן יחיד), אין בית-המשפט מוסמך לחזור ולדון בנקודה שבמחלוקת - שכבר הוכרעה - אך ורק מן הטעם, שהזמן העומד לרשותו גדול יותר, או מן הנימוק שניתן יהיה, בפעם השלישית, לדון בבעיה ביתר הרחבה ובצורה יותר מעמיקה. סמכות כזו, של בדיקה מחדש וערעור על החלטתו של שופט אחר מאותה ערכאה, שישב בערעור על ההחלטה האמורה, לא הוענקה לבית-משפט של ערעור, אפילו יושב הוא בהרכב נרחב יותר.כמובן, שנותרת תמיד פתוחה לבדיקה השאלה אם אכן דן והכריע השופט (שישב כדן יחיד בערעור) בנקודה שמחלוקת, ו השאירה לדיון במועד מאוחר יותר. נראה לי, עם כל הכבוד, שאם תישאר על כנה ההלכה שיצאה מפי כבוד השופטת נתניהו בע"א 540/79 [3] (על דעת כבוד השופטים פרופ' א' ברק וד"ר מ' בייסקי), כי אז תושגנה שתי מטרות נילוות הקשורות ואחוזות זו בזו: האחת, שיוגבל ייצר ההתדיינות הנוספת של צד זה או אחר להגיש ערעור על כל החלטה והחלטה, או - במקרים אחרים - שיחליט כל צד מה הדרך הראויה שיבחר בה, כשהחלטת ביניים מסויימת אינה לרוחו; והאחרת, שהשופט היושב לדין כערכאת ערעור, בבקשה לרשות ערעור, אף הוא יהיה ער לעובדה שהחלטתו, לגופה של המחלוקת, מהווה סוף פסוק לגבי הדיון המשפטי באותה ערכאה ושוב לא ניתן יהיה להעלות את השאלה לפני הרכב אחר. ואין צורך שאוסיף כי הלכה זו היא שתדריך את מעשיו. .9ארשה לעצמי להצביע על הקשיים העלולים להתעורר, בסוגיה זו, (אם לאתאומץ הלכת ע"א 540/79 [3]), גם בנושא בקשת רשות ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי. בתקנה 377ב(ב) לתקנות סדר-הדין [9] נקבע, כי בבית-המשפט העליון אם "דן בבקשה שופט יחיד, יכול הוא להעביר את הבקשה לדיון לפני הרכב רחב יותר". האם פירוש הדבר, שיכול והרכב של שלושה, שהחליט בנקודה מסויימת - בשלב של בקשת רשות ערעור - יישב בדין, הוא עצמו, בשלב של ערעור על פסק-הדין, ויקבע אחרת? אף כאן חוששני שקשיים רבים יתעוררו, בסיטואציות שונות, לגבי המשך הדיון ואין צורך לפרטם. .10הגיעה העת להתייחס לטענת ההתיישנות עצמה, אם יש בסמכותי לעשות כן מדעיקרה, ולבקר גם את החלטת כבוד השופט אלוני ולסטות ממנה. ובכן, ביום 22.1.1973הסכימו המערערים למכור למשיבים את הדירה שבבעלותם. המשיבים שילמו למערערים, במעמד חתימת החוזה, דמי קדימה בסך של 000, 10ל"י. חדשים מספר לאחר מכן, ביום 6.4.1973, הודיעו המערערים למשיבים כי הם מבטלים את החוזה, ולהודעה זו אף צירפו והחזירו למשיבים את דמי הקדימה הנ"ל. המשיבים לא היו מוכנים ולא הסכימו לביטולה של העיסקה וביקשו לקיימה, כי רצו בדירה שרכשו. מכאן מובן מאליו, שהחזירו למערערים את ההמחאה הנ"ל ופנו עזרת בית-המשפט בתביעה לאכיפת הסכם המכר. בתחילה האירה ההצלחה פנים למשיבים: בית-המשפט המחוזי, שלפניו התבררה תביעתם, נענה למשיבים וציווה על המערערים לעמוד בדיבורם ולקיים התחייבותם. ברם, בערעור שהוגש ונדון לפני בית-המשפט העליון התהפכה הקערה על-פיה בפסק-דין שקבע, כי המשיבים הם שהפרו את החוזה, ומנימוק זה אין הם זכאים לצו אכיפה. מכיוון שכך, נדחתה תביעתם של המשיבים נגד המערערים. התוצאה שנתקבלה, אם-כן, לאחר דיון ארוך וממושך זה היתה, שהמשיבים חזרו בידיים ריקות, ללא דירה. חמור מזה: כשביקשו מן המערערים, לאחר כל השנים הרבות שחלפו, כי יחזירו להם את כספם, דמי הקדימה שקיבלו בשעתם, השיבו להם המערערים שאיחרו את המועד, חלפה עברה לה תקופת ההתיישנות, ואין ה מוכנים להעביר ולהחזיר למשיבים דבר וחצי דבר. התנהגות זו, היא שחייבה את המשיבים להגיש תביעה חדשה לבית-משפט קמא להחזרת דמי הקדימה, וכבר סיפרתי, בראשיתם של הדברים, על השתלשלותה של תביעה זו ותוצאותיה .11מסיכומיהם של המערערים ניכר, שמרגישים הם אי-נוחיות מסויימת מן העובדה שנאחזים הם בטענה זו כדי לא להחזיר למשיבים את המגיע להם. הם אף יגעו ומצאו אילן גדול להיתלות בו (השופט סטרטפילד), שדבריו הובאו בע"א 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ' אוסקר גז ואח’, בע' 100[5] כדי לנסות ולהראות, שכוונת חוק ההתיישנות איננה רק להגן על אנשים ששילמו חובותיהם והראיות אבדו להם עם עבור הזמן; אומרים הם, שישנה מטרה נוספת לחוק, שלא יתאכזרו נושים כלפי החייבים על-ידי " long dormant claims". אני מתקשה לראות היכן מצאו המערערים קווי השוואה או נקודות דומות בשני המקרים. והרי הכל מסכימים, כי המשיבים ניהלו מערכה ממושכת נגד המערערים במשך כל השנים בכל הנוגע לדירה אמורה, ואין למצוא כל רמז לכך שהסכימו לוותר על החזרת דמי-הקדימה. אדרבא, גם למערערים היה ברור וידוע שחובה עליהם להחזיר את דמיהקדימה, כפי שעשו הלכה למעשה כשביטלו את ההסכם ושלחו המחאה כספית למשיבים. ברם, השאלה יננה יכולה למצוא את פתרונה בתיק זה על-ידי התשובה הכללית, שאין המערערים נוהגים בהגינות. כאן אנו חייבים לבדוק ולראות אם על-פי הוראות החוק הנוגעות בדבר, עומדת למערערים טענת ההתיישנות, אם לאו, ותהיה דעתנו על טענה זו אשר תהיה. ובסוגיה זו, אומרים המשיבים, טעה בית-משפט קמא כשקבע, כי עילת התביעה נולדה "באותו רגע" שבית-המשפט העליון החליט שאין המערערים חייבים להעביר את הבעלות על הדירה על-שם המשיבים. מאותו נימוק סבורים הם, שאין לקבל את קביעתו של כבוד השופט אלוני, לאמור: "לא היה מקום בנסיבות שכאלה לבקש השבת המקדמה ששולמה, שאילו כך נהגו המשיבים היו מכירים קבל עם ועדה בעובדת אי-תקפו של ההסכם. בנסיבות שכאלה המועד ההתחלתי מבחינת שאלת ההתיישנות, לא יכול להיות אחר מלבד זה שנקבע על-ידי בית-המשפט העליון". בא-כוח המערערים מפנה את תשומת לבנו ואומר, שעילת ההשבה יסודה בסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970[11], הקובע כי "משבוטל חוזה חייב המפר להשיב לנפגע מ שקיבל על-פי החוזה... והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על-פי החוזה". שמע מיניה, שעילת ההשבה נולדה למשיבים ביום 6.4.1973, המועד שבו שלחו המערערים את הודעת הביטול; מיום זה ועד להגשת התובענה הנוכחית, חלפו עברו למעלה משבע שנים, עובדה שאינה שנויה במחלוקת. מכאן - לפי טענת המערערים - יש ללמוד שאין למועד שבו ניתן פסק-הדין בבית-המשפט העליון ולענייננו, ולא כלום. יש להוסיף ולהשלים את התמונה בציון העובדה, שהמערערים נקטו בהליך זה על-פי כל כללי הדיון: הם טענו להתיישנות "בהזדמנות הראשונה" (סעיף 3לחוק ההתיישנות [12]) והגישו בקשה לדחיה על הסף על-פי תקנה 106(3) [9] וההלכה הפסוקה אמרת, כי הביטוי "מכל נימוק אחר" משתרע על טענת ההתיישנות (ע"א 340/61 מיוחס נ' שיף ואח’, [6]; ע"א 316/56 אגד נ' דבי ואח' [7]). .12על-פי שיטתי הנ"ל, נוח לי לומר שאיני מתערב, בתיק זה, בהחלטתו של חברי הנכבד, השופט אלוני, ובהנמקתו, וזה מן הטעם שעמדה עליו כבוד השופטת בן-פורת בעמ' 441). ברם, נראה לי, שהשאלה האמיתית בתיק זה איננה אך ורק השאלה מתי נולדה עילת התובענה. גישת המערערים מתעלמת לחלוטין מכל הנסיבות שבתיק זה, כאילו לא אירע דבר לאחר שבוטל החוזה על-ידם וכאילו ישבו המשיבים, כל העת, בחיבוק ידיים ונזכרו לאחר עבור ימים ושנים - בתביעתם. העובדות שבתיק זה מצביעות בבירור, ששני הצדדים גם יחד ניהלו קרב ממושך, מתוך ידיעה שבעקבותיו יהיה צורך לפתור בעיות אחרות ומחלוקות נוספות. פסק-דינו של בית-המשפט העליון, בין אם קיבל את הערעור ובין אם דחה אותו, לא היה בו אלא אבן דרך, שלט הניצב בצומת דרכים, להורות לשני הצדדים לאן ילכו והיכן יוכל כל אחד משני הצדדים לחפש ולמצוא את מבוקשו. ועד שהגיעו למקום האמור, לא יכול היה איש מהם לדעת מה הכיוון שיילך בו. ודברים אלה מתייחסים לא רק לעמדת המשיבים, אלא גם לעמדת המערערים: בסעיף 17ו- 18לסיכומי התשובה שלהם נמצא תיאור של נזקים, שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהתנהגות המשיבים. כמובן שבמשך כל ההליכים שהתקיימו בתיק זה לא הגישו המרערים תביעה נגד המשיבים. רק עכשיו, בתום ההליכים בבית-המשפט העליון, יודעים הם היכן הם עומדים בשאלה זו. גם לגביהם לא יוכלו המשיבים לטעון התיישנות תביעות, והטעם לכך הוא, כאמור, ששני הצדדים בחרו לחכות ולראות כיצד יפול דבר בסיומם של ההליכים המשפטיים. מכאן, שהגדרה משפטית נכונה - כך נראה לי - תוביל אותנו לקביעה, שתקופת ההתיישנות מתחילה עם מתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון, לאו דווקא מן הנימוק האומר שעילת התביעה נוצרת על-ידי פסק-הדין, אלא מן הטעם שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה למועד זה, על-ידי התנהגותם של שני הצדדים, ובהסכמתם, כשלל אחד מהם היו אינטרסים ונימוקים משלו להתנהגות זו. אין צורך שאוסיף, כי בשאלה זו, של טענת ההתיישנות, רשאים היו שני הצדדים לנהוג כרצונם. החוק משאיר זאת לשיקולם ואם, למשל, לא טענו טענה זו - לא יזקק לה בית-המשפט (סעיף 3לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958[12]). לפיכך, אם הסכימו הצדדים שמירוץ תקופת ההתיישנות לא יתחיל בינתיים, אלא יעכב עד להכרעת בית-המשפט העליון, הסכם כזה מחייב את שני הצדדים. הסכם דיוני זה שונה הוא, מבחינת אופיו ומהותו, מן ההסכם עליו מדבר סעיף 19לחוק ההתיישנות (הנ"ל) [12] שעל-פיו רשאים שני הצדדים להסכים על תקופה ארוכה (או קצרה) יותר מהאמורה בחוק ובלבד שיעשו זאת בכתב. במקרה שלפנינו לא התערבו הצדדים כלל בהוראות החוק מבחינת אורכה של תקופת ההתיישנות, והיא נשארה, בתיק זה, קבועה כפי שהיתה. כל שעשו, כאמור, מבחינת נוחיותם המשותפת, שדחו מועד תחילתה עד שיתבהרו ויתבררו תחילה זכויותיהם ההדדיות. .13העולה מל האמור לעיל הוא, לדעתי, שאין למערערים טענה כלשהי לגבי חובתם להחזיר למשיבים את כספם, וטענת ההתיישנות אינה יכולה לבוא לעזרתם. אני מציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות בערכאתנו בסך של 000, 40שקלים בצירוף מע"מ. השופט טלגם: .1 התוצאה הסופית שאני מגיע אליה בתיק זה זהה עם התוצאה שהגיע אליה חברי המכובד אב בית-הדין, הנשיא התורן מ' בן-רור, אלא שאבקש אני לתחום ולסייג חוות-דעתי זו בשניים: בענין הדיוני ובתחום המהותי של ההתיישנות. .2 בענין הדיוני נכנס חברי המכובד לפני ולפנים, והראה על קיומה של מחלוקת פוסקים, שאיש לא היה מודע לה, לא הצדדים שטענו לפנינו וגם לא הפוסקים שפסקו באופן מנוגד זה לזה. כבוד השופטת נתניהו, בע"א 540/79 שמואלי נ' לויט בע' 48[3] פוסקת בשאלה מקדמית קצרה, המהווה חלק פעוט מפסק-הדין, כדברים הללו: " .3המערערים, אשר הוזמנו לדיון בבית-משפט קמא לא הגישו תצהירים נגדיים וביקשו דחיית הדיון. בקשתם, שהוגשה יומיים בלבד לפני יום הדיון - נדחתה, ובקשתם לערער על הסירוב - אף היא נדחתה... .4 טענתם הראשונה - שלא בדין נדחתה בקשת הדחיה שלהם, והדבר גרם לכך, שהענין נדון מבלי שיביאו את גירסתם ועמדתם המלאות לפני בית-משפט קמא, ובכך נפגעו כללי הצדק הטבעי. כל מה שיש לומר על טענה זו הוא, שכבוד הנשיא דאז, השוט זוסמן, דחה את הבקשה לרשות לערער לגופה, לאחר שכל נימוקי הבקשה ותוצאותיה הצפויות של אי-ההיענות לבקשת הדחיה הובאו לידיעתו. הנימוק לדחיית הבר"ע היה, שנוכח הזנחתם, לא היה השופט חייב לשבש את דרכי הדיון, וכי בית-משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית-משפט קמא." לאחר הקדמה זו בא הדיון בהוראות תקנה 376מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[9] והשופטת מנתחת את הטענה, שמאחר שלא ניתנה רשות לערעור, רשאי בעל הדין לערער על החלטת הביניים במסגרת ערעורו על פסק-הדין כולו ואומרת: "דברים אלה נכונים להלכה, שכן שנדחתה בקשת רשות הערעור על ההחלטה, אין הדבר פוגע, מבחינה דיונית, בזכות הערעור על פסקהדין עצמו. אלא מאי? כאן נדחתה הבקשה לגופה, לאחר שכבוד הנשיא נתן דעתו לכל טענותיהם של המערערים, ומהבחינה המהותית בא הענין בזה על סיומו ואין מקום לדון בו מחדש". עינינו הרואת, שהמדובר בערעור זה היה בהחלטת ביניים בענין מובהק של סדר-דין, והשופטת אינה אומרת אלא זאת, שאף-על-פי שהטענה הדיונית נכונה, די לו, לענין זה, שכבוד הנשיא נתן עליו את דעתו כתומו, ואין מקום לפתוח ענין כזה, סוגיה דיונית של הליכים המסורה ממילא לשיקול דעת של בית-משפט קמא, ולדון בו מחדש. בין האסמכתאות שבפסק-הדין, לא בא זיכרה של ההמ' 645/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ ואח' נ' חברת נתיבי איילון בע"מ ואח' ול הועלו השיקולים שעמדו בפני השופטים בן-פורת וי' כהן, והשיקולים שזכו לליבון בפסקיהם. אין תימה, שהשופטים ברק ובייסקי הסכימו לדעת עמיתתם ולא ראה, איש מ- 3השופטים המכובדים שדנו בע"א 540/79 [3] להקדיש מחשבה נוספת לצורך לדון מחדש בענין מסוג זה, שזכה לעיון כפי שזכה. משום כך נראה לי, איפוא, שאין אנו קשורים בהלכה שנוסחה באופן כללי, אבל התייחסה לענין מאד מסויים, כאשר מכלול הפסיקה של בית-המשפט העליון מכיל דעת פוסקים שונה ממנה, אף היא ניתנה פה אחד. אין בפנינו הלכה פסוה אחת, וכשלעצמי, עם כל הכבוד והענווה אומר, שנראה לי, שאילו נפרשו הנימוקים שבאו בפני ההרכב הראשון גם בפני ההרכב השני, לא היה מרשה שיווצר הרושם שקיימת מחלוקת כלל ועיקר. נראה לי, שהיה מבהיר, שענין כגון זה שלפניו די לו שזכה לעיון במסגרת הבר"ע. אבל אין לזה ולא כלום עם ענין מהותי שהוכרע שלא בהליך שנועד לו. זהו לדעתי, המצב, בענין ההכרעה שנפלה בדבר בקשתם של המערערים להרשות להם לערער על החלטת הביניים בענין ההתיישנות. ענין ההתיישנות הוא ענין משפטי מובהק וההכרעה בו, לא רק תוצאתה קובעת את גורלו של הערעור, אלא עצם הדיון בה עשוי שיהיה כרוך בטיעון עובדתי ומשפטי ראוי לפנים ולפני ולפנים. המחוקק קבע ערכאת ערעור בת שלושה שופטים - ולא בכדי, וניתנה למתדיין זכות ערעור. כבוד השופט אלוני לא ישב בערעור כלל, הוא דן בבקשה לרשות לערער, ובקשה זו דחה, כשהוא מתכבד ונכנס לגופו של הערעור לצורך הכרעתו, אם להרשות ערעור על החלטת ביניים. הוא אינו משאיר ספק מה היתה דעתו, אילו ישב הוא לערער, אבל אינני סבור, שהמבקש חייב מראש לוותר על הסיכוי שהיה לו לשכנע 2שופטים אחרים, שהיו אמורים להיות בהרכב, אילו דן הרכב של שלושה בבקשה לרשות לערער והפך אותה לערעור. לא אאריך, מאחר שהתוצאה של ערעור זה, כפי שאמרתי, היא דחיה ומטעמים מהותיים, אבל אינני יכול לראות דיון ממצה יותר בסוגיה זו מדברי מ"מ הנשיא (כתארו אז) י' כהן, בהמ' 645/79 סטלה שרות מכוניות בע"מ ואח' נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, בע' 442[4] ובכל הענווה, אם חופשי אני, כפי שנדמה לי, להכריע מבלי להיות כבול לפסיקה האחרונה דווקא, הייתי משתמש בהנמקה שפירש השופט כהן ללא כל הסתייגות: "...שהדיון בבקשה לרשות ערעור נעשה... בדרך מקוצרת, ואין הוא דומה לדיון בערעור. גם מטעם זה לא מן הראוי הוא לראות בהחלטה, הניתנת ב-בר"ע, מחסום בפני בירור כל השאלות, שלגביהן יש לבעלדין זכות להביא את טענותיו לפני בית-המשפט בערכאת הערעור". שלא כחברי המכובד, איני חושש לריבוי התדיינויות וערעורים. את זכות הערעור העניק המחוקק ואין רע בכך, אם הבירור בשלב של בקשת הרשות לערער יקח בחשבון, שממילא אין הגולל נסתם בהכרעת ביניים זו, וכי אם יעמוד לו, למבקש רשות הערעור, הצורך גם בתום הדיון במשפט, לא יימנע ממנו דיון משפטי ממצה בערכאת הערעור. אדרבה: בכך תהיינה ידי השופט הדן בבקשות רשות ערעור משוחררות יותר, ויוכל לשקול רק ת ההצדקה לפצל את הדיון ולהרשות שמיעת הערעור על החלטת הביניים לאלתר, מבלי לחשוש שבכך הוא קובע את גורלו של הענין אגב אורחא. גם אינני חושש לכך, שהרכב של שלושה שופטים יגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה השופט דן-יחיד, שסירב להעניק את הרשות לערער; אין בכך משום ערעור על החלטתו, שלכאורה דנה בסוגיה אחרת, ואם הביע דעתו בסוגיה הרחבה יותר, אין ספק שחבריו יעיינו בה ויושפעו ממנה, אך לא יתכן שיהיו מנועים על-ידה מלדון בערעור על פסק-הדין המלא. .3 אשר לטענת ההתיישנות, חושש אני אף כאן, שהנמקתי שונה במקצת מזו של חברי המכובד, אף שהתוצאה זהה. המערערים שלחו הודת ביטול למשיבים וצירפו אליה המחאה, שבאה להשיב להם את מה שקיבלו מידיהם. המשיבים היו אלה שלא אבו להסכים להשבה וטענו, שמגיעה להם אכיפת החוזה. בהתדיינויות ממושכות נקבע, שלא היו זכאים לאכיפה, אך מעולם לא טענו המערערים שאין הם חייבים בהשבה; רק בתום ההתדיינויות כולן, משנתבקשו לבצע הלכהלמעשה את ההשבה, אשר הם עצמם הציעו, נזכרו לטעון שעילתה של ההשבה הזאת אבד עליה הכלח משחלפה תקופת ההתיישנות. חברי המכובד מציע, שנראה בהתנהגותם הסכמה לחכות בענין זה ולראות כיצד יפול דבר בסיומם של ההליכים המשפטיים, מעין הסכמה מכללא. הייתי מרחיב יותר ורואה בהתנהגותם עד תום הדיון הודאה, במובן סעיף 9לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958[12] האומר: " .9הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-המשפט... בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות הינו כהודאה לענין סעיף זה..." נראה לי, שדיונים אשר נפתחו במשלוח המחאה על סכו ההשבה ואשר נמשכים בפני בית-המשפט מבלי שבשלב כלשהו תשתנה החזית, וייאמר כי חדלה זכותו של התובע, וכי זה שהודה בהשבה חוזר בו מהודאתו - דיונים אלה, בעצם המשכתם, מהווים הודאה בזכותו של התובע להשבה. ועל-כן, כל עוד נמשכים הדיונים, יש בהם הודאה ותקופת ההתישנות תתחיל מתום הדיונים, או ממסירת הודעה על קיום מחלוקת בשאלה זו, או חזרה מההודאה. הטענה שיום ההודאה הוא רק היום הראשון שבו הודו בזכות - אינה מתקבלת על דעתי. יום ההודאה מתמשך על פני כל תקופת הדיונים האמורה. .4משום כך, נראה לי, שההתיישנות הנטענת אינה יכולה לעמוד למערערים,והיית דוחה את ערעורם לגופו ולא מהנימוק הדיוני. מאחר שהתוצאה זהה עם מה שהגיע אליו הנשיא התורן המכובד, מצרף אני דעתי לדעתו בענין ההוצאות. השופט מלץ: במחלוקת הדיונית שבין חברי להרכב, נראה לי יותר הרעיון המובע בחוות-הדעת של הנשיא התורן בן-דרור. בעיני ברור, שכוונת מתקין התקנות היתה שצד למשפט, שניתנה נגדו החלטה שיננה פסק-דין, יהיה לו יומו בפני ערכאת ערעור. יום ולא יומיים. השמיע אותו צד את השגותיו בפני ערכאה גבוהה יותר - ויהא ההרכב אשר יהא - וזה הכריע בהן לגופו של ענין, מיצה את זכותו וקבל את "יומו". כוונת התקנות, כך נראה לי, לא היתה אלא ליתן בידי אותו צד את הברירה הטקטית להשיג על ההחלטה מיד, על-ידי בקשה לרשות ערעור (כשהוא יודע שעפ"י הוראות תקנה 375הוא צפוי לכך שבקשתו תישמע בערעור עצמו) או להמתין ולהשיג עליה במסגרת הערעור העיקרי. אשר לענין ההתיישנות גופא, מסכים אני עם נימוקיו של עמיתי, כבוד השופט אלוני, בהחלטתו מיום .21.2.83 מטעמים אלה, מצטרף אני לדעת חברי, כי דין הערעור להידחות. לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של הנשיא התורן בן-דרור. ניתנת בזה רשות ערעור לבית-המשפט העליון. החלטה אחרת (ערעור)רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור