קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי עבור עסקת מכר שלא יצאה לפועל: השופט איתן: .1המערער נתבע בבית משפט השלום להשיב כספים שניתנו לו על-ידי המשיבים (התובעים בבית-משפט קמא) בגין עסקת מכר שלא יצאה לפועל. ואלה עובדות המקרה, כפי שנקבעו בפסק-הדין: בין התובעים והנתבע שררו במשך שנים יחסי ידידות ואמון הדדיים. יום אחד הציע הנתבע לתובעים למכור להם שלוש חלקות-קרקע ברמות שבירושלים. התובעים, שרחשו אמון מלא לנתבע (הן על סמך היכרותם האישית והן בתוקף תפקידו כאיש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית), הסכימו להצעתו ונתנו לו 000, 28 ל"י במזומן. כן הפקידו בידיו 5שיקים ע"ס 000, 20ל"י כל אחד, אשר שימשו ערבון לתשלום הסכום של 000, 100ל"י, ל"י כיוון שהנתבע דרש שהתשלומים יבוצעו במזומנים. ימים מספר לאחר מכן נפגשה התובעת עם הנתבע וניתנו לו 500, 2דולר (שערכם באותה עת למעלה מ- 45אלף ל"י). הנתבע קרע שניים מהשיקים שנמסרו לו. בהזדמנות אחרת מסרה התובעת לנתבע 000, 20ל"י והנתבע קרע שיק נוסף מהשיקים שנמסרו לו. בעת הגשת התביעה עדיין נותרו בידי הנתבע שני שיקים ע"ס 000, 20ל"י כל אחד. במשך כל הזמן שחלף התחמק הנתבע מלצאת עם התובעים לשטח, ובבירור שערכו התובעים בעיריית ירושלים התברר, כי הקרקעות אינן נמצאות בשטח שיפוטה. דבר זה גרם לתובעים לפנות לנתבע בדרישה לביטול העסקה ולהשבת הכספים. הנתבע לא התנגד לביטול העסקה, אולם לטענתו נמכרו כל שלוש החלקות לתובעים בסכום של 000, 40בלבד. סכום זה ניתן לו בשני שיקים והללו לא כובדו עד ליום הגשת התביעה. כב' השופטת קמא דחתה את גרסת המערער/הנתבע כגרסה שיקרית, והאמינה לגרסת המשיבים/התובעים לכל אורך הדרך. כיוון שכך פסקה שעל הנתבע להשיב לתובעים את כל הסכומים שקיבל מידם בגין העסקה שבוטלה היינו: 000, 48ל"י בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961[3], מיום 1.8.78ועד יום התשלום בפועל, וכן סך של 500, 2דולר של ארה"ב, או תמורתם בלירות ישראליות לפי שער החליפין הגבוה ביותר שלהם ביום התשלום בצירוף % 3ריבית מיום 1.8.78ועד יום התשלום בפועל. כל זה במזומן, בצירוף שני שיקים - מס' 6080ו 6081על סך 000, 20ל"י כל אחד, שנמסרו למערער על ידי המשיבים ועליו להחזירם לידיהם. כן פסקה השופטת המלומדת, על פי הערכתה, סכום של 000, 10ל"י כפיצוי בעד נזק שאינו נזק ממון, וכוונתה לעגמת-הנפש שנגרמה לתובעים עקב ביטול העסקה. בנוסף לכך הוטל על הנתבע לשלם לתובעים סך 000, 20ל"י בעבור הוצאות ושכר טרחת עו"ד, וזאת לאור הגנת הסרק שלו, שקריו בבית-המשפט ובזבוז הזמן שגרם. שני הסכומים האחרונים האלה ישאו הפרשי ריבית והצמדה כמשמעותם בחוק, מיום מתן פסק-דין ועד ליום התשלום. הערעור שבפנינו הוגש על ידי הנתבע על כל הסכומים שנקבעו לעיל. להלן אדון בערעור על כל סכום בנפרד. .2טענתו הראשונה של המערער, היא, כי בית המשפט קמא לא היה יכול להיזקק לתביעה, כיוון שלא הובאה בפניו כל ראיה שבכתב על העסקה, וראיה כזאת חיונית מאחר שמדובר בעסקת מקרקעין. טעה בא כוח המערער במיון התביעה. התביעה שהוגשה בבית-משפט השלום היתה תביעה כספית להשבת סכום כסף ששולם ונתקבל בנסיבות כפי שפורטו בכתב התביעה. לא יעלה על הדעת לומר, כי מאחר שלא ניתן היה לתבוע ביצוע בעין של העסקה המקורית עקב סעיף 8לחוק המקרקעין, תש"ט- 1969[4] הקובע: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב" (ובענייננו לא נערך שום הסכם בכתב), אף הכספים שניתנו בגין עסקה נפסדת זו לא יכולים להיתבע חזרה על ידי נותנם, על יסוד בעלותו בכספים. וכפי שציינה כב' השופטת קמא בעמ' 35 34לפרוטוקול: "אילו היתה לפני תביעה לביצוע בעין של עסקת הקרקעות לא היה באפשרותי להיענות לה, בשל היעדר מסמך בכתב, שהוא חיוני לעסקה במקרקעין. אולם לפני תביעה להשבת כסף ששולם על-ידי התובעים ונתקבל, לטענתם, על-ידי הנתבע. בתביעה כזאת אין זה הכרחי שיהיו מסמכים בכתב, אם כי קיום מסמכים כאלה מקל על הוכחות התביעה. לפני, איפוא, עדות מול עדות. עדות התובעים בדבר תשלום הכספים לנתבע, כנגד עדות הנתבע בדבר אי קבלת כספים מידי התובעים (למעט שני השיקים האמורים על סך 000, 40ל"י). עלי לקבוע, איפוא, עדותו של איזה צד מהימנה עלי יותר". עוד טוען בא כוח המערער, כי "המוציא מחברו עליו הראיה". והרי בדיוק לכך הפנתה כב' השופטת את דבריה דלעיל. יש צורך להוכיח את התביעה הכספית, ולמרות שהיעדר מסמך בכתב יקשה על הוכחת זו, אין הדבר בלתי אפשרי. ואכן, בענייננו הרימו המשיבים את נטל הראיה שהיה מוטל עליהם. פסק הדין של בית-המשפט קמא בשאלת המהימנות מנומק כהלכה, ואין מקום להתערב בקביעות העובדתיות, המבוססות בעיקרן על האמון המלא שנתנה השופטת המלומדת בגרסת אחד הצדדים, הלא הם המשיבים שבפנינו, תוך מתן הסברים משכנעים להעדפת גרסה זאת. מאותה סיבה אין נפקות לטענת בא כוח המערערת, כי אותו "הסכם" שלא נערך בטל מפני שאחד הצדדים לו הינו קטין. מרגע שכב' השופטת קמא האמינה למשיבים כי מסרו לידי המערער את הסכומים שמסרו, ובנסיבות כפי שתוארו על ידם, ומאחר שמוסכם על כל הצדדים שהעיסקה אשר בגינה ניתנו כספים אלה בטלה ומבוטלת, יש מקום לצוות על השבת אותם כספים לידי נותנם. אין מחלוקת בין הצדדים שהעסקה אכן בוטלה, ועל כן לא ישנה הדבר אם נוסיף עוד נימוקים התומכים בכך שדין העסקה להיות בטלה מעיקרה. המחלוקת היא באשר לסכומים שהועברו בהסתמך על אותה עסקה, ובשאלה זו נתקבלה, כאמור, לחלוטין גרסת המשיבים. (לענין כספים ששולמו, ונכסים שהועברו על יסוד חוזה בטל או שאינו ניתן לאכיפה - ראה ספרו של ד"ר ד. פרידמן עשיית עושר ולא במשפט [9] בעמ' 78- 4ובמיוחד סעיף 72שם. חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979[5] לא שינה את הדין בנקודה זו). על יסוד כל האמור לעיל צדקה כב' השופטת קמא בפסקה כי על המערער להשיב למשיבים את הסכומים שהעבירו לידיו בלירות ישראליות, ובדולרים של ארה"ב, וכן להחזיר לידיהם את שני השיקים מס' 6080ו-.6081 .3ועתה לענין הפיצויים שנפסקו למשיבים בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. אין ספק שאכן נגרמה למשיבים עגמת נפש כשהתברר להם כי לא יוכלו להשתמש בקרקעות שנכמרו להם על ידי הנתבע. השופטת המלומדת העריכה עגמת נפש זו ב-000, 10ל"י, והערכה זו אפשרית לאור סעיף 13לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970[6], הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". לכאורה, מתעוררת השאלה כיצד ניתן לפעול על-פי סעיף זה, המדבר על הפרת חוזה, כשבפנינו אין חוזה, משום שכאמור אין חוזה במקרקעין אלא אם נערך בכתב. אמרתי "לכאורה" משום שלדעתי ניתן להגיע להפעלת סעיף זה על ידי ההפניה אליו שבסעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[7]. סעיף 12(א) קובע את עקרון תום-הלב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. אין ספק שגם לקראת כריתת הסכם שעניינו מקרקעין יש משא-ומתן, וכי גם במשא-ומתן זה צריכים הצדדים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. בענייננו, עולה בבירור מהעובדות שנקבעו בבית-משפט קמא, כי המערער לא נהג כאמור בהתקשרותו עם המשיבים. על כן חל עליו האמור בסעיף 12(ב): "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא-ומתן, או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13ו- 14לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1971, יחולו בשינויים המחוייבים". עינינו הרואות, כי היתה בפני כב' השופטת קמא הדרך לפסוק למשיבים פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון, אף כי לא פירטה דרך זאת בפסק-דינה. כיוון שכך אין מקום לבית המשפט של ערעור להתערב בשיקול דעתה בנקודה זאת. .4נשאר לי עוד לדון בשאלה מה גורלם של 000, 20הל"י שהוטל על המערער לשלם למשיבים כהוצאות ושכר טרחת עורך דין. תקנה 476(א) לתקנות סדר הדין האזרחי [8] משאירה את עניין קביעת ההוצאות לשיקול דעתו של בית-המשפט שבפניו התנהל הדיון. ס"ק(ג) לאותה תקנה מאפשר לבית המשפט בבואו לקבוע את סכום ההוצאות, להתחשב גם בדרך אשר בה ניהלו בעלי הדין את הדיון. לאור קביעתה ההחלטית של כב' השופטת, כי המערער ניהל הגנת סרק ושיקר בבית המשפט ובכך גרם לבזבוז זמן, אין מקום להתערב בגובה הסכום אשר נקבה כתשלום בעבור הוצאות ושכר טרחת עורך דין. .5הייתי דוחה את הערעור ומשאיר על כנו את פסק הדין של ביתהמשפט קמא. מאחר שההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא היו, ללא ספק, על הצד הגבוה, הייתי מחייב את המערער בסכום נמוך של הוצאות בערעור זה, והמדובר ב- 2000ל"י בלבד, שהם הרבה פחות מהמקובל. השופט בזק: א. אני מסכים, ואולם בקשר לסכום של 000, 10ל"י שנפסקו לטובת המשיבים כפיצוי בעבור עגמת הנפש שנגרמה להם, ברצוני להעיר כמה הערות. בפסק דינה ציינה שופטת השלום המלומדת, כי התובעים תבעו מן הנתבע פיצויים בסך 000, 40ל"י בגין צער, כאב, מפח-נפש, התרוצצויות ולקיחת חובות כבדים. בהמשך פסק-הדין כתבה השופטת המלומדת כך: "אין ספק שלתובעים נגרמה עגמת נפש כשהתברר להם כי לא יוכלו להשתמש בקרקעות שנמכרו להם על ידי הנתבע, בטענה שהן בשכונת רמות, אני מעריכה עגמת נפש זו ב-000, 10ל"י". עינינו הרואות, כי השופטת המלומדת הזכירה את עגמת הנפש בקשר לצער הנפשי שנגרם לתובעים כאשר התברר להם כי לא יוכלו להשתמש בקרקעות שנמכרו להם. היא לא הזכירה כלל את הנושא של "התרוצצויות ולקיחת חובות כבדים" שהזכירו התובעים בנימוק לתביעת פיצויים. אני הייתי מבסס את החיוב בתשלום הפיצויים בסך 000, 10ל"י על עניין ההתרוצצויות והפסד הזמן שנגרמו לתובעים (אלה שפורטו בעדותה של התובעת בבית-משפט קמא) ולא על רגשי מפח-הנפש שלהם עקב האכזבה. וזה טעמי לכך: כפי שכבר ציין עמיתי כב' השופט איתן, הפיצויים שאפשר לתבוע במקרה כגון זה שלפנינו, כאשר לא נערך חוזה בכתב, למרות שמדובר בעסקה במקרקעין המחייבת הסכם בכתב, הם לפי סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973[7]. היינו, הפיצויים אינם בעבור הפרת החוזה, שהרי החוזה אינו בר-תוקף כל עוד לא נעשה בכתב, הפיצויים הם בעור הנזק שנגרם לתובעים עקב המשא-ומתן לקראת כריתתו של החוזה, באשר במהלכו נהג הנתבע שלא בתום לב. זאת לאור הוראות סעיף 12לחוק החוזים הנ"ל. לפיכך אין התובעים זכאים לפיצויים על מפח-הנפש שנגרם להם "כשהתברר להם שלא יוכלו להשתמש בקרקעות שנמכרו להם על-ידי הנתבע", שכן מפח נפש זה לא נגרם עקב המשא ומתן, אלא לאחר סיומו, עקב אי היכולת לבצע את שהוסכם עליו. לעומת זאת הנזק שנגרם לתובעים על-ידי ההתרוצצויות והפסד הזמן, הוא נזק שנגרם "עקב המשא ומתן". ב. בדרך אגב אעיר כי קיים ספק עד כמה זכאי צד לחוזה לפיצוי בעבר עגמת הנפש שנגרמה לו על ידי עצם הפרת החוזה. פרט לתביעה לפיצויים על הפרת הבטחה לנישואין, הנחשבת כיוצא מן הכלל, הרי בתביעות אחרות ספק רב הוא אם ניתן לתבוע פיצוי על עגמת נפש כזאת כשלעצמה. אולם מאחר שנושא זה אינו צריך לפנים בתביעה שבפנינו לא ארחיב את הדיון בו. (ראה ז' צלטנר, חוזים [10], כרך ג' ע' 172ואילך; ידין, פירוש לחוקי החוזי, בעריכת ג' טדסקי - חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970מהדורה שניה ע' 116-117; וראה: ת"א (חי') 1556/72 מיכאל מזרח נ' שמעון בורשטיין בע"מ [1], שם פסק כב' הנשיא שאל פיצוי על איבוד זמן, הטרדה ואי-נעימות שנגרמו לתובעים עקב הפרת החוזה; ראה גם ע"א (ת"א) 22/64- 618[2]). השופט טל: אני מסכים לפסק דינו של השופט איתן ובכל הנוגע לחיוב בפיצוי בסך 000, 10ל"י שחוייב המערער אני מצטרף לדברי השופט בזק. החזר כספיעסקת מכר