קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל נכס גובל: המשיבה (מועצת עיריית תל-אביב-יפו) להלן: המשיבה, שהיא רשות מקומית פירסמה חוק עזר הידוע בשמו "חוק העזר לתל-אביב-יפו בדבר סלילת רחובות" קובץ תקנות 3394 מיום 8.9.75 - (להלן יקרא: חוק העזר) שעניינו בגביית "היטל" מבעלי "נכס גובל" כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 של חוק העזר. אין מחלוקת שהמבקשת הינה הבעלים או החוכר בנכס הידוע כחלקות 147, 153, 198, 246, 281, 145 ו146- שבגוש 7093; וכן חלקה 10 שבגוש 7094. מוסכם שהחלקות 147, 153, 198, 246 ו181- הנ"ל אוחדו בשנת 1976 לחלקה אחת הנושאת היום את המספר 406 ששטחה הכולל 13074 מ"ר (ראה נספח ג' שצורף להודעת ההמרצה). המשיבה סללה את הכביש הידוע "רחוב חפץ חיים" לאחר שהורחב, לפי גירסתה של המשיבה; כל החלקות שמהן מורכב הנכס נשוא הדיון מהוות "נכס גובל" לכביש הנ"ל במובן ההגדרה שבסעיף 1 של חוק העזר. לפי אותה הגירסה - חייבת המבקשת לשלם לה "היטל" סלילתו של הכביש הנ"ל; אך המבקשת כפרה בחובתה לשלם ואף פנתה לביהמ"ש ועתירתה שביה"מ יצהיר: א. המשיבה אינה זכאית לחייב את המבקשת בתשלום היטל הכבישים שהוטל עליה כאמור. ב. אין המשיבה זכאית לחייב את המבקשת בתשלום היטל עבור הרחבת הכביש ככל שהמדובר בגוש 7093 חלקה 145 ו/או גוש 7094 חלקה 10, וכי ההיטל שהושת עליה בגין חלקות אלה, בטל. השאלה הראשונה שבה אדון היא: כלום היתה המשיבה מוסמכת להתקין את חוק העזר שבו עסקינן? הסעיף 250 לפקודת העיריות קובע מפורשות: שמועצת עיריה רשאית להתקין חוק עזר כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת לעשותם על פי הפקודה. סעיף 251 של אותה הפקודה נאמר שהמועצה רשאית לקבוע בחוק העזר "תשלום אגרות" היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם זולת העיריה גופא, בקשר לדברים האמורים בסעיף 250". המשיבה השתמשה בסמכויותיה אלה והתקינה את חוק העזר שבו מדובר; ולא יכולה לקום מחלוקת שהיא - המשיבה - רשאית לבחור בהטלת חיוב על דרך של "היטל" ולא באחת הדרכים האחרות המנויות בסעיף 251 בגין "תשלום אגרות או דמי השתתפות". לא בכדי עמדתי על זכות בחירה זו שעמדה למשיבה. שכן בכ"ז קיימת אבחנה בין מס, אגרה, היטל ודמי השתתפות, על הבחנה זו עמד בית הדין הגבוה לצדק בבג"צ 190/75 מנהל עזבון המנוח פייביש מושקוביץ נגד עירית בת-ים, פד"י ל, חלק ראשון, עמוד 281; שבו ציטט כבוד השופט שמגר (בתוארו אז) את דברי כבוד השופט ויתקון בת.א. 48/53 ירושלים; עירית ירושלים ואח' נגד יחיא בן יחיא פסקים מחוזיים, כרך י', עמוד 58 בעמוד 68, במקום שנאמר: "מבחינים בין שלוש אלה: מס, אגרה ותרומה Contribution כולם הם תשלומי כפייה שאדם חייב לשלם לרשות הציבורית, לגבי מס אין כל זיקה בין התשלום ובין שירות כלשהו הניתן למשלם המס האינדיווידואלי, גם אגרה אינה משתלמת תמורת שרות מסוים במשמעותה הכלכלית של המילה 'תמורה' אם כי יש כאן יחס סיבתי בין הצורך בתשלום ובין מתן השרות המבוקש. בזה נבדלים מס ואגרה מן המחיר (Price) המשתלם תמורת אספקת שרותים מסוימים שרשויות ציבוריות נוהגות לתתם לפעמים (למשל אספקת מים וכו'). המונח Contribution צמוד בגבול בין מס ומחיר. היטל מיוחד זה דומה למס בהיותו תשלום חובה, אך שונה ממנו בזה שהמשלם מקבל גמול מסוים וישיר..." בהבחנה בין היטל לדמי השתתפות הרחיב ביהמ"ש העליון את הדבר בע"א 649/71, ויטלגו נ' עירית ת"א (פורסם במבחר פסק דין של עירית ת"א. קובץ שישי, כרך ראשון, עמוד 31) שהעתק מצולם ממנו מצורף לסיכומיה של באת כוחה של המלומדת המשיבה; ושם נאמר: "היטל" - כך נראה לי אם כי הוא מצוי במעט בחוקים פיסיקליים קרוב יותר למס או לארנונה מאשר לאגרה. העיריה רשאית להטילו בקשר לדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם. אבל לא רק על אנשים הנהנים מהם כי אם על אנשים בדרך כלל, ומלבד אם החוק המסמיך קובע אחרת, רשאית היא להטילו בכל שיעור שהוא, ולהוציא את ההכנסה ממנו ככל אשר יראה לה..." בפסק דין מאוחר יותר קבע ביהמ"ש העליון בצורה פסקנית כי לעיריה סמכות על פי דין לקבוע חיוב "היטל" לענין גביית הוצאות סלילת כבישים. הדברים נאמרו ב"א 620/82 מועצת עירית הרצליה ואח' נגד רשף ואח' שהעתק מצולם ממנו צורף לסיכומיה של באת כוחה המלומדת של המשיבה, וזאת בקשר לחוק העזר שהוציאה מועצת עירית הרצליה בנושא זה. בא כוחה המלומד של המבקשת ניסה לאבחן את ההלכה בקשר להרצליה מהמקרה שלנו בזאת שסבר כי בחוק העזר של הרצליה ששימש יסוד להלכה שבע"א 620/82, נמצאת הוראה מפורשת המפנה לתוספת שבאותו החוק. מה שאין המצב כך בקשר לחוק העזר שבו אנו עוסקים ומכאן מסקנתם שאין ההלכה הנ"ל חלה על המקרה כאן. עם כל הכבוד סבורני שהאבחנה הזו רחוקה היא עד כי שאין מקום להתחשב בה. את דברַי אלה אסביר כדלהלן: בסעיף 5 של חוק העזר הנוכחי לא נקבע הסכום שיש לשלמו בעבור ההיטל. אם תתקבל הטענה וביהמ"ש יתעלם מהתוספת לא תישאר כל אפשרות לקבוע את הסכום שעל החייב לשלמו בגין הפעולות הסלילה. הסכום עצמו נקבע בתוספת שיש לקרוא את תוכנה במשולב עם הסעיף 5 של החוק ואז ניתן לקבוע את הסכום הממשי המגיע מהחייב. במילים אחרות - בסעיף 5 של החוק נקבע המודד ואילו בתוספת נקבע גובה הסכום, ורק עפ"י שתי הוראות ביחד ניתן להגיע לסכום המגיע מהחייב. ואם נעמיק חקר ניווכח כי בחוק העזר של הרצליה ההפניה אכן היתה במסגרת הסעיף 5 של החוק, לתוספת שבאותו החוק, ואילו בחוק העזר שבו עסקינן ההפניה נמצאת במסגרת התוספת. הנה כי כן קוראים אנו בסעיף 1 של התוספת את הפסקה הבאה: "1. היטל סלילת כבישים (סעיפים 5 ו6-)". עינינו הרואות: ההפניה קיימת אך בכיוון הפוך לזו שבחוק הרצליה. משום כך גם התוצאה לא יכולה להיות שונה מזו שבחוק של הרצליה. כאמור אם תתקבל הטענה. לא תישאר כל אפשרות לערוך חשבון הכספים המגיעים מהחייב ולא יתכן שלכך התכוון מתקין חוק העזר הנוכחי. לאור זה יש להחיל את כל העקרונות שנקבעו בע"א 620/82 המצוטט לעיל, על המקרה שלפנינו... 3. ומה היו העקרונות שנקבעו בערעור הנ"ל? א. יש וההיטל מנותק באופן ברור מכל זיקה לתמורה או שירות הניתן בקשר אליו ואז ההיטל כמוהו כמס. אך יש וההיטל קשור לשירות או לתמורה הניתנים מכוח אותו חוק ובעזרת המשאבים המתקבלים מגביית סכום ההיטל ואז ההיטל כמוהו כאגרה. ב. ההיטל הוא כללי והוא חל על כל ציבור בעלי "הנכסים הגובלים" בעיר; מעבר לכך הוא גם מחושב לא על פי עלותה של סלילת הרחוב הגובל ממש ברכושו של בעל הנכס. ג. ההיטל קשור קשר אמיץ בתמורה הניתנת על ידי הרשות המקומית בסלילת רחובות ומדרכות. זאת ועוד, אין בעל נכס גובל חייב בתשלום ההיטל כל עוד לא החלה בפועל עבודת הסלילה ברחוב הגובל עם הנכס. מכאן, שבמקרה שנדון בערעור הנ"ל קרוב יותר על פי מהותו ומשמעותו לאגרה או דמי השתתפות ואין זה זהה או דומה למס. ומכאן המסקנה שהיה בסמכותה של המועצה להתקין את החוק. ד. אפשר שלבעלי הנכסים הגובלים תהיה התחושה כי שעור ההיטל, והדרך על פיו הוא חושב שרירותיים ובלתי סבירים. אולם טענות אלה הן כבר במישור אחר, ואינן משנות את טיבו של ההיטל מבחינת מהותו והסמכות להטילו. טענות אלה הן נושא לביקורת מבחינת סבירותו של חוק העזר. ה. החוק שנדון בערעור הנ"ל דן בהיטל, שהוא חיוב במובן הרבה יותר רחב שיש לו אמנם זיקה למתן שירות אבל לא זיקה הדוקה ומיוחדת לקטע הרחוב הגובל. ו. ההבדל שבין דמי השתתפות לבין היטל מתבטא בכך, שאין דמי השתתפות אלא בהוצאות אשר כבר הוצאו בפועל ממש. ואילו היטל יכול לממן ההוצאות שייעשו רק לעתיד לבוא. אבל הצד השווה שבהם ששניהם לעולם באים אך לשפות את הרשות על הוצאותיה ולא להעשירה מעבר להוצאות אלה. ז. בכל מקרה לא יהיו דרישות התשלום או ההיטל גבוהות שההוצאות הריאליות ובגדר מס מוסווה שמטרתו "העשרת" קופת העיריה, מעבר להוצאותיה הממשיות. לצורך חישוב ההוצאות לשם קביעת שיעור ההיטל מביאה הרשות בחשבון הוצאות עתידיות; אך לא הוצאות אשר לא יוצאו לפועל בעתיד הנראה לעין. ח. החלוקה צריכה להיות צודקת בין כלל תושבי העיר. ואכן כל העקרונות הללו חייבים לחול מחמת הדמיון בין שני החוקים, על המקרה שלפנינו, ובזה מתבלטת חולשתן של הטענות שהועלו מטעם המבקשת, שכן כפי שעוד יובהר להלן, נתקיימו במקרה דנא כל העקרונות המפורטות לעיל, ולכן גם התוצאה חייבת להיות דומה למקרה שנדון בערעור הנ"ל, דהינו: טענותיה של המבקש חייבות דחיה. לאחר שביהמ"ש קבע שהמועצה היתה מוסמכת להטיל "היטל" לא נותר מקום לתקוף את החוק על יסוד הטענה של חוסר סמכות. מאידך גיסא - תוקפת המבקשת את החוק על יסוד הטענה של חוסר סבירות, לפי הטענה, בעל מגרש גדול ובו שטח או נפח בניה גדול הגובל בכביש צר וקטן שנסלל, יידרש לשלם כסף שאינו עומד ביחס ישיר להוצאה שהיתה לעיריה בקשר עם סלילת הקטע הגובל עם הנכס. עקרונית, צודקת באת כוחה של המשיבה, שטענה זו יכולה להיות יפה כאשר המדובר בדמי השתתפות, אך לא כאשר המדובר בהיטל כמו במקרה שלנו, וכבר ראינו כי היטל בא לממן הוצאות שייעשו גם בעתיד ובלבד שההיטל לא יעשיר הרשות מעבר להוצאות אלה. ולפי העד הוכוולד הוחוור לביהמ"ש כי התחשיב שביסודו של חוק העזר שבו עסקינן נעשה לפי "מדגם" וכי שיטת חישוב כזו מקובלת היא לקביעת הממוצע. נעשה נסיון לערער את העדות כאשר נתבקש העד להמציא לביהמ"ש אישורים ומסמכים שונים שיוכיחו מהו אורך חזית של נכס בעיר ת"א וכן תחשיב סה"כ הכבישים וסה"כ הנכסים הגובלים. אולם ביהמ"ש לא היה מוכן להרחיב את היריעה אל מעבר לגבול הנחוץ לבדיקת הטענה. תחת זאת הסתפק ביהמ"ש בדו"ח שהגיש העד שהכיל תחשיב ההוצאות לסלילת כבישים לשנים 1976, 1977, 1978, לעומת סה"כ החיוב השנתי בהיטל כבישים וסה"כ ההכנסות בפועל שגבתה העיריה בשנים אלו. עוד העיד העד הוכוולד שהוא כלכלן במקצועו, כי שעורי ההיטל כפי שנקבעו בחוק העזר נעשו על סמך נתוני המרכז הכלכלי-חברתי בשנים 1975/1974 שלפיה נסללו בשנים אלה כבישים באורך של 136 ק"מ ובשטח 130.3 אלף מ"ר, וכי הרוחב הממוצע של כבישים אלה הוא 30 מ'. קנה מידה זה לקביעת ההיטל נראה סביר, מכל מקום לא הוכח לביהמ"ש שקיים קנה מידה יעיל ממנו. כאמור חושבה העלות על יסוד הנתונים של ינואר 1975 תוך שימת לב למידגם שנעשה בשעתו. גם התאמת המחירים לתנודות המדד נשמעת סבירה ואין בה כל חריגה מהגבול המקובל. מן האמור לעיל קשה לגלות כיצד ניתן להגיע לידי המסקנה שהעיריה "התעשרה" מגביית ההיטל ואפשר לומר כי בדר"כ נשמר האיזון בין החייבים לבין הסכומים שנגבו עפ"י החוק. בית המשפט גם לא משוכנע כי שעור ההיטל היה בלתי סביר, ולכן לא ראה מקום לקבל את טענתה של המבקשת, שיש לבטל את החוק מחמת חוסר סבירות. הטענה נדחית. וכעת לשאלה העובדתית שגם אותה העלתה המבקשת והיא כלום מהווה הנכס כולו או מקצת "נכס גובל" במובן חוק העזר הנ"ל? שאלה זו מתייחסת למעשה לשתי חלקות בלבד. דהינו: החלקות 145/7093; 10/7094, ייאמר מיד כי החלה 145/7093 אכן בבחינת "נכס גובל" לכביש שבו מדובר. למסקנה זו ניתן להגיע אם אך נעיין במפה שצירפה המבקשת להודעת ההמרצה (נספח כ"ז). למסקנה דומה ניתן להגיע לאחר עיון בתכנית שהגיש העד טוגרמן - מצורפת לתצהיר החתום על ידו. משום כך לא תתקבל הטענה במידה והיא מתייחסת לחלקה 145/7093. המצב מסובך יותר בקשר עם החלקה 10/7094 שכן חלקה זו, מבחינת מיקומה, אינה גובלת עם הכביש, והיא אף נמצאת בגוש 7094, ואילו שאר החלקות נמצאות בגוש 7093. מאידך גיסא - קיים רצף גיאוגרפי בין שטחה של החלקה 10/7094 לבין שאר החלקות והיא מהווה, ביחד עם שאר החלקות חלק משטחו הכללי של בית החרושת יצהר השיך למבקשת שבגינו מתבקשת היא לשלם את ההיטל. טוענת המבקשת (עמוד 8 בסיכומים שהוגשו מטעמה) כי החלוקה לנכסים נעשית לפי רישום בפנקס בלשכת המקרקעין, וכיוון והחלקה 10 לא נמצאת בסמיכות לכביש עצמו, אין הבעלים חייבים לשלם את ההיטל בעבורה. טענה זו, בכל הכבוד, אינה מביאה בחשבון את כל הנתונים שקבע מחוקק החוק. הגדרת הביטוי "נכס" שבסעיף 1 של החוק קובעת בזו הלשון: "נכס" - כל בנין וכל קרקע, וכל חלק מבנין, כל חלק מקרקע המהווים יחידת רישום נפרדת בספר רישום המקרקעין, למעט רחוב הנמצא בתחום העיריה. כאשר אין חלוקה ליחידות נפרדות, או יש חלוקה פנימית של הנכס, מכח הסכם בין הבעלים או בהתאם לתכנית בנין ערים, יראו כל יחידה כאמור בנכס כמשמעותו בחוק עזר זה". "נכס גובל" - באותו החוק משמעותו: "כל נכס הגובל רחוב או קטע רחוב, בין אם יש גישה לנכס מאותו רחוב ובין אם אין גישה כאמור. וכולל נכס שיש גישה אליו מאותו רחוב או קטע, דרך נכס אחר או דרך מדרכה, לרבות נכס שבינו ובין אותו רחוב או קטע נמצאים תעלה, ביב, חפירה, רצועת ירק, נטיעות שדרה או כיוצא באלה. או שטח המיועד לפי תכנית שאושרה בהתאם לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, לרצועת ירק, נטיעות או שדרה". עינינו הרואות לפי הגדרות אלה אין רציפות הגיאוגרפית מעלה או מורידה על מנת שנכס ייחשב לנכס גובל", אולם ביה"מ קובע עוד בשלב זה כי הסיפא של ההגדרה "נכס", אינה תופשת ברישתה את החלקה 10 הנ"ל, שכן אין לפנינו מקרה של חלקה גדולה השייכת לבעלים אחדים אשר הסכימו ביניהם על חלוקה לחלקות קטנות יותר, כי אז כל חלקת משנה תהיה עצמאית ותיחשב ל"נכס". גם אין בנמצא תכנית בנין עיר שלפיה נחשבת החלקה 10 כחלק מחלקה גדולה יותר. משום כך לא תמצא המבקשת את הישועה ע"י ההסתמכות על ההגדרה "נכס", המצוטטת לעיל. לעומת זאת - יש מקום וטעם לבדוק את טענתה של המשיבה, האומרת קיימת גם קיימת גישה לחלקה 10 מרחוב חפץ חיים, דרך נכס אחר (הכוונה דרך החלקה 7093/246) אם תתקבל הטענה ספק בלבי אם יכולה המבקשת להשתחרר מתשלום "הנטל" השאלה עתה אם אכן זהו המצב? לביהמ"ש נראה כי מהבחינה העקרונית, לא התכוון מחוקק חוק העזר, שה"גישה" שבה מדובר בהגדרה הנ"ל, תהיה בבחינת זכות בת רישום בפנקס המקרקעין, די בגישה מוסמכת בין בעלי החלקות על מנת שהחלקה 10 תיחשב ל"נכס גובל" במובן ההגדרה הנ"ל. אם נכונה מסקנתי זו לא יהיה מנוס מלראות בחלקה 10 נכס גובל במובן הנ"ל, שכן כל החלקות נשוא הדיון מהווה למעשה, שטח רצוף של בית חרושת יצהר, ולכן סומנו הגבולות שבין החלקות הללו מבוטלים (ראה סימון הבורר בקשר לביטול במפה שצורפה לתצהירו של טוגנטמן) המצהיר טוגנטמן אמר פריט 4 מתצהירו: "הריני לציין כי חלקה 10 בגוש 7094 היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהשטח המוחזק בידי בי"ח יצהר בנחלת יצחק ועל כן יש לראות בחלקה 10 בגוש 7094 כמגרש אחד עם חלקות 246, 146, 145, 198, 281, 153 שבגוש 7093". אומנם האיחוד באורח פורמלי עדין לא בוצע בפועל, אך שאלת האיחוד אינה השאלה המכרעת במקרה זה כי אם העובדה, אם יש או אין גישה לכביש הנ"ל מהחלקה 10 בדרך החלקה 246 בגוש 7093, על שאלה הזו עונה ביה"ח בחיוב מוחלט, דהיינו - הגישה קיימת גם קיימת דרך החלקה הנ"ל. המבקשת ניסתה להתגבר על המצב העובדתי כפי שהוכח בתצהירו של הצד, וכפי שניתן להסיק אותו מהמפה שצורפה לתצהירו, ע"י העלאת הטענה, האומרת רק 1,000 מ"ר מהחלקה 7094/10 הוחכרו למבקשת אך לא החלקה 10 בשלמותה. דא-עקא טענה זו נסתרת בתצהירו של טוגנטמן באשר למצב העובדתי בשטח. עד זה גם אמר בהקשר זה כי היתר הבניה שניתן למבקשת (המבוסס על המפה - נספח א' שצורפה לתצהירו של טוגנטמן). כלל גם את החלקה 7094/20 בשלמותה. ביהמ"ש מוצא סימוכין לדבריו אלה של טוגנטמן בשטר שכירות (נספח כ"ח שצורף להודעת ההמרצה) ובו דובר על החכרת החלקה 7094/10 בשלמותה למבקשת. גם המצב העובדתי בשטח מאשר את גירסתו של העד. מעשית - מהווה כל החלקות נשוא הדיון כולל החלקה 7094/10 רצף אחד של שטח; וכולן ביחד מהוות את השטח הכללי שעליו הוקם בית החרושת של המבקשת. בהקשר זה ברצוני לציין, לשטר השכירות (נספח כ"ח) צורף חוזה חכירה מיום 8.1.53 שבו מדובר על חטיבת קרקע הנמצאת בגוש 7108 שהוחכרה ע"י העיריה למבקשת. אך הגוש הנ"ל אינו זהה - כמשתמע מהמספר של הגוש עם אף אחד מהגושים שבהם משובצות החלקות נשוא הדיון בתיק הנוכחי, דהיינו: גושים 7094, 7093. אולם שני הצדדים התייחסו לחוזה החכירה הנ"ל כאילו הוא שייך לחלקה 7094/10. אף אני אלך בעקבותיהם ולא אעורר השגות בקשר למספר הגוש המופיע בחוזה זה (7108). אם כן חוזה זה שייך לחלקה 10 הרי בסעיף 2(5) ממנו נאמר מפורשות שהמגרש כולו יהווה יחידה אחת הן לצורך הבניה והן לצורך קבלת היתר הבניה. בכך מתחזקת עוד יותר טענתה של המשיבה בנושא "הגישה" לרחוב. בהסתמכה על חוזה השכירות מיום 8.1.53 טוענת המבקשת שהיא שילמה מכוח האמור בסעיף 14(7) ממנו סך 400 ל"י לדונם על חשבון הוצאות הפיתוח המפורטות בסעיפים קטנים 2 עד 5 מסעיף זה (הכוונה לסעיף 14) ובכך מילאה את חובתה לפי סעיף 14(3) הקובע בזו הלשון: "14(3) החוכר מתחייב בזה לשלם את ההוצאות עבור סלילת כבישים וסידור מדרכות הגובלים על הנכסים, כאילו היה החוכר הבעלים של הנכסים, בין אם העובדות האמורות נעשו לפי חתימת חוזה זה או אחריה". לפי הטענה משוחררת המבקשת מתשלום "ההיטל" מפני שהיא שילמה מראש את המגיע ממנה עבור הסלילה ולא נותר מקום לתשלום נוסף בצורה "ההיטל". טענה זו אינה קלה לענות בה; וגם לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת בקשר אליה מטעם המשיבה, ולכן פתחתי את הדיון מחדש על מנת לשמוע מהצדדים טענות מפורטות יותר בנקודה זה. באת-כוחה המלומדת של המשיבה הגישה תוספת לסיכומיה בכתב (ראה הבהרות לסיכומים מיום 17.6.84 שהוגשו על ידה). עו"ד כהן שהיה צריך להופיע בישיבה מיום 8.7.84 על מנת להשמיע את דבריו. הופיע באחור ובהסכמת באת כוחה המלומדת של העיריה נשמעו דבריו שלא בנוכחותה על מנת לאפשר לה להופיע בפני שופט אחר באותו היום. ציינתי בחומר שלפני והגעתי לידי המסקנה שהסכום שבו מדובר (400 ל"י לדונם) שולם לעיריה מכוח התחייבות חוזית - להבדיל מחיוב עפ"י חוק העזר הנ"ל. וזאת הרבה שנים לפני שחוק העזר נכנס לתוקפו (נכנס לתוקף ב8.9.75-). יתירה מזו ההתחייבות החוזית הנ"ל התייחסה לחלקה 7094/10 בלבד ולא לשאר החלקות נשוא הדיון, והתשלום בשעתו היה בעבור סלילת קטע מכביש חפץ חיים בסביבות שנת 1953. לעומת זאת, מתייחסת הדרישה שבה עסקינן לסלילת קטעים חדשים ונוספים מהכבישים, חפץ חיים ועמק הברכה אשר לא נסללו בעבר. לאור עובדות אלה ברור שהסך 400 ל"י ששולם אז בעבור כל דונם, לא שולם בעבור הסלילה החדשה ולא בקשר אליה, ובודאי שלא מכוח חוק העזר שנתקבל בינתיים. יפות במקרה זה מסקנותיו של כבוד הנשיא (לשעבר) מר יצחק כהן בבקשה שנדונה לפי (בר"ע 358/82, גלמונד נגד עירית ת"א תקציר פסק דין בעריכתו של עו"ד סביר, כרך כ, עמוד 251) אשר נסיבות המקרה שנדון במסגרתה דומות מאוד למקרה שבו עסקינן. באותו המקרה שילמה המבקשת בעבור דמי השתתפות בסלילת הכביש הגובל עם המקרקעין שלה עפ"י הוראות חוק עזר שהיה בתוקף ביום התשלום. אותו הכביש הורחב והוטל על המבקשת לשלם היטל מכוח עזר חדש. כל הערכאות שדנו בבקשתה לבטל את החיוב הגיעו לידי המסקנה כי העובדה שהמבקשת שילמה בעבר דמי השתתפות בעבור סלילת אותו כביש, אינה משחררת אותה מתשלום ההיטל שחבה בו לפי חוק העזר החדש: ובקשתה לרשות ערעור נדחתה ע"י כבוד הנשיא. הלכה זו מתאימה למקרה שלפנינו, והדמיון בין העובדות מאפשר להגיע לאותה המסקנה. בהקשר זה אציין כי ההוראה החוזית שמכוחה שילמה המבקשת שלפנינו את הסכומים הנ"ל, אינה שוללת מעיריה את זכותה לגבות היטלים מכוח חוק עזר כלשהו, ואפשר גם לחייב את המשיבה בתשלום ההיטל. חרף ההסכם החוזי שבין המבקשת לבין העיריה. לאור האמור עד כה לא נותר לבקשה הנוכחית בסיס כלשהו, וביה"מ מחליט לדחותה. ביה"מ מחייב את המבקשת לשלם למשיבה את הוצאותיה בתוספת שכ"ט עו"ד סך 50 אלף שקלים, סכום אחרון זה ישא ריבית והצמדה החל מהיום עד ליום התשלום בפועל, כשהמדד הקובע הוא מדד חדש יולי 1984 כפי שיפורסם ע"י הרשות המוסמכת לעומת המדד ביום התשלום בפועל. סכום זה ישא מע"מ כחוק. נכס גובל