היטל סלילת כביש ומדרכה ירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל סלילת כביש ומדרכה ירושלים: הרקע העובדתי וטענות הצדדים 1. זו תביעה נגד 35 בעלי נכסים גובלים ברחוב נעמי שבירושלים, לתשלום היטל סלילת כביש ומדרכה ולתשלום אגרת תיעול. לצורך ההליך הזה אוחדו תיקי התביעות. לגבי שלוש תביעות נוספות שהוגשו נגד זליג ואביבה סגל (ת"א 4785/90), שלמה יפרח (ת"א 4787/90) ואברהם סימייביק (ת"א 4739/90) הוחלט לבקשת הנתבעים בשלושה תיקים האמורים, שההליכים יימשכו אחרי מתן פסק הדין בתיקים המאוחדים. מכל מקום, הגנת הנתבעים בכל התביעות זהה בעיקרה. בעלי הנכסים הגובלים שברחוב נעמי (להלן - הנתבעים) נדרשו על ידי עירית ירושלים, בהודעות שנשלחו אליהם, לשלם את ההיטל ואת האגרה האמורים. ומשלא שילמו הוגשו תביעות אלה. התביעות הוגשו בהליך של סדר דין מקוצר, ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן. 2. דרישת התובעת (להלן - העיריה) באה בעקבות החלטת מועצת עירית ירושלים, בישיבתה מיום 19.2.1989, לפי סעיף 3 לחוק העזר לירושלים (סלילת רחובות), התשל"ה1975-, להכריז על רחוב נעמי כרחוב ציבורי, ולסלול את הרחוב האמור מדרך חברון עד בית מספר 21 ברחוב נעמי (מוצג ת1/). וגם זאת: מועצת עירית ירושלים החליטה, לפי סעיף 2 לחוק עזר לירושלים (תיעול), התש"ם1980-, על התקנת תיעול ברחוב נעמי מדרך חברון עד בית מספר 21 ברחוב נעמי (ת1/). 3. עוד מזמן המנדט הבריטי על ארץ ישראל משלהי שנת 1940, היתה ברחוב נעמי רצועת אספלט סלולה. בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים, סללה העיריה את הכביש ברחוב נעמי, והכביש הפך להיות כביש ראשי המקשר לשכונת אבו-תור, שהיתה תחת שלטון הממלכה הירדנית-ההאשמית וראה עדות י' בן אור, פרוטוקול 18.7.91, עמ' 2 שו' 5-4). מוסכם על הצדדים כי עד סלילת הכביש, בשנת 1989, לא היו בצידי הכביש מדרכות וטענת העיריה, כי עובר להסדר התיעול בשנת 1989, לא היה תיעול ברחוב האמור. ואולם, לפני סלילת הרחוב בשנת 1989, הותקנו ברחוב פסי אספלט ברוחב של 4.004.5 מטר. 4. על פי החלטת מועצת העיריה (ת1/), תכננה העיריה את התוואי לכביש החדש. תוכנן המרחק הטיפוסי של הכביש לרבות המערכות של הכביש, מערכת תיעול שתוכננה מתחת לכביש, במרכזו וכן מערכות תאורה ותקשורת של "בזק". העיריה הרסה את רצועת האספלט הקיימת עד לתשתית הכביש, הכביש המתוכנן, וסללה כביש ברוחב שמעל 7.00 מטר, שבו מפרצי חניה ובצידו מדרכה של 2.002.50 מטר, זאת ועוד: העיריה ביצעה עבודות גינון ממזרח לרחוב נעמי. העבודות האמורות החלו בחודש מאי 1989, ובוצעו על ידי מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ (ת4/). 5. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה לגבי מידת הנחיצות לסלילתו מחדש של כביש ברחוב נעמי, אם בכלל היתה דרושה סלילה או סלילה מחדש. הצדדים אינם חולקים על כך שהנתבעים לא שילמו מעולם בעד סלילת הכביש בשנת 1967 על ידי העיריה. אולם לטענתם משלא נדרשו אז לשלם, אין העיריה רשאית לדרוש מהם אלא בעד הסלילה הראשונה דאז, וחיוב זה, אם בכלל קיים התישן ועבר מן העולם. בעד סלילה שניה או שיפור הכביש, אין העיריה רשאית לדרוש תשלום היטל לפי טענות הנתבעים. גם אין מחלוקת, כאמור, שלא היתה מדרכה ברחוב נעמי, וכי לא שולם בעד מדרכות ואף לא בעד תיעול, אולם, לענין זה טוענים הנתבעים, כי אין העיריה רשאית לדרוש תשלום האגרה בעד תיעול, שהרי התיעול היה כלול עד שנת 1980 בהיטל הסלילה של הכביש, ואך בשנת 1980 הופרד תשלום האגרה בעד התיעול מן ההיטל בעד סלילת הכביש. לטענת הנתבעים כיוון שהעיריה היתה רשאית לדרוש אך בעד הסלילה משנת 1967 ולא בעד זו משנת 1989, הרי נטמעת דרישתה בעד אגרת תיעול בכביש משנת 1967. באין זכות להיטל סלילה של הכביש - אין גם זכות לאגרת תיעול, כך לפי טענת הנתבעים. לפי העיריה - הכביש לא היה תקין מבחינה תחבורתית, והיווה סכנה לנוסעים בו. בכביש לא נתאפשרה תנועה דו-סיטרית בטוחה של משאיות, והתוואי לא היה מסודר בצורה סימטרית בהתאם לתכנית בנין ערים, לרבות רדיוס סיבוב הדרוש לתעבורה בכביש - היה צורך בסלילתו לפי זוויות גיאומטריות נכונות. לפי עדי העיריה, הנטיה של עירית ירושלים בשיפוץ כבישים קיימים היא להשתדל לשמור על הקיים, לשם חיסכון במשאבים. אולם, במקרה דנן, היה הכרח אחרי בדיקת המצב והתכנון - לפרק את רצועת האספלט עד היסוד ולבנותו מחדש לפי תכנון נכון. וגם זאת: התוואי של הכביש לא היה במקום הנכון מבחינת התכנית שחלה על המקום. גובה הכביש לא היה טוב מבחינה תחבורתית והשיפועים שבו לא היו אחידים. 6. עוד טוענים הנתבעים, כי מצב הכביש הורע בשל כך ששימש מעבר למשאיות ולרכב זחלי, שעסק בהכשרת "טיילת שרובר" והמסלעה שנבנתה במורד, ואלמלא האצת השימוש בכביש בדרך זו, אפשר שלא היה צורך בסלילתו מחדש כלל ועיקר. טענות נוספות בפי הנתבעים ואלו הן: א. חוק העזר שעל פיו נדרשו הנתבעים לשלם בעד סלילת כביש "אינו תקין" ויישומו גורם לחיוב בעלי נכסים גובלים בתשלום מס, וגם יוצר אפלייה לגבי בעלי נכסים במקומות אחרים בעיר. המשלמים היטל כביש ומדרכה בשעורים נמוכים. ב. סלילת הכביש והמדרכה ברחוב נעמי נעשו בניגוד או בסטיה מתכנית בנין ערים (תב"ע 1891 א') שחלה על האזור ומשום כך היא בלתי חוקית ובטלה, ואין לדרוש על פיה תשלום היטל או אגרה. העיריה טוענת כי ענין זה בא כהרחבת חזית ההגנה של הנתבעים, ולא בא זכרו בכתב ההגנה, ומשום כך, יש להתעלם ממנו. מכל מקום, הסלילה, לפי העיריה, נעשתה על פי התובע שקבעה את הגבולות והמליצה על החלוקה בתוך הגבולות האמורים. ראיות וממצאים עובדתיים 7. ראיות התביעה התבססו בעיקר על עדים אלה: ויואן בולר היתה מנהלת הפרוייקט מטעם חברת מוריה שביצעה אותו מטעם העיריה. העדה אומרת כי מצב הכביש ברחוב נעמי לפני סלילתו בשנת 1989 היה במקרה הטוב "מסעה" ברחוב של 4.004.50 מטר. זו היתה רצועת אספלט שניתן לנסוע עליה, אך מבחינה תחבורתית "זה לא היה כביש שאפשר לנסוע עליו, לא היתה מדרכה" (פרוטוקול 18.6.91, עמ' ראשון, שו' 22-20). העדה אומרת, כי עקרו את רצועת האספלט הקיימת עד לתשתית הכביש המתוכנן, ואז הוקמה מערכת תיעול חדשה, שלא היתה קיימת. הוחלפה מערכת התאורה במערכת תת-קרקעית ודאגו "לחציות" הדרושות למערכות "בזק". לדעת העדה העבודות בטיילת שרובר לא הרסו את רחוב נעמי, וגם אם בעבודות המסלעה עבדו טרקטורים, אך בכך לא היו נזקים לרחוב נעמי. לעומת זאת, אומרת העדה, כי מצבו של הכביש מקודם היווה סכנת נפשות כשנסעו משאיות מאזור אבו-תור (שם, עמ' 1, שו' 22-20; עמ' 2, שו' 8-6 וראה גם עמ' 3, שו' 6-4). התכנון והביצוע נעשו על פי התכניות (ח2/, ח3/) המתארים מפה מצבית של הכביש ואת התכנון החדש שלו. הסלילה החלה במרחק 10 מטר מהקו הדרומי של הצומת שהוא המפגש בין דרך חברון לרחוב נעמי. ישראל סובול תכנן את הכביש עבור אגף הדרכים של העיריה והוא מהנדס זה 25 שנה. גם העד סובול אומר, כי הכביש היה רצועת אספלט ברוחב ממוצע של 5.00 מטר, התוואי לא היה טוב לפי הגדרות תחבורתיות, אינו מסודר בצורה סיטרית לתב"ע, שיפועים בלתי נכונים לאורכו ולצדדיו, ולא ניתן היה אך לשפץ את החומר במקומות שאינם טובים, אלא היה צורך בתכנון מחדש (שם, עמ' 3, שו' 30-22). הכביש הקודם נעשה בלי תכנון מראש ולפי נתוני המקום (עמ' 4, שו' 24-23). העד גם אומר לעניין הביצוע לפי ביצוע התכניות, כדלקמן: "על רקע המפה העלינו את הגבולות של תכניות בנין ערים, ברוב המקרים הגענו לגבולות האלה המסומנים כקוי תכנון... זה מגדיר את הגבולות של דרך... היתה לנו אפשרות לעשות כביש של 9.00 מטר, עשינו בפועל כביש של 7.00 מטר עם הרחבה של 2.00 מטר לחניה במקומות מסויימים. יש לפעמים משחק, יש כביש של 7.50 מטר בסיבוב. המדרכות נעות בין - תיאורטית היו צריכות להיות 2.002.50, מעשית יש מטר וחצי לרוב הוא 2.002.50 מטר (עמ' 4, שו' 12-5). המהנדס סובול סבור גם הוא כמו המהנדסת בולר, כי הכביש הישן היה יכול לשאת משאיות כבדות אך יכול שהיה מתפרק יותר מוקדם, כי לא היה מאים לתקנים (עמ' 5, שו' 8-6). אשר לתב"ע, הרי היא קובעת את הגבולות וממליצה על חלוקה מתוך הגבולות, לפי הצורך ממליץ העד על שינוי בתב"ע ובמקרה דנן לא המליץ על כל שינוי בתב"ע מכל מקום רוחב הכביש החדש הוא 7 או 9 מטר יש מקומות שיש בהם מפרצי חניה ואילו הכביש ל"מסעה" הוא 7 מטר (עמ' 6, שו' 8-4). קלוד ללום המהנדס שפיקח על ביצוע העבודות ברחוב נעמי, גם הוא אומר כי לפני ביצוע הסלילה של הכביש בשנת 1989, היתה רצועת אספלט צרה ברחוב של כ4- מטר (עמ' 8 שו' 21-20). בוצע חריש של הכביש, הונמכה התשתית ובוצעה סלילה של שני הנתיבים ברוחב של 3.50 מטר בכל נתיב ובמקומות מסויימים גם חניה לאור ברוחב של 2.002.50 מטר (עמ' 9, שו' 7-6). העד גם פיקח על בניית המסלעה שבמדרון ובנייתה נעשתה על ידי טרקטורים ומשאיות כבדות שהובילו את החומר. משאיות אלה נסעו גם דרך רחוב נעמי, אולם, הטרקטורים נשארו ביער השלום, אך לא באזור רחוב נעמי (שם, עמ' 9, שו' 16-14). לפי עדותו של המהנדס קלוד ללום, הקבלן שביצע את העבודות בראשי ביצען לפי התכנון. מ' סיוביץ ערך את החישובים של היטל סלילת הכביש ואת החישובים של אגרת התיעול (ת5/, ת6/, ת8/). בעלי הנכסים המפורטים בת5/ ברחוב צרויה 2 וברחוב נעמי 5), חוייבו אך באגרת תיעול, בשל כך שחוייבו בעבר בעד סלילת מדרכה ברחוב צרויה, וכיוון שבהזדמנות זו לא נסלל כביש ברחוב צרויה (שם, עמ' 10, שו' 6-4). המהנדס סיוביץ אומר בעדותו, כי לפני החלטת מועצת העיריה, בשנת 1989, על הכרזת רחוב נעמי כרחוב ציבורי, לא היתה הכרזה קודמת, כאמור (שם, שו' 13-12). ומה לגבי גביית כספים מקבלן או ממי שמקבל היתר לבניה? על כך אומר העד, כי "אם העיריה גבתה היטלים על סלילת כביש ומדרכה מקבלן ומכל מיני סיבות העיריה לא סללה הכביש", נראה לעד שיש להחזיר. מכל מקום, ידוע לו על החזרת ערבות בנקאית, אך על החזר אחר - אין ידוע לו (שם, עמ' 10, שו' 23-20). החישובים שעורך העד הם לפי חוק העזר, ואין זה מענייננו מה היא עלות בפועל (עמ' 11, שו' 2). גדליהו שפרך הוא מנהל מערכת הגביה והשומה בעיריה. מבדיקות ורישומים שעשה, לא מצא ששולם כל תשלום קודם בגין סלילת רחוב נעמי מקודם (עמ' 12, שו' 12-11). חלק מבעלי הנכסים הגובלים שילמו לפי הדרישה (ת9/), גם עבור תיעול ברחוב נעמי ועבור מדרכות - לא שולם בעבר לפי בדיקת העד. מר שפרך אומר, כי אכן, העיריה מקבלת ערבויות בנקאיות ותשלומים בעד סלילה זמנית של מדרכות או כדי להבטיח סלילת מדרכה במקום זו שנהרסה עקב העבודות במקום, וגם זאת: אם נגבו כספים ולא בוצעו העבודות על ידי העיריה - מוחזרים הכספים (עמ' 12, שו' 27-24). על כל פנים, העיריה גובה היטל סלילה של כביש או מדרכה, אחרי הכרזת העיריה את הרחוב כרחוב ציבורי. יצחק מונסה הוא רכז גביות בגזברות העיריה, ומנהל מדור הוצאות פיתוח. העד אומר, כי הדרישות להיטל סלילת כביש ומדרכה ברחוב נעמי יצאו ביום 25.7.89, החלוקה נעשתה לפי שטח רצפת הדירה והחלק היחסי של כל דירת מגורים. במקרה אחר, מחושב לפי נפח, ברחוב נעמי הסדירו כ47%- מבעלי הנכסים הגובלים את תשלומיהם לפי הדרישות האמורות. 8. מטעם ההגנה העידו העדים הבאים: יוסף בן אור העיד כי רחוב נעמי היה סלול עוד מזמן המנדט הבריטי כפי שגם עולה מתצלום אוויר (נ3/) שהוגש באמצעותו. העד מתגורר בבית שברחוב זה למן שנת 1950 והוא מעיד, כי אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1967 סללה העיריה את הכביש ועשתה אותו לכביש ראשי כדי שהתנועה הרבה מדרך חברון לאבו-תור תתנקז דרך רחוב נעמי (פרוטוקול 18.7.91, עמ' 2, שו' 5-3). העד אומר, כי לא היתה מדרכה ולא היה תיעול ברחוב נעמי, הגם שהיתה מערכת ביוב, העד אומר, כי בשנת 1984 הוא עצמו שילם תשלומים שדרשה העיריה לצורך העברת רישום הבעלות של דירתו, במירשם המקרקעין. אולם לדבריו, הוא לא שילם בעד סלילת כביש לעירית ירושלים (עמ' 2, שו' 30). עמדתו של העד מתמצה בדברים אלה: "אינני חולק על דעתם לסלול, אני רק טוען שאני ושכנַי יכולנו להסתפק במומחיות של עירית ירושלים בזמן המנדט שסללה כביש חדש וטוב לפי הנורמה, ואנו לא חייבים לשלם כל פעם מחדש כשהנורמה של העיריה משתנה, ניתן לצפות את הכביש, תבואו תעשו מחר, נודה לכם, אבל אנו צריכים לשלם לפי החוק" (שם, עמ' 3 שו' 10-8). אורה למפרט דרה ברחוב נעמי 3 בבנין פינתי, בפינת דרך חברון-נעמי. לפי עדותה נהרס משטח האספלט שהיה ברחוב, וכי החלו את סלילת כביש נעמי מן הצומת והסלילה הגיעה עד לביתה כשחלק מן הקטע נבנה מול ביתה כעולה מן התמונות (נ6/). רוני הירשנזון מתגורר ברחוב נעמי 19 משנת 1982, לפי עדותו הוא ביקר בשנת 1979 ברחוב והוא הגיש 3 תמונות (נ7/) המתארות גם הן קיומו של כביש במקום (עמ' 4, שו' 14-12). העד מודה שבוצעו ברחוב עבודות של סלילת כביש, מדרכה ותיעול, אך אין הוא זוכר מה היה רוחב הכביש מקודם אולי 6 מטר (שם, שו' 26). העד אומר, כי הוא לא שילם "אף פעם עבור סלילת הכביש, וזו הפעם הראשונה שנדרשת לשלם" (שם, שו' 28). 9. על פי הראיות שהובאו במשפט זה, עולה בבירור כי ברחוב נעמי היתה רצועת אספלט סלולה ברוחב של 4.005.00 מטר, בלא מדרכה ובלא מתקני תיעול. עוד מזמן המנדט הבריטי היתה ברחוב נעמי רצועת אספלט בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, סללה עירית ירושלים את הכביש ברחוב נעמי שהפך לרחוב מקשר בין דרך חברון לבין הכפר הערבי אבו-תור. בעד הסלילה של הכביש בשנת 1967, מעולם לא שילמו הנתבעים היטל סלילה. הנתבעים גם לא שילמו מעולם בעד מדרכה או בעד אגרת תיעול. לא הוכח כי הסלילה בשנת 1967 היתה סלילה מחדש של הכביש, וכל שעלה מן הראיות שאפשר שזו היתה הנחה של רצועות אספלט, בלא כל שינוי של תוואי ובלא שיפורים הנדסיים או גאומטריים של תוואי הכביש. מקובלת עלי עמדת התובעת והעדים מטעמה, כעדויות מהימנות מאנשי מקצוע שעדותם לא נסתרה כלל ועיקר על ידי עדי ההגנה, כי הכביש ערב סלילתו בשנת 1989, לא היה תקין מבחינת תחבורתית ומעבר משאיות אף היווה סיכון, ולא איפשר תנועה דו-סיטרית. וגם זאת: הכביש לא התאים לתקנים ולא לתב"ע, והיה צורך בתכנון תוואי אחר והסדרת המפלס, הזוויות, והפיכתו לכביש תקין מבחינה הנדסית-גאומטרית ומתאים לתנאי התעבורה דהיום. כשקיימת התנגשות בין צורכי התחבורה והתעבורה באזור מסויים ואף ברחוב פלוני לבין שאיפתם של תושבי האזור והרחוב לשמור על שקט ושלווה ומניעת נפח תחבורה שיגרום להם מטרד ולעיתים סיכון - אין מנוס מהעדפת הצרכים התחבורתיים, בכלל, ובאותו אזור בפרט. האזור שבו נמצא רחוב נעמי עבר "מהפך" תחבורתי עקב הטיילת שהפכה את האזור לאתר תיירותי מובהק. גם התנועה המתנקזת מדרך חברון עשתה את רחוב נעמי לעורק תחבורתי. מכאן הצורך בשיפורים ההנדסיים של התוואי ומכאן גם החיוניות בסלילתו מחדש של הכביש, שתשתיתו כפי שטוענים הנתבעים, היא בזמן המנדט. גם אם טענת הנתבעים, כפי שבאה מפיו של עו"ד בן אור, ניתן לסמוך על בעלי המקצוע המנדטוריים שעשו עבודה טובה, כבודה במקומה, הרי שבצרכים התחבורתיים ובתקנים ההנדסיים של כבישים זה יותר מ50- שנה חלו תמורות רבות ושיפורים והתקדמות לאין שעור. אין מקום והצדקה להקפיא את המצב כפי שהיה. הצרכים האורבניים, ובכללם הצרכים התחבורתיים והתעבורתיים, תובעים שינויים רבים, ופעמים תוך פגיעה בשלוותם של תושבי רחוב זה או אחר בירושלים, שעד לזמן נתון היו רחוקים מפגעי בתחבורה, חרף יתרונותיה. אין לומר, בשום פנים ואופן כי הכביש כפי שהיה על בסיס התשתית המנדטורית הוא טוב גם לימינו אלה או אולי לעשור הקרוב. משום כך מקובלת עלי עמדת העיריה, שבאה מפי עדיה, שהיה צורך בתכנון מחדש ובסלילה מחדש של הכביש, תוך החלפה או הוספה של מערכות תאורה, תיעול, תקשורת וכן סלילת מדרכות, שלא היו מקודם, ולרבות הוספת מפרצי חניה לרכב של דיירי הבתים הגובלים. אני מעדיף איפוא, את עמדת התובעת כי היה צורך לסלול מחדש את הכביש, ולא רק משום שהאספלט לא היה טוב במקומות מסויימים אלא בשל התוואי והמבנה ההנדסי-גיאומטרי של הכביש. מקובלות עלי עדויות התביעה כמהימנות, שנסלל כביש של 7.00 מטר ובקטעים מסוימים אף הוספו שטחי חניה אף מעבר ל7.00- מטר "מסעה" של הכביש, כן מקובל עלי כי נסללו מדרכות ברוחב של 2.002.50 מטר, וכי נעשה תיעול מתחת לכביש. עבודות אלה בוצעו החל בחודש מאי 1989 אחרי שעירית ירושלים, הכריזה על הרחוב כרחוב ציבורי, ואני קובע, על פי הראיות, כי סלילת הכביש ברחוב נעמי, לא היתה תוצאה של ביצוע העבודות בטיילת שרובר, וכי הכביש ברחוב נעמי לא ניזק עקב עבודות אלה או התקנת המסלעה כך שהיה צורך בשל כך לסלול אותו מחדש. סלילת הכביש כפי שתוכנן ובוצע בשנת 1989, היתה צריכה לעניין בלא קשר לעבודות בטיילת שרובר. 10. מועצת העיריה הכריזה על רחוב נעמי כעל רחוב ציבורי לפי סעיף 3 לחוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), התשל"ה1975- (ת1/), בישיבתה מיום 19.2.1989 לא הוכח כי היה הכרזה קודמת של רחוב נעמי כרחוב ציבורי. הכרזה כאמור צריך שתבוא בפני עצמה לפי סעיף 3 לחוק העזר האמור, ואין ללמוד אותה. בעקיפין, מאישור תב"ע בענין הרחבת הכביש כפי שב"כ הנתבעים עו"ד צבי שילה המלומד, מבקשני לקבוע, על בסיס אישור תכנית 1891 א' שעיקרה הרחבת רחוב נעמי והדרך הנפגשת עמו בילקוט הפרסומים 2313, תשל"ז, עמ' 1193, שהיא שינוי לתכנית המתאר לירושלים מס' 62. על כך ארחיב במסקנות המשפטיות. מסקנות 11. תקפותו של חוק העזר א. חוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), תשל"ה1975-, הותקן ביום 6.2.75 (ק"ת 3289, התשל"ה, עמ' 812), על ידי מועצת עירית ירושלים, על פי סעיף 250 לפקודת העיריות. לפי סעיף 3 לחוק העזר האמור, רשאית מועצת העיריה כדלקמן: "...להכריז על כל רחוב כרחוב ציבורי ולהקצות רחוב או חלק ממנו לכביש וכן להקצות את כולו או חלק ממנו למדרכה. משעשתה כן, רשאית היא להחליט על סלילת הרחוב בהתאם לחוק עזר זה". סעיף 4 לחוק העזר קובע, כי משהחליטה מועצת העיריה על סלילת רחוב, יוּדע לבעלי הנכסים החייבים בתשלום היטל או תפורסם הודעה על כך לפחות בשני עיתונים יומיים. מי שחב בהיטל הוא מי שהיה בעל נכס גובל בעת תחילת הסלילה, והחיוב - בהתאם לשטח הקרקע, שטח הבנין או שטח הדירה ונפח הבניה המותרת לפי תב"ע בעת תחילת הסלילה (סעיף 5). סעיף 7(א) קובע, כי בעל נכס שנמסרה לגביו הודעה לפי סעיף 4 ישלם לעיריה היטל, בשעורים שנקבעו בתוספת. "נכס גובל" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק העזר, הוא בין היתר, כל נכס הגובל רחוב או קטע ממנו - בין שיש גישה לנכס מאותו רחוב ובין שאין גישה אליו. התוספת משנת 1975 בדבר שעור ההיטל של סלילת כביש ומדרכה תוקנה פעמים מספר (ק"ת התש"ם, עמ' 72; ק"ת התשמ"א, עמ' 1225; ק"ת התשמ"ה, עמ' 341; ק"ת תשמ"ו, עמ' 106). בשנת התשמ"ז1987- שונה חוק העזר בדבר סלילת רחובות (ק"ת התשמ"ז, עמ' 404) לענין בניה חדשה (סעיף 5), הקדמת מועד התשלום בהעברת נכס (סעיף 7) וכן תוקן סעיף 8 לענין היטל בשל קרקע ובשל בניה שאחרי הסלילה הוסף על הקרקע בנין או הוספה בניה לזו שהיתה קיימת בתחילת הסלילה. וגם זאת, נקבעה הצמדה למדד של שעורי ההיטל לפי חוק עזר לירושלים (הצמדה למדד), התשמ"ד1984- (ק"ת התשמ"ד, עמ' 254), שתוקן בק"ת התשמ"ז, עמ' 190. ב. ב"כ הנתבעים תוקף את החוקיות של השיטה שלפיה קבעה עירית ירושלים את ההיטל. לדעת ב"כ הנתבעים יש להעדיף את השיטה שלפיה חישוב ההיטל יהיה לפי כלל עלות הסלילה של רחובות בעיר ובהתאם לכך לקבוע את שעור ההיטל, לעומת השיטה הירושלמית שהעלות אינה רלוונטית (עדות המהנדס סיוביץ, עמ' 11, שו' 4-2). מכל מקום השיטה הירושלמית לפי טענת ב"כ הנתבעים אינה מתחשבת בהוצאות הממשיות ומשום כך רואה עו"ד שילה המלומד, במעשה החקיקה של העיריה משום השתת מס שאינו בסמכות מועצת העיריה. ב"כ הנתבעים מעדיף את השיטה שנהגה עירית הרצליה כפי שהוסברה בע"א 620/82 (מועצת עירית הרצליה ואח' נגד רשף ואח', פ"ד לז(4) עמ' 57 בעמ' 62). וגם זאת: לפי הנתבעים גם העלות צריך שתיקבע לפי כלל הרחובות בעיר, ומועד החיוב יהיה בתחילת סלילתו של הרחוב (ע"א 620/82 הנ"ל, בעמ' 65). ג. עירית ירושלים קבעה את שעורי ההיטל על בסיס חישובים ממוצעים לביצוע עבודות סלילה ותיעול בכל חלקי ירושלים, הוברר מעדותו של העד סיוביץ, כי עלות הסלילה בפועל של הכביש ברחוב נעמי אינם קובעים, הלכה למעשה, את שיעור ההיטל. ההיטל נקבע לפי השיעורים שנקבעו בתוספת ואלה נקבעים לפי העלות הממוצעת המתייחסת לביצוע עבודות סלילה ותיעול בכל חלקי ירושלים. השאלה היא האם יש בכך כדי לקבוע שמועצת העיריה חרגה מסמכותה או שחוק העזר או התוספת שעל פיו הם בלתי סבירים. לענין הפרשנות הנאותה שיש ליתן לסעיפים 250 ו251- לפקודת העיריות ולחוק העזר האמור, לכך התייחס כבוד השופט דב לוין בע"א 620/82 הנ"ל. כשם שהמחלוקת בענין שבע"א 620/82 הנ"ל היתה לגבי השיטה של קביעת שיעור ההיטל, כך גם כאן - זו המחלוקת, לענין הסמכות של מועצת העיריה לקבוע דמי השתתפות בהוצאות שהוצאו בפועל או אלה שיוצאו בעתיד לגבי סלילת רחוב או מדרכה - אין צריכה להיות כל מחלוקת. מועצת העיריה מוסמכת להתקין חוק עזר "כדי לאפשר לעיריה ביצוע סלילת רחובות ומדרכות ולחייב בעלי 'נכסים גובלים' לשאת בעול זה" (שם, עמ' 62). ועוד אומר כב' השופט לוין בע"א 620/82: "...ברור כמו כן, כי מכוח סעיף 251 רשאית המועצה, למען קידום המטרה האמורה, לקבוע הוראות בדבר: 'תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות' (שם, עמ' 62 מול האות א). וגם זאת: אמת הדבר שהמושגים "מס" "היטל" או "אגרה" אינם חד משמעיים (בג"צ 191/75 פ"ד ל(1), 281) ולכך נזקק כבוד השופט לוין בפסק דינו בע"א 620/82 הנ"ל. אולם, גם הוא סבור כי המושג "היטל" קרוב הוא "למס" מאשר ל"אגרה" אולם אין לשייכו באופן מוחלט לכאן או לכאן, וכל מקרה ראוי שייבחן על פי הוראותיו הכלליות של החוק המיוחד, שעל פיו מוטל ההיטל (שם, עמ' 62, מול א). אפשר שבעלי נכסים גובלים לרחוב שנסלל, יהיו סבורים "שההיטל שהושת עליהם הוא מופרז, כי הוא עולה על התמורה שזכו בה, ואין הוא בא לסברתם, לכסות את הוצאותיה של הרשות המקומית במתן השירות, אלא נועדו להעשיר את משאביה בדרך" (שם, עמ' 62, מול ה'). בעניננו, לפי הנתבעים, תחושתם היא כי שיעור ההיטל והדרך שלפיה חושב שרירותיים ובלתי סבירים, וגם זאת טענה לגטימית שתוקפת את דרך החישוב. אולם, בשני המקרים אין זה משנה את טיבו של ההיטל וסמכות העיריה להתקינו. לדעתי בדין הותקן חוק עזר וסבורני כי גם הדרך שקבעה עירית ירושלים כבסיס לחישוב ההיטל, הגם שיש בה שוני מסוים מן הדרך שקבעה עיריה אחרת - היא סבירה ואין לפסול אותה. עירית ירושלים קובעת את שיעור ההיטל. במועד שהיא קובעת על פי ממוצע של עבודות סלילה של רחובות ומדרכות בעיר. גם לא הוכח כי ההיטל נקבע על בסיס חישובים סתמיים ושלא על חישובים של "אנשי מקצוע" כפי שטוען ב"כ הנתבעים. בענין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ התובעת ואני קובע, כי אין בסיס לטענה שיש לחשב את ההיטל לפי עלות הסלילה בכלל רחובות ירושלים במועד הסלילה דווקא. השיטה שלפיה נקבע ההיטל בתוספת שמשתנה מדי פעם בפעם, על בסיס חישוב של ממוצע עלות הסלילה של רחובות בעיר - היא שיטה סבירה ונכונה. 12. חיוב בהיטל הסלילה א. משקבעתי על פי הראיות כי היה צורך וחיוניות בסלילת הכביש, וכי הכביש שנסלל מחדש בשנת 1989 אינו אך "תיקון קוסמטי" וכן משקבעתי כי הכביש החדש נסלל ברוחב של 7.00 מטר ויותר. מדרכה ברוחב של 2.002.50 מטר במקום רצועת אספלט שרוחבה היה בין 4.00 ל5.00- מטר, הרי, שהמסקנה שצריכה להישמע מכך היא, כי החוב בהיטל כדין. בענין זה מקובלות עלי עדויות עדי התביעה, המהנדסים בולר, סובול וללום שהעידו במפורש על רוחב הכביש שנסלל על פי התוכניות (ת2/ ו-ת3/), שלפי הסימון בהם עולה בבירור, כי מדובר ברוחב שצויין, כאשר במקומות מסויימים הוקצו מקומות למפרצי חניה מעבר ל7.00- מטר כביש (מסעה). אין צורך לדעתי להזקק למדידה על ידי מודד מוסמך כשמדובר בסלילת כביש על פי תכנית מאושרת, ואין מחלוקת כי מדובר בתכנית מאושרת על פי היתר שניתן לעיריה (נ3/) והמחלוקת היא, אם ההיתר הזה ניתן כדין בכך אדון בנפרד. ב. עבודות סלילה קודמת שהסלילה החדשה באה להחליפה, גם אם נעשתה באישור העיריה ובפיקוחה אין בה כדי לגרוע מסמכות העיריה להשתמש בכוחותיה לפי חוק העזר בדבר סלילת כבישים, ולהכריז על רחוב שלא הוכרז מקודם כרחוב ציבורי ולבצע את עבודות הסלילה על פי חוק העזר (ראה ע"א 168/64 פ"ד יח(4), עמ' 573). הגדרת המונח סלילת רחוב שבחוק העזר, חובקת לדעתי גם את הסלילה מחדש של כביש (Reconstruction), כך גם נקבע בע.א. 168/64 הנ"ל. פסיקה זו היא בע.א. 563/61 (אצלן נגד עירית ת"א, פ"ד ט"ז, עמ' 1355, וראה גם: ת.א. (י-ם) 121/53 עירית ירושלים נגד מחבר פס"ד י', עמ' 103). בע.א. 168/64 הנ"ל חוייבו המערערים בהוצאות סלילה של אחד הרחובות שנסלל על ידי העיריה. כשרחוב נסלל עוד בשנת 1934 על ידי בעלי הנכסים הגובלים דאז בפיקוח העיריה. בשנת 1957 היה צורך לסלול כביש מחדש ובית המשפט העליון קבע, כי המונח סלילת רחוב בחוק זה כולל גם סלילתו מחדש (ראה וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, מהדורה ראשונה, עמ' 195). לא מן הנמנע, שיהיו מקרים שבהם תבוא סלילה מחדש של כביש שכבר נסלל בעבר. השופט וינוגרד מתאר בספרו הנ"ל (עמ' 105-103) מקרה שבא תכנון מאוחר יותר הדורש מפלס גבוה יותר, או התאמת הכביש לתנאי התעבורה שהתפתחו אחרי סלילתו של הכביש לראשונה או בעבר. סלילה מחדש של הכביש על פי התכנון מחדש או לפי הצורך שנתהווה, היא סלילה שעליה חלק חוק העזר וממילא חל החיוב בהיטל (ראה גם ע.א. (ת"א) 483/56 באומגרט נגד המועצה המקומית רמת השרון בספרו של השוט וינוגרד, שם, עמ' 103). גם בעניננו נסלל הכביש בתקופת המנדט הבריטי, כוסה ברצועת אספלט בשנת 1967, עקב הצורך שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים בלא שהכביש הוכרז כרחוב ציבורי ובלא דרישות מבעלי נכסים גובלים לשלם עבור הסלילה האמורה. הנה, כי כן בא הצורך לפי התנאים התעבורתיים בשנת 1989 והתפתחות האיזור, שהכתיבו את הסלילה מחדש וזו נעשתה אחרי שהוכרז הרחוב כרחוב ציבורי. בגין סלילה זו לדעתי, חייבים הנתבעים בתשלום בעד סלילה כאשר מעולם לא שילמו עבור סלילה - לא בעד הכביש ולא בעד מדרכה שלא היתה בצידי הכביש לפני 1989. ג. התשלום של ההיטל לסלילת כביש ומדרכה על פי סעיף 9 לחוק העזר, ולעניננו כשרוחב הכביש יותר מ5- מטר - 40% מההיטל, היה עליו לשלם לולא הכביש היה סלול. ההיטל ישולם תוך 30 יום. מקובלת עלי עמדת התובעת כי בכביש הארי בוצעה אך הרחבת הכביש, על ידי העיריה ומשום כך בעלי נכסים גובלים ברחוב הארי נדרשו לשלם אך 40% מהיטל הסלילה של הכביש. מקובלת עלי גם עמדת העיריה, כי לא היה במקרה הזה אי שוויון או אפליה בגין קביעת מקדמי היטל שונים לנכסים ברחובות שונים. אי השוויון בסכומים נובע מכך שהנתבעים נדרשו לשלם בעד סלילת כביש ואילו ברחוב הארי בעד הרחבתו. 13. חיוב באגרת תיעול א. לפי חוק העזר לירושלים (תיעול), התש"מ1980-, רשאית מועצת העיריה להחליט על התקנת תיעול, ומשהחליטה כן, יודיע ראש העיריה בכתב על ההחלטה לבעלי הנכסים הגובלים. בעל הנכס חייב לשלם את האגרה שנקבעה. "התקנת תיעול" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק העזר, כוללת גם בנייה חדשה ושינויים של מתקני התיעול. מכאן, שאין נפקא מינה ששולם בעד תיעול שהיה בעבר והתיעול החדש בא לתקנו עקב צרכים של תיקונים. ב. לפי הראיות שהובאו במשפט זה, לא הותקן תיעול ברחוב צרויה אך התיעול שנעשה ברחוב נעמי משרת את הבניינים מס' 5 ו7- ברחוב נעמי שחזיתם נמצאת ברחוב צרויה. לפיכך מקובלים עלי עמדת התובעת וטענותיה, כי יש לחייב את בעלי הנכסים שברחוב נעמי 5 ו7- באגרת תיעול, כמו יתר בעלי הנכסים הגובלים ברחוב נעמי שמעולם לא שילמו אגרת תיעול. 14. חישוב מחדש לגבי הנכס שברחוב נעמי 1 בסיכומי התובעת (סעיף 34, עמ' 8) נקבע חישוב חדש של אגרת תיעול לגבי בית ספר מספר 1 ברחוב נעמי (חלקה 49 בגוש 30018), וזאת גם לנוכח העדויות שהובאו במשפט זה. מבדיקות שערכו מהנדסי התובעת התברר, כי התובעת סללה מדרכה באורך 9 מטר וכביש באורך 19 מטר מול החלקה האמורה, כשאורך חזית הבית הוא 39 מטר (כך בסיכומי התובעת, עמ' 8). אכן על כך לא הובאו ראיות ואינני רואה לקבוע ממצא עובדתי בעניין זה. אולם התובעת חוזרת בהמשך תביעתה ואינני רואה שלא להתיר לה זאת. משום כך מעמידה התובעת את שיעור היטל הסלילה על 10,982.50 ש"ח במקום 26,212.50 ש"ח לגבי סלילת כביש ומדרכה ואגרת התיעול על 5,264 ש"ח עומדת בעינה. לפיכך יהיה החיוב בסך 16,246.80 ש"ח לגבי היטל הסלילה ואגרת התיעול. החיוב האמור הוא 51.62% מן החיוב המקורי לפי התביעה. 15. סלילת הכביש לפי ת.ב.ע. א. ב"כ הנתבע הרחיב והתרכז בסיכומיו בסוגיה של בטלות חוקיות הסלילה של הכביש מחמת סטיה מתנאי ת.ב.ע. או היתר הבניה שניתן על פי הת.ב.ע., אם בכלל. ב"כ הנתבעים מסתמך על עדותו של המהנדס סובול. שהוא המתכנן והמהנדס האחראי לתכניות הסלילה והתיעול (ת/2ות3/), ומבקש ללמוד מעדות זו כי הסלילה בפועל נעשתה בסטיה של כמטר וחצי מהתוואי שאושר בתכנית. משום כך, אליבא דב"כ הנתבעים, הסלילה נעשתה שלא כדין וממילא אין התובעת יכולה לדרוש תשלום היטל או אגרות בגין סלילה שלא כדין. ב. בעדותו, אומר המנדס סובול, כהאי לישנא: "רצינו לשפר את הכביש ולהרחיב אותו ולבנות במקומו הנכון. אני בונה את הרדיוסים ואני סוטה מטר וחצי מהתוואי הקודם. עם מטר וחצי עשיתי רדיוס יותר טוב, אפשרתי שיפוע צידי, ואפשרתי שאם מישהו יש לו מגרש ורוצה לבנות ולא יכול, על ידי זה שזזתי מטר וחצי שיפרתי את כל הבית. בעית הגובה זו היתה הבעיה המרכזית, הכביש לא היה במקום הנכון" (עדות סובול 18.6.91, עמ' 6, שו' 26-23). לדעתי אין ללמוד מדברים אלה שהיתה סטייה מן התכנית המאושרת. כל שאמר העד סובול הוא שנעשה שיפור בסלילה החדשה לעומת התוואי הקודם, כפי שתיאר בעדותו. אולם, העד לא אמר, כי היתה סטיה מהתכנית המאושרת. איפכא מסתברא, בעדותו אומר העד, כי ת.ב.ע. מגדירה את רוחב, כלל הכביש, כולל מדרכות וקו הדרך כולל כל מה שיהיה בדרך אפילו שהחליטו על קו גינון" (שם, עמ' 4, שו' 8). העד אף מוסיף, כי אם שינוי מסוים בתוואי מחייב שינוי ת.ב.ע. הוא יבקש שינוי כשיש סטיה. במקרה דנן לא ביקש ולא היה צורך בכך. מתוך הראיות שהובאו עולה בבירור, כי המסעה בכביש נסללה ברוחב של 7.00 מטר וכי במקומות מסוימים שהוקצו מקומות חניה היה רוחב הכביש 9.00 מטר. ללמדך, כי בשום מקרה לא חרג הרוחב הכולל של הסלילה מ9.00- מטר. לא הובאה בפני ראיה שבענין זה היתה סטיה מת.ב.ע. או מהיתר הבניה שניתן. וזאת ואף זאת: הוגשו תכניות הסלילה (ת2/ ו-ת3/) שבהן סומן התוואי ורצועת האספלט הקודמים עם התכנון החדש. חרף התנגדות ב"כ התובעת הוגשו התכניות (תב"ע 1891 בתב"ע 1891א') בצירוף לסיכומי הנתבעים, וגם מהן לא יכולתי ללמוד כל סטיה ממה שבוצע ולא הובאו ראיות שישכנעו אתי כי היתה סטיה כאמור, שאפשר שתפסול את הסלילה כולה, בבחינת בניה בלתי חוקית בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965. לא הובא כל עד במסגרת הראיות שלפי מומחיותו היה מראה לבית משפט, כי אכן הסלילה נעשתה בניגוד לתב"ע או לתכנית ההיתר. מכל מקום כפי שגם קבעתי, אין בדבריו של העד סובול כדי להצביע בבירור על סטיה מהתכנית, ואינני מוכן לקבוע על פיהם ממצא שאכן היתה סטיה כפי שב"כ הנתבעים מבקשני לקבוע. ג. התובעת טוענת בסיכומיה וכך גם בתגובות (המרצות 5619/91 ו5971/91-) ב"כ הצדדים הרחיבו מעל ומעבר לדרוש ולענין גבי השאלה הרחיבו הנתבעים את חזית הגנתם, הגם שלא בא זכר לענין התכניות בכתבי ההגנה; כך טוען ב"כ התובעת. לענין זה אומר ב"כ הנתבעים כי לא היתה הרחבת חזית ולא היה גם מקום להתנגדות ב"כ התובעת להזמין את מהנדס העיריה או מי מטעמו לענין עדות על תכניות. בכך ראה ב"כ הנתבעים חוסר תום לב דיוני. לדעתי, אינני צריך להיזקק לדיון הזה אם הורחבה החזית אם לאו, לנוכח עמדתי הברורה שלא הוכחה סטיה מהתכניות המאושרות. אולם, אפילו כך, סבורני כי העדים, אף אלה שמטעם התובעת, דיברו על התכניות (תב"ע 1891 ותב"ע 1891א') והתכניות היו בבסיס הראיות שהובאו. שצירוף התכניות ואיזכור הדין שבו פורסמו בהודעה ברשומות התכניות האמורות - אינו פסול כלל ועיקר. משלא הוכח לי כי תכנית ההיתר (נ3/) נוגדת או סוטה מהתב"ע 1891א' שהיא התכנית לענין הכביש, לא אוכל לקבוע כי הסלילה היתה בלתי חוקית, אמת נכון שכל עבודת בניה, לרבות סלילה של כביש, צריך שתיעשה בהתאם לתכנית, וגם רשות מקומית חייבת לשמור על קיום החוק ולהימנע מכל מעשה הנוגד את תב"ע, ואם יוכח שהמעשה שעשתה בלתי חוקי הוא - אל לה לדרוש השתתפות האזרח במימון פעולותיה הבלתי חוקיות אם בדרך של היטל, אגרה או כל דרך השתתפות אחרת (ע"א 169/69 עירית חיפה נגד יעקב בן נתן, פ"ד כג(2) 365, 368-367). אולם כדי לפסול את מעשיה של העיריה בבחינת סלילה בלתי חוקית של כביש - שלא בהתאם לתב"ע - היה על הנתבעים להיכבד ולהראות זאת בצורה מפורשת ולא לנסות ללמוד זאת על ידי אמרה של עד שלא התייחס במישרין לסטיה מן התכנית המאושרת. תב"ע קובעת באופן כללי את התוואי ואת רוחב הדרך כולה ותכנית ההיתר כמו תוכניות העבודה קובעות פירוט של התוואי. בענין דנן לא הוכח לי כלל ועיקר כי תכנית ההיתר סטתה מתב"ע או שהסלילה בפועל נעשתה שלא לפי התכניות האמורות. משום כך דין הטענה הזו להידחות. אין לי צורך, כאמור, להיזקק לשאלה של תום לב דיוני או אחר. לענין הדיון בעצם הטענה ראיתי לקבל את עמדת ב"כ הנתבעים ולדון בטענה האמורה, כפי שקבעתי. 16. סיכום א. על פי הראיות והמסקנות המשפטיות שפרטתי, אני קובע, כי סלילה של כביש ומדרכה נעשו כדין, אחרי שרחוב נעמי הוכרז כדין כרחוב ציבורי. השיטה שלפיה נקבע היטל הסלילה בתוספת לחוק העזר לירושלים (סלילת כבישים), התשל"ה1975-, כמי שהיתה בתוקף ביום הדרישה מהנתבעים, היא סבירה וחוק העזר הותקן כדין. הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו בעד סלילה של רחוב נעמי בשנת 1967 או אחרי כן. לא הוכח בבית המשפט כי מי מהנתבעים שילם בעד סלילת הכביש בשנת 1989, וכל אישור שניתן עובר לסלילה האמורה לא יכול היה להתייחס לדרישת ההיטל או אגרת התיעול שנדרשו בשנת 1989. האישורים שניתנו על פי סעיף 324 לפקודת העיריות בשנות ה70- ובשנות ה80- שקדמו לשנת 1989 - אינם יכולים לחול לעולמים ואינם יכולים "לכסות" סלילת כביש ומדרכה שנרכשו אחר כך. עירית ירושלים גם לא יכלה לדרוש תשלום היטלים ואגרות בגין עבודות שלא ביצעה אז. לא הוכח כי רוחב רצועת האספלט הקודמת היתה מעבר ל4.00-4.50 מטר והטענה כי רוחב הכביש עובר לסלילה משנת 1989 היתה 6.85 מטר - לא הוכחה כלל ועיקר. בענין זה קבלתי את עמדת התובעת במלואה. לא הוכחה סטיה מתב"ע 1891א' בסלילת רחוב נעמי בשנת 1989, והתובעת סללה ברחוב כביש ברוחב של 7.00 מטר מסעה ובמקומות מסויימים גם חניה כדי 9.00 מטר רוחב כולל של כביש. הוכח, כי התובעת סללה מדרכות ברוחב של 2.002.50 מטר והסדירה תיעול מתחת לכביש. ב. לאור האמור אני קובע כי הוכחה תביעת התובעת ואני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את היטל הסלילה ואגרת התיעול לפי המפורט בכתבי התביעה המאוחדים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעות ועד לתשלום בפועל. לגבי הנכס ברחוב נעמי 1 (חלקה 49 בגוש 30018) תעמוד התביעה על 16,246.80 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. ג. בנסיבות הענין ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד של התובעת בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. ד. הדיון בהודעות צד ג' וכן בשלוש התביעות האחרות (4739/90; 4785/91; 4787/90) ידונו לפי הצורך בנפרד. היטל סלילהירושליםכבישאגרות והיטלי פיתוח