הכרזה על קטין כבר אימוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרזה על קטין כבר אימוץ: .1הבקשה נשוא פסק-הדין עניינה פניה לביהמ"ש להכריז על הקטין (להלן - "הקטין") כבר-אימוץ במובן סעיף 13לחוק אימוץ ילדים תשמ"א 1981[1]. הקטין נולד למשיבה (להלן - "האם") המשיבה טענה בשעתו כי המשיב הוא אבי הקטין. המשיב הסכים לטענה והקטין נרשם כבנו של המשיב. בהופעתו של המשיב בפני ביהמ"ש הוא טען כי אין הוא יודע אם הוא אבי הקטין ודרש בדיקת רקמות. המשיב הודה כי מאז הולדת הקטין הוא, המשיב, ראה אותו 4פעמים בלבד, כי לטענתו האם התנגדה למפגש בינו לבין הקטין. הוא הודה כי הוא לא תבע בביהמ"ש את זכותו להיפגש עם הקטין (עמ' 29). המשיב לא הגיש כל תצהיר בהתנגדות לבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ הוא אמנם טען, כי הוא מיוצג על-ידי עורך-דין, אבל שום עורך-דין לא הופיע, וגם לא הגיש יפוי-כוח או בקשה כלשהו. לא ראיתי טעם וסבירות לצוות במסגרת בקשה זו על בדיקת רקמות. התביעה שבפני איננה תביעת אבהות. אם המשיב איננו אבי הקטין, אזי ברור שאין לו כל מעמד בבקשה זו. אם הוא אבי הקטין, כי אז עצם טענה זו, שנים רבות לאחר שהקטין נולד, זאת כאשר בהסכמת ובידיעת המשיב רשום הקטין כבנו של המשיב במסמכים הרשמיים, מראה על חוסר יחס אבהי סביר של המשיב לקטין. במשך שמונה וחצי שנות חייו של הקטין, קיים המשיב עם הקטין 4מפגשים בודדים ותו לא. המשיב מסביר, שהניתוק בינו לבין הקטין נובע מהתנגדות האם לקשר שבינו לבין הקטין. בענין זה הוא לא הגיש שום ראיה וכן לא הסביר מה הוא, המשיב, עשה כדי להתגבר על ההתנגדות ומדוע לא נפגש עם הקטין במוסד בו הקטין גדל ומתחנך זה מספר שנים. כמו כן הוא, המשיב, לא הפעיל כל צעד משפטי למימוש זכותו וחובתו כאב למפגש עם הקטין, או לקבל את הקטין אליו. בנסיבות נראה לי, שהמשיב נמנע ללא סיבה סבירה מלקיים במשך הרבה יותר מששה חודשים קשר אישי עם הקטין, ובוודאי שהוא לא מילא את חובותיו הריגושיות והאחרות כלפי הקטין במשך תקופה ארוכה מעבר ל-6 חודשים. כך שנראה לי, שבאשר למשיב הוכחו החלופות 13(4) + 13(5) לחוק אימוץ ילדים להכרזת הקטין כבר-אימוץ. מאידך, אם יוצאים מתוך הנחה שהמשיב איננו אבי הקטין, כי אז בוודאי שאין כיום אפשרות סבירה לזהות את אבי הקטין, למצאו או לברר את דעתו באשר לאימוץ הקטין. ולפיכך חלה כאן החלופה של ס' 13(1) לחוק אימוץ ילדים להכרזת הקטין כבר-אימוץ. .2אין חולקים על כך שהאם גילתה קשר משמעותי יותר אל הקטין. הקטין גדל בביתה מאז לידתו ועד ליום 22.6.80, שאז הוא סודר במוסד "שבתאי לוי" (להלן - "המוסד") עד היום הזה. הקטין סודר במעון על-פי החלטת ביהמ"ש לנוער מ- 18.5.81שצורפה לבקשה שבפני על יסוד הקביעה, כי הקטין נמצא נזקק בגדר הסעיפים 2(2) + 2(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך- 1980[2]. משמעות הקביעה היא שהאחראי על הקטין בנדוננו, האם, נמצאה כבלתי מסוגלת להשגיח על הקטין או מזניחה הטיפול בו וכן שהקטין נמצא משוטט. בסופו של דבר הסכימה גם האם לסידורו של הקטין במוסד, אלא שהיא הפריעה לקליטתו במוסד בצורות שונות ובמשך הזמן גם התרופף הקשר בינה לבין הקטין עד כדי הימנעות שלה מקשר אישי אתו ללא סיבה סבירה. .3מן התצהירים שהוגשו לי ושמהחקירה עליהם התרשמתי שעדות נותניהם מהימנה, ברור היה, שהאם איננה מסוגלת לגדל את הקטין בביתה הן מחמת התנאים הסניטריים והתברואיים הקשים: לכלוך, זוהמה וחוסר סדר השוררים בביתה וכן מחמת חוסר יכולתה של האם להתמודד עם תפקידה כאם ועקרת בית, ובמיוחד ביחסה לקטין. רק כדי לסבר את העין ואת האוזן נביא כמה פרטים מן התצהירים שבעצם לא הוכחשו. אסתר לוי, העובדת הסוציאלית מן המוסד, מתארת כיצד נראית הדירה בה התגוררה האם ביחד עם הקטין: "הבית (בית האם) בפנים היה במצב של הזנחה נוראית. לכלוך, סמרטוטים, חפצים שבורים וחתולים היו בכל החדרים ששימשו למגורים. הקטין היה בדרך כלל מוזנח מאד, לבוש חלקית ומלוכלך מאד". תנאיו בעת הביקורים אצל האם היו בלתי נסבלים. הצהירה נעמי כרמלי: "ביתה (של האם) היה מלוכלך ומזוהם ביותר. בכל פינה הסתובבו חיות באופן חופשי חתולים, כלבים ותרגולות". מסר פקיד הסעד משה לאופר בתצהירו: "מצאתי בית מוזנח בצורה יוצאת דופן, הלכלוך כסה את כל הבית. בקושי אפשר היה לראות את המרצפות. חתולים וכלבים הסתובבו חופשי ואי הסדר היה נוראי." .4באשר להערכת יכולתה של האם לתפקד כאם ובמיוחד כלפי הקטין היתה התרשמות ברורה של המומחים שאין היא מסוגלת לכך. קבע הפסיכולוג ד"ר זכי (שלא נחקר על חוות דעתו, וב"כ המשיבה אף לא הסתייג ממנה): "המערך הרגשי של הקטין הצביע על תופעה של 'חיצון' המאפיינת ילד חשוף מהגיל הרך המוקדם להזנחה רגשית מצד דמות האם אשר במקום לספק צרכים בסיסיים של הילד, מגלה התייחסות אליו כאל אובייקט עם סגנון חינוכי של ציוויים ואיסורים ללא יחס של קבלה ותמיכה מצדה... האם נתפסה (אצל הילד) בפנטאסיה של דמות מפלצתית... קיימת חבלה שנגרמה לקטין במהלך התפתחותו, במשך התקופה בה גדל במחיצת אמו. ליקויים שעד היום נכרים סימניהם במישור הקוגניטיבי, האמוציונאלי והחברתי... אני ממליץ למנוע החזרתו (של הקטין) למחיצת אמו כדי לעצור חבלות נוספות הצפויות לילד במידה ויוחזר לביתו." ד"ר קרמר הפסיכיאטרית מביה"ח רמב"ם שחוות דעתה (ת/1) הוגשה בהסכמה העריכה: "בהתייחסות (האם)... לגבי הקטין קיימת התעלמות מוחלטת מעולמו הרגשי ומצרכיו... היא מאשרת שאין לה קשר עם הקטין, כי למרות שהיא מתנגדת למסרו לאימוץ, היא איננה מסוגלת לקחתו הביתה. לסכום האם הינה אשה עם אישיות בלתי בשלה וסובלת גם מפיגור (שכלי) גבולי... לא רכשה בחייה כישורים לתיפקוד כאם וכעקרת בית... מיגבלותיה אינן מאפשרות לה לתפקד כאם וכעקרת בית באופן סביר. אין לצפות כי בעתיד הקרוב, גם אם תוגש (לאם) עזרה מירבית מטעם הקהילה יהיה שינוי משמעותי לטובה בתיפקודה כאם וכעקרת בית." הצהיר ברוך ברקן מנהל המוסד: "לא ראיתי מצדה (של האם) אף פעם אחת שום התייחסות רגשית אל הקטין. לא נשיקה, לא חיבוק לא לטיפה. במקרה ,הטוב' לא היתה התייחסות בכלל. ולעתים אף קיללה וגידפה אותו." העידה עדנה שמש עובדת סוציאלית, שהאם עצמה אמרה לה שלמרות שלקטין יהיה טוב יותר במשפחה מאמצת הרי שהיא (האם) הולכת עם שירותי הרווחה ב"פרינציפים" כלומר בעקשנות ללא טעם ענייני (עמ' 21). בתצהירה הבהירה עדנה שמש, כי אין נראה בעתיד הנראה לעין, אפשרות של החזרת הקטין לבית האם. הדעה הכללית של המטפלים באם ובקטין היא שהמאמצים הרבים שהושקעו מטעם המטפלים ושירותי הרווחה בנסיונם לסייע לאם לתפקד כאם וכעקרת בית ושנכשלו וכן אישיותה המוגבלת והמופרעת של האם מצביעים על כך שאין סיכוי סביר בעתיד הנראה לעין לשקם את תיפקודה של האם כאם וכעקרת בית על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה שתוענק לה כמקובל ברשויות הרווחה (הסעד). יצויין, שבשנה האחרונה נמנעה האם למעשה, ללא סיבה סבירה מלקיים קשר אישי עם הקטין ולמלא חובותיה הריגושיים כלפיו. .5העובדות שפרטנו בפסקאות הקודמות מצביעות על כך שביחס לאם נתמלאו דרישות החוק להכרזת הקטין כבר-אימוץ במובן הסעיפים הקטנים 13(4) + (5) + (7), לחוק אימוץ ילדים תשמ"א- 1981[1]. נכון שחלק מן הראיות שהוגשו ושצורפו לבקשה, אינם ערוכים ואינם על פי דיני הראיות המקובלים. ברם לפי תקנה 276לסדר הדין האזרחי [3], אין צורך שהראיות המצורפות לבקשה יהיו נתמכות בתצהיר. במיוחד אמורים הדברים כשלא באה כל דרישה מצד ב"כ האם להסתייג מבחינה זו מראיות מסויימות. יתירה מכך, למען הזהירות ולהסרת כל ספק נמנעתי מלבסס את פסקהדין על ראיות שאינן קבילות לפי דיני הראיות. די היה לי בחומר שהוא כשר לפי דיני הראיות להגיע למסקנה שהקטין הוא בר-אימוץ. .6עדיין התלבטתי בשאלה האם יש טעם בהכרזת הקטין כבר-אימוץ שעה שבמצבו ובגילו יש חששות כבדים אם עדיין יש לו תקנה. החוק איננו מחייב את ביהמ"ש להכריז על קטין כבר-אימוץ גם אם נתמלאו דרישות החוק לכך. ביהמ"ש רשאי בנסיבות כאלה להכריז על קטין כבר-אימוץ אך מנימוקים שונים כגון: חוסר תועלת במתן הכרזה כזו ימנע ביהמ"ש מלהכריז על קטין כבר-אימוץ. בעניינו של הקטין שבפני נחה דעתי, שלמרות מצבו העכשווי הקשה, הרי שאם יאומץ הקטין כדין על-ידי מאמצים מתאימים, ישנו סיכוי לא רע שהוא ישתקם. מצד שני, השארתו של הקטין במוסד ו/או החזרתו לאמו הינם הרי אסון בשבילו ולכן האפשרות היחידה הפתוחה להצלת הקטין היא מסירתו לאימוץ. לפיכך ולאור כל האמור לעיל השתכנעתי כי הוכח שהקטין הוא בראימוץ וטובתו מחייבת שימסר לאימוץ. אי לזאת אני מכריז עליו כבר-אימוץ במובן סעיף 13לחוק אימוץ ילדים - תשמ"א- 1981[1]. קטיניםאימוץ