קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בגלל שינוי תנאי עבודה: .1התובעת עבדה בבית המרקחת של הנתבע החל מיום 11.1.1980ועד ליום .30.4.1981 .2התובעת טוענת שהנתבע פיטר אותה, ומשום כך תובעת פיצויי פיטורים. .3הנתבע טוען, שהתובעת התפטרה עקב אי-מילוי בקשתה לשנות את תנאי עבודתה ומשום כך לא מגיעים לה פיצויי פיטורים. .4זכאותו של עובד לפיצויי פיטורים שעילתה פיטורים מטילה על התובע את עול ההוכחה, שאכן סיים יחסי העבודה נבע מפיטורים. מערכת העובדות והנסיבות צריכות להיות כאלה, שניתן לפסוק על-פיהן בוודאות, שאכן מעשה הפיטורים היה, ששם קץ ליחסי העבודה בין התובעת לנתבע. .5א) להוכחת תביעתה סומכת התובעת על עדותה שלה, שהיא עדות בעל דין, על עדות בעלה ועל עדות שכנה של התובעת, שהוא ידיד של בעלה; ב) עדויות בעלה של התובע ועדות השכן הן עדויות המתייחסות לשולי הדברים, ולא לגוף העניין ממש; ג) עדות התובעת היא למעשה העדות היחידה המתייחסת ישירות לטענת הפיטורים, המהווה את עילת תביעה זו. .6א) עדותה של התובעת לא עשתה עלי רושם אמין והיו בדברים שאמרה כדי לעורר ספקות ממשיים בנכונות גרסתה; ב) בדיון המוקדם, שהתקיים בפני הרשמת בתאריך 31.12.1982, כאשר פרטה התובעת את נסיבות סיים העבודה אמרה: "שוחחתי עם הנתבע על תנאי עבודתי. רציתי שיפור תנאים כגון: תגמולים, דמי נסיעות, שלא היו ריאלים, ויחס" (ע' 1לדיון המוקדם). מכאן עברה התובעת לתיאור מאורע יום ספירת המלאי שהביא לאווירה עכורה בין הצדדים, עד שהנתבע אמר לה באחד הימים: "אל תבואי מחר לעבודה" (ע' 2לדיון המוקדם); ג) בעדותה בבית-הדין לא הזכירה התובעת כלל את ראשית דבריה בדיון המוקדם,בדבר דרישותיה לתנאים משופרים יותר. ייתכן ולא היה מקום לייחס ל"שכחה" זו חשיבות יתרה, אלמלא מהווים דברים אלה למעשה את בסיס גרסת הנתבע לגבי הנסיבות שהביאו לסיים עבודתה של התובעת. דברים אלה יש בהם תמיכה בחלק מגרסת הנתבע ואי-הזכרתם בעדותה בבית-הדין מותירה מקום להנחה, שלא בכדי הושמטו על-ידי התובעת; ד) בעדותה בבית-הדין תלתה התובעת את שורש הרע, שהביא לאווירה העכורה בין הצדדים, באירוע שהיה ביום ספירת המלאי בתאריך 30.3.1981(ע' 4לפרוטוקול - שורות 7, 9). על-פי דברי התובעת, בתאריך 21.4.1981, לקראת סוף שעות העבודה, אמר לה הנתבע: "אל תבואי מחר לעבודה והוא התכוון לפיטורים" (ע' 5- שורות 29-33); ה) דברים אלה של התובעת נראים תמוהים. מדבריה של התובעת אנו למדים את הדברים הבאים: (1) הודעת הנתבע באה באופן פתאומי, לא צוין שהיה אירוע מיוחד באותו יום שיכול היה להסבירה והיא לא לוותה בכל הסברים (ע' 6- שורה 1ושורה 25). (2) למרות הלקוניות של ההודעה (התובעת, כאמור, לא חזרה בעדותה על דבריה בדיון המקדמי, שקדמו להודעה, בדבר דרישתה לתנאים משופרים יותר) יודעת התובעת בוודאות שהנתבע "התכוון לפיטורים"; ו) בחינת דברים אלה של התובעת באמות מידה של הסביר והמקובל, מביאה למסקנה, כי אין זה סביר, שכך התרחשו הדברים. הפתאומיות במעשה הפיטורים, העדר כל הסברים למעשה הפיטורים והביטחון של התובעת למרות זאת, כי מדובר במעשה פיטורים, אינם דברים המתיישבים עז עם זה ועם המקובל והסביר בנסיבות אלה, יוצרים רושם שסיפורה של התובעת קטוע וחסר בו, לענייננו, העיקר המצוי בגרסת הנתבע, כפי שנפרט, ובחלק מדברי התובעת בדיון המוקדם, שלא חזרה עליהם בעדותה, ומטילים ספק ממשי בגרסת התובעת; ז) גם התנהגות התובעת לאחר אותו אירוע, בו נאמר לה לא לבוא מחר לעבודה מוסיפה על התמיהות והספקות. התובעת, למרות שנדהמה מהודעת הפיטורים (ע' 6- שורה 1), ולמרות שעל-פי דבריה לא היתה מעוניינת להתפטר מעבודתה אצל הנתבע (ע' 7-שורות 3, 5), לא עשתה דבר כדי להשפיע על התובע לחזור בו מן הפיטורים, מאחר והתרשמה שהוא היה החלטי (ע' 7- שורות 23-29). מאידך, התובעת בעצמה לא דרשה מהנתבע מעולם פיצויי פיטורים, פרט ל-ת/2, שנכתב על-ידי פרקליטה דאז, כחודש לאחר הפיטורים (ע' 12- שורה 23ו-33; ע' 13- שורה 22). התנהגות זו ודאי שאיננה התנהגות מקובלת של מפוטר סביר ורגיל, שוודאי במקרה מעין זה היה, או מנסה להעביר את רוע הגזרה, או דורש פיצויי פיטורים. ואילו התובעת, על-פי עדותה שלה, לא עושה אף לא אחד מדברים אלה; ח) צעדה הבא של התובעת, במקום לדרוש מהנתבע פיצויי פיטורים, כפי שסביר להניח שהיינו מצפים מעובד המפוטר מעבודתו, הוא לגייס את השכן, ידיד טוב של בעלה, (ע' 17- שורות 19, 21) כעד לאחר מעשה לטענת מעשה הפיטורים (ע' 8- שורות 3, 4). מעשה זה מוסף על הספקות שבגרסתה של התובעת. אם אכן התובעת היתה משוכנעת, כדבריה, שהנתבע פיטר אותה - מה הביא אותה למחשבה, שהנתבע לא ישלם לה פיצויי פיטורים. הרי התובעת לא נחונה בחוש נבואה, ולא יכלה לדעת שהנתבע לא ישלם לה פיצויי פיטורים. התשובה לכך מצויה בדברי התובעת עצמה, אשר אמרה: "לא תבעתי פיצויי פיטורים עד להגשת תביעה זו, כי הנתבע לא היה נותן לי. הוא טוען שאני התפטרתי לכן לא האמנתי שהוא ישלם לי פיצויי פיטורים. אני יודעת שהוא טוען זאת כי התפטרתי כי לא שילם לי פיצויי פיטורים, אבל אני מאשרת כי לא פניתי אליו מעולם" (ע' 12- שורות 23-33). "לא פניתי אל הנתבע בדרישה כי ישלם לי פיצויי פיטורים, כי לא רציתי לדבר אליו. לא האמנתי שישלם לי פיצויי פיטורים" (ע' 13שורות 22-26); ט) הדברים מוזרים למדי. התובעת לא דורשת מן הנתבע פיצויי פיטורים, כי טענתו של הנתבע היא שהתובעת התפטרה. מניין למדה התובעת, שכך טוען הנתבע? מהעובדה שהנתבע לא שילם לה פיצויי פיטורים. האם כבר יום לאחר הפיטורים, כאשר מגייסת התובעת את שכנה לבוא איתה לבית המרקחת, כדי שישמש בעתיד כעד התומך בגרסתה שאכן פיטרו אותה, ידעה התובעת, שלא ישלמו לה פיצויי פיטורים, ומכאן שיש להסיק שהנתבע טוען שהתפטרה? התובעת הרי לא טוענת, שהנתבע אמר לה שאינו משלם לה פיצויי פיטורים משום שהתפטרה. היא מסיקה כי כך הוא סובר, חושב, מפני שלא שילם לה פיצויי פיטורים, אבל יום לאחר "הפיטורים" עוד לא יכלה להסיק זאת, שהרי שוב, על-פי עדותה שלה, ציפתה שהפיצויים ישולמו יחד עם המשכורת בתחילת מאי (ע' 11- שורות 19, 21, 33; ע' 12- שורה 1). הדברים משוללים היגיון ומוסיפים נופך נוסף לספקות שמעוררת גרסת התובעת; י) יתרה מזו, דברים אלה מלמדים שהתובעת לא דיברה אמת. התרשמותי היא, שאכן התובעת ידעה שהנסיבות הקיימות של התפטרות, סיכוייה לקבל פיצויי פיטורים קלושים. לשם כך "גייסה" התובעת את השכן יום לאחר "יום הפיטורים", כדי "לבנות" עדות "אובייקטיבית" לתביעתה העתידית. התובעת סברה כבר באותו יום, שפיצויים לא ישולמו לה ללא תביעה משפטית. לכן אותו שכן מעיד בדבריו, כי שמר את המוצג ת/1, שמא אי פעם העניין הזה יבוא לדיון משפטי (ע' 18- שורות 1, 3) כך לא מתנהגת עובדת המפוטרת והבטוחה כי פוטרה ומגיעים לה פיצויי פיטורים. כך לא מתנהגת עובדת שלא אמרו לה כלל שרואים אותה כמתפטרת ואף לא הודיעו לה שלא ישלמו לה פיצויי פיטורים. כך מתנהגת עובדת המתפטרת והמנסה לבנות גרסה שתצדיק תשלום פיצויי פיטורים; יא) (1) בדברים נוספים שאמרה התובעת מתגלים מיניה וביה סתירות. התובעת, כפי דבריה שלה כמצוין לעיל, לא האמינה שהנתבע ישלם לה פיצויי פיטורים ולכן לא תבעה ממנו פיצויים אלה. התובעת באה לבית המרקחת בתחילת מאי ומבקשת את המשכורת בלבד. היא איננה מבקשת תשלומים אחרים פרט למשכורת אפריל 1981(ע' 10שורות 29-33: ע' 11- שורה 1). מוזר הדבר, שלמרות שלא ציפתה ולא האמינה כי תקבל פיצויי פיטורים ומפאת חשש זה "גייסה" את השכן שיהיה עד ל"מעשה הפיטורים", היא מעידה, שחשבה שסכום שיק המכורת כולל פיצויי פיטורים (ע' 11- שורות 11, 13). הכיצד מתיישבים הדברים זה עם זה? הרי התובעת לא ציפתה כלל שהנתבע ישלם לה פיצויי פיטורים וכיצד יכלה לחשוב שהשיק כולל פיצויי פיטורים ואף התרגזה באוטובוס כשהסתבר לה שהנתבע לא שילם לה פיצויי פיטורים (ע' 11- שורות 19, 21). (2) התובעת מעידה שבבואה לקבל את שיק המשכורת לא הסתכלה על הסכום הנקוב בו ורק בבית בעלה בדק והסתבר לו שהסכום לא כולל פיצויי פיטורים (ע' 11- שורות 9-17). אולם בהמשך אומרת התובעת, כי ראתה שהשיק הוא בעד חודש מלא. מכאן, שבניגוד למה שאמרה זמן קצר קודם לכן, כן הסתכלה על הסכום הנקוב בשיק (ע' 11- שורות 27-29). (3) התובעת העידה שהשיק הוא עבור פיצויי פיטורים, משום שהיה עבור חודש מלא ואילו התובעת עבדה רק 21יום (ע' 11- שורות 27-33). קשה להאמין שהתובעת סברה שפיצויי הפיטורים המגיעים לה בסכום השווה ל- 9ימי עבודה בלבד (30-21), כאשר היא תובעת פיצויי פיטורים עבור תקופה של למעלה משנה. (4) בהמשך עדותה אומרת התובעת, כי פתחה את השיק באוטובוס ואז חשבה שזה חופשה, כי היה שם סכום גבוה ממה שחשבה שמגיע לה (ע' 12- שורות 3-11). כיצד מתיישבת גרסה זו עם הדברים שאמרה זמן קצר קודם לכן, לפיהם משום גודל הסכום שבשיק סברה שהנתבע ישלם לה פיצויי פיטורים (ולא חופשה). (5) התובעת העידה, שבעלה פנה בדרישה לפיצויי פיטורים, אבל לא היא (ע' 11- שורה 25), ודברים אלה נאמרו ביחס לפניה לאחר יום הפסקת העבודה של התובעת, אולם בתשובה לשאלת בית-הדין אישרה התובעת, שפניית בעלה לפיצויי פיטורים היתה עוד לפני התאריך שלטענת התובעת פוטרה בו (ע' 13- שורות 16, 18). (6) התובעת העידה, כי בעלה (באותו זמן ידידה) פנה לנתבע וביקש פיצויי פיטורים, אך בהמשך הסבירה שבעלה ביקש שיתנהגו אליה יפה ואם יפטרו אותה - שישלמו לה פיצויי פיטורים, משום שרצתה, שאם יפטרו אותה ישלמו לה פיצויי פיטורים (ע' 13- שורות 3-26; ע' 16- שורות 18-20). גם דברים אלה לא מקובלים עלינו. הרי התובעת, יש להניח בוודאות, יודעת שאם יפטרו אותה תקבל פיצויי פיטורים, אחרת לא היתה טורחת "לגייס" את השכן שישמש כעד שאכן פוטרה, ולכן הגרסה, כאילו פנה בעלה לנתבע וביקש שאם תפוטר ישולמו לה פיצויי פיטורים, אינה מתקבלת על הדעת ואיננו מאמינים לה. (7) גם במקומות נוספים התגלתה התובעת כעדה בלתי-עקבית (ראה הערות בית-הדין, ע' 8- שורות 21-22; ע' 9- שורות 17-33; ע' 10שורות 1-5; ע' 14- שורות 26-32: ע' 15- שורות 1-17). (8) גרסת התובעת בקשר לאירוע יום לאחר הפיטורים אינה מתיישבת עם עדות השכן שלה (עת/2). התובעת מעידה, כי באה באותו יום לעבודה ומייד שנכנסה אמר לה הנתבע: "אל תגעי בקופות" (ע' 8שורות 7, 9, 21, 23). בתגובה על דברים אלה קמה התובעת והלכה (ע' 8- שורות 31, 33), מבלי שנתבקשה לעזוב את המקום על-ידי הנתב. התובעת לא הזכירה כלל, שלאחר מכן היתה שיחה בין הנתבע לתובעת, אבל שיחה זו הזכיר עד התובעת, השכן מר ניסן (עת/2), שאמר כי התובעת והנתבע "עברו לשוחח ביניהם בריחוק מקום ממני מאחורי הדלפק" (ע' 18- שורות 21, 23); יב) יש לציין כי התובעת לא העידה במפורש שהתובע פיטר אותה, אלא כל מה שהעידה היה שהתובע אמר לה אל תבואי מחר לעבודה. התובעת היא שנתנה למלים אלה את הפרשנות, שמדובר בפיטורים. לדעתנו, גם בדברים אלה שאמרה התובעת אין הוודאות הדרושה להוכחת טענה של מעשה פיטורים; יג) סיכומו של דבר - הרושם שנתקבל אצלי מעדות התובעת מביא אותי למסקנה, כי אין להאמין לגרסתה, לפיה פיטר אותה הנתבע. .7עדות הנתבע, לעומת זאת, נראית לי אמינה ונתמכת בראיות נוספות, לרבות בעדויות עדי התובעת. .8אין מחלוקת שהאווירה העכורה בין הצדדים נוצרה ביום ספירת המלאי, וייתכן שאווירה זו גרמה, או תרמה, לעזיבת התובעת, אך אין זה מעיקרי הדברים. .9הנתבע העיד, כי אילן, בעלה של התובעת, באותם ימים ידידה, הופיע מספר ימים לאחר ספירת המלאי ואמר, שהתובעת מבקשת לעזוב ודרש פיצויי פיטורים. הנתבע סרב ואילן איים עליו, כי הוא עובד במע"מ והוא יכול לעשות לו צרות (ע' 26- שורות 1-9). .10אם נשווה גרסה זו של הנתבע עם הגרסה שהציג אילן, בעלה של התובעת, ושחזרה עליה בקיצור התובעת, נגיע למסקנה הבלתי-מתפשרת, שהגרסה של אילן אינה הגיונית, באשר כפי שציינו, אכן אין זה מתקבל על הדעת שאילן יפנה לנתבע ויסב את תשומת לבו לכך, שאם הוא מפטר את התובעת עליו לשלם לה פיצויי פיטורים, דבר המובן מאליו. גרסת הנתבע, לעומת זאת, הגיונית לאין ערוך מגרסת התובעת בנקודה זו, ואם נצרף למסקנה זו שלנו את התרשמותנו מעדות התובעת, המסקנה המתבקשת מצירוף זה היא, שאני מבכר, ללא היסוס, את גרסת הנתבע בנקודה זו על גרסת התובעת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בעדות בעלה אילן. .11א) על נסיבות ניתוק קשר העבודה, שבין התובעת והנתבע, העיד הנתבע, כי התובעת דרשה שינויים בתנאי העבודה, שכללו יומיים בחודש חופשה, כדי לעבוד כקוסמטיקאית פרטית, הפרשות לקופת גמל ונסיעות (ע' 26שורות 17-20). הנתבע סרב להענות לדרישות אלה של התובעת (שם שורות 20, 21). הנתבע ביקש מהתובעת לתת לו תשובה, האם התובעת עומדת על תביעותיה אלה, או היא מוכנה להמשיך ולעבוד על-פי התנאים הקודמים. תשובת התובעת היתה שהיא עומדת על דרישותיה, אך כדי לא לפגוע בעסק היא מוכנה לעבוד עד לסוף אותו חודש (ע' 26- שורות 21-26; ע' 27). הנתבע הבין מדברי התובעת, שאם אינו מעניק לה את התנאים שדרשה כנ"ל - היא תעזוב בסוף החודש (ע' 27- שורות 6, 7) והבהיר, כי התובעת אמרה לו שהיא מוכנה להישאר עד סוף החודש כדי שימצא עובדת אחרת במקומה (ע' 27- שורות 7, 8, 9). מאחר ולתובעת הגיעה חופשה של כ- 7ימים אמר הנתבע לתובעת, שהוא מסכים שהתובעת תסיים את העבודה כבר ביום 23/4ויתר הימים עד לסוף חודש אפריל יהיו חופשה שמגיעה לה; ב) יש לציין, כי בדברי התובעת "אדון מרגלית, אני מוכנה להישאר עד סוף החודש, כדי שתמצא מישהי אחרת במקומי" (ע' 27- שורות 7, 8, 9) - אני רוה הודעה מוקדמת מפורשת על התפטרות התובעת בסוף החודש. ואכן מקובל עלי, שהנתבע הבין מהשיחה עם התובעת, שאם אינו מעניק לה את התנאים שדרשה כנ"ל, היא תעזוב בסוף החודש (ע' 27- שורות 5-7). בשיחה השניה, שקיימה התובעת עם הנתבע ביום המחרת, חזרה התובעת על דרישותיה, שבגללן הודיעה כי תעזוב בסוף החודש. הנתבע סרב להענות לדרישות אלה והתובעת עזבה (ע' 28- שורות 1-5). בחקירתו הנגדית חזר הנתבע על גרסתו זו והדגיש, כי אם התובעת היתה מסכימה לעבוד באותם תנאים כשם שעבדה, היה מסכים שתמשיך לעבוד (ע' 29- שורות 9, 10). הנתבע הכחיש מכל וכל שרצה לפטר את התובעת, או שפיטר אותה (ע' 30- שורות 1-3, שורות 19-20); ג) הגרסה של הנתבע נתמכת בעדויות התובעת עצמן. הרקע לפרישת התובעת על-פי גרסת הנתבע, כלומר לשיפור התנאים, מצוי בדברי התובעת עצמה בדיון המוקדם שאמרה, שוחחתי עם הנתבע על תנאי עבודתי, רציתי שיפור תנאים "כגון תגמולים, דמי נסיעות, שלא היו ריאליים ויחס" (ע' 1לדיון המוקדם - שורות 22, 24, 26). יש בדברים אלה אישור לדברי הנתבע, וכפי שציינו - דברים אלה לא נכללו כלל, משום מה, בעדות התובעת; ד) גרסת הנתבע, לפיה שוחח עם התובעת בנושא שהביא לפרישתה יום לאחר שהתובעת יצאה לחופשה, כשחזרה יחד עם השכן לבית המרקחת - נזכרת בעדות השכן, עד תביעה מס' 2, מר שני ניסן, אשר אמר, כאמור, בניגוד לעדות התובעת בנושא זה, כי הנתבע והתובעת עברו לשוחח ביניהם בריחוק מקום ממנו מאחורי הדלפק (ע' 18- שורות 21, 23); ה) נושא מתן החופשה נזכר הן בעדות התובעת (ע' 12), הן בעדות אילן, בעלה של התובעת, עד תביעה מס' 3(ע' 21- שורה 8), ואין לומר שהוא נבדה מלבו של הנתבע לצורך ההגנה כנגד תביעה זו. .12א) גרסת הנתבע עקבית ומופיעה הן בדיון המוקדם והן בעדויות עצמן; ב) גרסת הנתבע נתמכת על-ידי העדים הנוספים שהעידו כעדי הנתבע. העדים הנוספים שהעידו הם אמנם בני משפחה, או עובדי בית המרקחת, אך הרושם הכללי שעשו עלי עדים אלה היה אמין, למעט העדה תרז בוטבול, עדת הגנה מס' 3, אך אין בעדותה של עדה זו כדי לגרוע מאמינותם של העדים האחרים. עדים אלה תמכו בגרסת הנתבע בעיקרם של הדברים; ג) התרשמותי ממקבץ הראיות היא, שאכן התובעת עמדה על כך שמילוי דרישותיה לתנאי עבודה משופרים הם תנאי להמשך עבודתה אצל הנתבע, ומשסרב הנתבע להענות לדרישות אלה של התובעת, הביא הדבר לסיום הקשר בין הצדדים. .13א) כאשר עובד מגיש תביעה אולטימטיבית למעביד, לפיה תנאי להמשך עבודתו אצל המעביד הוא מילוי דרישותיו של העובד ממעבידו והמעביד דוחה דרישות אלה, יכול העובד לוותר על דרישותיו אלה ולהמשיך לעבוד באותם תנאים שעבד ויכול הוא להמשיך ולדבוק באותו אולטימטום, תוך לקיחת הסיכון שהמעביד יסכים שהעובד יממש את אותו אולטימטום. אין העובד יכול להלין על המעביד במקרה זה, כאשר המעביד מקבל את האיום האולטימטיבי כפשוטו אינו מתנגד לכך שהעובד אכן יממש את "איומו" ויפרוש; ב) השתכנעתי שאלה היו פני הדברים במקרה זה. הנתבע יכול היה להסיק מדברי התובעת, שאי-מילוי דרישותיה יביא לפרישתה מן העבודה בתום חודש אפריל .1981והוא אכן הסכים לכך שהתובעת תפרוש וסרב להענות לדרישותיה האולטימטיביות; ג) שערי תשובה אינם ננעלים, ואם חפצה התובעת לחזור בה מדרישותיה האולטימטיביות - איש לא מנע זאת ממנה, אך היא, על-פי עדות הנתבע, חזרה על דרישותיה האולטימטיביות גם ביום בו הופיעה לבית המרקחת יחד עם עד תביעה מס' 2, בתאריך 22.4.1981, מתוך תקווה שהדין ודברים שיתפתח במקום על-פי תכנונה יצביע על מעשה פיטורים, וכך לא היה. .14א) בא-כוח התובעת ניסה למצוא סדקים במערכת עדויות ההגנה שהביא הנתבע; ב) בין השאר הצביע בא-כוח התובעת על חוסר העקביות שבגרסת הנתבע לגבי השאלה מי הוא בעל ההצעה שהתובעת תישאר עד סוף החודש - האם היתה זו מחווה של התובעת, או בקשה של הנתבע. איני מייחס חשיבות לנקודה זו והיא טפלה לחלוטין, אך מה שחשוב בעניין זה הוא, שעל-פי שתי הגרסות, בין אם היזמה להישאר עד סוף החודש היתה של התובעת ובין אם נענתה התובעת לפניית הנתבע בנושא זה, דבר אחד ברור - רק מי שיוזם ניתוק יחסי עובד ומעביד, כלומר מתפטר, חופשי לקבוע את מועד ההתפטרות. כאשר מפטרים אדם, קובע המפטר את מועד הפרישה ואינו זקוק לבקשת מחווה של המפוטר, כשם שאין המפוטר מציע מחווה ביחס לתאריך הפרישה, שהרי לא הוא הקובע תאריך זה. עדות זו, איפוא, גם היא תומכת בגרסת הנתבע, שאכן התובעת היא שהתפטרה ועל כן נאלץ הנתבע להזדקק למחוות מצידה לגבי מועד הפרישה, עד להחלטה בדבר החופשה; ג) עוד טען בא-כוח התובעת, כי סעיף 6לכתב ההגנה סותר את גרסת הנתבע בעדותו. תשובת הנתבע היתה, כי כתב ההגנה נערך על-ידי עורך-דין, כפי שאכן ניכר מן הכתוב בו במפורש, והוא כנראה שיבש את העובדות. השיבוש אינו יורד, לדעתי, לשורשם של דברים, מה גם שלנושא החופשה נמצאה אסמכתה גם בעדויות התובעת ובעלה, כפי שציינו; ד) איני רואה מקום לתמיהת בא-כוח התובעת על כך שהנתבע ויתר על שירותיה של התובעת, אף-על-פי שלא מצא לה מחליף. באווירה ששררה בבית המרקחת עם פרישת התובעת אין לתמיהה זו כל מקום; ה) אין גם מקום לתמיהת בא-כוח התובעת על כך שהנתבע לא שאל את התובעת, בתאריך 22.4.1981, מדוע באת היום, הרי את בחופשה. חופשתה זו של התובעת לא היתה חופשה רגילה, שבסיומה שבה התובעת לעבודה. זה היה ניצול ימי חופשה בסיום תקופת העבודה. במקרה זה לא החופשה עיקר, אלא סיים יחסי עובד ומעביד, ומה מקום היה לנתבע לשאול על הטפל ולא על העיקר; ו) עוד הצביע בא-כוח התובעת על הסתירה בין עדות עד נתבעת מס' 2בעניין ספירת המלאי לעדות הנתבע וכמו כן על הסתירה בין הנאמר בע' 26שורה 22על-ידי הנתבע לבין עדות עת/ .4לדעתי סתירות אלה נוגעותבשולי הדברים וההבדלים, במידה שהם קיימים, הם קטנים, לא יורדים לשורשם של דברים ואין בהם כדי לפגוע בעיקר הדברים הרלבנטי שנשאר אמין ועקבי. .15א) התובעת לא שכנעה אותי שפוטרה ועליה הראיה. באין פיטורים, אין פוסקים פיצויי פיטורים. אני מבכר את גרסת הנתבע על גרסתה ולפיה התפטרה התובעת. ב) אני דוחה איפוא את תביעת התובעת ומחייבה לשלם את אגרת בית-הדין המלאה וכמו כן לשלם לנתבע סך של 500, 2שקל הוצאות משפט. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961, החל מתאריך 20.4.1983ועד לתשלום בפועל. גם צד שלא היה מיוצג מן הראוי שיפוצה (פסטרנק-וינטרוב, [1], משפט העבודה, חלק שני, סעיף 10.15.1, ע' 19).התפטרות