קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות מזכירה בגלל הרעה בתנאים: עיקרי העובדות וההליך א. התובעת עבדה אצל הנתבעת כמזכירה מתאריך 20.7.1980ועד .15.6.1982 ב. התובעת התפטרה מן העבודה. ג. התובעת הגישה תביעה לפיצויי פיטורים, שעילתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה. הזכאות לסעד המבוקש הזכאות לסעד המבוקש א. על-פי טענות התובעת, כפי שפורטו בכתב התביעה, התפטרה התובעת כתוצאה מ"הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שהתבטאה במעבר ממשרד מאוורר ומואר למרתף שהיתה בו דליפה חזקה של גזים ממקור שלא אותר, חשוך וללא מקור סביר של אור חיצוני". ב. בתקופה הראשונה לעבודתה עבדה התובעת במשרדה של הנתבעת, שהיה ממוקם בקומה הרביעית בבנין מגורים ברחוב ה' באייר מס' 2בתל-אביב. ג. לאחר מספר חודשים הועבר משרד הנתבעת מן הקומה הרביעית למרתף הבנין, עקב צו של בית-משפט. ד. אין ספק, שהמעבר מדירה בקומה ה- 4לקומת המרתף עלול להיות בו לכאורה שינוי לרעה בתנאי העבודה של התובעת. בכך גם מודה הנתבעת בכתב ההגנה, אם כי בלשון רפה. ואלה הדברים הכתובים בסעיף 3(א) לכתב ההגנה: "המעבר מהדירה למרתף לא פגע באופן מיוחד בנתבעת" (ההדגשה אינה במקור). ה. על-פי סימן ו' לפרק ה' לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן - פקודת הבטיחות בעבודה), שעניינו חדרים שבקומת מרתף, טעונה העבודה במרתף אישור בכתב של מפקח העבודה האזורי, שהחדר מתאים לייעודו מבחינת הבטיחות והגיהות בעבודה (סעיפים 165, 166). ו. במקרה הנוכחי לא הועלה נושא זה על-ידי הצדדים, ולכן יש להעמיד את המרתף לעניין פקודת הבטיחות בעבודה "בחזקת כשר". יחד עם זאת ניתן ללמוד מכך שהמחוקק הקדיש סימן מיוחד בפקודת הבטיחות בעבודה - לעבודה במרתף, שעבודה במרתף עלולה לעורר בעיות מבחינת הבטיחות והגיהות. המעבר ממקום, שבדרך כלל אין בו על פני הדברים בעיה, למקום כמרתף, שעלול להיות בו לכאורה סיכון פוטנציאלי מהווה לכאורה הרעת תנאים. ז. אמרנו, לכאורה, מפני שיש לבדוק את העובדות כפי שהיו בשטח, אם אכן בפועל היתה הרעה ומה מידת ההרעה, ולאחר מכן לבחון, אם אכן נסיבות אלה הביאו את התובעת להתפטרותה והאם יש בנסיבות אלה כדי לזכות את התובעת בפיצויי פיטורים. ח. על-פי עדות התובעת והעדה רות נאמן - המרתף בו עבדה התובעת היה בקומה שרובה היתה מתחת לכביש. בחלק העליון של המרטף היו מספר חלונות קטנים שפנו לכיוון מערב, למקום חניית כלי הרכב של הבנין (סעיף 8לתצהיר). מלבד זאת היו מעל החלונות שניים או שלוש "ונטות" לאוורור וכמו כן היה מזגן מפוצל אחד. לאחר שהתובעת התלוננה, הותקן בקיץ מאוורר על אחת "הוונטות" (ע' 3פרוטוקול, שורות 1-5). ט. על-פי עדות התובעת, לא נכנס למרתף אור והעבודה בוצעה לאור ניאונים (ע' 3, שורה 11). י. לאחר מספר שבועות של עבודה במרתף הורגש בו ריח רע, שלטענת התובעת היה ריח גז בישול. מנהל הנתבעת הביא טכנאים לבדיקת מקור הריח, בניסיון לתקן את התקלה, אולם אלה לא הצליחו לגלות את מקורו, אך לא היתה כל הוכחה על דליפת גז (ע' 3, שורות 21- .33ע' 3למעלה בתדפיס עדות הגברת נאמן). יא. התובעת טענה שהתקלה לא תוקנה עד שעזבה. יב. התובעת בעדותה מיקדה את סיבת עזיבתה באומרה: "עזבתי בגלל הגזים" (ע' 3, שורה 33). על-פי עדות זו, הסיבה העיקרית לעזיבת העבודה היו הגזים, ואילו שאר המפגעים שמנתה התובעת "כהרעה מוחשית" היו טפלים לעיקר זה מעין "שאר ירקות". התובעת גם אישרה, שלא ביקשה לעבור על-יד המזגן, כי "גם שם היו גזים" (ע' 5, שורות 25-27). מדברים אלה ניתן להסיק, שעם שאר המפגעים שנטענו על-ידי התובעת, כמו אוורור ואור, השלימה התובעת, אבל נושא ריח הגז הוא זה שלטענתה גרם להתפטרותה. יג. מנהל הנתבעת, מר מרקמן, אישר את דברי התובעת והגברת נאמן על ריח הגז שהיה במקום, אך טען שהזמין טכנאים לבדיקת ותיקון התקלה, כפי שנראה יותר מפעם אחת, והם תיקנו את התקלה ולא היתה יותר דליפת גז (ע' 8, שורות 7-17). יד. לדברי מר מרקמן תוקנה התקלה עוד בתקופת עבודת התובעת (ע' 9, שורה 33 וע' 10, שורות 1-3). לעומת זאת העידה התובעת שהריח לא חלף עד להתפטרותה (ע' 3, שורות 31, 33). טו. עדותה של התובעת כמות שהיא לא עורערה בחקירות בבית-הדין. לעומת זאת, בעדות מנהל הנתבעת, מר מרקמן, התגלו סתירות. טז. 1) בסעיף 3לתצהירו תאר מר מרקמן את תנאי העבודה בקומה ה- 4מבחינת אוורור ורעש כמטרד. בחקירתו הנגדית חזר בו מר מרקמן מדברים אלה ואמר, שאחרי הכנסת המזגן לא היה רעש וזיהום בקומה ה- 4(ע' 7, שורות 25-29); 2) בסעיף 5לתצהירו הוצהר על-ידי מר מרקמן שהחלונות במרתף פונים לכיוון הים ומאפשרים חדירת אוויר. בחקירה הנגדית אמר מר מרקמן, ש"יכול להיות שהמרחק בין ככר המדינה (המקום, בו מצוי הבנין בו עבדה התובעת) לים הוא 4ק"מ" (ע' 7, שורות 31, 33); 3) בסעיף 6לתצהירו הצהיר מר מרקמן, כי המרתף משמש כאולם חזרות של להקת הבלט הישראלי. בחקירה הנגדית אמר מר מרקמן, כי ביוני 1980הוא חושב, אך אינו בטוח, שהרקדנים התאמנו במרתף (ע' 7, שורות 21, 23); 4) בסעיף 8לתצהיר מר מרקמן עלול להשתמע, שהתובעת לא התלוננה כלל על עניין דליפת הגז, אולם בחקירה הנגדית אישר מר מרקמן, שהתובעת הסבה את תשומת לבו לנושא ריח הגז מספר פעמים (ע' 8, שורות 7-11); 5) מר מרקמן הצהיר, שהתובעת התפטרה ונימקה זאת בסיבות אישיות ולא בהרעת תנאי עבודה. מר מרקמן הגדיר את טענת התובעת, כי הודיעה לו לפני התפטרותה שהיא עוזבת בגלל דליפת הגז כשקר גס, כי "לא זכור לי" שאמרה דברים כאלה והמשיך: "יכול להיות שבמשא-ומתן לאחר הפיטורים אמרה התובעת אינני בדיוק זוכר, כי בגלל הדליפה של הגז עזבה". יש איפוא בדברים אלה הסתייגות מההחלטיות של הדברים שהוצהרו בתצהיר. יז. ברור שסתירות אלה בדברי מר מרקמן לא מוסיפות למהימנותו ואין אנו יודעים, אם השוני בין הצהרתו בתצהיר ובדברים שאמר בחקירה הנגדית הם תוצאה של אי-אמירת האמת, או כתוצאה מההבדל בין עדות בתצהיר לעדות בעל-פה. מכל מקום, הדברים לא מתיישבים במלואם זה עם זה ופוגמים במהימנות העד. יח. נשאלת השאלה, האם תנאי העבודה במרתף אליבא דגרסתה של התובעת היו כאלה שהצדיקו את התפטרותה של התובעת - התפטרות המזכה אותה בתשלום פיצויי פיטורים. יט. כידוע חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים) מקנה זכות לפיצויי פיטורים למי שפוטר. כ. החוק קובע מספר מקרים שבהם זכאי עובד לפיצויי פיטורים גם כאשר הוא מתפטר, ובין אלה המקרה הנדון בתיק זה, המופיע בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. כא. במקרים אלה הושוותה ההתפטרות לפיטורים מבחינת התוצאות לעניין תשלום פיצויי פיטורים. כב. המאפיין את מעשה הפיטורים הוא שזו פעולה חד-צדדית שנעשית בעל כורחו של העובד. כג. התפטרות, לעומת זאת, היא מעשה רצוני של העובד. כדי שהתפטרות תחשב לפיטורים לצורך הזכאות לפיצויי פיטורים צריך שסוף המעשה, כלומר ההתפטרות, תהיה תוצאה של משהו הקרוב לכורח או חוסר ברירה של העובד, בדומה לפיטורים. כד. הקניית מעמד סטטוטורי להתפטרות והשוואתה למעמד של פיטורים לצורך פיצויי פיטורים באה למנוע מצב, בו יכול המעביד על-ידי הצרת צעדיו של העובד והרעת תנאיו הביא לידי התפטרותו ועל-ידי כך להשתחרר מתשלום פיצויי פיטורים (ע"א 400/62, [1], בע' 363, מול האותיות ה-ו). כה. בפסיקה האנגלית מכונה מצב זה התפטרות קונסטרוקטיבית או היסק התפטרות. מדובר במצב בו המעביד מעמיד את העובד בפני נסיבות, שאין לו ברירה אלא להתפטר. בין מקרים אלה יש למנות כל אותם מקרים בהם המעביד, על-ידי הפרה יסודית של החוזה, מביא לסיומו ( roger w. Rideout- principles of labour law[9] ע' 118- 116(מהדורה שניה)). כו. ניתן להשוות זאת לזכותו של צד נפגע לבטל חוזה כתוצאה מהפרה יסודית (סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). כז. ברור שמדובר בהשוואה בלבד, משום שבמקרה של התפטרות כתוצאה מהרעה מוחשית בתנאי העבודה יש לכך תשובה מיוחדת בחוק, בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. ייתכנו נסיבות בהן מתקיימות הוראות הסעיף גם מבלי שהמעביד הפר את חוזה העבודה וייתכנו נסיבות שהמעביד הפר את חוזה העבודה ולמרות זאת לא יתקיימו נסיבות כאמור (דב"ע לו/123-3, [2], בע' 264, סעיף 4). כח. בית-המשפט העליון גיבש כללים למתן פיצויי פיטורים לעובד כתוצאה מהרעה בתנאי העבודה, עוד לפני שנחקק חוק פיצויי פיטורים. על-פי כללים אלה, הפגיעה במעמדו ובזכויותיו של העובד צריכה להיות רצינית ובעלת משקל, אשר כל עובד המכבד את עצמו היה רואה צידוק לעצמו שלא להשלים עימה ולחפש לו מקום עבודה אחר. שאלת כובד משקלה של הפגיעה או ההרעה היא שאלה של דרגה וההחלטה תלויה בנסיבות המקרה (ע"א 400/62, [1], בע' 363). כט. בפסק-דין אחר קבע בית-המשפט העליון, כי הרעה מוחשית בתנאי העבודה אינה אלא הרעה כה רצינית, עד אשר ייחס בית-המשפט למעביד את הרצון להתפטר מן העובד עד כדי שייאלץ אותו להגיש התפטרותו (ע"א 74/65, [3], בע' 291; ע"א 496/61, [4], בע' 396). כבוד השופט זילברג הגדיר הרעה מוחשית כהרעה ה"חייבת להיות פוגעת באמת, חשובה, ניכרת, להבדיל מהרעה של מה בכך, בלתי-חשובה בעיני האדם הסביר, הנובעת אולי מתוך האידיוסינקראזיות של העובד המסוים" (ע"א 89/68, [5], בע' 651-652). ל. אין מחלוקת, שעל מעביד לדאוג לתנאי עבודה מתאימים להבטחת ולשמירת בריאותו של העובד (תב"ע ל/49-3, [6], בע' סה; דיני עבודה במשפט העברי, [10], ע' 508). בפקודת הבטיחות בעבודה נקבעה, בסימן ז' לפרק ב', החובה לנקוט אמצעים יעילים ונאותים כדי להשיג ולקיים אוורור מספיק בכל חדר עבודה (סעיף 27). התובעת לא טענה במקרה הזה שהיתה הפרה של פקודת הבטיחות בעבודה, אם כי טענה, שהמרתף לא היה מאוורר כפי שצריך, כשעיקר טענתה היה הריח במקום. לא. על-פי הראיות עבדו במרתף, מלבד התובעת, עובדת שעבדה שלושה או ארבעה חודשים והתפטרה (ע' 6, שורה 6), תופרת שישבה באולם שמונה שעות כמו התובעת (ע' 6, שורה 5). מר מרקמן, מנהל הנתבעת, שנכנס ויצא כל היום (ע' 6, שורות 5, 6) והגברת רות נאמן, ששהתה גם במרתף וגם מחוצה לו, אולם נוכחותה במרתף היתה שעות ניכרות (ע' 4לתדפיס עדות גברת נאמן). על-פי עדות התובעת לא ידוע לה שעובדים נוספים התפטרו בגלל הריח ואוורור במרתף (ע' 4, שורה 5). לב. על-פי עדות הגברת נאמן, ידוע לה שבשלב מסוים היתה בעיה של ריח רע שחדר למרתף (ע' 2לתדפיס העדות) וכי גם לאחר תיקון "התקלה" משבי ריח המשיכו להיות (ע' 3בתדפיס). לג. מסקנותינו מממצאים אלה הם אלה: במרתף היתה בשלב מסוים בעיה של ריח; בעיה זו היתה בעייתם של כלל העובדים ולאו דווקא של התובעת; 3) לא התרשמנו שבעיית הריח היתה כ"צעקתה" והראיה - עובדים אחרים "חיו" עם בעיה זו ולא התפטרו. רות נאמן התפטרה מסיבות אישיות, לאחר התפטרות התובעת, והתופרת עובדת במקום עד היום; 4) מקום מושבה של התובעת היה מרוחק ומופרד במחיצה מ"האזור הממוזג" - מקום המזגן והחלונות - אך גם עובדים אחרים ישבו בסמוך לתובעת, כמו רות מוזס שהתפטרה אחרי זמן קצר לעבודתה (ע' 6, שורה 5וע' 7, שורה 5), רות נאמן והמנכ"ל מר מרקמן (ע' 4, שורה 27וע' 8, שורות 27-30); 5) מלבד זאת, לדעת התובעת, גם באזור בו עבדה התופרת היו גזים (ע' 5, שורות 25-27), לכן לא היתה תועלת במעברה לאזור זה ומכאן שניתן להשוות את מצבה של התובעת למצבם של עובדים אחרים, ככל שהדבר נוגע לחריפות השפעת הריח עליה; 6) אם היתה הרעה מוחשית במקרה זה, הרי היא היתה כלפי כל העובדים שחשו בריח ולאו דווקא כלפי התובעת (ראה על דרך ההיקש דב"ע לז/85-3, [7], בע' 112, פסקה שניה של סעיף 4); 7) לאור ממצאים אלה אנו סוברים, שמבחינת דרגה לא היתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה במרתף. הריח אכן היה מטרד, אך לא מטרד שהגיע לדרגה של הרעה מוחשית, כלומר הרעה שעשתה את מצבה של העובדת בלתי-נסבל עד כדי כך שלא יכלו לדרוש ממנה שתמשיך לעבוד (דב"ע לג/34-3, [8], בע' 414); 8) כאשר תחושת שאר העובדים בנושא הריח לא הביאה לידי צעד דרסטי של התפטרות, אין מנוס מהמסקנה, שלתובעת היתה רגישות יתר, אידיוסינקראזיות כלשונו של כבוד השופט זילברג בע"א 89/68, [5], הנ"ל (בע' 652, מול האות א'), שאינה מצדיקה התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים; 9) מבחינה זו היתה התובעת איסטניסית, מושג שיש לו משמעות במשפט העברי והוא קרוב למחלה. הדין העברי התיר רחצה לאבל איסטניס, מקום שהיתה אסורה מן הדין למישהו אחר, אך זאת רק אם יש סכנה של נזק גופני או צער עקב אי-רחצה (ראה: ברכות ט"ז ע' ב, שלטי גבורים ע' 18); 10) במקרה שלנו ייתכן והיינו מגיעים למסקנה אחרת אילו הוכיחה התובעת, שמבחינה רפואית על-פי מצבה הגופני לא יכלה התובעת להמשיך בעבודה במקום שיש בו ריח גז. במקרה זה היתה העילה על-פי סעיף 6לחוק פיצויי פיטורים ולא על-פי סעיף 11(א). התובעת לא השתיתה תביעתה על עילה זו; 11) ייתכן והיינו מגיעים למסקנה אחרת גם אם התובעת היתה מוכיחה, שבמקרה זה היתה הפרה של פקודת הבטיחות בעבודה, אך גם אז צריך שהסכנה תהיה כלפי התובעת עצמה ולא כללית (דב"ע לז/85-3, [7], הנ"ל, בע' 112, סעיף 4); 12) כשם שלעובדות האחרות - התופרת ורות נאמן - היתה סיבה טובה לא להתפטר כתוצאה מן הריח, הן משום שלא ייחסו לכך חשיבות יתרה והן משום שרצו להישאר לעבוד, הרי לתובעת ייתכן שהיה מניע לעזוב ותופעת הריח רק היתה גורם מזרז. העובדה, שהתובעת "סבלה" שנה תמימה עד שהתפטרה, למרות שלדבריה האמינה וקיוותה שיעברו מן המקום, אינה נקודה שיש לבטלה לחלוטין לעניין ההתרשמות מדרגת הסבל או דרגת המפגע. ראה כהשוואה: ,rideout[9], הנ"ל, ע' 118למעלה. כמו כן אין להתעלם מכך, שהתובעת לא עבדה שנה תמימה לאחר שהתפטרה (ע' 5, שורה 9) וכי בינתיים התחתנה בספטמבר 1982ועברה ניתוח אוזניים, דברים שעשויים לרמוז על כך שהיו גם סיבות אחרות להתפטרותה. אך גם ללא סברה זו דין התביעה להידחות, כי לא שוכנענו שהיתה במקרה זה "הרעה מוחשית". סוף דבר אנו דוחים את תביעת התובעת ומחייבים אותה לשלם לנתבעת סך 000, 10שקלים הוצאות משפט.הרעת תנאיםהתפטרות