מרחק מהבית לעבודה לצורך זכאות לקצבת ניידות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מרחק מהבית לעבודה לצורך זכאות לקצבת ניידות בביטוח לאומי: .1ההליך .1התובע הינו נכה המקבל קצבת ניידות מהנתבע. התובע הגיש לנתבע בקשה לתוספת קצבת ניידות, אך בקשתו נדחתה על-ידי הנתבע ב- 19.12.1983מהטעם, שהמרחק בין מקום מגוריו למקום עבודתו אינו עולה על 20ק"מ. .2התובע לא השלים עם דחיית בקשתו ופנה לבית-הדין בתביעה לתוספת לקצבת ניידות (להלן - התוספת). התובע טען בפני, כי הוא זכאי לתוספת לפי סעיף 14(א) להסכם בדבר גמלת ניידות (להלן - ההסכם) מכוח העובדה, שהדרך בה הוא נוסע ממקום מגוריו לעבודתו היא למעלה מ- 20ק"מ, היא מהירה יותר, נוחה יותר ולא גורמת לו לצריכת דלק מוגברת. התובע העיד בפני, כי מביתו למקום עבודתו ניתן לנסוע בשתי דרכים ראשיות. האחת היא דרך העוברת בתוך נס-ציונה וראשון-לציון, שהמרחק מביתו לעבודתו הוא 18ק"מ, והשניה היא דרך עוקפת דרך כביש בית עובד, שאז המרחק מביתו לעבודתו הוא 20 1/2ק"מ. הדרך העוברת בתוך נס-ציונה וראשון-לציון היא דרך עמוסת תנועה ויש בה הרבה רמזורים ובשל כך היא גורמת לצריכת דלק מוגברת ואמורטיזציה גדולה. התובע מעדיף את הדרך השניה העוקפת, מאחר שהיא מהירה יותר ונוחה לו יותר, על אף שהיא ארוכה בשניים וחצי קילומטר מהדרך הראשונה העוברת בתוך שתי הערים. התובע טוען, שהדרך הקצרה גורמת לו צריכת דלק מוגברת ואמורטיזציה מוגברת. הנתבע טוען, שיש לדחות את התביעה, כי אם יש לתובע דרך קצרה יותר מביתו למקום עבודתו והיא פחותה מ- 20ק"מ - סעיף 14(א) להסכם אינו חל עליו ואין הוא זכאי לתוספת, רק בשל כך שהיא עמוסה יותר בתנועה, וצריכת דלק מוגברת אינה הצדקה למתן התוספת המבוקשת. הקריטריון של המחוקק למתן התוספת היה עידוד הנכה להתמיד בעבודה, גם כשהמרחק לעבודה גדול. בא-כוח הנתבע טען, כי בתנאי של " 20ק"מ לפחות" בסעיף 14(א) נלקחו כבר בחשבון מרכיבים של דלק, אחזקה ואמורטיזציה, והמרכיב של צריכת דלק מוגברת בטל בשישים בחשבון ההוצאות הכלולות בחישובה של גמלת הניידות, וכאשר ההפרש בין שתי הדרכים הוא 2 1/2ק"מ - אין הצדקה להגדלת הגמלה, כאשר ניתן להגיע לעבודה בדרך הקצרה יותר והפחותה מ- 20ק"מ. .Iiפסק-דין . . . . . . . . . . . . . . . . . .3 א) סעיף 14(א) להסכם קובע כי "מוגבל בניידות... יהיה זכאי לתוספת קצבת ניידות (להלן - תוספת קצבה) אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו הוא 20ק"מ לפחות". אין חולק על כך, כי לתובע ישנן שתי דרכים להגיע ממקום מגוריו למקום עבודתו. הדרך הקצרה היא זו העוברת דרך נס-ציונה וראשון-לציון והמרחק הוא 18ק"מ, דהיינו פחות מהמינימום הנדרש בהסכם. הדרך השניה היא הדרך העוקפת דרך כביש בית עובד, ואז המרחק בין מקום מגוריו של התובע למקום עבודתו הוא 20 1/2ק"מ, דהיינו חצי קילומטר מעבר למינימום הנדרש. נשאלת השאלה, אם סעיף 14(א) (1) מחייב במקרה זה ליישם על התובע את הדרך הקצרה דווקא, ולא את הדרך העוקפת; ב) הסכם הניידות הוא חוזה וחוזה יש לפרש בראש ובראשונה מתוכו ומלשונו. סעיף 14(א) (1) להסכם קובע מרחק מינימום של 20ק"מ, ברם אינני סבורה שבמקרה שלנכה יש יותר מדרך אחת להגיע מביתו למקום עבודתו חובה עלינו להחמיר עימו ולקבוע, כי אם יש לו דרך קצרה יותר שהיא פחותה מ- 20ק"מ - הגיוני יותר שיסע בה, ואין הצדקה לשקול, שמא בכל זאת מגיעה לו תוספת קצבה, באשר הדרך הארוכה נוחה לו יותר, ואינה גורמת לו צריכת דלק מוגברת, ובתנאי שהדרך הארוכה היא דרך סבירה ומקובלת. ואסביר את דברי: לצורך בחינת טענות התובע יפים לדעתי הדברים שנאמרו מפי בית-הדין הארצי בדב"ע לא/38-0, [1] (בע' 315, מול האותיות ב-ג). על אף שהדברים שיובאו להלן נאמרו בהקשר לסעיף 36לחוק הביטוח הלאומי ולא לצורך פירוש סעיף מהסכם הניידות, עדיין אני מתכוונת להביא דברים אלה בחשבון שיקולי לצורך פסיקתי בתביעה זו. וכך נאמר בערעור הנ"ל: "בתנאי העיור של היום, ברור שיותר מדרך אחת מביאה ממקום אחד למשנהו, ולא הדרך הקצרה ביותר היא מן ההכרח הנוחה ביותר, ועל כן המקובלת. אין כל צורך בראיות לכך שבכל עיר גדולה יגיעו הנוהגים בכלי רכב לעבודתם בדרכים שונות, אף אם נקודת המוצא היא אותה. יש ואחד יעדיף דרך 'מרומזרת' יש ואחד יעדיף סמטאות שאין בהן תנועה רבה, אף אם היא ארוכה יותר... 'הדרך המקובלת'... היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר. אם יוכח שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסוימת הרי היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית-הדין כי הדרך שבה מדובר היא 'הדרך המקובלת' על אותו עובד, יתן בית-הדין את דעתו לשאלת הסבירות"; ג) התובע הביא ראיות. הוא העיד בעצמו, כי הדרך העוקפת דרך כביש בית עובד היא דרך ראשית ושהמרחק בינה לבין הדרך העוברת דרך נס-ציונה וראשון-לציון הוא בסך הכל 3ק"מ יותר מהדרך הקצרה. תובע הוכיח לי גם באמצעות עד שהביא מטעמו, כי הדרך העוקפת היא הדרך המהירה להגיע למקום עבודתו ואף היא מהווה דרך ראשית וכל מי שרוצה להגיע מהר יותר לעבודתו מעדיף להשתמש בה, כי היא עמוסה פחות בתנועה וכמעט ואין בה רמזורים. זאת בנוסף לעובדה, שדרך זו צורכת פחות דלק והאמורטיזציה לרכב פחותה; ד) אותו קריטריון שהביא את בא-כוח הנתבע כדי לתמוך בטענתו, דהיינו כי מטרת ההסכם היתה לעודד נכה להגיע למקום העבודה גם כאשר הדרך ארוכה יותר, צריך לפעול במקרה זה לטובת התובע. דווקא משום שהתובע מקבל קצבת ניידות מהנתבע, מקובלת עלי גישתו לחסוך בצריכת דלק מוגברת ורצונו לשמור על מכוניתו מפני פחת הנגרם בין השאר בשל צריכת דלק מוגברת. שוכנעתי, כי העובדה שהתובע נוסע לעבודה דרך כביש בית עובד לא נובעת מהעובדה, שהוא רוצה לנצל את הנתבע בתוספת גמלה, אלא בשל רצונו לשמור על הרכב מפני בלאי מואץ ורצונו לחסוך בצריכת דלק מוגברת. הדרך העוקפת, על אף שהיא ארוכה יותר (בסך-הכל בשניים וחצי קילומטר מעבר לדרך הקצרה), אינה מהווה סטיה של ממש ואיננה חורגת מתחום הסבירות, ולפיכך אני סבורה, שיש לשקול מקרה זה לפי בית הלל ולא להחמיר לפי גרסת בית שמאי. אני ערה לעובדה, שמדובר בכספי ציבור ושהנתבע מממן לתובע את ההוצאות שעולה לו השימוש ברכב, עם זאת אני סבורה שיש היגיון רב בטיעוניו. כאשר הוכח לי על-ידי התובע ובאמצעות עד מטעמו, כי הדרך העוקפת אינה מהווה סטיה של ממש מביתו למקום עבודתו, ושוכנעתי שזו דרך ראשית ומקובלת על ציבור גדול של הנוהגים ברכב, המשתמש בה כדי להגיע מהר יותר למקום העבודה, הרי שעצם היותה מהירה יותר ונוחה לתובע יותר ומקילה עליו את הנסיעה לעבודתו, יש לדעתי לעודדו להמשיך ולנסוע בדרך זו, הגם שהיא עולה על המינימום הנדרש בסעיף 14(א) (1) להסכם ומחייבת את הנתבע ליתן לתובע תוספת קצבה; ה) מאחר שלא נאמר בסעיף, כי יש להתחשב דווקא בדרך הקצרה ביותר ממקום המגורים לעבודה, אלא מדובר במרחק שבין מקום המגורים לעבודה, הרי שיש לבית-הדין שיקול דעת לבחון, אם הדרך העוקפת היא סבירה ומקובלת ואינה מהווה סטיה של ממש. שוכנעתי, שהתובע לא בחר בדרך העוקפת בכוונה כדי לזכות בתוספת הקצבה. שוכנעתי, כי הדרך העוקפת אף היא דרך ראשית ואיננה מהווה סטיה של ממש ממקום מגוריו למקום עבודתו. גם אילו התעורר אצלי ספק בקשר לפירוש הסעיף הנ"ל, וספק זה לא התעורר אצלי - יש להפעיל הספק לטובת התובע; ו) בא-כוח הנתבע לא טען, כי טענתו של התובע לא סבירה, אלא טען, שההיגיון מחייב ליישם על התובע את הקריטריון של נסיעה בדרך הקצרה שבין מקום מגוריו למקום עבודתו, והנימוק שנסיעה בדרך הקצרה גורמת לו צריכת דלק מוגברת לא נימוק הוא לדעתו, ואין נימוק זה צריך להוות שיקול לקבלת תביעתו; ז) שוכנעתי, כי כל אדם סביר היה בוחר לו דווקא את הדרך המהירה והנוחה להגיע לעבודתו והשיקול של צריכת דלק מוגברת בדרך עמוסת תנועה ומשופעת ברמזורים הוא שיקול לגיטימי ומתקבל על הדעת. שוכנעתי, כי התובע לא עושה דין לעצמו וכי נסיעתו בדרך העוקפת איננה נובעת דווקא מרצון לקבלת תוספת קצבה, אלא דרך זו הגיונית, נוחה לו ומקילה עליו את הנסיעה, מה עוד שהיא מונעת צריכת דלק מוגברת והאצת הבלאי. וכאשר לשיקולים אלה נוסף השיקול, שהדרך העוקפת היא סבירה ומקובלת על ציבור גדול של נוהגים ברכב ובנוסף לכך אינה מהווה סטיה של ממש ממקום מגוריו למקום עבודתו, אני סבורה, שגם הקריטריון של עידוד הנכה להמשיך ולנסוע לעבודתו אף בדרך ארוכה יותר, כאשר היא נוחה וקלה לו יותר, פועל לטובת התובע. .4לפיכך אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לקבוע לתובע תוספת קצבה בהתאם לקריטריונים הקבועים בתוספת להסכם. הנתבע ישלם לתובע הוצאותיו בסך כולל של 000, 30שקל, שישולמו לתובע תוך 30יום מיום שיגיע לנתבע פסק-דין זה. באם לא ישולם הסכום הנ"ל במועד ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק.ניידות