למרות ההחלמה הפיסית יצא התובע מבית החולים אדם שונה מזה שנכנס. לטענתו נגרמה לו נכות נפשית קשה והוא הפסיק לתפקד בכל המישורים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכות נפשית בגלל ניתוח: 1. בתאריך 17.1.74 הובהל התובע לחדר המיון של בית החולים השרון בפתח תקוה כשהוא סובל ממיחושים בצד ימין של בטנו. הוא נבדק על ידי ד"ר וילנסקי ששימש כירורג תורן והרופא המליץ מיד על ניתוח לכריתת התוספתן. תוך הכנה שיגרתית של החולה לניתוח מחדירים לוריד בזרועו מתקן שבמשפט כונה "קטטר". באמצעותו של מתקן זה מוחדרת לוריד צנורית פלסטית המשמשת הן להוצאת דם לבדיקה והן להחדרת עירוי נוזלים או דם, לפי הצורך, מבלי לדקור את החולה פעמים מספר. בתקופה הרלבנטית היה בשימוש קטטר שרק לרופא היתה רשות להחדירו לוריד. ליד הרופא היתה מסייעת אחות אך בסך הכל היה מדובר בפעולה שגרתית שרופא כירורג מבצע כמוה מספר פעמים ביום. בשעת הכנסת הקטטר לזרועו של התובע ארעה תקלה שכתוצאה ממנה ניתק חלק מן הצנורית שכבר היה מוחדר לוריד. למרות מאמציו של הרופא - כפי שיתוארו להלן - לא הצליח לעצור את הצנורית ולשלוף אותה והיא נסחפה אל תוך הוריד ונתקעה בעורק ריאתו של התובע. ד"ר וילנסקי התקשר מיד לפרופסור מוריס לוי, מומחה לנתוחי לב בבית החולים בילינסון והלה יעץ לבצע תחילה את נתוח כריתת התוספתן, שהיתה בו דחיפות. כך נעשה ולאחר כמה ימים הועבר התובע לבית החולים בילינסון ושם נותח על ידי פרופסור לוי. מסתבר שלא היה צורך לבצע נתוח לב פתוח והנתוח בוצע בטכניקה חדישה שפותחה בארצות הברית. נתוח זה אפשר להוציא את הצנורית דרך פתח קטן שנעשה בעורק הריאה אם כי נשארה בחזהו של התובע צלקת בת 28 ס"מ. שני הנתוחים עברו ללא דופי והתובע השתחרר מבית החולים עם הוראות לנוח מספר שבועות. אחרי סיום תהליך ההחלמה המקובל לא נותרו בגופו של התובע שום מומים זולת הצלקות - שלש במספר: אחת מנתוח התוספתן; אחת מחתך שעשה הרופא בזרועו כדי לנסות לשלוף את הצנורית ואחרונה - מנתוח החזה. למרות ההחלמה הפיסית יצא התובע מבית החולים אדם שונה מזה שנכנס. לטענתו נגרמה לו נכות נפשית קשה והוא הפסיק לתפקד בכל המישורים. בין השאר חדל התובע לעבוד ומזה כ- 11 שנה הוא בטל מעבודה. המוסד לבטוח לאומי קבע כי נכותו הנפשית מגיעה כדי % 75והוא מקבל גמלה בהתאם לכך. התובע טוען שנכותו נובעת מן התקלה שגרמה לנתוק הצנורית - על כל תוצאותיה - וכי התקלה ארעה בשל רשלנותם של הנתבעים כולם או מקצתם. הואיל והתובע אינו יודע מה גרם בפועל לקריעת הצנורית, הוא תבע כל מי שיכול היה לגרום לתאונה מעין זו. מדובר בשתי קבוצות של נתבעים: בקבוצה הראשונה ד"ר וילנסקי (הנתבע 1), הרופא שהיה ממונה עליו ואחראי לו (הנתבע 2), מנהל בית החולים השרון (הנתבע 3) וקופת חולים של ההסתדרות הכללית ועירית פתח תקוה - הבעלים המשותפים של בית החולים (הנתבעות 4ו-5). בקבוצה השניה כלולים הנתבעים 6ו- 7- היצרן של הקטטר והמפיץ שלו בארץ. עמדת התובע היא שהתקלה יכלה להגרם רק כתוצאה מפגם במוצר או רשלנות באופן השימוש בו. בחלופה הראשונה אשם היצרן והמפיץ אחראי עמו ואילו בחלופה השניה אשם ד"ר וילנסקי ושאר הנתבעים באותה קבוצה אחראים מכח אחריותם השילוחית. כאן המקום לציין במהלך הדיון הודיע עו"ד לוטי כי היצרן לוקח על עצמו כל אחריות שתיוחס למפיץ וכן הודיע כי מוסכם ולא שנוי עוד במחלוקת שהקטטר בו השתמשו בארוע הנדון הוא מיצורו של הנתבע 6(ראה עמוד 127 לפרטיכל). כמו כן כאן המקום לציין כי בכתב התביעה היתה טענה המייחסת גם אחריות ישירה לנתבעים 2-5, מעבר לאחריותם השילוחית למעשיו של הנתבע 1 אך אין אפילו ראיות לכאורה בנושא זה לכן חבל להשחית עליו דברים. 2. עד שהחל הדיון במשפט זה לא התימר שום איש לדעת כיצד ארעה התקלה ומה גרם בפועל לנתוק הצנורית בזרועו של התובע. התובע לא ידע כמובן דבר על הסבה לתאונה; הנתבעים 1- 5 טענו שהם השתמשו במתקן ארוז הרמטית ומוכן לפעולה מפירמה מפורסמת ולא יכלו ולא היו צריכים לבדוק באופן יסודי את תקינותו. כן טענו אותם תובעים כי הרופא עשה את כל הפעולות הכרוכות בהחדרת הקטטר במיומנות ובדרך מקובלת, ואילו היצרן טען שהמתקן יוצר יחד עם מיליונים של קטטרים כאלה וכי הוא נוקט באופן שגרתי בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על פי התקנים המקובלים בארה"ב ואין כל אפשרות שהיה פגם במוצר. במצב זה אין תימה שכל בעלי הדין התרכזו בשאלת נטל ההוכחה. כשאין אפשרות לקבוע מה קרה בפועל מפסיד זה שעל כתפיו רובץ נטל ההוכחה. התובע תומך יתדותיו בשני סעיפים של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סעיף 41 וסעיף 38. הטענה הראשונה היא שזה מקרה קלסי בו יש להחיל את הכלל ש"הדבר מדבר בעד עצמו" כי הנזק נגרם על ידי חפץ שהיה בשליטתם של הנתבעים, כי התובע אינו יודע את הנסיבות הממשיות של התאונה וכי התאונה מתישבת יותר עם רשלנותם של הנתבעים, כולם או מקצתם. הטענה השניה היא שהקטטר הוא חפץ מסוכן. בשני המקרים - כך טוען התובע - על הנתבעים להוכיח שהתקלה לא נבעה מרשלנותם. אם אינם יכולים להוכיח כיצד קרתה - על התובע לזכות בתביעתו. לעומת הטענות הללו מעלים הנתבעים שורת טענות משלהם: היצרן טוען כי בשעת התאונה לא היה המתקן בשליטתו וכי אין הנסיבות מורות - ולו גם לכאורה - על רשלנות מצדו. הטענה העיקרית של הקבוצה הרפואית היא זו שיש להזהר מאד כשבאים להטיל את עול ההוכחה על רופא בגין תקלה הנובעת מטיפול רפואי. אין המרפאה או בית החולים יכולים לערוב לחולה שלעולם לא תקרה תקלה ולא כל תקלה כזאת מצביעה, אפילו לכאורה, על התרשלות. הקפדת יתר עם רופאים עלולה לגרום לכך שיהיו חוששים לבצע פעולות נחוצות והציבור יצא נפסד. אכן הטענות האלה ראויות להשמע ובעלי הדין הביאו מובאות רבות מן הפסיקה ומן הספרות המשפטית לתמיכה בעמדתם. דא עקא שאין כל צורך להזקק במשפט זה להוראות חוק המעבירות את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. קיימת פסיקה עניפה הקובעת כי גם כאשר הסעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין אינם חלים, על הנתבע להוכיח העדר רשלנות אם הביא התובע ראיות נסיבתיות כי קיימת מידת סבירות גבוהה המצביעה על התרשלות של הנתבע. (ראה ע"א 101/81 צג נ' מדינת ישראל; ע"א 411/70 פינס נ' בן עמורה; ע"א 705/78 רמון ולב נ' מאוטנר ואח'; ע"א 612/78 פאר נ' קופר). בעצם ניתן לומר כי התובע עשה יותר מזה: לאור העדויות במשפט, ובעיקר לאור עדותו של ד"ר וילנסקי, שתכנה הפתיע את כולם, נראה שאפשר לקבוע במידת סבירות גבוהה מאד את סיבת התאונה. הקטטר הוא, כאמור, מתקן המשמש להחדרת נוזלים לגופו של החולה או להוצאת דם, לפי הצורך. בעבר היו מחדירים מחט לוריד ומקבעים אותה שם כדי שתשמש מוליך לנוזל. אין צריך לומר שהשארת מחט בוריד כרוכה בסיכונים ויש עדיפות רבה לשיטה המאפשרת החדרה לוריד של צנורית בלתי קשיחה שאין בה כדי להזיק. עדיין יש להשתמש במחט לשם החדרת הצנורית אלא שבמתקן הזה אין המחט משמשת אלא כמוליך להחדרת הצנורית לוריד. בזה מסיימת את תפקידה ומוציאים אותה ומקבעים אותה לחלק החיצוני של הזרוע כדי שלא תוכל להזיק. אח"כ מורידים את מעטה הפלסטיק בו היה נתון המתקן, מורידים את הפקק הסותם את קצה הצינורית שמחוץ לגוף ומחברים את הערוי. בקטטר בו השתמשו היתה הצנורית נתונה בתוך המחט ולאחר החדרת המחט היו דוחפים אותה פנימה. בשנים האחרונות עוברים יותר ויותר לשימוש במתקן יותר חדיש שבו נתונה המחט בתוך הצנורית ורק הקצה שלה בולט כדי להקל על החדירה לוריד. בתי חולים מעדיפים מתקן זה בשל העובדה שגם אחיות רשאיות להתקינו. חסרונו הוא בכך שבשעת ההחדרה נגרם כאב מיוחד לחולה על ידי ה"מדרגה" הנוצרת בין קצה המחט ובין קצה הצנורית. אולי זו הסיבה שרבים מעדיפים גם היום להשתמש במתקן הקודם. למרות שקופת חולים החלה מעדיפה את המתקן החדש אחרי המקרה של התובע, אין מקום לקביעה שעצם השימוש במתקן הישן מצביע על רשלנות. הכל מסכימים שבקטטר בו עסקינן קיימת סכנה של נתוק הצנורית, לא רק מפני שכך קרה לתובע אלא מפני שידועים מקרים אחרים כאלה וזה סכון שהיה צפוי מראש. כן הוכח, בודאות שהסיבה העיקרית לקריעת הצנורית בעת החדרתה וכל עוד לא הוצאה המחט היא משיכה של הצנורית לאחור תוך יצירת זוית בינה ובין החלק התחתון של קצה המחט המכונה בפי המומחים "העקב". יש לציין כי מדובר במחט חלולה שהחור בקצה הוא אלכסוני. הסכנה היא לא מחוד המחט אלא דוקא מן ה"עקב". בענין זה לא היו חילוקי דעות אם כי היו טענות שאין זו הסיבה האפשרית היחידה לנתוק הצנורית. כל קטטר בודד נתון באריזה סטרילית אוריגינלית של היצרן המכילה הוראות שמוש מפורטות וכן אזהרה מפני משיכה לאחור של הצנורית. ד"ר וילנסקי התבקש לתאר את סדר הפעולות בעת החדרת הקטטר לזרועו של התובע. לא ניתן היה לצפות מן העד שיזכור אחרי מספר שנים את סדר הפעולות באותו חלק של הארוע שלפני התאונה, שהיה טיפול שגרתי. העד התבקש, איפוא, לתאר את סדר הפעולות הנקוט בידו בכל פעם שהוא מתקין קטטר בגופו של חולה. אין חולק היום כי הרופא אינו מבצע את הפעולות על פי הסדר המופיע בהוראות היצרן. לעניננו אין כל חשיבות לסטיה הנוגעת לאופן דחיפת הצינורית, שלפי ההוראות יש לדחוף בתנועות קטנות סמוך לבסיס המחט ואילו הרופא היה דוחף בתנועה מתמשכת מתחתית המתקן. מוסכם שסטיה זו לא יכלה לגרום לניתוק הצינורית. לא כן הסטיה השניה: במקום להוציא את המחט מן הוריד מיד לאחר החדרת כל הצינורית, על פי הסדר המופיע הוראות היצרן, מודה הרופא כי השאיר את המחט בפנים, טיפל בשתי ידיו בהורדת כיסוי הפוליטילן מן המתקן, שלף את הפקק כדי לפנות דרך לחיבור העירוי ורק אז התפנה להוצאת המחט. מפי ד"ר וילנסקי עצמו אנו יודעים כי הצינורית ניתקה בזמן שהוא עשה את הפעולות שתוארו לעיל. הוא מספר שבעת החדרת הצינורית היה מחזיק ידו על זרוע החולה והיה מרגיש את הצינורית המוחדרת בוריד שטחי מתחת לעור. כשהחזיר ידו לזרוע כדי להוציא את המחט הרגיש מיד שהצינורית איננה. מכאן ברור שהנתק קרה בדיוק בשעה שהרופא טיפל בהורדת מעטה הפוליטילן וחליצת הפקק. המסקנה המתבקשת היא שתוך עשיית הפעולות שתוארו לעיל גרם הרופא באופן בלתי מודע לשינוי זוית המחט ולמשיכה מסוימת של הצינורית לאחור. התרשמתי מהסברו של העד מר צ'יילדס, המומחה של היצרן, כי לחץ על הקצה התחתון של המחט פועל כמנוף ויוצר זוית גדולה יותר בין הקצה העליון של המחט ובין הצינורית. אינני רואה כל הסבר הגיוני אחר לכך שהצינורית ניתקה דוקא בשלב זה בו הסתיימה החדרתה. אני מתחזקת בדעתי כאשר מתברר שהצינורית שהוצאה בעת הניתוח מגופו של התובע היתה בערך באורך 16 ס"מ. אינני מוכנה לעסוק בחישובים החילופיים השונים שמציע לי עו"ד אבימור. שמעתי שאין דיוק מוחלט באורכן של כל הצינוריות ויתכנו הפרשים של מילימטרים. אם נמשכה הצינורית לאחור, הרי יתכן שחזרה אל תוך המחט כדי מספר מילימטרים לפני שנתקעה בעקב המחט ונקרעה. לעניננו די אם האורך של החלק שניתק מתאים בערך לאורך של החלק המצוי מחוץ למחט כדי לתמוך במסקנה שאליה הגעתי בלאו הכי בשל הנימוקים שפורטו לעיל. הועלתה הטענה שאפילו כך לא היתה חובה על הרופא לפעול בדיוק לפי הסדר שקבע היצרן. טענה זו אני דוחה. שוכנעתי כי מדובר בפעולה שיש עמה סיכונים לחולה וכי סדר הפעולות בא כדי למנוע נזק. אני מסכימה שמחט בתוך הוריד משמשת מקור סכון ולכן יש להוציאה מיד כשאינה נחוצה עוד. מה גם שהיצרן הורה כך. גם ההגיון הפשוט מורה שכאשר הרופא משתמש בשתי ידיו לעשיית הפעולות שתאר, ובתוכן חליצת פקק מבסיס המחט, יש לקחת בחשבון פעולה בלתי רצונית שתזיז את המחט בפנים. לבסוף, אני מסכימה שאין חובה אבסולוטית על הרופא להקפיד באדיקות על סדר הפעולות שמכתיב היצרן, אך במה דברים אמורים? כאשר הרופא משתמש בשיקול דעתו ומעדיף, מטעמים ענייניים, סדר פעולות שונה. הצגתי שאלה בענין זה לרופא ולא היה בפיו כל הסבר מדוע סטה מהוראות היצרן. כשמדובר בסטיה היוצרת סיכון זו סטיה שיש עמה התרשלות. אם כי הענין אינו רלבנטי, אני מוצאת לנכון לקבוע שלא היתה כל התרשלות בפעולות הרופא אחרי התאונה. הוא פעל במהירות ובמיומנות ללא דופי. אשר ליצרן, כבר אמרתי שלא הובאה שום ראיה על התרשלות. המומחה מר צ'יילדס העיד כי ידועים מן הספרות כ- 200 מקרים של ניתוק צינורית כזאת אך יש לקחת בחשבון שמדובר במוצר המשווק בכמויות של מיליונים רבים; כמו כן יש להדגיש שחלק מאותם המקרים קרו תוך שימוש בקטטרים מדגם מיושן שאינו רלבנטי לעניננו. העד העיד שלא הוכח אפילו מקרה אחד של ניתוק צינורית בשל פגם בייצורה וכי המקרה היחיד בו חוייב היצרן הזה לפצות חולה נבע, לפי קביעת בית המשפט, מכפוף קצה המחט. בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 6 ו-7. התוצאה היא שאני קובעת כי התקלה נגרמה בשל פעולתו הרשלנית של ד"ר וילנסקי, כפי שתואר לעיל. אינני רואה מדוע אחראים מנהל המחלקה, מנהל בית החולים ועירית פתח-תקוה. רק המעביד אחראי באחריות שילוחית והמעבידה של ד"ר וילנסקי היא קופת החולים, הנתבעת .4יש לדחות, איפוא, את התביעה נגד הנתבעים 2, 3 ו-5. 3. עתה הגיעה השעה לדון בנזקו של התובע ובקשר הסיבתי בינו ובין הארוע הרשלני. אין חולק כי נגרמו לתובע כאב וסבל כתוצאה ישירה מניתוק הצינורית. בוצעו בגופו שני נתוחים מיותרים - האחד בזרועו והשני בחזהו. שניהם הותירו צלקות רציניות ומומחה מטעם בית המשפט העניק לו בגינן נכות צמיתה של % .5אשפוזו של התובע הארך באופן ניכר בשל הצורך בניתוח החזה ואף תקופת ההחלמה התארכה. שובו לעבודתו נדחה בשל המנוחה שנכפתה עליו. בהעדר ראיות מדויקות לגבי התקופות האלה יש לקבוע אותן על דרך האומדן ולפצותו בהתאם לכך. המחלוקת העיקרית במשפט זה נטושה בענין הנכות הנפשית. חלק מן העובדות הבסיסיות הוכחו בודאות ואלה הן: מדובר בתובע חריג שתפקודו היה לקוי מאוד גם לפני התאונה. התובע היה בן 38 כשהגיע לניתוח. הוא יליד תימן ועלה ארצה בגיל 14. מעולם לא למד בבית ספר, לא רכש מקצוע ולא שרת בצה"ל, אם כי שרת במילואים עד לניתוח. המשפחה נמצאת בטיפול לשכת הסעד מאז 1953 ואילו התובע עצמו מטופל מאז .1955 היו בעיות קשות הנובעות מקשיי סדורו בעבודה כי נוסף למוגבלותו הכללית היו לו דפורמציות בידים. לאחר נסיונות שיקום שונים שלא עלו יפה הוא נקלט בבית חרושת לקופסאות פח בעבודה פשוטה יחסית ושם החזיק מעמד 12 שנה עד לתאונה. באותה תקופה לא נזקק לעזרת סעד. אשתו של התובע היא חולת נפש שאושפזה פעמים רבות. לא נולדו להם ילדים והתובע הסביר לרופאה שהדבר נבע ממצבו הרפואי והכלכלי. כשנה וחצי לפני בדיקתו על ידי ד"ר מיטרני נפטר אביו ואף אמו חלתה. מפאת חשיבותה לעניננו, אביא כלשונם חלק מדבריה של ד"ר מיטרני בחוות דעתה: "בבדיקה אדם רזה, נראה מבוגר מגילו. הגיע לבדיקה באיחור רב. הופעתו, בניגוד לזו המתוארת ע"י עמיתי, היתה מסודרת, צנועה אך נקיה. ממעט בדיבור. שפתו דלה, חשיבתו מוחשית מאד אך מאורגנת מבחינת ההתמצאות בזמן, במקום, בנסיבות. לא זהיתי הפרעות בשיפוט, לא גילה מחשבות שוא, בקורת המציאות היתה תקינה. רמת המשכל גבולית או מעט פחות. הממצא הבולט היה בתחום האישיות: צמצום אפקטיבי רב. דלות בענין, חוסר ויטליות. הנבדק יודע קרוא אך אינו קורא עיתון. אינו מקשיב לרדיו (טוען שהרעש מפריע לו), אינו צופה בטלביזיה, אין לו שום עיסוק. אין לו קשרים חברתיים. אינו מתענין בקורה סביבו, מלבד באשר נוגע לצרכיו הבסיסיים ביותר. תגובותיו הרגשיות למות אביו, מחלת אישתו, הן רדודות ביותר. כאשר מתאר את מיחושיו ומקשר אותם לנתוח ולתקלה שקרתה מדבר עובדתית ללא כל התיחסות רגשית או תחושת מרירות, כעס, נקמה או ציפית פיצוי). תאור מיחושיו במונחים של "אש" או "חשמל" מתאים לנורמה התרבותית ולמוחשיות החשיבה. אין פרודוקציה פסיכוטית. דיון התמונה הקלינית אשר מצטיירת כיום אצל מר סעדיה נגר היא של מוגבלות נפשית וקוגניטיבית כפי שמצויה אצל חולה נפש כרוני, כאשר הקריטריונים לכך הם הדלות החשיבתית והאפקטיבית, חוסר התפקוד הסוציאלי והבין אישי. בהתחשב בפרטי האנמנזה (חוסר השכלה, קשיים במציאת עבודה, אי שרות בצבא, נישואין מאוחרים) - הפרעותיו קדמו לארוע הכירורגי. יחד עם זאת, הצליח עד לשנת 1974 לתפקד באופן סביר, אחז במקום עבודה 12 שנים רצופות, לא פנה לרופאים עם תלונות גופניות ולא נזקק לעזרת שירותי הרווחה. יתכן כי איזונו היה עדין וכי כל מאורע טראומטי היה מפר אותו (ההדגשה במקור). הנחה זו אמנם, ספקולטיבית בלבד. עובדה היא שאחרי ארוע טראומטי ספציפי חדל האיש לתפקד ועל כן חייבת אני להתייחס למקרה זה עם ערכיות סיבתית (ההדגשה במקור). (הכוונה לנתוח בית החזה כתוצאה מנדידת הקטטר). כיום, מבחינה פסיכיאטרית, ניתן להגדיר את מצבו של הנבדק כ"מקרה קשה הגובל ודומה למצב פסיכוטי ומלווה בחוסר התאמה סוציאלית" (קובץ תקנות של הביטוח הלאומי, סעיף 34ו). מאחר ואין ברשותנו בדיקה פסיכיאטרית קודמת לשנת 1974, לא ניתן לחלק במדויק את 70 האחוזים של נכותו הנפשית העכשוית לגורמים פרה ופוסט טראומטיים. על כן, הנני מציעה להכיר במחצית נכות זו כתוצאה של הארוע הטראומטי עקב התקלה הטכנית שבנתוחו, דהיינו % 35 נכות נפשית לצמיתות". עד כאן חוות דעתה המקורית של ד"ר מיטרני מיום 12.5.83. בשלב מאוחר יותר הוצגו לה כמה שאלות הבהרה, ברשות בית המשפט. להשלמת התמונה אביא שוב כמה מדבריה כלשונם: "שאלה: האם ניתן היום, בראייה לאחור, להגדיר מבחינה פסיכיאטרית את מצבו של הנבדק לפני הנתוחים". לאחר הבאת ציטטה מתוך חוות הדעת המקורית, מוסיפה ד"ר מיטרני: "אין באנמנזה שום אחיזה למאורע נפשי חריף (פסיכוטי). האבחנה הפסיכיאטרית בדיעבד ובהסתייגות רבה בגלל דלות הפרטים שעומדים לרשותי: הפרעה באישיות משולבת ברמת משכל גבולית או פיגור קל". "השאלה: האם ניתן לקובע באיזו מידה היתה עלולה להגרם הדרדרות במצבו הנפשי כתוצאה מההתפתחות הטבעית של המחלה וללא התערבות של ארוע טראומטי". "תשובה: קשה להעריך פרוגנוזה בהעדר דיאגנוזה. אוכל רק לציין שעקב מאורע טראומטי יש סבירות גבוהה יותר להדרדרות מאשר בהעדרו". "שאלה: לאור הקבוע בחוות הדעת שכל מאורע טראומטי היה כנראה מפר את איזונו העדין של הנבדק, באיזו מידה קיים חשש שעצם האישפוז וביצוע ניתוח התוספתן היוו ארוע טראומטי כזה גם ללא הסיבוך וניתוח החזה? הרופאה מתבקשת להסביר מדוע יחסה את הקשר הסיבתי רק לניתוח החזה ללא התיחסות לניתוח התוספתן? אם כל אחד משני הניתוחים יכול היה להוות ארוע טראומטי מתבקשת תשובה מפורטת לגבי השפעתו של כל אחד מהם". "תשובה: קשה לי להשיב לשאלה זו. אין לי כלים לנתח בדיעבד את ההשלכות הנפשיות האפשרית של ניתוח תוספתן במהלך כירורגי תקין. כהערת שולים, נראה שאין להשוות בין כריתת תוספתן לבין ניתוח בית החזה בתוספת אנגיוגרפיה. זאת ועוד, לא כתוצאה טבעית אלא עקב שגיאה רפואית שיכלה לעלות לחולה בחייו (ראה מכתבו של המנתח פרופ' מ. לוי מ-23.1.74: 'מתוך הספרות, כל החולים שגוף זר מסוג זה הושארו באחד הענפים הגדולים של עורק הריאה, נפטרו, תוך תקופה בין שבוע ועד 6חדשים')". עד כאן מתוך תשובותיה של ד"ר מיטרני. 4. בטרם אדון בשאלות הסבוכות הנוגעות לקשר הסיבתי בין התקלה ובין הנזק יש מקום לסקור את עמדתו של התובע במהלך המשפט, כפי שהתבטאה בכתבי הטענות ובחוות הדעת הרפואיות השונות. התאונה ארעה, כזכור ב 1974 והתביעה הוגשה ב-1978. בתביעה לא נטען כל נזק פסיכיאטרי. נטען בה כי עד לתאונה היה התובע בריא בגופו ובנפשו וכתוצאה מן התאונה והניתוחים המיותרים נגרמה לו נכות פיסית של % .25אכן צורפו תעודות רפואיות הקובעות נזק גפני בשיער כזה. יחד עם זה נטען כבר אז כי כתוצאה מן הנזק הפיסי הפסיק התובע לתפקד באופן מוחלט. במהלך המשפט התברר כי היתה הגזמה רבה בקביעת שיעור הנזק הגופני ובסופו של דבר הצטמצם זה לכדי % 5. היום ברור שאכן הפסיק התובע לתפקד ולעבוד מאז הניתוחים, להוציא כמה נסיונות כושלים שעשה כדי לשוב ולעבוד. הואיל ואצל אדם סביר אין תוצאה כזאת יכולה לנבוע מנכות כה קטנה שעיקרה בקיומן של צלקות מספר, הוסט הנושא הרפואי במהלך המשפט מן המישור הפיסי אל המישור הנפשי. רק במהלך המשפט התברר בודאות שמדובר באדם בעל בעיות נפשיות שקדמו לתאונה ושהוחמרו באופן ניכר במהלך אשפוזו עד כדי שיתוק יכולתו לתפקד. קביעה בסיסית זו משותפת לכל ארבעת הפסיכיאטרים שבדקו את התובע. יחד עם זה הם הגיעו למסקנות שונות: ד"ר פקין שבדק את התובע שבע שנים אחרי התאונה קבע לו % 10 לצמיתות כתוצאה מן התקלה עם הצינורית; ד"ר שלו שבדק אותו באפריל 1982 קבע שיותר סביר לקשור את הנזק לניתוח התוספתן ואילו ד"ר מאיר, שחוות דעתו נפסלה הסכים עם קביעתו של ד"ר פקין. חוות דעתה של ד"ר מיטרני הפתיעה את כולם: למרות שהיא הסכימה להנחות הבסיסיות שנקבעו על ידי שאר הרופאים, היא קבעה נכות של % 70 שאת מחציתה היא מיחסת לתאונה. האמת ניתנה להאמר שבמידה מסוימת מגששים כל הרופאים באפילה. כולם קובעים כי משהו לקוי באופן בסיסי אצל התובע אך אין להם כל אפשרות לקבוע שנים רבות אחרי התאונה מה היה מצבו לפני כן ומה בדיוק גרם להדרדרות. בהעדר מודד אחר הם מסתמכים על העובדה שעד לניתוחים הצליח התובע לעבוד 12 שנים רצופות ואילו אחרי הניתוחים הפסיק לתפקד למרות שאין הוא נמנה על התובעים בעלי השאיפה לפיצויים המכתיבה את התנהגותם. כולם מסכימים, איפוא, כי הסיבה לשינוי זה נעוצה במה שקרה במהלך אשפוזו של התובע. הואיל וניתוח התוספתן הוא ארוע שגרתי ואילו שאר הארועים הם יוצאי דופן - נוטים הרופאים ליחס את הנזק דוקא לחלק זה של הטיפול הרפואי, אם כי הם נזהרים לא לקבוע מסמרות ומסקנתם נשענת במידה רבה על ההשערה, ההיפותזה והספקולציה. הואיל ואין להוציא מכלל אפשרות שגם נתוח התוספתן, שהיה מלווה בכאבים עזים, בתחושה של חירום ופתאומיות, הוא הארוע הטראומטי העיקרי, מסיק כל רופא מסקנות שונות מאותה דיאגנוזה. הנתבעים טוענים שאם התובע אינו מסוגל להוכיח שהמעשה הרשלני הוא הגורם לנזקו וכל עוד קיימת אפשרות סבירה שהנזק כולו כבר נגרם בטרם החל ד"ר וילנסקי בטיפול בתובע, נידונה תביעתו של התובע לכשלון. התובע, לעומת זאת, אומר כי מידת הסבירות נותנת שדוקא הארוע יוצא הדופן - ולא ניתוח שיגרתי של כריתת תוספתן - הוא גורם הנזק. אינני יכולה להגיע למסקנה חד משמעית בענין זה. לאור כל מה שתארתי לעיל אוכל רק לקבוע כי הנזק לתובע נגרם על ידי כל מה שארע לו בין אשפוזו ובין שחרורו והסבירות נותנת שמדובר בתהליך של הדרדרות שתרמו לו הן התקף דלקת התוספתן והן התקלה וכל הכרוך בה. לא מדובר בנזק שקרה כולו בדקה מסוימת אלא בתהליך שכולו היה טראומטי לתובע ולפי מיטב שיקול דעתי הייתי אומרת שכל התהליך על כל הארועים המצטברים, גרמו לנזק כפי שהתגבש עם שחרורו של התובע מבית החולים. מסקנה זו נקבעת על פי מידת ההסתברות המנחה אותנו במשפטים אזרחיים. .5קביעת הקשר הסיבתי בין ארוע מסוים לבין תוצאה נתונה היא אחת הסוגיות הסבוכות ביותר שבתי המשפט מתלבטים בהם. היטיב לתאר זאת כבוד השופט זילברג המנוח בפסק דינו בע"א 47/56 מלכה נ' היועה"מ: "מן המפורסמות הוא, כי הקשר הסיבתי הערטילאי בין המעשה והתוצאה, אין בו לבד כדי להטיל אחריות משפטית על עושה המעשה... אין לך מעשה או מאורע אשר לא תקדם לו שרשרת ארוכה, בעצם שרשרת אינסופית, של סיבות הכרחיות, ואם כי מבחינה מדעית או פילוסופית - כפי שכבר הורה ג'והן סטוארט מיל - אין יסוד כלשהוא להפלות ביניהן, הרי איש לא יעלה על הדעת לראות את כולן כשוות ערך לגבי האחריות המשפטית, האזרחית או הפלילית, שאם לא תאמר כן, תגיע סוף סוף לאדם הראשון כעילת העילות לכל פשעי האנושות. לכן התלבטו ומתלבטים האנגלו-סכסים זה עידן ועידנים, מזה ומעבר לאוקינוס בבעיות הסיוג והסווג של ,הסיבות והתנאים' הללו, איך להגדיר אותם, וכיצד לעשותם כלי מחזיק תוכן לצורך המעשי בבתי המשפט. הרבה דיות נשפכו וכמה קולמוסים נשברו על בעיה קשה זו, ועדיין לא נמוג הערפל האופף את המטבעות שנטבעו, כמו: "סיבה קרובה" (proximate cause), "סיבה רחוקה מדי" (remote), "סיבה ישירה" (direct), "חשובה" (material), "מהותיים" (substantial) "יעילה" (effective), "הסיבה המסבבת" (causa causans), וכדומה - כל אלה מבחנים שהוצעו על ידי שופטים וסופרים כמבחנים נוספים, שניים בסדר אך שווים במעלה למבחן הראשוני של "הסיבה ההכרחית". כבוד השופט זילברג הסתמך בפסק דינו על ספרם של המלומדים hart ו- causation in the law ,honore [13]. דומה כי מהדורתו החדשה של הספר משנת 1985 מציגה תמונה שאינה פחות סבוכה או מעורפלת מזו שהוצגה לפני 30 שנה, בתי המשפט ממשיכים להתלבט באותן הסוגיות ממש והמלומדים ממשיכים להסכים או לא להסכים עמם. נראה שכל תוצאה הנראית צודקת בעיני בית המשפט תמצא לה אילן להיתלות בו באחת התיאוריות המקובלות. המדיניות הכללית היא שאין לדרוש מן התובע את הבלתי אפשרי ואין להרשות למזיק להתחמק מפיצוי קרבנו רק משום שבנסיבות מסוימות לא יוכל התובע לעולם להוכיח איזה חלק מהנזק נגרם על ידי המעשה הרשלני של המזיק. המלומדים הרט והונורה מציעים בהוצאה החדשה של ספרים כי במקרה שנזק נגרם על ידי שני גורמים והוא אינו ניתן לחלוקה, יוכל התובע לתבוע את כל הנזק מכל אחד מן המזיקים והלה יוכל מצדו להוכיח איזה חלק מן הנזק נובע ממקור שאינו תלוי בו: It is absurd that a defendant who has clearly done some" harm should escape altogether and it is submitted that, if Who would thus be liable for the whole harm unless he can act the onus of proof should be transferred to defandant, there is no evidence how much of the total is caused by his ."prove what part of it was caused by someone else (ראה שם בעמוד 228). באותו נושא אמר השופט הידוע learned hand: The single torfeasor cannot be allowed to escape through" the meshes of a logical net. He is a wrongdoer. Let him ."unravel the casuistries resulting from his wrong .(navigazione libera v. Newtown creek) האמת היא שההצעה היא תיאורטית גרידא כי כאשר הנזק אינו ניתן לחלוקה לא יוכל גם הנתבע להוכיח כיצד יש לחלקו. בסיכום נראה המצב כך: נטל ההוכחה לענין הקשר הסיבתי הוא תמיד על התובע. היו מספר מזיקים - בודקים אם הנזק ניתן לחלוקה. אם ניתן לחלוקה - ניתן לתבוע כל מזיק על פי חלקו בגרימת הנזק. לא ניתן הנזק לחלוקה - ניתן לתבוע מלא הנזק מכל אחד מן המזיקים ובלבד שמעשהו הוא אחד מגורמי הנזק. אין זה עניינו של התובע אם וכיצד יפצו המזיקים השונים זה את זה. מתוך שאיפה לעשות את מירב הצדק דואג בית המשפט. ככל שניתן הדבר, שמזיק לא ישא בנזק אלא באופן יחסי למעשהו במכלול המעשים שגרמו לנזק. על כן הוא זכאי להפרע ממזיקים אחרים שהזיקו עמו או להקטין את חבותו בגין תרומת רשלנות של התובע. המקרים הקשים הם אלה בהם ידוע שמזיק פלוני תרם לנזק אך שותפו לנזק איננו התובע ולא מזיק אחר אלא למשל ארוע אחר שאיננו יוצר חבות כלפי התובע. הואיל ובמקרה כזה אין שותפים לנזק, קיימות רק שתי חלופות: הטלת מלוא הנזק על הנתבע או ספיגת מלא הנזק על ידי התובע. אין להשתמש כאן ברעיון חלוקת הנזק כי מקורו של הרעיון הזה הוא בחלוקה בין אחדים שכולם חבים, ולא בין מי שחב ומי שאינו חב כלל. נדמה לי שכאן אנו חורגים כבר מתחום דיני הראיות וסוגיית נטל ההוכחה שהרי ברור מראש שמדובר בעובדה שאינה ניתנת להוכחה כלל. הגענו, איפוא לענין שכולו בתחום המדיניות המשפטית. מי מהשניים (התובע או הנתבע) יצא כולו נשכר ומי יצא כולו ניזוק. הואיל ומדובר מצד אחד בתובע שנפגע ולא פשע, ומצד שני בנתבע שגרם לפחות חלק מן הנזק, אין ספק שבדילמה הנדונה צריך התובע לצאת נשכר. התוצאה הזאת מתישבת עם הכלל המקובל היום שכדי ליצור חבות אין כבר צורך להוכיח כי גורם פלוני היה הכרחי ביצירת הנזק (non-sine qua) ומספיקה דיותו (sufficiency) של האשם להביא לידי הנזק בתור גורם הכרחי במכלול גורמים עובדתיים (ראה דיני הנזיקין בעריכת טדסקי, ירושלים תשל"א 193). (ראה גם: fleming, the law of (.fourth ed) prosser, law of torts; 182 (.fifth ed) torts 241-239). גישה זו מצאה בטויה אצלנו בסעיף 64 לפקודת הנזיקין שזו לשונו: ",אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק". לאור מסקנתי שהארוע הרשלני במשפט זה הווה חלק ממכלול הגורמים לנזקו של התובע, יש לחייב את הנתבעים במלוא הנזק. 6. עדיין יש טענה בפי הנתבעים שנזקו הפסיכיאטרי של התובע הוא כה מרוחק וכה בלתי צפוי עד כי אין כל הצדקה לחייבם בו. הניתוחים הצליחו. התובע יצא בריא ושלם מבחינה גופנית, להוציא כמה צלקות שאינן צריכות לגרום נזק פונקציונאלי. מעבר לכאב וסבל אין, איפוא, לקשור את המעשה הרשלני עם הנזק המרוחק ויוצא הדופן הזה. התובע טוען לעומת זאת כי פה מקרה קלאסי של מה שנהוג לכנות עקרון "הגולגולת הדקה", ונראה לי שהצדק עמו. אין להניח למזיק להסתתר מאחורי הטענה כי ניזוק פלוני פגיע יותר מאחרים בשל מום או מחלה או נטיה שהיו בו לפני התאונה ושגרמו לתוצאה קשה מזו שהמזיק יכול היה לצפות. בלשונו של כבוד השופט כהן בד"נ 2/63, ליאון נ' רינגר ואח': "מה שאדם סביר צריך לצפות מראש אינו התוצאה מפגיעתו כי אם עצם פגיעתו בלבד: לא את מימדי הנזק האפשריים כי אם רק את אפשרות גרימת הנזק מסוגו או מטיבו של הנזק אשר למעשה נגרם. וטיב הנזק או סוגו אינם משתנים ואינם מושפעים, בין אם הפצע או החבורה, המחלה או הנכות, תדירים הם בין אם הם נדירים, בין אם ידועים הם או בלתי יודעים, ניתנים לרפוי או אינם ניתנים לרפוי: כל פצע וכל חבורה, כל מחלה וכל נכות, הרי הם, בתורת שכאלה, בגדר הפגיעה הצפויה". באותו דיון נוסף נאמרו דברים מאירי עינים על ידי כבוד השופט ברנזון (בעמודים 11- 712). לדעתי מתיישב עקרון הגולגולת הדקה עם מבחן הצפיות, אפילו הוא חל גם על היקף הנזק ומידתו. ואלה דבריו: "כל אדם המצוי בהוויות העולם - וכזהו האדם הסביר המשמש קנה מידה לקביעת כושר הידיעה וראיית הנולד - יודע שאין לך אדם שלם בגופו וברוחו וכי כל אדם עלול לשאת בחובו חליים, מדווים ומצבים גופניים העשויים להשפיע על גודל הנזק שיצמח מכל פגיעה גופנית. אולי מן הנכון לאמור שהאי-נורמלי הוא הנורמלי באדם, ועל כן על המזיק לשאת גם בתוצאות הנובעות מאי הנורמליות של קורבנו, שבאופן כללי היא ידועה וצפויה אף שפרטיה משתנים מאיש לאש. כלשונו של לורד רייט (wright) במשפט. bourhill v. Young"אם אך הוכח מעשה העוולה, חייב עושה המעשה לקחת את קרבנו כפי שהוא מוצא אותו". הדברים שצוטטו תואמים בדיוק את המקרה שלנו: אכן הנתבעים לא ידעו ולא יכלו לדעת מה מצבו הנפשי של התובע ושמדובר באדם שחוט השערה מבדיל אצלו בין איזון נפשי מינימלי המאפשר לו לתפקד ובין התמוטטות המערך הנפשי והפיכתו לחסר אונים בכל המובנים. לא מדובר בתסבוכת הנובעת מצירוף סוג אחר של נזק לסוג המקורי - תסבוכת שגרמה לא מעט לבטים לבתי המשפט. במקרה שלנו מדובר בנזק מסוג צפוי, שהרי יש לצפות לכך שארוע כזה ישאיר את רישומו על נפשו של אדם סביר. מדובר רק על שיעורו של הנזק: אדם "נורמלי" משתקם מפגיעה נפשית כזאת ואילו אדם כמו התובע נשאר פגוע לצמיתות. ההפתעה אינה, איפוא, בענין סוג הנזק אלא בשיעורו ובהיקפו. בדיוק בענין כזה נזקקים לעקרון הגולגולת הדקה. הנתבעים חייבים, איפוא, לשאת בכל מלוא נזקו של התובע. שאלה אחרת היא מה היקף נזקו. בזה אדון להלן. 7. לאחר שנסיתי לערוך חישובים מחישובים שונים הגעתי למסקנה שבמקרה זה אין מנוס מקביעת פיצוי בסיכום גלובלי המבוסס הן על חישובים אריטמטיים והן על תחושת בית המשפט ונסיונו הכללי, תוך התחשבות בכל הגורמים הרלבנטיים. אלה שיקולי העיקריים לענין שיעור הפיצוי: א. התובע היה ונשאר אחד מעלובי החיים. הוא בעל מנת משכל נמוכה, חסר השכלה ובילדותו סבל מחליים בלתי מוגדרים שנסיונות הטיפול בהם הותירו צריבות בגופו. בידיו נותרו דפורמציות שאינן ניתנות לריפוי. ביום התאונה היה התובע בן 38 אך למעשה לא יצא מעולם לעצמאות כמקובל בין הבריות. למרות שנשא אשה, המשיך להתגורר בבית הוריו ולא היה מסוגל - מבחינה בריאותית וכלכלית - להביא ילדים לעולם. אשתו נכנסה ויצאה מבתי חולים לחולי נפש. הוא לא היה מעולם איש חברה והתאמתו הסוציאלית היתה לקויה גם לפני התאונה. הוא סבל מבעיות נפשיות והתקשה מאד בהשגת עבודה. בסופו של דבר סודר בעבודה פשוטה שאינה דורשת מיומנות מקצועית ושכרה דל. אמנם החזיק מעמד בעבודה זו 12 שנה ולא נזקק לסעד אך אין כל יסוד לטענת בא כוחו כי התובע היה מועמד לקידום. ב. בנסיבות האמורות אין כל חשיבות לאחוזי הנכות הרפואית שנגרמה כתוצאה ישירה מן התאונה, בין אם יש להעמידם על %10, עד %35, על % 70 או על % .100 האחוזים אינם רלבנטיים לא לענין הכאב והסבל ולא לענין אבוד כושר ההשתכרות. ג. כבר אמרתי שיש לפצות את התובע על הסבל שנגרם לו על ידי שני הניתוחים המיותרים, הארכת האשפוז ותהליך ההחלמה הממושך. יש לקחת בחשבון את הצלקות ואת תלונותיו של התובע על תחושות שונות בגופו המפריעות לו, אפילו הן נובעות ממצבו הנפשי. תחושת כאב היא ענין סובייקטיבי. אין אדם סובל פחות רק משום שסבלו נובע ממקור נפשי. גם הפיכתו של אדם עובד למובטל חסר אונים, היא מקור לסבל. ד. יש לקחת בחשבון שגם ערב התאונה היה התובע אדם פגוע וכל ארוע טראומטי היה עלול להביאו למצב בו הוא נתון עכשיו. אין המזיק נדרש לפצות את הניזוק על כל חלייו שקדמו לארוע הרשלני; עליו להחזירו פחות או יותר - למצבו שלפני התאונה. להערכתי היה אך סיכוי קלוש לתובע הזה להמשיך לתפקד בצורה סבירה במשך שנים רבות. מי מאתנו אינו חשוף לטראומות למיניהן, למחלות, לניתוחים, לאיבוד אדם יקר וכיוצא באלה אירועים שאיש אינו נמלט מהם. דווקא המקרה הזה הוכיח עד כמה דקה היתה גולגלתו של התובע. על כן יש להפחית באופן ניכר את הפיצוי המגיע לו בגין הפסד כושר ההשתכרות עד גיל 65וכן הפסד יחסי של זכויות הפנסיה. (ראה בענין זה ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקורס בע"מ (בפירוק) וכן ע"א 617/80 מכלוף נ' תע"ל בעמ' 343 ואילך). ה. אני מקבלת את טענות עו"ד אבימור שיש לנכות מסכום הפיצוי את תשלומי המוסד לביטוח לאומי אך החלטתי לא לנכות את תשלומי מוסדות הרווחה. הואיל ובלאו הכי החלטתי לפסוק סכום גלובלי אינני רואה טעם ביישוב מדוקדק של המחלוקות האקטואריות שבין בעלי הדין. הסכומים שאפסוק ייקבעו לאחר ניכוי תשלומי המל"ל בעבר ובעתיד. בחישובי הסתמכתי על חוות הדעת והעדויות של האדונים אורזיצר ופלק, אם כי גם שם אין דיוק מלא: למשל, הוגשו שלושה תלושי משכורת אחרונים של התובע לפני האישפוז ויש ביניהם הבדלים ניכרים. אורזיצר הסתמך על ממוצע של שלושת הסכומים אך כמובן שיש בזה עיוות כאשר באחד מהם נכלל למשל סכום עבור נופש שנתי. יש לזכור כי מדובר בסכום המשמש בסיס להפסד שכר במשך עשרות שנים ועיוות קטן בבסיס גורם עיוות רציני בסיכום הסופי. כמו כן לא לקח אורזיצר בחשבון שהתובע קיבל בפועל שכר עבור 7 חדשים שאותם כלל בחישוביו כתקופת בטלה. איני מקבלת גם שיש לכלול בהפסד הפנסיה את הפסד האשה אם וכאשר תתאלמן! בסיכום הגעתי למסקנה שצדק ייעשה עם שני הצדדים אם אטיל על הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע פיצויים בסך 100,000 שקל. כמו כן ישלמו לו הוצאותיו במשפט זה ושכר טרחת עו"ד בסך 000, 10 שקל בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישאו רבית והצמדה כחוק מיום 15.3.86 ועד התשלום בפועל. התביעה נגד כל שאר הנתבעים נדחית.ניתוחנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכות