קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת מנהל הארנונה: 1. ההליך ערעור על החלטת ועדת ערר שליד המועצה האיזורית "תמר" (להלן "המשיבה") מיום .5.2.1986 ועדה זאת יונקת את סמכותה מחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1976. ועדת הערר דחתה את ערעור המבקשת - רשות שמורות הטבע - על תשובת מנהל הארנונה של המשיבה על השגתה. תשובת מנהל הארנונה על ההשגה לא הוגשה לבית-המשפט. בהתאם לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (ערעור לפני בית המשפט המחוזי), תשל"ז- 1977 (תקנה 2) משהוגש הערעור לבית-משפט זה, היה על המזכירות לבקש מועדת הערר להעביר לבית¬המשפט את פרוטוקול הועדה וכל חומר אחר שהועדה נזקקה לו בקשר לענין המשמש נושא לערעור. משום מה הדבר לא נעשה. מתחילה היה התיק בטיפולו של סגן הנשיא המנוח של בית-משפט זה, כב' השופט אליהו גלסנר ז"ל, והוא הורה לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. משנמסר התיק, לאחר פטירת המנוח, לטיפולי והצדדים לא עוררו את ענין אי העברת תיק הועדה לבית-המשפט, לא מצאתי לנכון, בשלב הזה, לדרוש מהועדה להעביר את התיק לבית-המשפט. ברצוני להעיר, כי מאחר ורשות שמורות הטבע מנהלת שמורות רבות העובדה שאין ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (ראה סעיף 6(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976[11]), כך שלפסיקתי יכולה להיות השלכה מרחיקת לכת לגבי שמורות טבע אחרות בישראל, הוריתי לשלוח עותק מכתב הערעור ומסיכומי הצדדים ליועץ המשפטי לממשלה וזאת עפ"י פקודת סדר הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], אולם היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית-המשפט (באמצעות פרקליט מחוז הדרום) שאין בדעתו להתערב בהליך. 2. סמכותו שלבית-המשפט המחוזי לדון בערעור בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט פינקלמן) קבע בע"ש (י-ם) 33/85, 46תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976[11], ניתן להשיג על החיוב בתשלום ארנונה כללית על יסוד שתי טענות בלבד: (א) הנכס אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהוראת התשלום. (ב) נפלה טעות בציון סוג הנכס גודלו או השימוש בו. ומכלל הן אתה שומע לאו; לא ניתן להשיג בפני מנהל הארנונה וממילא לא לערער על החלטות ועד ערר בפני בית-המשפט המחוזי, אלא אם כן נופלים נימוקי הערעור "באחת מן הטענות שניתן להשיג עליהן בפני מנהל הארנונה". על-פי מבחן זה הייתי חייב לדחות על הסף את ערעורה של המבקשת, אולם בית-המשפט העליון, בע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ ואח' נ' ועדת השומה שליד עירית נתניה ואח' [1], פסק ברוב דעות של כב' השופטים מני ולנדוי, ובניגוד לדעת המיעוט על השופטים ויתקון וזוסמן, כי: - "סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון ולהחליט בתביעה לבירור חוקיות החיוב אינה נובעת מפקודת העיריות, אלא היא חלק מן הסמכות הכללית הנתונה לבית-המשפט המחוזי לפי חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, לדון בכל ענין אזרחי שאינו בסמכותו של בית-משפט השלום או של בית-דין אחר (ת"א 436/62, פד"י י"ז 1262בע' 1266)" - דברי כב' השופט ברנזון בעמ' .245 בית-המשפט הוסיף כי: "סיכומו של דבר: דעתי היא שעקב פירוט הטעמים בסעיפים 290ו- 291לפקודת העיריות, שניתן לבסס עליהם ערר על שומת נכסים על-ידי ועדת השומה, לא נשללת האפשרות לכלול בערר גם שאלות אחרות הנוגעות לסמכות הועדה ולחוקיות השומה. ממילא מותר לכלול בערעור לפני בית-המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערר, כל השאלות שנתעוררו בפניה, לרבות כל שאלה הנוגעת לסמכותה היא ולחוקיות פעולותיה ובאופן כזה להגיע בהליך אחד לפתרון כל השאלות הקשורות בשומה, העניניות והצדדיות גם יחד" (כב' השופט ברנזון בעמ' 249). לאחרונה (ב-6.10.1988) פסק בית-המשפט העליון, מפי הנשיא שמגר, מבלי להתייחס להחלטה בתיק ע"א 463/65 הנ"ל [1] כי בית-המשפט המחוזי לא חרג מסמכותו כשהחליט להשתית את החלטתו בדונו בערר על החלטת ועדת ערר לענין ארנונה כללית על נימוק שאינו תואם אף אחת משלוש העילות היכולות לשמש להשגה לערר או לערעור לפי סעיף 3לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976[11]. הנשיא שמגר החליט כי יש לפרש את האמור בסעיף 3הנ"ל (בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עירית פתח-תקוה, בעמ' 446): "באופן רחב ככל האפשר שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור וללא לצמצמה... מן הנכון לאפשר לאזרח, ככל האפשר... הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובי התשלום... ארנונה... שהרי אחרת, יימצא האזרח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח לפני ערכאה שיפוטית...". לפיכך, לאחר שהחלטתי לבדוק את שאלת סמכות מיוזמתי, על אף שהצדדים לא העלוה - הגעתי למסקנה בעקבות ע"א 463/65 [1] ובג"צ 351/88 [2] והנוגדת את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"ש (י-ם) 33/85, 46[9] הנ"ל, כי יש לי סמכות לדון בערר. 3. המבקשת מכח סעיף 28לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, ואתרי הלאום, תשכ"ג- 1963[15] (להלן: "החוק"), הוקמה המבקשת - ונקרא שמה בישראל רשות שמורות הטבע בהתאם לסעיף 30לחוק "רשות שמורות הטבע הוא תאגיד, כשר לכל חיוב, זכות ופעולו משפטית". תפקידה של המשיבה וסמכויותיה הוגדרו בחוק (סעיפים 32ו- 33[15]). נהוג לסווג את כלל התאגידים בישראל לשלוש קטגוריות עיקריות (יוסף כהן, דיני חברות, בעמ' 12[34]): א. תאגידים ציבוריים. ב. תאגידים פרטיים. ג. תאגידים מעורבים. המבקשת הינה תאגיד ציבורי - יציר הדין שהוקם, כאמור, במצוות המחוקק בשנת .1963אמנם בסעיף 30לחוק נאמר, כי הרשות הינה תאגיד כשר לכל פעולה משפטית וזהו סעיף מצוי בחיקוקים רבים שיצרו תאגידים ציבוריים, אולם נוסחה זו כפי שמעיד ד"ר ג' פרוקצ'ה בספרו: התאגיד מהותו ויצירתו [35], בעמ' 42, אינה מדוייקת ואפילו מטעה, שהרי אין זה נכון שהתאגיד, יציר הדין כשיר לכל חיוב זכות ופעולה משפטית שהרי לעולם לא יוכל תאגיד לעסוק, למשל, בניהול בית-ספר לנהיגה, לבחור, להבחר, להתמנות לחבר כנסת, או להתמנות לשופט. על כן חשוב בכלל, ולצורך ענייננו בפרט, לבחון ולבדוק היטב מה הם תפקידיה וסמכויותיה של המבקשת, זאת מאחר ויש חשיבות לשאלה מה משמעות הזיקה בין המבקשת לאדמות שהוכרזו כשמורות טבע - שעליהן הוטלה הארנונה ע"י המשיב, היות ולפי טענת המבקשת בסיכומיה אין היא בעלים ואף לא מחזיקה בשמורות הטבע שתחת ניהולה. אך לפני כן, אסקור בקצרה את גדרי המחלוקת בערעור זה. 4. המחלוקת א. החלטת ועדת הערר שאינה נושאת כל תאריך (נספח א' לבקשה) ¬קובעת בין השאר כי: " .4אין רשות שמורות הטבע פטורה ממיסים וארנונה על-פי דין כל שהוא. .5הועדה קובעת כי גנים לאומיים ושמורות טבע המוגבלות בכניסה לקהל הרחב, הינם קרקע תפוסה לצורכי הטלת ארנונה. .6הועדה קובעת כי השטח התפוס ע"י רשות שמורות הטבע הנו בנחל דוד בלבד ושטחו לעניננו הוא 1500(אלף חמש מאות) דונם, ויחויב בארנונה על-פי המתחייב מהחלטות המועצה. בנוסף לכך השטח הבנוי החייב בארנונה הוא על-פי קביעת המועצה האזורית". בעקבות החלטת ועדת הערר, ערך גזבר המשיבה חישוב על הארנונה שעל המבקשת לשלם בגין השנים 86, 85, .1984החשבון לשטח המכונה "חכור" ולשטח "בנוי". אני מניח שבמילים "השטח החכור" התכוון גזבר המועצה "לשטח התפוס בנחל דוד" (נספח 2לבקשה). המבקשת שילמה את הארנונה המתייחסת לשטח הבנוי וגם זאת, כדבריה תחת מחאה (נספח ה' לבקשה). ב. נימוקי הערעור של המבקשת, בקליפת האגוז הם כדלקמן: (1) אין המבקשת חבה בתשלום ארנונה למשיבה. (2) אין המבקשת בגדר מחזיק בקרקע השמורה שבתחום המשיבה. (3) המבקשת תופסת בקרקעות השמורה מטעם ולצרכי ממשלת ישראל וכזרוע ארוכה שלה ומטעם זה היא פטורה מתשלום ארנונה וזאת לפי הוראות פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) .1938 (4) חלק גדול מן השמורה הנו "מצבה הסטורית" או "מקום הסטורי" אשר המחזיק בו פטור מתשלום ארנונה (נספח ה' לבקשה). (5) קרקעות השמורה הנן "מגרש ציבורי, מקום ציבורי, מקום פתוח, מגרש משחקים, או קרקע שאסור להקים עליה בנין ואשר באשורו של שר האוצר יעודם לשמוש הצבורי". (6) השמורה הינה "אדמת בנין". ולכן עפ"י סעיף 68(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) התשי"ח- 1958(להלן "הצו") - פטורה המבקשת מתשלום ארנונה. (7) לאור סמכויותיה ותפקידיה הסטטוטוריים אין המבקשת בגדר "משתמשת" או "מחזיקה" בקרקעות השמורה. 5. זיקתה של המבקשת לשמורות הטבע החוק דן ב- א) גנים לאומיים. ב) שמורות טבע. ג) פרחי טבע מוגנים. ד) אתרים לאומיים. ה) אתרי הנצחה. הפרק הרביעי של החוק דן בשמורות הטבע וסעיף 28הנמצא בפרק זה מכריז על הקמת רשות שמורות הטבע - המשיבה. עפ"י סעיף 27לחוק, הוראות סעיפים 4ו- 8הנמצאות בפרק השלישי הדן בגנים לאומיים "יחולו על שמורות טבע בשינויים המחוייבים לפי הענין", בהתאם לסעיף 8הנ"ל, רשם המקרקעין חייב לרשום תוך 15יום מיום פרסום ההכרזה על שמורת טבע - ליד כל קרקע מקרקעות השמורה הרשומה בפנקסי המקרקעין הערה שהקרקע נמצאת בתחום של שמורת טבע. תפקידה של המשיבה הוגדר בסעיף 32לחוק, לאמור: "תפקידה של רשות שמורת טבע הוא לנהל את עניני שמורות הטבע". הסמכויות אשר הוקנו למשיבה - בסעיף 33הן לעשות בשמורת הטבע כל פעולה הנחוצה לשם מילוי תפקידה, לרבות: בניית והסדרת דרכים, שבילים וגדרות, הקמת מבנים ושרותים, ועבודות לעצירת סחף קרקע. בהתאם לסעיף 19(ביחד עם סעיף 35) לחוק, לא ינתנו רשיונות לעסק, למלאכה או לתעשיה בתחום שמורת טבע אלא בהסכמת המשיבה והתנאים שתקבע, והמשיבה רשאית גם, על יסוד סעיף 20לחוק ביחד עם סעיף 35, להתקין חוקי עזר לשמורת טבע לשם ביצוע תפקידיה לפי החוק, לרבות חוקי עזר בדבר התנהגותם של מבקרים בשמורה. בנוסף לכך, רשאית המשיבה - בהתיעצות עם השרים המתאימים - להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לשמורת טבע "לרבות הטלת איסור כל פעולה בשטחה... ואיסור או הגבלה על כניסת בן אדם לשטחה" (סעיף 37לחוק) למנות פקחים (סעיף 38לחוק) ולקבוע את תפקידיהם וסמכויותיהם. בתיקון משנת תשכ"ד הוחלט להסמיך את שר המשטרה להעניק סמכויות המסורות לשוטרים לפקחי המשיבה לגבי בירות מסויימות על חוקי עזר שהותקנו עפ"י החוק. 6. האם המבקשת מחזיקה בקרקעות השמורה כאמור, המבקשת טוענת שאין היא מחזיקה בקרקעות השמורה. בהתאם לסעיף 68לצו המועצה [17], המשיבה רשאית להטיל בתחומה או בכל חלק ממנו את הארנונות האגרות ההטלים ודמי ההשתתפות שמועצה רשאית להטיל על-פי פקודת המועצות המקומיות 1941[18] (ראה כותרת הצו) למעט ארנונה המוטלת על בעלים בלבד ולמעט ארנונה על נכסים שהנם אדמות בנין. פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] [19] באה במקום פקודת המועצות המקומיות, .1941לענין ארנונות קובע סעיף 14לנוסח החדש: "בכפוף להוראות צו הכינון, תהא למועצה מקומית סמכות להטיל, באישור הממונה, תשלומי חובה אלה: (1) ארנונות, לרבות ארנונות חינוך על נכסים הנמצאים בכפר או באזור או ברובע, שישולמו על-ידי בעליהם או מחזיקיהם..." (בענין זה ראה גם סעיף 73(ב) לצו). לפני שנבדוק אם המבקשת הינה בגדר מחזיק באדמות השמורה (הכונה לא לכל אדמות השמורה אלא רק לאותם 1500דונם מאדמות השמורה הנזכרים בהחלטת ועדת הערר (ראה סעיף 3א' לעיל ושרק לגביהם נדרשה המבקשת לשלם ארנונה)), עלינו לבדוק מי הוא בכלל "מחזיק" לצורך חיוב בארנונה, אך לפני כן ראוי להעיר הערה מקדימה; השאלה אם המבקשת הינה הבעלים של מקרקעי השמורה לא הוכחה אולם מאחר וב"כ המשיבה אפילו לא טען בסיכומיו כי הסיבה לחיוב המבקשת בתשלום דמי הארנונה נעוצה בגלל היות המבקשת בעלת קרקעות השמורה, אני יוצא מתוך הנחה שלא זו הסיבה לחיוב המבקשת בארנונה וכי מקור החיוב הוא היות המבקשת מחזיקה בשטחי השמורה. הצו בסעיף 1הגדיר מיהו מחזיק והגדרה זו זהה להגדרה שבפקודת העיריות [נוסח חדש] [20], ושבצו המועצות המקומיות (א) תשי"א- .1950לאמור: "מחזיק - המחזיק למעשה בנכסים כבעל או בכל אופן אחר להוציא את הגר בבית-מלון או בפנסיון". מאחר והגדרת המחזיק שבצו זהה להגדרת המחזיק שבפקודת העיריות [נוסח חדש] [20] מותר להשתמש בפירוש שנתנו בתי-המשפט למילה "מחזיק", כשדנו במחזיק על-פי פקודת העיריות - בבואנו לפרש את הגדרת המונח "מחזיק" בצו (פרשנות מסוג זה לגיטימית - ראה בג"צ 609/82 פנטומפ אוברסיז נ' מרכז ההשקעות ואח’, בעמ' 766[3]). כבר לפני למעלה משלושים שנה פסק בית-המשפט המחוזי בחיפה, בהמ' 13/55 [10], כי המחזיק שבפקודה הינו המחזיק הפונקציונלי ולא בעל זכות החזקה המשפטית, והנשיא שמגר בבר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית ת"א-יפו [4] הדגיש כי משראה "המחוקק להבחין בין העילות לחזקה ואיזכר ההחזקה כבעל או כשוכר ואף את ההחזקה בכל אופן אחר, שמשמעה כל החזקה כדין שלא כבעל ולא כשוכר" (עמ' 342[4], ההדגשה שלי - י' פ'). לאחר מכן הוסיף, כי הגדרת המחזיק בפקודה רחבה ופירוש מצמצם של מונח זה "אינו מתישב עם נוסחה של הפקודה" והוסיף כי לדעתו: "כאשר נקט הלה [המחוקק - י' פ'] את המונח "למעשה" החובק את שלושת המונחים "בעל", "שוכר" או "מחזיק" "בכל אופן אחר", לא נתכוון להחזקה פיסית בפועל דווקא, אלא בא להבחין בין סוגי המחזיקים השונים בינם לבין עצמם ולדרג אותם. במה דברים אמורים: אם יש גם "בעל" וגם "שוכר", הרי הכוונה היא, כי כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים, שהוא, במערכת הנסיבות שנוצרה, בעל הזיקה הקרובה יותר לבנין, והחובה לשלם, למשל, ארנונה כללית תחול אז על השוכר, למרות שיש לדירה, כמובן, גם בעל. המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להדחק למקום השני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות". זמן קצר לפני שניתנה ההחלטה בר"ע 22/85 הנ"ל, דן בית-המשפט העליון בבג"צ 129/84, 227פרופיל חן בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית יבנה ואח' [5], בסמכות מועצה מקומית להטיל ארנונות על קרקעות שבתחום שיפוטה, אלא שבבג"צ זה נדונה הוראת חוק אחרת, סעיף 153(א) לצו המועצות המקומיות (א) 1950, הקובעת כי מועצה רשאית להטיל בתחומה ארנונה כללית שתשולם על יד המחזיקים. בית-המשפט העליון דן באבחנה בין המילים "שימוש בקרקע" מצד אחד, ו"החזקה" מצד שני (אבחנה שהיתה צריכה לענין שנדון באותו בג"צ אך אינה נחוצה לענייננו) וקבע כי (בעמ' 417): "שימוש בקרקע" חייב להתבטא בפעולה חיצונית, המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים; ואילו יסוד כזה אינו דרוש לצורך "החזקה". הבעלים אינו חייב לנקוט אקט מסוים על מנת להבליט את חזקתו בקרקע מה שאין כן כאשר המדובר ב"שימוש" באותה הקרקע". (ההדגשות שלי ¬י' פ'). מבחינה רעיונית, הפירוש של המונח "החזקה" שניתן ע"י כב' הנשיא שמגר בבר"ע 422/85 [4] מתישב עם הפירוש שניתן ע"י כב' השופט חלימה בבג"צ 227/84, 129[5] הנ"ל. במילים אחרות, לצורך החיוב של המחזיק, די אם המחזיק בנכס מחזיק בו למעשה, די בהחזקה פונקציונלית ואין צורך שהמחזיק יהיה מי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס - מכאן שהדרישות מהמחזיק לגבי זיקתו לקרקע פחותות מהדרישות כלפי משתמש ורשימת האנשים היכולים לפול ברשת ההחזקה רחבה עד למאד. לאור הוראות החוק המסדירות את החזקתה ומעמדה של המבקשת בשמורת הטבע שבניהולה ובשים לב להגדרה הרחבה של המונח מחזיק אין, לדעתי, מנוס מאשר לקבוע שהמבקשת מחזיקה בקרקעות השמורה ועל כן חיובה בתשלום ארנונה נעשה כדין, וכל כך למה? כאמור בסעיף 3לעיל: לפיכך, עלי לדחות את בקשת המבקשת בסיכומיה המזמינה אותי לפסוק כי מאחר והמבקשת אינה מפיקה תועלת וטובת הנאה מן המקרקעין שבהחזקתה אין היא חייבת בתשלום ארנונה. לדברי המבקשת, לא יעלה על הדעת לחייב אותה בתשלום ארנונות כשם שלא יעלה א. תפקיד המבקשת הינו לנהל את השמורה (סעיף 32לחוק). ב. למבקשת הסמכות לעשות בשמורה כל פעולה הנחוצה לשם מילוי תפקידה (סעיף 33). ג. אין ליתן רשיונות לעסוק במלאכה או לתעשיה בתחום השמורה אלא בהסכמת המבקשת (סעיף 19). ד. למבקשת רשות להתקין חוקי עזר בדבר התנהגות המבקרים בשמורה- לרבות הטלת איסורי כניסה או הגבלות על כניסה לשטח השמורה (סעיף 32). ה. לפקחי המבקשת סמכויות של אנשי משטרה בבואם לפקח על הנעשה בשמורה (סעיף 30). לאור האמור לעיל, אני קובע, כי השליטה הפיסית בשטחי השמורה מסורה כולה למבקשת. בהתאם לחוק (סעיף 8) חייב רשם המקרקעין, כפי שצויין לעיל לרשום בספרי המקרקעין הערה שהקרקע שהוכרזה נמצאת בתחום של שמורת טבע. למעשה, בידי הבעלים של הקרקע נותרה הזכות הקניינית למכור את קרקעות השמורה אולם השליטה המעשית בקרקעות השמורה, מסורה, עפ"י חוק אך ורק למבקשת. במילים אחרות - להוציא את זכות הבעלות יש למבקשת את הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי קרקעות השמורה וכל מי שפוגע בזכויותיה, עובר עבירה פלילית. למעשה השליטה של המבקשת בקרקעות השמורה הינה כמעט מוחלטת למעט, אולי, העברת הבעלות בקרקעות הללו. מה לנו סממן המצביע יותר על זכות החזקה מאשר האפשרות, הנתונה למבקשת עפ"י חוק, לגדר את שטח השמורה, למכור כרטיסים כדי להכנס לשמורה, לפקח על כל הנעשה בשמורה. מהוראות החוק גם עולה שכל פעולה הנעשת ע"י זרים בשמורה חייבת לקבל את אישורה של המבקשת. 7. האם זכאית המשיבה לפטור מארנונה? מקובל עלינו, כי בפירוש חוקי מיסים, על בית-המשפט לפרש את החוק כפי שיצא תחת ידו של המחוקק ולתת לו את המשמעות הנובעת מדבריו של המחוקק ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו - (ע"א 731/79, 895מנהל מס שבח מקרקעין נ' קנדה ישראל דבלופמנט לימיטד [6]), וכן ע"א 245/79, 165מנהל מס שבח מקרקעין נ' כהן ח' ואח' [7] בעמ' 292, שם נזכר ע"א 120/52 ד' קומרופסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין [8], בעמ' 153, שבו אמר השופט אגרנט (כתוארו אז): "יתכן כי אילו חזה המחוקק מראש מסיבות כגון אלו שנתבררו לפנינו היה מקים מנגנון המאפשר פטורים של אנשים מסוג המערער מתשלום חלק ניכר מהמס האמור. אולם, מאחר שלא עשה כן, הרי, במה שנוגע לסמכות של בית-משפט זה סבורני, כי קצרה ידו מהושיע". הדעת לחייב, למשל, את המשטרה בתשלום ארנונה בגין מקומות שהיא עוסקת בהם באכיפת החוק והסדר, כגון במגרשי כדורגל. ככל שהדברים הללו הגיוניים, הרי לאור כללי הפרשנות שצוטטו בהלכות שהובאו בראש פרק זה, אין לאל ידי לפסוק הלכה כי המבקשת פטורה מתשלום הארנונות רק מפני שזה הגיוני להחליט כן; כשם שאין להטיל מיסים על אזרחים אלא על סמך הוראת חוק, כך אין לפטור מתשלום מיסים אלא אם כן המחוקק פטר מתשלום מיסים. ראה דיני מיסים "הדין המהותי" מאת ד"ר א' נמדר, חשן למשפט, תל-אביב תשמ"ה - 1985עמ' 28ו- 158[36]. הפטור מתשלום מיסים בכלל וארנונות בפרט יכול להינתן בחוק כללי דוגמת פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין), 1983, ע"ר תוס' 1 (ע) 27(א) 31[16], או בחוקים ספציפים. קיימים חוקים רבים, שהעניקו פטורים לרשויות בעלות אופי דומה ולעיתים גם שונה מאופיה של המבקשת. למשל: בחוק רשות נחלים ומעיינות, תשכ"ה- 1965[22] נאמר בסעיף 24כי: "דין רכושה של רשות נחל, לענין ארנונות, מיסים ותשלומי חובה אחרים, כדין נכסי המדינה". אופיה של רשות הנחלים והמעיינות דומה, במידה רבה לאופיה של רשות שמורות הטבע (המבקשת) (ראה למשל סעיף 3לחוק) ומאחר והרשות לא נוסדה לשם עשית רווחים אלא בראש ובראשונה לשם מלוי תפקידים שהחוק הטיל עליה, פטר אותה המחוקק מתשלום מיסים. כך לדעתי, היה צריך המחוקק לפטור את המבקשת מתשלום מיסים אולם באין הוראות חוק מקבילה בחוק גנים לאומים, שמורות טבע ואתרי הלאום, תשכ"ג- 1963[15] אין לאל ידי לפסוק כי המבקשת פטורה מתשלום מיסים. הוראות חוק דומות ניתן למצוא למשל גם בחוקים הבאים: חוק רשות השידור, תשכ"ה- 1965[23] סעיף 36; חוק רשות הנמלים והרכבות, תשכ"א- 1961[24] סעיף 61; חוק רשות שיקום האסיר, התשמ"ג¬ 1983[25] סעיף 8; חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז- 1977[26] סעיף 48; חוק רשות נאות מרפה, תשל"ג- 1973[27] סעיף 32; חוק גני רמת הנדיב, תשי"ח- 1958[28] סעיף 4; חוק דוד בן גוריון, תשל"ז- 1976[29] סעיף 17; חוק קרן וולף, תשל"ה- 1975[30] סעיף 8; חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם, תשי"ט- 1958[31] סעיף .8 כאמור, פרט לפטורים הספציפים שנתנו בהוראות חוק שונות לגבי גופים סטוטורים קימות גם הוראות המעניקות פטורים מתשלום ארנונות ליחידים, ראה למשל חוק הרשיות המקומיות (פטור חילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונות), התשי"ג- 1953[32]. הוראת החוק הכללית מצויה כפי שנאמר לעיל בפקודה משנת .1938הסעיף האיריאני לעניננו הוא סעיף 3שזו לשונו: "הממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס (תיקון תשי"ד-תשכ"ח): א. (בוטלה). ב. ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה שהמחזיקים בה הממשלה, או כל אדם אחר או מוסד אחר המחזיקים בהם מטעם הממשלה, והמשמשים לצרכי הממשלה, ושום בנין או קרקע תפושה לא ייחשבו כאילו הם משמשים לאחד מן הצרכים האלה אם המחזיק באותו בנין או באותה קרקע תפושה הוא פקיד מטעם הממשלה המשלם שכר דירה בעדם אם במישרים או בצורת ניכויים ממשכורתו. הוראות סעיף זה לא יחולו בתחום עירית ירושלים ובתחום עיריה אחרת שהכריז עליה שר הפנים, לאחר התיעצות בשר האוצר, שהיא עיר עולים." לאור האמור בסעיף 3לפקודה, ניתן היה לומר שמאחר והמבקשת מחזיקה בקרקעות השמורה מטעם הממשלה היא פטורה מתשלום ארנונה כללית. אך כל זאת בתנאי שהמבקשת היתה מוכיחה לבית-המשפט שמקרקעי השמורה הינם בבעלות הממשלה אולם עובדה זו לא הוכחה בהליך שלפני וגם לא באה עליה הסכמה מצד המשיבה. אין לבית-המשפט ידיעה שפוטית שמקרקעי השמורה הינם בבעלות הממשלה, וגם אין לי על כך ידיעה פרטית. למותר לציין, שגם אם היתה לי ידיעה פרטית שמקרקעי השמורה הינם בבעלות השמורה אסור היה לי להשתמש בידיעה זו בהכרעת הדין - א' הרנון, דיני ראיות (חלק שני), בעמ' 41[37]. סביר להניח, שמקרקעי השמורה אכן שייכים למדינת ישראל ועל כן יש להצטער שעובדה זאת לא הובאה לידיעת בית-המשפט בין ע"י הגשת תצהיר של מי שעובדה זו בידיעתו. לפיכך, עלי לקבוע, שלמבקשת לא ניתן פטור על-פי דין מתשלום ארנונות ואינני מוסמך לקבוע, קביעה שיתכן שהיא נבונה והגיונית - שבגלל אופיה של המבקשת כרשות ציבורית שהוקמה על-פי דין שלא למטרת רווח ולשם הגנה, שימור וניהול שמורות טבע - פטורה מתשלום ארנונות כשם שרשויות צבוריות אחרות, שאופין דומה למבקשת פוטרו מתשלום הארנונות על סמך הוראות חוק סטוטוריות. באנגליה, למשל, מקובל שאין מטילים על הציבור ארנונות ואדמות המוחזקות ע"י גופים המחזיקים בהן כנאמניו של הצבור פטורים מתשלום ארנונות . 22P)1982) 39th ed. Vol4) halsbury's laws of england . . 25Par(הטקסט המתייחס להערת שוליים 1). כך למשל פטרו באנגליה רשויות ציבוריות שהחזיקו בפארקים עבור הציבור מתשלום ארנונות (שם, הטקסט המתייחס לה"ש 9). עילת פטור נוספת קיימת בפקודה משנת 1938כפי שתוקנה בשנים 1940ותשכ"ח לגבי: "א. כל מקום שהוא מצבה הסטורית או מקום הסטורי על-פי פקודת העתיקות, ואשר לדעת הממונה על המחוז, חלות עליו הגבלות המוטלות על-פי אותה פקודה על השימוש בו למטרות רווח". לדעתי, לא יכולה המבקשת למצוא מפלט ומקלט מתשלום הארנונה גם בהוראות סעיף 5לפקודה. אמנם המבקשת צירפה לבקשתה שלושה מסמכים (נספחים ד, 1, 2, 3) שמהם עולה כי מקרקעי השמורה נשוא השומא של המשיבה הינם "מצבות ואתרים הסטוריים" ואולם המבקשת לא טרחה להוכיח בין בדרך של הגשת תעודת עובד צבור ובין בכל דרך אחרת את דעתו של הממונה על המחוז לגבי השאלה אם על המקרקעין הללו חלות הגבלות המוטלות על-פי פקודת העתיקות על השימוש בהן למטרות רווח. אישור מטעם הממונה על המחוז בענין זה הינו תנאי בל יעבור לקבלת פטור מארנונה על-פי הוראות הסעיף החמישי של הפקודה. עילת פטור נוספת שממנה רוצה המבקשת להבנות ושמכוחה היא מבקשת להמלט מתשלום הארנונה הינה הוראת סעיף 5(ד) לפקודה שזו לשונו: "ד. כל מגרש ציבורי, מקום פתוח, מגרש משחקים או קרקע שאסור להקים עליהן בנין אשר באישורו של שר האוצר יעדום לשימוש הציבורי". גם נסיון המלטות זה מתשלום הארנונה אינו צליח משום שאין "בחוק" הוראה שאסור להקים בשמורה בנין. ההיפך הוא הנכון, בהתאם לסעיף 33(2) לחוק רשאית המבקשת להקים בשמורה "מבנים ושרותים לצרכיה ולצורכי המבקרים בהם". 8. האם מוסמכת המשיבה להטיל ולגבות מן המבקשת ארנונה לטענת המבקשת, מאחר והמשיבה שואבת את סמכותה להטיל ארנונות מסעיף 68ל"צו" והיות ו"הצו" מונע מן המשיבה להטל ארנונות על נכסים שהינם אדמות בנין, שהרי נאמר שם כי המועצה רשאית להטיל בתחום המועצה או בחלק ממנו את כל המיסים שמועצה רשאית להטיל לפי הפקודה, "למעט ארנונות המוטלות על בעלים בלבד ולמעט ארנונות על נכסים שהינם אדמות בנין". ראה וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, עמ' 340[38]. מכאן, שאם המבקשת תוכיח כי אין היא בעלים של קרקעות השמורה וכי קרקעות השמורה הינן אדמות בנין כי אז אין היא חייבת בתשלום ארנונה. אין מחלוקת, כי המבקשת אינה בעלת קרקעות השמורה ובנוסף לכך היא גם טוענת שקרקעות השמורה הינן אדמת בנין - לפיכך היא פטורה מתשלום ארנונה. עלי לבדוק אם כן את הטענה שהשמורה היא אדמת בנין נכונה אם לאו. הצו אינו מגדיר מהי אדמת בנין. הגדרת המושג הזה נמצאת בצו המועצות המקומיות (א) תשי"א- 1950(בסעיף 1) ובצו המועצות המקומיות (ב) תשי"ג- 1953המאמץ בסעיף 1את ההגדרות הנתנות למושגים שונים בסעיף 1של הצו משנת תשי"א- 1950וזו לשון ההגדרה: "אדמת בנין - כל קרקע בתחום המועצה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה". הגדרה זהה למושג "אדמת בנין" נמצאת בפקודת העיריות [נוסח חדש] [20] (סעיף 269). נראה לי פירושו של השופט פינקלמן בע"ש 33/85, 46[9] הנ"ל, שכשמדובר בשני צווים הבאים מכוחו של חוק אחד, יש ליתן למושגים השונים המובאים בהם את אותה משמעות, אלא אם כן פרשנות אחידה זו תוליך אותנו לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. לפיכך, אני מפרש את המילים "אדמת בנין" המופיעות בסעיף 68, 135כפי שהן מפורשות בסעיף 1לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א- 1950דהיינו: "כל קרקע בתחום המועצה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה" (ההדגשים שלי - י' פ'). המבקשת טוענת שקרקעות השמורה אינן "בנין" אינן "אדמה חקלאית" ואף לא "קרקע תפוסה" ולכן אין היא "אדמת בנין" - ומאחר וסעיף 68לצו אוסר להטיל ארנונות על אדמת בנין הרי השומא נעשתה בטעות ומן הדין לבטלה. לדעתי, ההנמקה המשפטית של המבקשת יסודה בטעות. לדבריה, קרקעות השמורה אינן "קרקע תפוסה" (ולכן הן "אדמת בנין" שעליהן אסור להטיל ארנונה). לו היתה נשמעת דעתי, היה מקום לתקן את "החוק" ע"י הוספת סעיף הקובע מפורשות דוגמת סעיפי הפטור המובאים בחוקים שנזכרו בסעיף 7של פסק-הדין - כי "דין הרשות כדין המדינה לענין תשלומי מסים אגרות, הטלים, ארנונות ותשלומי חובה אחרים". אבל במצב הנוכחי, לאחר שנדחו כל טענות הערעור של המבקשת, דין הערעור להידחות. המבקשת תשא בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 3000ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ארנונהערעור