האם אי הגעה לעבודה התפטרות מהווה התפטרות ? בנסיבות מסוימות תהווה עצם אי-התייצבותו של העובד חזרה לעבודה, במשך תקופה ממושכת, מעשה המעיד על התפטרות בבחינת זניחת העבודה. האקט החד-משמעי כדי להביע באמצעותו אח הרצון להביא את יחסי העבודה לידי סיום, הוא הדדי, קרי גם להתפטרות דרוש אקט ברור, ואולם אין צורך באקט פורמלי. "כוונתו של עובד להביא את יחסי העבודה לידי סיום, יכול ותמצא ביטויה לאו דווקא באקט פורמלי, אלא במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד-משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים שבינו לבין מעבירו לידי סיום. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגעה לעבודה התפטרות: התובעת, פועלת ניקיון, הועסקה על-ידי הנתבע שתי תקופות. מחודש אפריל - עד סוף חודש יולי 1983ומחודש אוקטובר 1983ועד חודש דצמבר .1984הנתבע מבצע תערוכות ובין השאר ארגן תערוכה במרכז הבניה הישראלי - שם הועסקה התובעת. תביעתה היא לתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה. הפלוגתה הראשונה והעיקרית אשר עלינו לבררה היא, האם התובעת פוטרה או התפטרה. התובעת אינה טוענת שהיא פוטרה באופן מפורש אלא מבססת את ניתוק יחסיה החוזיים עם הנתבע בכך שעבדתה הופסקה נוכח העלמותו של הנתבע ומפאת היותו במעצר (ראה כתב תביעה, סיכומים ועדות התובעת). בסיכומיו טוען הנתבע כי למעשה לא צמחה לתובעת עילת תביעה מכיוון שיגע ולא מצא בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, "כסות משפטית לנסיבות אלה המקנות פיצויי פיטורים" וכן לא מצא בו "כל אזכור למצב של העלמות מעביד ו/או מעצרו כעילה לתשלום פיצויים". לצד זה הוסיף, בצטטו מן הפסיקה, כי לא נתקיים תנאי הוודאות, שהצד הפועל התכוון לסיים את הקשר בין הצדדים ולא ניתן ביטוי חד-משמעי לרצון לנתק את הקשר החוזי בין הצדדים. על קיומן של ההלכות אין בידינו לחלוק, שהריהן כתובות בספרי המשפט והפסיקה ואולם אין אנו תמימי דעים עם התיזה המבצבצת מטיעוני הנתבע, קרי, מקום שאין בחוק "כסות" ממש במלים המתאימות לנסיבות - אין עילה. כן טובים דברינו באשר לפסיקה. הפסיקה הרי צמחה מנסיבות הדורשות הסבר ופרשנות וגישה משפטית נכונה ולא בכדי מכנים אותה "פסיקה תחיקתית". ההיקש הוא אחת מן המידות שמערכת המשפט נדרשת בהן ויש מקום לעשות שימוש בו בעניין שלפנינו. האקט החד-משמעי כדי להביע באמצעותו אח הרצון להביא את יחסי העבודה לידי סיום, הוא הדדי, קרי גם להתפטרות דרוש אקט ברור, ואולם אין צורך באקט פורמלי. "כוונתו של עובד להביא את יחסי העבודה לידי סיום, יכול ותמצא ביטויה לאו דווקא באקט פורמלי, אלא במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד-משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים שבינו לבין מעבירו לידי סיום". (דב"ע לה/85- 3[1], בע' 180והמובאות שם). וכן: "בנסיבות מסוימות תהווה עצם אי-התייצבותו של העובד חזרה לעבודה, במשך תקופה ממושכת, מעשה המעיד על התפטרות בבחינת זניחת העבודה..." (דב"ע לב/58- 3[2], בע' 302). ועוד נפסק, כי יראו חוזה כמסוכל אם ייבצר מעובד להתייצב לעבודתו עקב העובדה שנידון לתקופת מאסר ארוכה (דב"ע לד/34-9, יוסף בן וחש עוזיאל שטרנשוס - לא פורסם). ומה דינו של מעביד שעקבותיו נעלמו? או שלא נעלמו אך הוא נמנע להגיע למפעלו ולפתוח את שעריו? או שהושם במעצר או במאסר? כלום יעלה על הדעת לראות את יחסי העבודה כנמשכים משל דבר לא נפל? הרי העובדים יתייצבו במקום העבודה פעם או פעמיים ואולי שלוש, אך יתייאשו! היוכל מעסיק שעולל את המצב הזה להתהלך מעשה יום ביומו, לראות את עובדיו ולטעון "לא פיטרתיכם ולא תועיל התפטרותכם!". איננו מקבלים תפיסה זו ואילו האמנו שהנסיבות שלפנינו היו כפי שמתארת התובעת, לא היינו מהססים לפסוק שהמעסיק הביא את היחסים לידי סיום ועליו לשאת בתוצאות. לא למותר להזכיר פסק-דין אשר יצא מלפני בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. בפרשה ההיא המעסיק לא נקט אקט ברור של פיטורים, הוא פשוט סגר את המאפיה שבבעלותו. בית-הדין פסק כי סגירת המאפיה היא סיבה להפסקת עבודתם של העובדים, והפסקת עבודה זו דינה כפיטורים (תב"ע לט/1561- 3[3], בע' צז). תמצית גרסת התובעת היא זו: הנתבע לא הופיע לעבודה בחודש דצמבר .1984התובעת חיפשה אותו ולא מצאה. נאמר לה- שהוא עצור במשטרה. הנתבע החליף כתובת. "כעבור שבועיים - חודש - חודש וחצי" איתרה אותו וביקשה פיצויים ופדיון חופשה. הנתבע אמר לה שמגיע לה ושתפנה לעורך-הדין שלו ונתן לה טלפון של עורך-דינו. משלא הצליחה ליצור קשר, התקשרה שוב עם הנתבע וזה ביקשה שתעבוד בביתו אחת בשבוע כתנאי לקבלת פיצויים. הנתבע מכחיש את גרסת התובעת וטוען שלא פיטרה. בעקבות סכסוך שהיה לו עם מרכז הבניה, נסגרה התערוכה בסוף חודש דצמבר 1984, אך הוא הציע לתובעת לעבוד אתו במקומות אחרים, כשם שנהג עם שאר עובדיו, אולם התובעת סרבה והעדיפה להמשיך במרכז הבניה. נפנה לניתוח עדות התובעת. התובעת אינה זוכרת תאריכים מדויקים, לא בתקופת העסקתה הראשונה ולא בשניה. היא יודעת שעבדה עד סוף דצמבר .1984נניח שהיה זה ביום .21.12.1984ובכן, "כעבור שבועיים - חודש - חודש וחצי" איתרה את הנתבע, כלומר בממוצע כחודש לאחר שהנתבע חדל לבוא לעבודה, כדבריה, קרי .21.1.1985אז באה הפנייתה אל עורך-דינו של הנתבע. לדבריה, הצליחה לאתר את הנתבע בפעם שניה רק כחלוף כחודשיים, דהיינו ביום 25.3.1985לערך. אי-הצלחתה לאתרו היה משום שהיה עצור והחליף כתובת. לגרסתה הנתבע היה עצור בסוף דצמבר .1984 התובעת לא יכולה היתה להסביר כיצד זה קיבלה את משכורת חודש דצמבר 1984בימים הראשונים של חודש ינואר .1985הרי הנתבע היה עצור, נעלם, העתיק את מקום מגוריו?! אין זה מתקבל על הדעת כיצד לא ראתה את הנתבע מיום שחדלה לעבוד ועד ליום מתן עדותה? כדי למתן קמעא את תשובתה הוסיפה "אולי פעם אחת". מעוררת תמיהה גם עדותה בדבר פגישתם והפנייתה אל עורך-דינו של הנתבע. גם אם זה נכון, אין זה מוסבר כיצד לא עלה בידה ליצור קשר עם בא-כוחו. הרהור נוסף עולה במוחנו לשמע עדותה כי התקשרה עם הנתבע (בפעם השניה, כמוסבר - בערך ב-25.3.1985) וזה ביקשה לעבוד אצלו. כך, בקלות כזו "התקשרתי"? הלא הנתבע נעלם... וכו'. התובעת היתה רחוקה מלעורר את אמוננו ולאחר שהשווינו גם את הסתירות בעדותה, אנו דוחים את עדותה כבלתי-מהימנת. חיזוק להחלטתנו מצאנו בעדות הנתבע ובכנות דבריו. הנתבע העסיק בתערוכתו במרכז הבניה 15עובדים ובהם התובעת. פרץ סכסוך בינו לבין מרכז הבניה והאחרון היה מעוניין להמשיך בתערוכה בלעדי הנתבע (כמובן שבהעדר מרכז הבניה אין אנו מביעים דעתנו בעניין החוזה שהיה ביניהם ואין בידינו גם לקבוע מי הפר את החוזה, מדוע וכו'. כל קביעתנו היא לצורך היחסים שבין הצדדים בתיק שלפנינו ותו לא). זאת יכול היה לעשות אילו העסיק את עובדי הנתבע. מכאן כי לנתבע היה אינטרס ברור לא "להשאיל" או "לנדב" את עובדיו ולכן העסיקם בתערוכות אחרות, בדרך זו הציע גם לתובעת לעבוד במקומות אחרים בניהולו וביקשה להפסיק את עבודתה במרכז הבניה. התובעת סרבה לעזוב מכיוון שהיה לה שם נוח. היתה רגילה למקום ונהנתה מתחבורה נוחה. בחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע ותאר את המקום בו הציע לתובעת עבודה תוך שהוא מסביר כי הצעתו לתובעת לעבוד אצלו בבית יום אחד בשבוע היתה לפרק זמן קצר עד שתיפתח התערוכה. ושוב התובעת פסלה מראש את הצעתו לעבוד במקומות שהוצעו לה. אילו רצה הנתבע לשקר, יכול היה להכחיש כליל את הצעתו הזמנית לעבוד יום אחד בשבוע בביתו. דווקא פתיחותו, היא שהוסיפה למידת אמוננו בו. התובעת מצידה לא התלהבה לספר לבית-הדין ביזמתה כי למעשה היא לא חדלה לעבוד במרכז הבניה ושם היא ממשיכה עד עצם היום הזה. היא סיפרה זאת רק משנחקרה על-ידי בא-כוח הנתבע. בעניין מעצרו, העיד הנתבע, כי היה במעצר מיום 12.2.1985למשך שבעה- עשר יום אבל עד למעצרו היה חופשי והגיע למרכז הבניה לעתים מזומנות. כל אותה תקופה ועד חודש מרס 1985לא העתיק את מקום מגוריו. המוצג נ/1, שעניינו "ביטול התקשרות" בין הנתבע לבין מרכז הבניה, מחזק את הגרסה לפיה היה לנתבע מה לעשות במרכז הבניה גם לאחר שחדל להציג את תערוכתו שם. כן ראה את עדותו הנוספת, לפיה ביקר שם יום יום. כל אלה מבליטים את העובדה שהנתבע היה "בר-הישג" משך תקופה סבירה ואין לקבל את גרסת התובעת כאילו הקשר נותק. מה גם שתקופת מעצרו אינה סמוכה לסיום עבודתה. על יסוד כל האמור לעיל הגענו למסקנה, כי התובעת לא פוטרה, לא במפורש ולא במשתמע, ואף לא על-ידי התנהגותו של הנתבע. התובעת העדיפה להמשיך באתר העבודה תוך שמעסיקיה התחלפו, ויש לראותה כמתפטרת. תביעתה לפיצויי פיטורים - נדחית. נפנה לתביעתה לפדיון חופשה. תקופות עבודתה של התובעת מסתכמות, לגרסתה, ב- 17חודשים (3+14, ראה כתב התביעה). מכתב התביעה אין ללמוד דברים ברורים. כך למשל נתבעים "פיצויי פיטורים עבור שנה וחודשיים" ואילו חופשה לתקופה של " 3חודשי עבודה ראשונים ועבור השנה האחרונה, סה"כ 271, 72שקל (ישן)". מצד אחד נטען כי שכרה האחרון היה 914, 94שקל (ישן) ומאידך נאמר כי משכורתה כיום היא 118.835שקל (ישן). בין כך ובין כך, לא הובאה כל ראיה באשר לשכרה האחרון ואף לא בדבר אי-קבלת החופשה. פעם אחת הזכירה התובעת בעדותה, באקראי, כי ביקשה מן הנתבע פיצויים וחופש - זאת ותו לא. לא שמענו מפיה כי לא קיבלה חופשה ועבור כמה ימים היא תובעת. ושוב אמרה, כי "בקשר לחופשה - לשלושת החודשים הראשונים, לא ידעתי שמגיעה לי חופשה לתקופה זו. חשבתי שצריך לעבוד שנה כדי לקבל חופשה". אך בטרם אמרה זאת הצהירה: "אין לי טענות לגבי אפריל-יולי 1983". נתמקד אם כן, בחופשה לתקופה השניה, דהיינו מחודש אוקטובר 1983עד חודש דצמבר 1984, 14חודשים (אנו ערים לכך שהנתבע טען כי התובעת החלה את תקופתה השניה ב- 10.11.1983לערך, אך הואיל ושני הצדדים אינם יכולים להצביע על תאריך מדויק, נבסס את חישובינו לפי 14חודשים). עבור תקופה זו התובעת זכאית ל- 14ימי עבודה, לאחר שניכינו את ימי המנוחה השבועית. אנו מקבלים בדוחק את דבריה כי ביקשה חופשה (ופיצויים) - כראיה שלא קיבלה - וזאת אך ורק בצירוף האמור להלן: הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו בחוק לנהל פנקס חופשה - הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. משהוכי עובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד, שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו (דב"ע לד/17- 3[4], בע' 257). בפרשה ההיא, כל אשר עשה התובע התמצה בכך שציין בכתב תביעתו את מספר ימי החופשה לו היה זכאי, ובכך עבר נטל ההוכחה על הנתבע (שם [4], ע' 257, פסקה 5) (וכן ראה דב"ע מב/132- 3[5], בע' 271). משחר הקמתם של בתי-הדין לעבודה נפסק, כי החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד ואין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו, ולצד זה נקבע, כי חייב הוא לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה כאמור בחוק ובתקנות (דב"ע לא/1- 3[6], בע' 128; דב"ע לא/22- 3[7], בע' 219). העולה מעדותו של הנתבע הוא כי למעשה התובעת לא קיבלה חופשה וממילא הוא לא נתן לה חופשה, אלא שהוא שילם לה עבור חופשה לחלק מתקופת העסקתה, ומכל מקום לחלק אחר של התקופה לא שילם ואין לו כל מסמכים על כך ובוודאי לא פנקס חופשה. אחת המטרות המרכזיות של חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951(להלן - חוק חופשה שנתית), ואפשר שהחשובה שבמטרות, היא לאפשר לעובד לנוח, להחליף כוח ולשוב לעבודה לאחר החופשה רענן. בסופו של דבר העובד והמעביד כאחד יפיקו תועלת מכך. מתן תמורה כספית תחת חופשה בפועל אינה מוכרת במשפט העבודה אלא במצב אחד, והוא, כאשר העובד חדל לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד (סעיף 13לחוק חופשה שנתית). משלא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נתן לתובעת חופשה, זכאית היא לפדיון חופשה עבור 14חודשי עבודתה. נותר לנו עתה לקבוע את הסכום. בכתב תביעתה ציינה התובעת כי שכרה האחרון היה 914, 94שקל (ישן), אך לא הציגה כל תלוש משכורת ולא הביאה כל ראיה לכך (כמובן שאנו מתעלמים מן המצוין בכתב התביעה באשר לשכרה ביום הגשת התביעה במקום עבודתה אצל מעסיק אחר). מאידך מסכים הנתבע, כי שכרה האחרון של התובעת הינו 315, 79שקל (ישן). בהעדר ראיה מטעם התובעת אין מנוס אלא לקבל את השכר עליו הצביע הנתבע ולבסס את זכותה לפדיון חופשה על-פיו. התובעת עבדה ארבע פעמים בשבוע. מכפלת מספר זה ב- 52(שבועות בשנה) נותנת לנו 208ימי עבודה בשנה. לפי סעיף 3(ב) (1) לחוק חופשה שנתית, זכאית התובעת לחופשה בת 14יום בשנה (כולל מנוחה שבועית), כלומר 12ימי עבודה בשנה ועבור 14חודשי עבודה = 14יום. שכרה האחרון - כאמור - 315, 79ש"י עבור 17ימי עבודה בחודש (12:208) וזה מביאנו לנוסחה: 318,5=14X315, 79שהם 65.32ש"ח. אנו מחייבים, איפוא, את הנתבע לשלם לתובעת פדיון חופשה סך 65.32ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, 30.6.1985ועד לתשלום בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. אין צו להוצאות. הדיון היה בהעדר נציג ציבור אחד, אשר הוזמן ולא בא.התפטרות