האם רשאי בית דין אזורי לפרש פסק דין של בית דין ארצי ?

האם רשאי בית-הדין האזורי לעבודה לפרש את פסק דינו של בית-הדין הארצי לעבודה? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם רשאי בית דין אזורי לפרש פסק דין של בית דין ארצי: .1ביום 13.4.1986חייב בית-הדין הארצי לעבודה את הנתבעת לשלם לתובעת תמורת "פיצויי פיטורים", "הפרשי הלנה" ו-"הודעה מוקדמת". מדובר היה בפסיקת בית-הדין הארצי בתיק דב"ע מ"ה/141- .3הפסיקה אינה מפרטת את הסכומים שיש לשלם, אלא רק "עקרונות כלליים" על-פיהם ייערך החישוב. הדברים נכונים הן לגבי פסיקת בית-הדין הארצי, והן לגבי פסיקת בית-הדין האזורי שקדמה לה. אי אפשר איפוא, לערוך את חישוב הכספים המגיעים לתובעת, מבלי לעיין, לברור, לבדוק ולהכריע בחומר הראיות. .2לבית-דין זה הוגשה תובענה בתיק הנוכחי, ובו עתרה התובעת לסעד כספי, של - 858, 15ש"ח, שעילתו פסק-דינו הנ"ל של בית-הדין הארצי לעבודה. הנתבעת מצידה טוענת, כי בית-הדין הארצי סיים את תפקידו, ואין אחר פסק-דינו ולא כלום. לדעת בא-כוח הנתבעת, מימוש פסק-הדין יעשה באמצעות הליכי הוצאה לפועל, ולא באמצעות תובענה חדשה. מכיוון שתובענה כזו בכל זאת הוגשה, יש לדחותה על הסף מחמת "מעשה בית-הדין". עד כאן טיעוני הצדדים. בישיבה המקדמית מיום 15.9.1987העלה בית-הדין ביוזמתו את השאלה, האם יש לבית-הדין לעבודה סמכות עניינית לפסוק בתובענה שעילתה פסק-דינו של בית-הדין הארצי. לצדדים ניתנה הזדמנות לטעון בכתב בקשר לכך. ושניהם עשו כן בצורה מפורטת, תוך שהם (והדברים יפים במיוחד לבא-כוח התובעת) טורחים ומפנים את המותב להלכות הרלבנטיות. .3האם רשאי בית-הדין האזורי לפרש את פסק דינו של בית-הדין הארצי? לדעתנו בית-הדין האיזורי אינו מוסמך, ואין זה ראוי שיפרש את פסק-דינו של בית-הדין הארצי. אינו מוסמך: משום שבית-דין זה אינו הערכאה שנתנה את פסק-הדין. וגם לא הופנתה אליה שאלת הבהרה מראש ההוצאה לפועל (השווה: סעיף 12לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; בג"צ 897/78[1]; ד. בר-אופיר [6], "הוצל"פ הליכים והלכות" בע' 47; ש. רוזנפלד [7] "דיני ההוצאה לפועל בע' 23). אינו ראוי; משום שפסק-דינו של בית-הדין הארצי אינו טעון פירוש. דהיינו, פסק-הדין הוא בהיר וקובע עקרונות ברורים. אולם, קביעת סכום הכספים המגיעים לתובעת, אינה שאלה של פרשנות, אלא שאלה של הכרעה, בדיקה והתייחסות לחומר ראייתי, שהוגש, יוגש או שצריך להיות מוגש על-ידי בעלי הדין. .4הדרך הנכונה להשגת מימוש פסק-דינו של בית-הדין הארצי. אנו מסכימים עם התובעת כי הדרך הנכונה לקצור את פרי הצלחתה בבית-הדין הארצי, היא על-ידי הגשת "תביעה על-פי הפסק". הד"ר זוסמן ([8], סדר הדין האזרחי - מהדורה רביעית בע' 423) סבר כי תביעה כזו אפשרית, ובשבתו על כס השיפוט חזר ושנה: "אמת. עם מתן פסק-הדין עברה עילת התביעה הראשונה ובטלה מן העולם, אך במקומה בא החיוב הנובע מפסק-הדין. הדבר בולט לעין כי בדרכי הוצאה לפועל רגילים אין המשיב יכול לבוא על סיפוקו... נוכח החיוב החדש שנולד עם פסק-הדין, אחרי מות העילה המקורית, אינני רואה מדוע לא יוכל הנושה להגיש תביעה חדשה, על סמך העילה החדשה הנובעת מפסק-הדין, מקום שאין בפסק הדין כדי להביאו על סיפוקו..." (ע"א 23/55[2], בע' 1043). רק הכרעה בתובענה מסוג זה, תביא לידי קביעת הסכומים אותם חייבת הנתבעת לשלם על-פי העקרונות שקבע בית-הדין הארצי לעבודה בתיק מ"ה/141- 3הנ"ל. .5איזו ערכאה מוסמכת לדון ב"תביעה על-פי הפסק", כאשר הפסק ניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה. ממבט ראשון, הואיל ובית-הדין לעבודה הוא זה הבקי, ורגיל לקבוע שיעור "פיצויי פיטורים", "פיצויי הלנה" וכיוצ"ב, הדעת נותנת כי יש להביא העניין לתחום שיפוטו. דע עקא, שבית-הדין לעבודה אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות, שלא הוקנתה לו על- ידי המחוקק. הלכה היא כי: "...על מנת שלבית-הדין תהא סמכות לדון בתביעה מכוח סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים. הראשון - הלגיטימציה של הצדדים - קיום יחסי עובד ומעביד - והשני - העילה, דהיינו שעילת התביעה תהיה קשורה ביחסי עובד ומעביד..." (דב"ע מ"ז/86- 3[3], בע' 451). את הוראות החוק המעניק סמכות: "יש לפרש פירוש דווקני ומצמצם" (ע"א 64/72 פ"ד כ"ז [4], בע' 265, כפי שצוטט בדב"ע מ"ז/22- 3[5], בע' 470-469). ומן הכלל אל הפרט. לדעתנו, מצב הדברים כפי שהוא במקרה דנן, אינו מאפשר לבית-הדין לדון בתובענה שהונחה לפניו בתיק הנוכחי. עילת התביעה שהוגשה לבית-דין זה (ביום 8.3.1987), ממוצה בסעד המבוקש בסעיף 6שלה דהיינו: "על-פי כל דין ומכוח פסק-הדין המצ"ב חייבת הנתבעת את הסך הנ"ל...". לשון אחרת: עילת התביעה אנה קשורה עוד ביחסי עובד ומעביד, אלא היא טמונה בפסיקת בית-הדין הארצי בתיק מ"ה/141-.3 כשאלו הם פני הדברים, אין סמכות לבית-הדין לעבודה לדון בה, אלא בית-המשפט הוא המוסמך לדון בתובענה כזו. אנו מסכימים עם בא-כוח התובעת, שהתוצאה אינה רצויה, ומאלצת את בית-המשפט לדון בעניינים שבהם מומחיותו של בית הדין לעבודה אינה מוטלת בספק. אולם, לעניין זה יפים דברי נשיא בית-הדין גולדברג בדב"ע מ"ז/22- 3[5] הנ"ל בע' 471; "ער אני לכך שהתוצאה אינה מניחה את הדעת, אך בעניין של סמכות עניינית שהמחוקק, והוא בלבד, תוחם את תחומיה, לא יטול בית-הדין סמכות לא לו". בשולי הדברים, ועל מנת להניח את דעתו של בא-כוח התובעת נעיר, כי לעניין סמכות בית-הדין לעבודה, אין דומה המקרה שנדון בבג"צ 897/78[1], המצוטט בסיכומי בא-כוח התובעת, למקרה שלפנינו. שם נסב הדיון על "חישוב הגמלה של העותר". גמלה מעצם טבעה היא זכות ועילה מתמשכת, והסמכות הנתונה לבית-הדין לעבודה היא מכוח סעיף 24(א) (3) סיפא לחוק. .6סיכום: העולה מן המקובץ הוא שאנו דוחים את טענת בא-כוח הנתבעת לפיה קיים "מעשה בית-דין" המחייב את דחיית התביעה על הסף מחד גיסא, וקובעים (לא בלי היסוס), שאין זה מסמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בתביעה על-פי הפסק אפילו אם הוא זה שנתן את הפסק, מאידך גיסא. אנו מחליטים להעביר את התובענה בתיק זה לבית-משפט השלום בבאר-שבע, לו נתונה סמכות הדיון, על-פי גובה הסעד הכספי המבוקש. בנסיבות העניין, ובהתחשב גם בעובדה שטענת חוסר הסמכות העניינית הועלתה ביוזמת בית-הדין - אין צו להוצאות.בית הדין הארצי לעבודהשאלות משפטיות