קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר דמי ביטוח לאומי סטודנט: .Iההליך .1מכוח העברה מבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, התבררה בבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת פורת - דן יחיד; תב"ע מא/1566-3) תובענה, שעניינה החזרת סכום מסוים ששולם על-ידי המשיבה למוסד לביטוח לאומי בתור דמי ביטוח. בית-הדין האזורי פסק כפי שעתרו ממנו, ומכאן ערעורו של המוסד לביטוח לאומי לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור, עובדות שלא היו שנויות במחלוקת, הן: א) בשנת הלימודים תש"ם, היתה המשיבה תלמידה במוסד להשכלה גבוהה; ב) באותה שנה עבדה המשיבה בשירותו של מעביד, אשר שילם בעדה דמי ביטוח וניכה משכרה את החלק המתחייב מחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי); ג) בגין אותה שנה שילמה המשיבה באמצעות המוסד להשכלה גבוהה גם דמי ביטוח שנדרשה לשלמם על-פי תקנה 19לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א- 1971(להלן - התקנות), שהותקנה ביום 22.7.1977, ק"ת תשל"ז, ע' 2471, המובאת בסעיף 3 שלהלן. .3ההוראות הרלבנטיות שבחוק הביטוח הלאומי והתקנות הן: סעיף 186לחוק (כפי שהיה בתוקף אחרי תיקון בשנת 1977, ס"ח 862, ע' 212): "השר רשאי לקבוע בתקנות, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף האמור בפרק זה, ובלבד שלא יחויבו בתקנות לשלם דמי ביטוח מסכום העולה על מקסימום ההנסה שלפיה משתלמים דמי ביטוח; ואלה הם המבוטחים: ... 1(ב) עובד לשעה; ... 5(ה) מבוטח שהוא תלמיד במוסד להשכלה; (ה1) מבוטח המצוי בהכשרה מקצועית או בשיקום מקצועי כמשמעותם בסעיף 31(א) (3)". הנוסח של פסקה 5(ה) הנ"ל לפני התיקון בשנת 1977: "5(ה) מבוטח שעיקר זמנו ללימודים ואינו עובד ולא עובד עצמאי". תקנה 19לתקנות: "(א) בתקנה זו - 'תלמיד' - מבוטח לפי פרק ב' לחוק למעט אשה נשואה, הרשום כתלמיד במוסד להשכלה, בתנאי שהיה מבוטח ביום תחילת הלימודים או ביום שנרשם ללימודים, לפי המאוחר יותר; 'מוסד להשכלה' - מוסד להשכלה ששמו נקוב בתוספת לתקנות אלה; 'שנת לימודים' - תקופה של שנים-עשר חודשים רצופים החל ביום תחילת הלימודים במוסד להשכלה שבו רשום התלמיד. (ב) (1) מוסד להשכלה חייב בתשלום דמי ביטוח בעד כל תלמיד לכל שנת לימודים; (2) שיעור דמי הביטוח בעד כל תלמיד יהיה כשיעור דמי הביטוח המשתלמים על-ידי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי לפי הכנסת מינימום שלפי פרט 3בלוח י"א לחוק, כתוקפם ב- 1באפריל של השנה שקדמה לשנת הלימודים שבעדה משולמים דמי הביטוח". . . . (ג) תלמיד שבמשך כל שנת הלימודים היה עובד או עובד עצמאי ושילם דמי ביטוח מהכנסה העולה על המקסימום שבלוח י"א לחוק, יחזיר לו המוסד לביטוח לאומי, לפי בקשתו שתוגש לאחר תום שנת הלימודים, את הסכום שהמוסד להשכלה גבה ממנו, כאמור בתקנת משנה (ב) (4). החזרת הסכום תיעשה לא יאוחר משלושה חודשים מיום הבקשה בתנאי שהתלמיד המציא למוסד אישורים על תשלום דמי הביטוח". ביום 24.5.1981תוקנה תקנת משנה (ג), ולהלן תוכנה הנוכחי: (ג) תלמיד שבמשך כל שנת הלימודים היה עובד או עובד עצמאי, יחזיר לו המוסד לפי בקשתו שתוגש לאחר תום שנת הלימודים את הסכום שהמוסד להשכלה גבוהה יגבה ממנו, כאמור בתקנת משנה (ב) (4)". .4עיקר הטענות שהעלה בבית-הדין האזורי פרקליטה של המערערת - התובעת, ושאליהן מתייחס בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור, הן: א) התשלום מכוח תקנה 19בנוסף לתשלום דמי ביטוח בעד המשיבה בתור עובדת לא הקנה לה "כל זכות ביטוחית נוספת על פני הזכויות שהוקנו לה כמבוטחת-עובדת... המעמד הסטודנטיאלי נעדר כל רלבנטיות ביטוחית"; ב) שיטת "הגביה הקיבוצית", על אף היעילות שבה, "אין היא שווה במחיר העוול הנגרם לתלמיד העובד, שבדרך זו נכפה עליו לסבסד את חברו הלומד ואיננו עובד"; ג) תיקון פסקה 5(ה) שבסעיף 186לחוק, סיבתו "סמנטית בעיקרה ונובעת מהכנסת הפרק על ביטוח מילואים לחוק... "; ד) תקנה 19חורגת מהסמכות העולה מסעיף 186, פסקה 5(ה) לחוק, בלי שים לב "לשינויים סמנטיים שלא לוו בשום הצהרה, ולו בדברי הכנסת או בדברי ההסבר להצעת החוק.., והיא פסולה בשל 'חוסר סבירות'". .5את סיכומיו בבית-הדין האזורי, פתח הפרקליט אשר ייצג את המוסד לביטוח לאומי בהדגשה, שתקנה 19הותקנה מכוח סעיף 186לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר "חקיקת משנה שיש בה כדי לשנות חקיקה ראשית", וסומך על פסק-הדין בדב"ע לא/20-0, [1] (בע' 42). הפרקליט טען כי אין תקנה 19חורגת מהאמור בפסקה 5(ה) שבסעיף 186לחוק, ואין היא פגומה ב"חוסר סבירות". להיבט המימון מפנה הפרקליט את תשומת הלב לכך שכל ענף ביטוח מימן את עצמו. .6בפסק-הדין שבערעור אומר בית-הדין האזורי: " .1שתיים הן נקודות המוצא המשמשות לפסק-דין זה: א. דמי הביטוח הלאומי, כשמם כן הם: להבדיל ממס המוטל לעתים על אזרח, מבלי צורך באיתור הקשר בינו לבין שירות או מצרך מסוים, משולמים דמי הביטוח הלאומי בתמורה לזכויות ביטוחיות. פועל יוצא מכך הוא, כי מתחייבת זיקה כלשהי - ואפילו תהא זו זיקה עקרונית בלבד - בין תשלום דמי הביטוח לבין הזכות הביטוחית, המוענקת בתמורה. מכאן, שאין להטיל דמי ביטוח נוספים באין תמורה ביטוחית נוספת, לבל יטושטש התחום בין דמי ביטוח לאומי לבין מס גרידא... ב. ומכאן לנקודת המוצא השניה: מחוקק חוק הביטוח הלאומי משקיף על חיי המבוטח כמכלול ביטוחי אחד. קונספציה זו מוצאת לה ביטוי בהתעלמות המחוקק מנפיצות 'המאורעות המבוטחים' בתקופת חיים זו או אחרת, לצורך קביעת גובהם של דמי הביטוח: אלה אינם משתנים רק מפאת מעבר מתקופה רבת 'סיכון ביטוחי' לתקופה מעוטת 'סיכון ביטוחי'... .2 בצאתנו מתוך נקודות המוצא שפורטו לעיל - נפנה לעניין שבפנינו, ותחילה לשאלה: הניתן לאתר 'זכות ביטוחית' כלשהי המוענקת לתלמיד עובד, תמורת תשלום נוסף בו יחוייב מכוח התקנה הנדונה? מדברי הנתבע משתמע, כי 'התמורה הביטוחית' לתשלום הנוסף שמטילה התקנה על סטודנט עובד היא ביציאה התכופה של ציבור התלמידים לשירות מילואים. הבה נעמיד דברים על דיוקם: לא מפאת מעמדו הסטודנטיאלי נקרא התלמיד לשירות מילואים, אלא שירותו כאמור הוא תולדה של גילו הצעיר: אין הסטודנט נקרא לשירות כיוון שסטודנט הוא, אלא כיוון שהוא גבר המצוי בגיל שיועד לשירות מילואים. ואם איתרע מזלו של משרת במילואים והוא מתחייב גם במימון תגמולי המילואים, מדוע ייגרע חלקו של 'תלמיד' עובד מיתר חייבי המילואים: מדוע לא יפוזר הנטל על כל הגילאים המשרתים במילואים, בין אם תלמידי מכללות ועובדים הם, ובין אם לאו. כאן המקום לציין, כי על תלמיד שאיננו עובד אין התקנה מטילה תשלום דמי ביטוח לאומי בהם לא היה חייב אלמלא לימודיו. שהרי כל מבוטח שאין לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד (וסטודנט לא עובד בכללם כקביעת התקנה) חייב תשלום דמי ביטוח על-פי ההכנסה המינימלית כקבוע בלוח י' לחוק. משמע לעניין 'תלמיד' לא עובד מסדירה התקנה רק את אופן הגביה (באמצעות המכללה בה לומד) ואין בה כדי לשנות את גובה דמי הביטוח מאלה המוטלים על אזרח שאיננו 'תלמיד'. צודק, אפוא, בא-כוח התובעת בטענתו כי על-פי ההסדר הכלול בתקנה מסבסד התלמיד העובד את חברו הלומד, שאיננו נזקק לעבודה. אך גדולה מזו: הוא מסבסד את כלל בני הגיל המשרת במילואים, בין אם לומדים הם במכללות ובין אם לאו. וגם זאת ראוי לציין: שירות המילואים נכפה על התלמיד-העובד לתועלת החברה כולה, אשר לה אינטרס מובהק בו. ליאה היא, אפוא, בעיני מדוע הונע מתקין התקנה, 'להפנים' את הנטל הכספי הכרוך בשירות הנ"ל על עושי השירות עצמו, ולמעשה על מיעוט קטן מתוכם (התלמידים העובדים). וכי לתענוגם הם יוצאים לשירות המילואים? וכי לא סביר וצודק היה זה לפזר נטל זה על כלל האוכלוסיה - אם אמנם יש חסר בקופת הנתבע?! אכן מודעת אנכי למגבלותיה של הערכאה השיפוטית להתערב במדיניות הרשות המינהלית ואת הערתי האחרונה, אגב אורחא, הערתי. מאידך, ניתן להערכתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את ליקוייה של התקנה הנדונה כפי שיפורט להלן, ואף יכול תוכל הערכאה השיפוטית לקבוע, כי עולים הם לכדי הפיכתה לבלתי-סבירה וחורגת, מפאת חוסר סבירות, מסמכות מתקינה. ב) ואלה הם ליקויי ההסדר הכלול בתקנה, בגינם דבק בה הפגם של אי-סבי- רות ועל כן חורגת היא מסמכות המתקין אותה: א. העדר כל תמורה ביטוחית כנגד התשלום הנוסף המוטל על תלמיד עובד, וממילא העדר רלבנטיות ביטוחית או אספקט ביטוחי, שיבדיל את מי שחשקה נפשו בלימודים מכלל האוכלוסיה, לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי. ב. היות ההסדר הכלול בתקנה פרי שיקולים מנוגדים לתפיסת המחוקק הראשי, תפיסה הרואה בחיי המבוטח 'מכלול ביטוחי' אחד לעניין גובהם של דמי הביטוח המוטלים עליו ומתעלמת מתדירות ה'מאורע המבוטח' שהוא תולדה של גילו. ג. היות ההסדר הכלול בתקנה פרי שיקולים זרים, בבקשו להשיג חסכון, יעילות ונוחיות, תוך 'חרישה על גבו' של מיעוט מיזערי... גם ערה אנכי לרוחב הסמכויות שהואצלו למחוקק המשנה בסוגיה שאנו דנים בה, היינו סמכות להתקין תקנות ש'כוחן יפה על אף האמור בחוק זה'. אמנם, נועד נוסח זה להכשיר חריגה מילולית מלשון החוק המסמיך, אך אין בכוחו לגרוע ממבחני סבירות עליהם חייבת, בכל מקרה, להשיב חקיקת המשנה". .7עיקר טענותיו בערעור של הפרקליט אשר ייצג את המוסד לביטוח לאומי היו: א) ה"יסודות" שעליהם בנוי פסק-הדין שבערעור, שאולים מהביטוח המסחרי וזרים לביטוח סוציאלי; ב) סעיף 186לחוק - שונה מסעיף הסמכה רגיל ואת כשרותן של תקנות לפיו יש לבחון לפי קנה מידה אחר מזה שמשמש לתקנות אחרות; ג) גם לפי מבחנים כלליים אין בתקנות "אי-סבירות", כדי פסילתן; ד) תשלום דמי ביטוח בעד אדם לפי יותר מסיווג אחד נקבע לא רק בגין "תלמיד" אלא גם בגין אחרים - תקנות 9ו- 15לתקנות; ה) תקנה 19הותקנה אמנם לפני תיקון פסקה 5(ה) שבסעיף 186לחוק, אך בזמן הרלבנטי לעניין החזר התשלום שבו מדובר היה כבר בתוקף הנוסח המתוקן של אותה פסקה שבסעיף 186לחוק. במהלך טיעונו הפנה הפרקליט את תשומת לב בית-הדין לתיקון תקנה 19(ג) לתקנות - תיקון מיום 24.5.1981(ראה סעיף 3לעיל). .8הפרקליט אשר טען למשיבה ביקש לאשר את פסק-הדין מטעמיו. הוא הדגיש את חוסר הסבירות בראיית ציבור הסטודנטים כחייבים לשאת בתשלום לסטודנטים המשרתים במילואים ואת העובדה שתמורת התשלום הנוסף לא היתה קמה למערערת זכות נוספת. .9הפרקליט ביקש שפסק-הדין יתייחס למכלול הבעיות הקשורות בתשלום סטודנטים על-פי תקנה 19ולאו דווקא ליוחד במערערת. .10במהלך הטיעון לערעור העלה בית-הדין שאלות הקשורות בעצם המהות של תשלום למשרתים במילואים, תחילה מכוח חוק שירות מילואים (תגמולים), תשי"ב-1952, באמצעות "קרן השוואה", ועתה מכוח פרק ו' 4לחוק הביטוח הלאומי. לבאי-כוח הצדדים ניתנה הזדמנות לטעון ולהשיב. .Iiפסק-דין .1גורלו של ערעור זה יוכרע, במידה רבה, על-פי תשובה לשאלה, מהי מידת הפיקוח השיפוטי על תקנות מכוח סעיף 186לחוק הביטוח הלאומי, להבדיל מתקנות על-פי סעיפים אחרים שבחוק, כגון הסעיפים 8, 43, 44, 56או 61, אם אכן ישנו הבדל. .2עד שבית-הדין יידרש לאותה שאלה, וכבסיס לתשובה שתינתן, מן הדין לעמוד על כך, אם שתי הנחות היסוד ששימשו את בית-הדין האזורי, כמובא בתחילתו של סעיף 6שבחלק iלעיל, עומדות במבחן. .3עוד בטרם נבחן אותן הנחות יסוד, טוב שנעמוד על מהותו של התשלום למשרתים במילואים ומקומו במסגרת הסדרים ושיטות מקובלות. עמידה זאת על מהותו של התשלום תשמש גם לבחינת "סבירות" תקנה 19לתקנות, יהא קנה המידה לאותה "סבירות" אשר יהא. 3.1התשלום למשרתים במילואים מוסדר עתה בפרק ו' 4לחוק הביטוח הלאומי. אותו פרק בא לחוק במסגרת תיקון מס' 30לחוק (ס"ח תשל"ז, ע' 212). אותו פרק שבחוק בא במקום חוק שירות מילואים (תגמולים), תשי"ט- 1959[נוסח משולב]. הכללת חוק שירות מילואים (תגמולים) בחוק הביטוח הלאומי, באה לשלב את הוראות חוק התגמולים בחוק הביטוח הלאומי, ולהכניס שינויים בחוק משני סוגים: שינויים ותיאומים המחויבים מעצם מיזוג חוק התגמולים עם חוק הביטוח הלאומי, ושינויים אחרים שמטרתם העיקרית להעניק זכות לתגמול לכל אדם המשרת במילואים (ה"ח תשל"ז, ע' 214). להבנת פרק ו' 4לחוק, ובעיקר לבחינת מידת ה"סבירות" שבתקנה 19לתקנות מכוח סעיף 186לחוק, טוב לחזור, אפוא, לחוק המקורי שהסדיר לראשונה את הנושא, מאחר והמצב הנוכחי הוא "גלגול" של אותו חוק. 3.2עד לקבלת החוק המקורי, שולם מאוצר המדינה לכל המשרת במילואים ("שירות חלקי") סכום שווה לזה ששולם למשרת שירות סדיר בצבא, ופיצוי על הפסד שכר מצא פיתרון חלקי בחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, סעיף .41מדברי שרת העבודה דאז, עת הגישה את הצעת החוק לכנסת, למדים, כי ההסדר שהיה קיים לא ענה על הבעיות, ולא חילק בשווה את העול. החוק שהוצע בא לקבוע הסדר חדש המחלק את העול בין שלושה גורמים: המדינה, המעביד והעובד, עת הדרך שבה בוחרים "דומה לשיטה הנהוגה בשוויצריה, הארץ שסדרי שירות המילואים בה דומים לסדרים בארצנו" (דברי הכנסת, [5], כרך 10, ע' 340). במהלך הקריאה הראשונה עלתה שאלת איזון העול, בין המעבידים, בינם לבין עצמם, ובעיית ה"עובד העצמאי". בשלב הדיונים בוועדה, לקראת "קריאה שניה", נמצא בנוסח מתוקן, שהוצע על-ידי הממשלה, פיתרון לבעיית האיזון בין המעבידים, כך שיימנע מצב שבו מפעל מסוים, המעביד עובדים בגיל שירות מילואים, ישא בהוצאות ייצור גדולות ממפעל מתחרה, שהרכב "כוח האדם" בו שונה, או מצב שיעודד מעבידים מסוימים להעביד עובדים שאינם חייבים בשירות מילואים. אמר יושב-ראש ועדת העבודה, עת הביא את הצעת החוק לקריאה שניה, כי הוועדה מצאה שהסידור לפי החוק שהוצע "לא היה בי כדי להביא לאיזון המצב בין כל העובדים ובין כל המעבידים... השינוי שהוכנס על-ידי הממשלה ונתקבל על-ידי הוועדה תוך כדי דיוניה על החוק, הוא שתוקם קרן השוואה אחת כוללת שבה יוכללו כל העובדים, וכל המעבידים ישאו לה אחוז וחצי מכלל השכר. אחוז זה אינו קבוע והוא יותאם מפעם לפעם לפי מאזן הקרן. כל העובדים שיהיו במילואים יקבלו את התגמולים מן הקרן באמצעות שני סוכנים. לגבי עובד חודשי ועובד יומי קבוע, הסוכן האחראי לתשלום הוא המעביד, ואילו עובד ארעי, ואלה המקבלים על-פי רוב תמורת חופשה באמצעות קרן חופשה, יקבלו את המגיע מקרן החופשה, היינו, הקרן תהיה סוכנת לתשלום. הודות לשינוי זה בוטלה הסכנה שחששו לה חברים שונים בכנסת, כפי שעולה מן הוויכוח על החוק, שעלולים להיות פיטורים עקב צאתם של עובדים שונים למילואים, ועלולה להיות מניעה לקבלת עובדים בהיותם בגיל מילואים. על-ידי הקמת קרן ההשוואה הכוללת, כל החששות הללו בטלים" (דברי הכנסת, [6], כרך 11, ע' 1190). כך בא לחוק המקורי הפרק השלישי שעניינו "קרן השוואה". אשר לעובדים עצמאיים - דעת ועדת העבודה היתה, ש"על הממשלה לעודד כל פעולה להקמת קרנות גומלין לענפים אלה למטרה זו" (שם, [6], ע' 1190). 3.3כנראה שהפיתרון בדרך "עידוד הקמת קרנות גומלין" לעצמאיים לא עלה יפה ובשנת 1954תוקן החוק (ס"ח תשי"ד, ע' 221) כך שזכות ל"תגמול" הוקנתה גם ל"עובד עצמאי". במקביל באו הוראות לעניין חובת כל עובד עצמאי לשלם לקרן ההשוואה "אחוז מסוים מהכנסתו" של העובד העצמאי, אשר "ייקבע על-ידי שר העבודה, לאחר התייעצות במועצה, בהתחשב בתשלומים שהקרן צפויה להם ובמאזן החשבון המיוחד שהקרן תנהל לגבי עובדים עצמאיים" (ההדגשה לא במקור; סעיף 1לחוק המתקן את סעיף 12לחוק המקורי). 3.4בתיקון החוק משנת 1954נשמרה המטרה של החוק המקורי והגיונו של החוק: לחלק בדרך שמצאו לצודקת את העול הכספי הקשור בשירות מילואים ולפצות על הפסד שכר או הכנסה מעבודה כ"עצמאי", כך שמקיימים איזון הנטל בכל סקטור: מעבידים מצד אחד ועצמאיים מצד שני. 3.5עם תיקון חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 30) בשנת 1977(ס"ח תשל"ז, ע' 212) חל שינוי יסודי. מטעמים שאין לעמוד עליהם מנוסח החוק או מדברי ההסבר לחוק, הוקנתה זכות לתגמול, שבמקורו בא לאזן נטל כספי עקב שירות במילואים והפסד הכנסה, לכל "מי שמשרת במילואים". כן שונה משמעותית חלקה של המדינה חלקו של משלם המסים - בנטל הכספי הקשור בשירות מילואים: במקום תשלום של 430פרוטות ליום בשנת תשי"ב, סכום המקביל ל- 25שקלים מותאם למדד יוקר המחיה כיום, משלם אוצר המדינה רק שקל אחד ליום. 3.6בעקבות תיקון מס' 30לחוק הביטוח הלאומי, חדלה להתקיים "קרן ההשוואה", אך במסגרת רשויות המוסד לביטוח לאומי הוקמה ועדה מיוחדת לעניין שירות מילואים, אשר, בין היתר, מוסמכת "לדון בהצעת תקציב ענף ביטוח שירות מילואים". והעיקר - שינוי בסעיף 215לחוק הביטוח הלאומי - איסור מוחלט להעביר "סעיף זכות או חובה מחשבון ענף ביטוח שירות מילואים לחשבון ענף ביטוח אחר" (סעיף 215(ג2) לחוק) וזה בניגוד לגמישות המותרת לענפים אחרים. .4בסעיף 5שלהלן ידובר בשאלה, אם התשלום למשרתים במילואים מכוח פרק ו' 4לחוק הביטוח הלאומי הוא בכלל תשלום מכוח "ביטוח" ואם הוא תשלום מכוח ביטוח לאומי במשמעות של ביטוח סוציאלי. בשלב זה נצא מההנחה, שאכן בתשלום ובזכות מכוח ביטוח לאומי - ביטוח סוציאלי מדובר, ונבחן, אם "נקודות המוצא" ששימשו את בית-הדין האזורי נכונות הן (סעיף 2לעיל). 4.1שתי "נקודות המוצא" הן: א) דמי ביטוח לאומי "משולמים בתמורה לזכויות ביטוחיות", כך שחייבת להיות זיקה כלשהי בין התשלום לבין "הזכות הביטוחית" המוענקת בתמוה, כך שאין להטיל דמי ביטוח, באין תמורה ביטוחית נוספת: ב) "מחוקק חוק הביטוח הלאומי השקיף על חיי המבוטח כמכלול ביטוחי אחד", וזה מוצא את ביטויו בכך שהמחוקק מתעלם מנפיצות "המאורעות המבוטחים". 4.2בדין טען בערעור הפרקליט אשר ייצג את המוסד לביטוח לאומי, כי בקביעת נקודת המוצא הראשונה שאב בית-הדין מהביטוח המסחרי, ואין לה יסוד לא בחוק ולא בפסיקה. משמעות נקודת המוצא השניה, היות "חיי המבוטח מכלול ביטוחי אחד" אינה עולה מחוק הביטוח הלאומי ועצם המושג זר ולא ברור (סעיף 6שבחלק iלעיל). 4.3אכן נכון שמכוח חוק הביטוח הלאומי קמות זכויות שיש לסווגן כזכויות מכוח ביטוח סוציאלי, כגון כל הזכויות מכוח פרק ג' - ביטוח נפגעי עבורה, ביטוח אימהות, ביטוח אבטלה. קיימות זכויות שיש לסווגן בעיקרן כ"שירות סוציאלי" במסגרת הביטחון הסוציאלי, כגון ביטוח ילדים, ביטוח נכות ל"נכה קודם", ויש זכויות שתמצא בהן בעיקר מהאחד, אך גם מהשני - ביטוח זקנה וביטוח שאירים (% 15השתתפות האוצר). 4.4אף באותם "ענפי ביטוח" שהמימון בהם בא מדמי ביטוח, או בעיקר מדמי ביטוח, אין לזהות את "דמי הביטוח" עם "פרמיה" בביטוח מסחרי, ואין לחפש קיומה של "זכות ביטוחית", ותהא משמעות הדיבור הזה אשר תהא. קשר זה הוא מהמאפיינים את הביטוח המסחרי, אם הכוונה היא לקשר בתשלומים של כל פרט ופרט לזכות העלולה לצמוח, במאוחר או במוקדם, לפרט המשלם או לבאים מכוחו. על שוני זה עמדנו כבר בפסק-הדין שבדב"ע לג/24-0, [2]. באותו פסק-דין נאמר והוסבר, שעיקרון "שוויון הערך" אינו תופס בביטוח לאומי, כך שכנגד כל תשלום של הפרט חייבת לבוא תמורה לאותו פרט. תוך ציטוט מספרו של פרופסור ,wannagat[7], נשיא בית-המשפט הסוציאלי הפדראלי בגרמניה הוסבר, שכנגד תשלום דמי הביטוח באים "הצרכים שהחברה רואה לחובה ולאפשרי לספקם (שם, [2], בע' 419). משאומרים כי ענף ביטוח מסוים שבחוק הביטוח הלאומי יש לסווג כ"ביטוח סוציאלי", בניגוד לשירות סוציאלי, באשר המימון, כולו או ברובו המכריע, בא מדמי ביטוח, הכוונה היא לשלמות מול שלמות, ולא לקשר ישיר בין הפרט המשלם והגמלה הצפויה לו. 4.5אם תחפש בחוק הביטוח הלאומי דוגמות לכך, שפלוני משלם דמי ביטוח, או משתלמים בעדו דמי ביטוח, בקלות תמצאן. הדוגמה הבולטת ביותר היא תשלום דמי ביטוח אימהות על-ידי גבר או בעד גבר (סעיף 157(א) או (ג) לחוק); אם תרצה תמצא דוגמה גם בתשלום "דמי ביטוח" שירות מילואים. דמי ביטוח אלה משתלמים על-ידי כל תושב המבוטח ביטוח זקנה וביטוח שאירים, אף אם הוא גבר בן 60ולא ייקרא לשרת במילואים או אם היא אשה נשואה ולה ילדים, ועל כן לא תיקרא לשרת במילואים. עינינו הרואות - שהחוק עצמו לא קשר קשר הכרחי של "זכות ביטוחית" לחובה לשלם דמי ביטוח, כך שחייבת להיות "זיקה כלשהי בין תשלום דמי ביטוח לבין הזכות הביטוחית". נקודת המוצא השניה לפסק-הדין שבערעור היא: ב) "מחוקק חוק הביטוח הלאומי משקיף על חיי המבוטח כמכלול ביטוחי אחד". לא ברורה כוונת הדיבור "מכלול ביטוחי אחד" (סעיף 1(ב) שבפסק-הדין שבערעור; מובא בסעיף 6שבחלק iלעיל). ברור שאין הכוונה למשהו מקביל למושג "פוליסה מקיפה" בביטוח מסחרי-אינדיבידואלי. "ביטחון סוציאלי" הוא אמנם תוצאה של מכלול אמצעים שמדינה נוקטת בזמן מסוים להגנת האוכלוסיה מפני מחסור כלכלי שעלול להיגרם עקב הפסקת הכנסות כתוצאה ממצב מסוים או אירוע מסוים (צ. בר-ניב, [8], העבודה במשפט עמים, ע' 213), אך אין בכך כדי להביא למסקנה שהמחוקק "משקיף על חיי המבוטח כמכלול ביטוחי אחד". העובדה, שלעניין שיעור דמי הביטוח "מתעלם המחוקק" מנפיצות המאורעות המבוטחים, אינה מלמדת את אשר ביקשו ללמוד ממנה, כאמור בפסק-הדין שבערעור. אותה עובדה אינה מלמדת על טשטוש ההפרדה בין ענפי הביטוח והייחוד אשר לענפי ביטוח. אותה הפרדה ואותו ייחוד מוצאים את ביטוים בשיעור דמי ביטוח לפי ענפי הביטוח, בשיטות המימון לענפי הביטוח, בחובה לנהל חשבונות לפי ענפי הביטוח ובהגבלות החמורות להעביר כספים מענף ביטוח אחד לענף ביטוח אחר. "נקודת מוצא זאת" - היות האדם שבו מדובר "מכלול ביטוחי אחד" - אינה מתיישבת עם העובדה, שיכול ופלוני יהיה מבוטח בענפי ביטוח מסוימים - "זקנה ושאירים", ולא יהיה מבוטח בענפי ביטוח אחרים - פגיעה בעבודה או נכות "כללית"; עם העבודה, שיכול אדם להיות מבוטח בו-זמנית מכוח "מעמד" שונה - "עובד" ו"עובד עצמאי", לעניין גמלאות הקשורות בשכרו של המבוטח, ויכול, עת מדובר באשה נשואה, ו"מעמדה", אף בביטוח זקנה ושאירים, ישתנה מהקצה עד לקצה במהלך הזמן, כך שבחלקו לא תהיה כלל מבוטחת בזכות עצמה, בחלקו תהיה מבוטחת מכוח החוק (עובדת) ובחלקו תהיה מבוטחת על-פי בקשתה. .5מששתי "נקודות המוצא" ששימשו לפסק-הדין שבערעור אינן עומדות במבחן, אפשר היה לכאורה לאמר: נפל הבסיס - נפל הבנוי עליו. לא נעשה כן, ונתייחס לאותו קטע שבפסק-הדין שבו נאמר, כי יש לראות עוול בכך שמתקין התקנות ראה "'להפנים' את הנטל הכספי הכרוך בשירות הנ"ל על עושי השירות עצמו, למעשה על מיעוט קטן מתוכם (התלמידים העובדים)... וכי לא סביר וצודק היה זה לפזר נטל זה על כלל האוכלוסיה - אם אמנם יש חסר בקופת הנתבע". האמור מתעלם מדבר אחד ביטול התקנה שבה מדובר לא היה מביא לתוצאה שמבקשים להגיע אליה. ביטול התקנה לא היה מביא ל"פיזור" הנטל "על כלל האוכלוסיה". "כלל האוכלוסיה" - האוצר, משלם המיסים - בכלל אינו נושא בעול המימון של התשלומים למשרתים במילואים. חוג המשלמים מס הכנסה אינו זהה עם חוג המבוטחים וההכנסות החייבות במיסים אינן זהות. זאת ואף זאת: החוק והתקנות "מפזרים" אמנם את הנטל, אך פועלים כך לפי שיטה שעד ל"שילוב" חוק שירות מילואים בחוק הביטוח הלאומי קבע המחוקק עצמו איזון פנים סקטורלי: עובדים-מעבידים (סעיף 3לעיל). התקנות חוזרות או שואפות במידת מה, לאותה שיטת איזון. עד כאן בהנחה, שממנה יש פסק-הדין שבערעור, שבביטוח לאומי - ביטוח סוציאלי, מדובר. בסעיף 4הוצגה השאלה, אם אכן כך הדבר. עתה נשיב על השאלה. אין ולא היה ספק, שעד ל"שילוב" חוק שירות מילואים (תגמולים) בחוק הביטוח הלאומי, התשלומים ל"קרן ההשוואה" והתשלומים, במישרין או בעקיפין, על-ידי "קרן ההשוואה", לא היו בגדר "ביטוח" או ביטוח סוציאלי. כל הפעולה באה לשם איזון נטל ההפסד הכספי, בין המדינה, העובד ומעבידו, ולאחר מכן בין המדינה והעובד העצמאי ובנוסף לכך - איזון פנים סקטורלי, כפי שהוסבר על-ידי ועדת העבודה של הכנסת (סעיף 3לעיל). עם תיקון החוק, כך שבהסדר נכללו גם עובדים-עצמאיים - לא שונה העיקרון ודאגו במפורש לאיזון בין-סקטורלי מעבידים - עצמאיים (סעיף 3לעיל). 5.1התשלומים ל"קרן השוואה" לא היו "דמי ביטוח" והתשלומים על-ידי "קרן ההשוואה" לא היו מכוח ביטוח. אין פעולת ביטוח, אלא אם מתקיים המבחן הידוע certus qua incerts quandoאו incertus qua et incerts quando("ודאי כי יקרה, או אין ודאות מתי יקרה", או "אין ודאות שיקרה ואין ודאות מתי יקרה). עת מדובר בשירות מילואים ובאדם שהחוק מחייבו לכך - "בטוח" כי ייקרא לשירות, ידוע שוודאי ייקרא, וידוע מתי (השנה). הפעולה לפי חוק שירות המילואים היתה פעולה לפי עקרונות של "קרן השוואה", ודבר לא היה לה עם "ביטוח" במשמעות הכוללת. 5.2השאלה היא, אם חל שינוי מהותי בעקבות השילוב של "הוראות חוק התגמולים בחוק הביטוח הלאומי" (מדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי, ה"ח תשל"ז, ע' 214; מובא בסעיף 3לעיל). התשובה לשאלה זאת היא שלילית. 5.3עצם ה"שילוב" של חוק שירות מילואים (תגמולים) בחוק הביטוח הלאומי לא היה מכוון לשנות את המהות. באותה הזדמנות ביטלו, אמנם, למעשה את חלקו של האוצר - משלם המיסים: רק 1שקל ליום במקום 25שקלים, שהיו משתלמים על-פי החוק הקודם תוך עדכון לפי מדד יוקר המחיה ( 430פרוטות בשנת 2591 = 25שקלים בשנת 1982) ונוספו כזכאים "למינימום תגמול" - גם אלה שבתכוף לפני שירות המילואים לא היו "עובדים" ולא "עובדים עצמאיים". העיקרון של "קרן" מיוחדת נשמר על-ידי הוספת הסעיף 215(ג2) לחוק הביטוח הלאומי. 5.4גם לפי הדוקטרינה אין מדובר בביטוח סוציאלי. לפי ההגדרה הקלסית, אין ביטוח סוציאלי באין "סיכון סוציאלי". אומר פרופסור ,dupeyroux[9], בספרו serurite sociale: "הדיבור ביטחון סוציאלי קשור בשיפוי על תוצאות אירועים שונים שבדרך כלל מסווגים כ'סיכונים סוציאליים' - risques sociaux". ברור שאין לומר כי שירות מילואים מהווה "סיכון סוציאלי", כשם שאין לומר שהשירות הסדיר בצבא מהווה "סיכון סוציאלי". 5.5מכאן שבמהותו נשאר הגמול למשרתים במילואים והתשלום המשמש למימון הגמול, כפי שהיה עד לתיקון חוק הביטוח הלאומי: חשבון סגור ומיוחד שממנו בא תשלום הגמול. בעקבות זאת, ודאי שאין מקום לכך שבמצב של "חסר" בקופה יש לפנות לכלל האוכלוסיה. לתשלום למשרתים במילואים אינה משמשת קופת המוסד לביטוח לאומי, אלא החשבון המיוחד כאמור בסעיף 215(ג2) לחוק. ואם תאמר - יגדילו את שיעור התשלום על-ידי העובדים העצמאיים, וביניהם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה למיניהם, ואת שיעור התשלום בגין עובדים - מה תשיג מבחינת הצדק? תשיג שאנשים ששכרם או הכנסתם ממשלח יד בדרגים הנמוכים ביותר, והסבירות שילדיהם יגיעו למוסדות להשכלה גבוהה קטנה ביותר, "יממנו" גמול שירות מילואים לאלה שמצבם מאפשר, אמנם בקושי, ללמוד במוסד להשכלה גבוהה. .6אם נבחן, לאור האמור עד כה, את "הליקויים" שבית-הדין האזורי מצא בתקנה 19לתקנות (הקטע המסומן (ב) בנוסח פסק-הדין, כמובא בסעיף 6שבחלק I לעיל), אשר "בגינם דבק בה הפגם של אי-סבירות ועל כן חורגת היא מסמכות המתקין אותה" - נמצא שאותם "ליקויים" כלל אינם קיימים: העדר "תמורה ביטוחית"; ניגוד ל"תפיסת המחוקק הראשי, תפיסה הרואה בחיי המבוטח 'מכלול ביטוח' אחד"; היות ההסדר שבתקנה פרי שיקולים זרים, חסכון, יעילות ונוחיות - "תוך חרישה על גבו של מיעוט מזערי" - אם נבחן כל אלה לאור האמור בסעיפים הקודמים נגיע למסקנה, שגם לפי המבחנים הכלליים המקובלים לפסילת תקנות בשל "חריגה מסמכות" בכך שהתקנות אינן "סבירות", מן הדין היה לקבל את הערעור. 6.1אשר ל"חרישה על גבו של מיעוט מזערי", טוב שנחזור ונעמיד דברים על בסיסם. הגמול למשרתים במילואים, לפי חוק שירות מילואים (תגמולים), בא להפחית את ההפסד הכספי שאותו שירות הסב (דברי שרת העבודה בקריאה ראשונה של הצעת החוק, מובא בסעיף 3לעיל). עם הכללת תלמידי מוסדות להשכלה גבוהה במסגרת הזכאים סטו מהכלל והקנו זכות לגמלה, שהיא מיסוד גמלת שיפוי, גם למי שהכנסתו אינה נפגעת. יש להניח שמצאו טעם לפעול כך ואין זה מעניינו של בית-הדין לבחון אותו טעם. על כל פנים, אין לדבר על חוסר סבירות וחרישה על גבם של חלשים, עת אומרים -ישא ציבור הסטודנטים סולידרית בעול השירות של חבריהם במקום שישאו בכך אחרים, וכאמור, אין מדובר באוצר או בכלל משלמי המיסים. 6.2עצם שיטת האיזון לפי הסקטורים "עובדים" ו"עובדים עצמאיים" היתה בשעתו דרכו של המחוקק (סעיף 3לעיל). אין להניח שבחר בדרך בלתי-סבירה שיש בה כדי "חרישה על גבו" של מיעוט, ואם באים לבחון "סבירות" של תקנות, אין סיבה שלא להתייחס לדרכו של המחוקק בהקשר דומה. .7בסעיף 1לעיל נאמר, שגורלו של הערעור יוכרע במידה רבה על-פי תשובה לשאלה, מהי מידת הפיקוח השיפוטי על תקנות מכוח סעיף 186לחוק. לאותה שאלה מתייחס בית-הדין האזורי בסוף פסק-הדין, כמובא בסעיף 6שבחלק iלעיל. כל אשר נאמר שם הוא: "גם ערה אנוכי לרוחב הסמכויות שהואצלו למחוקק המשנה בסוגיה שאנו דנים בה, היינו סמכות להתקין תקנות 'שכוחן יפה על אף האמור בחוק זה'. אמנם נועד נוסח זה להכשיר חריגה מילולית מלשון החוק המסמיך, אך אין בכוחו לגרוע ממבחני הסבירות עליהם חייבת, בכל מקרה להשיב חקיקת המשנה". 7.1סעיף 186לחוק הביטוח הלאומי, כמוהו כסעיפים אחרים בחוק המקנים לרשות המבצעת סמכות, שעד כמה שהעלינו, לא הוקנתה קודם לחקיקת חוק הביטוח הלאומי - סמכות מוגדרת ומוגבלת להתקין תקנות שכוחן יפה על אף האמור בחוק עצמו, תקנות contra legem- בענייננו, תקנות "הן בדרך כלל והן לסוגים" בדבר תשלום דמי ביטוח של "מבוטח שהוא תלמיד במוסד להשכלה גבוהה" ו"כוחן יפה על אף האמור בפרק זה" (פרק ח' לחוק, שעניינו - דמי ביטוח). 7.2ייאמר מייד - אותו סעיף אינו מכוון "להכשיר חריגה מילולית", יהא פירוש המילים "חריגה מילולית" אשר יהא. הוא בא מפורשות להכשיר ניגוד ("על אף האמור בפרק זה") בין הוראה מטריאלית בתקנות לבין האמור באותו פרק שבחוק. 7.3לפירושו של סעיף 186לחוק ולמידת הפיקוח השיפוטי על תקנות לפיו נדרש בית-דין זה, לראשונה, בדב"ע לא/20-0), [1] (בע' 42), שם נאמר: " .18הסמכות הנתונה בסעיף 40א ( 186בנוסח המשולב), היא רחבה ביותר - סמכות הידועה כסמכות מסוג סמכויות 'סעיף henry viii" - באשר היא מאפשרת חקיקת משנה שיש בה כדי לשנות חקיקה ראשית. על סמכות רחבה כגון זאת אין להוסיף בדרך פרשנות ולהביא לצמצום זכויות או ביטולן". 7.4השאלה הראשונה המתעוררת היא, אפוא, אם הנושא שבא להסדיר בתקנות הוא בגדר הנושאים המפורטים בסעיף 186, או ליתר דיוק, אם המשיבה היא מהמבוטחים המנויים באותו סעיף. על מסגרת מטריאלית מבחינת הנושא יקפידו בתי-הדין הקפדה יתירה באשר, כפי שפסקנו, "סמכות רחבה" לא תורחב בדרך פרשנות. 7.5על השאלה, כיצד משפיעה הסמכות להתקין תקנות הנוגדות את החוק על הפעלת מבחן "הסבירות" לעניין פסילת תקנות בשל "חריגה מסמכות" ,ultra viresלא עמד בית-דין זה בפסק-הדין שבדב"ע לא/20-0, [1], הנ"ל, באשר השאלה לא התעוררה. אף לא מצאנו הדרכה ישירה לעניין זה בפסיקתו של בית-המשפט העליון. תשובה לסוגיה דומה - דומה, אך לא זהה - אפשר למצוא בפסק-הדין ,institue[3], . 347A.c(1984) of patent agents v. Lockwoodהמובא ב- ,craies on[10], Statue lawבקשר לסעיף בחוק הקובע, שלחקיקת משנה על-פי אותו חוק תהיה הנפקות "כאילו נחקקה בחוק עצמו - "as if enacted in this act". באותו פסק-דין אמר לורד הרשל, לפי המובא בספר הנ"ל (שם, [10], ע' 312), כי התוצאה של אותן מלים בחוק היא "שחקיקת המשנה פטורה מפיקוח שיפוטי במלוא המידה שבחוק עצמו". מדברי לורד הרשל ומפסק-הדין הנ"ל הסתייג לורד דונדון ב- ,r. V. Minister of[4], ,health . . 494A.c(1931) craies .ex p. Yaffaרואה את סוגיית הפיקוח השיפוטי על תקנה מכוח סעיף כאמור, כפתוחה (שם, [10], בע' 313). בענייננו מדובר בסעיף בחוק שמרחיק לכת ומקנה סמכות להתקין תקנות אשר להן אף עדיפות על ההוראות שבחוק - בפרק הרלבנטי שבחוק או בתקנות .contra legemענייננו אינו מחייב להשיב על השאלה במלוא היקפה: השאלה היא כללית, ומהשאלות שבית-דין זה משתדל להימנע בהן מחידוש הלכות. 7.6נצא מהנחה, שגם תקנות על-פי סעיף 186נתונות לפיקוח שיפוטי. על היבט אחד של הפיקוח כבר עמדנו בפסק-הדין בדב"ע לא/20-0, [1] (בסעיפים .7.2ו-7.3). לעניין "מבחן הסבירות נצא מההנחה, שהצידוק לאותו מבחן בקשר ל"חריגה מסמכות" הוא בכך, שעת אצל המחוקק הראשי סמכויות לחקיקת משנה - סבר כי מחוקק המשנה יפעל באופן "סביר". אם זהו הצידוק וזהו הטעם - אפשר לאמץ את העיקרון ולאמר, כי גם בהקניית סמכות חקיקה "בניגוד לחוק" התכוון המחוקק לפעולה "סבירה". אלא מאי? עת הוסמך מחוקק המשנה להתקין תקנות בנות נפקות, אף אם הן נוגדות את החוק - ה"סבירות" מקבלת משמעות אחרת. אחד השיקולים לפסילת תקנות בשל "אי-סבירות" הוא, שהתקנות אינן מתיישבות עם מגמת המחוקק ומטרותיו. שיקול זה ודאי שלא יפעל, עת הוסמך מחוקק המשנה להתקין תקנות הנוגדות את החוק. ברור שתקנה הפסולה מעיקרה - כגון תקנה הקובעת שקתולי ישלם דמי ביטוח בשיעור גבוה יותר מפרוטסטנטי, או שסטודנט יהודי ישלם דמי ביטוח בשיעור גבוה יותר מסטודנט מוסלמי (לפי החוק והתקנות משלם גם הסטודנט המוסלמי דמי ביטוח לעניין גמול שירות מילואים) - פסולה על אף רוחב הסמכות המוקנית בסעיף 186לחוק הביטוח הלאומי. 7.7פסק-הדין שבערעור פסל את התקנה, באשר מצא אי-סבירות בכך שהיא נוגדת את "נקודת המוצא" שביסודו של החוק. כבר אמרנו את אשר אמרנו על אותן "נקודות מוצא" ואין צורך להוסיף. בשלב זה ייאמר, כי אם תקנה לפי סעיף 186תקפה, אף אם היא נוגדת את האמור בפרק ח' לחוק, מקל וחומר שהיא תקפה אף אם היא נוגדת "יסודות" הביטוח הלאומי בשאלת דמי ביטוח. ואשר לפסול בשיקולים שבאיזון סקטורלי - ייאמר, כי דרך האיזון הסקטורלי היתה דרכו של המחוקק בעניין תשלום למשרתים במילואים מהרגע שהוסדר עניינם של שני סקטורים - "עובדים" ו"עובדים עצמאיים" (סעיף 3לעיל), ואין לאמר שדרך שבה הלך המחוקק פסולה בשל אי-סבירות, עת במגמה דומה פעל מתקין התקנות - תקנה .19אף העובדה שבמקביל לתיקון החוק בשנת 1977(תיקון מס' 30כמובא בסעיף 3לעיל), כך שגם מי שאינו "עובד ולא עובד עצמאי" נכלל בגדר הזכאים - ולאלה שייכים תלמידי מוסדות להשכלה גבוהה, תוקן סעיף 186לחוק, כך שהכוח להתקין תקנות מיוחדות ניתן ביחס לכל תלמיד, ולא רק ביחס לתלמיד "שאינו עובד ולא עובד עצמאי", כפי שהיה קודם לכן, כך שניתן להתקין תקנות מכוח סעיף 186גם בגין "תלמיד" שהינו הן עובד - והן "תלמיד". 7.8ושוב ייאמר - אין המדובר בהטלת תשלום על סטודנטים במקום להטילו על "כלל התושבים" - על אוצר המדינה. את אוצר המדינה פטר מהעול המחוק עצמו,עת בניגוד למצב בשנת 1952, שבו שולם מכספי האוצר סכום שווה לחייל בשירות סדיר ולחייב בשירות מילואים; אותו סכום היה 430פרוטות ליום ומעודכן לשנת 1982, לפי מדד יוקר המחיה 25שקלים - העול על האוצר בתיקון חוק הביטוח הלאומי לשנת 1977- הוא חובה לשלם רק 1שקל ליום. מדובר בחיוב בתשלום מתוך שיקולים של חלוקת הנטל בין הגורמים השונים המשתתפים במימון: מעבידים, עובדים, עצמאיים וסטודנטים. מהאמור בסעיף 7עולה, כי אותה דרך לא היתה פסולה בשל "אי-סבירות",לאור המגמה שעלתה מחוק שירות מילואים (תגמולים), כפי שתוקן בהכללת עצמאיים במסגרת הזכאים. על כל פנים - אין בתקנה 19לתקנות אותה מידה של "אי-סבירות" אשר הביא להתערבות בית-הדין ולפסילת התקנה, עת מודעים לכך שהתקנה הותקנה מכוח סעיף 186ובמסגרת העניינית הקבועה שם. .8בטיעונו לערעור הפנה פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי את תשומת הלב של בית-הדין לשינוי תקנה 19, כך שבהתקיים תנאים מסוימים מוחזרים תשלומים אף בגבול המקסימום שעליו משתלמים דמי הביטוח (ראה סעיפים 3ו- 7בחלק iלעיל). ברור שתיקון תקנה 19בתשמ"א (ק"ת תשמ"א, ע' 81) שינה במידה רבה את המצב לטובת הסטודנטים. ייתכן שלו בית-הדין היה פועל כיועץ לשר העבודה במקום הגוף הציבורי הפועל מכוח סעיף 200לחוק הביטוח הלאומי לעניין התקנת תקנות, היה בית-הדין מציע לשר ללכת מלכתחילה בדרך שהלך בשינוי התקנה בתשמ"א. מהאמור אין ללמוד, כי הדרך שבה הלכו לפני אותו תיקון היתה פגומה, ומכל מקום אין ללמוד שהיתה בה פגומה כדי להצדיק פסילת תקנה מכוח סעיף 186, עת נותנים את הדעת למיוחד שבאותו סעיף לחוק. יודגש שהשאלה, אם תיקון תקנה 19בתשמ"א תופשת לגבי תשלומים למוסד לביטוח לאומי בשנת תש"ם, לא עמדה לדיון בערעור זה. .9התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל. אין צו להוצאות.השכלה גבוההדמי ביטוח לאומיביטוח לאומיסטודנטים