הצפה בלול תביעת פיצויים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין הצפת לול: 1. התובע הינו בעל זכויות במשק מס' 85 בברכיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: ברכיה). בתקופה הרלבנטית עסק התובע בגידול פטם והחזיק לולים על חלקה ב' של נחלתו. 2. השטחים השייכים לנתבעת 1 (להלן: הכפר) גובלים במושב ברכיה, ומשמשים לעיבוד חקלאי ע"י תלמידי הכפר ועובדיו. 3. תביעתו של התובע נגד הכפר, עילתה בכך שלטענתו בתאריכים 18-17 בפברואר 1988, בעיצומו של החורף הוצפו לוליו במי נגר שמקורם בחצרי הכפר. כתוצאה מההצפה טבעו העופות שהיו בלול ולתובע נגרם נזק כבד. לטענתו אחראי הכפר כלפיו עקב רשלנותו, בכך שלא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת "המלטות" המים מן המקרקעין שבשליטתו. 4. התובע תבע בתביעתו גם את המועצה האזורית חוף אשקלון (להלן: המועצה), עקב כך שמשקו נמצא בתחומה של המועצה. לטענתו עפ"י חוק הרשויות המקומיות היה על המועצה להסדיר תיעול מתאים וניקוז של מי נגר, וקרות ההצפה מלמד, כי המועצה הפרה חובה חקוקה ולא מילאה את דרישות החוק. 5. בהחלטתו מיום 95/11/5 החליט כב' השופט אסולין לפצל את הדיון בתיק כך שתחילה תידון שאלת האחריות ולאחר מכן תידון שאלת הנזק. 6. התובע טען, כי לגבי שני הנתבעים, יש תחולה לסעיפים 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה), וכי על כן על הנתבעים הנטל להוכיח שלא התרשלו. 7. לצורך הכרעה בשאלת אחריותם של הנתבעים, אדון תחילה בשאלה מהו הגורם להצפה בלולי התובע. לאחר מכן אדון בשאלת קיומם של התנאים המצטברים שבסעיפים 38 או 41 לפקודה, והאם הוכחה רשלנותם של הנתבעים, או ביצוע עוולה אחרת על ידם. 8. גורם הנזק: א. בכתב התביעה טען התובע, כי הלולים הוצפו "במי נגר שמקורם בחצרי הנתבעת". בעדותו העיד התובע, כי במשק שלו היתה הצפה כל שנה "גם לפני 88 וגם אחרי" (ר' פר' עמ' 6 שורה 5). לעניין גורמי ההצפה העיד התובע "יש בכפר סילבר שתי בריכות שחיה. וכשמרוקנים אותם המים עוברים על השבילים שמובילים ללולים. זה קורה כמעט כל שנה, בקיץ מהבריכות ובחורף מהגשם" (ר' פר' עמ' 6 ש' 16) לגבי יום הארוע העיד התובע "בשנת 88 כשהלולים הוצפו באותו יום ירד הרבה גשם" (ר' פר' עמ' 6 ש' 23). מטעם התובע לא העידו עדים נוספים כלשהם. בחוות דעת השמאי שצורפה לתביעה, בפתיח, כותב השמאי לתובע כדלקמן: "עפ"י בקשתכם ביקרנו ביום 88/2/18 בשעה 15: 00 במשק אשר בבעלותכם על מנת לאמוד נזקים שנגרמו משטפונות מי גשמים (הדגשה שלי - מ.נ.) והצפת מים בלולים אשר בחצר המשק. לטענתכם - בלילה שבין 88/2/17-18 ירדו גשמים ללא הפסק משעות אחר הצהריים של 88/2/17 ועד שעות הבוקר של יום 88/2/18 . עקב הגשמים המרובים הוצפו שטחים נרחבים ממערב לחצר המשק שלכם ושיטפונות מים חדרו לתוך הלולים... ". מומחה התובע מוסיף עוד כי "טופוגרפית, השטח הנמצא מערבית למבני הלולים, נוטה בשיפוע לכיוון האזור בו ממוקמים הלולים" (הכל בעמ' 1 לחוות הדעת). ב. מטעם המועצה העיד העד ישראל מדר שהינו חבר ובעל משק בברכיה, והוא רכז מוניציפלי ותברואן המועצה. על פי עדותו עובר אפיק ניקוז נחל אבטח מהכפר ודרך מספר משקים בברכיה לרבות משק התובע (ראה פר' עמ' 10 ש' 28). התובע הקים את לוליו בתוואי הניקוז של הנחל העובר במשקו (ראה סעיף 3 לתצהירו). לטענתו, זורם תוואי זה במורד הגיבעה שעליה מצוי הכפר לכיוון משקי המושב (ראה תצהיר סעיף 3). התובע הוזהר שלא לבנות במקום את לוליו - אך לא שעה לאזהרות . מידי חורף סבל התובע מהצפות קלות באזור הלולים, אך בשנת 88' חורף שהיה גשום במיוחד - ארעה ההצפה (ראה תצהירו סעיף 5). העד העיד עוד, כי לאחר ההצפה נשוא הדיון, ניתן פסק דין על ידי כב' השופט גורן שחייב את ברכיה לעשות ניקוז, אך הדבר לא בוצע כי בעלי המשקים לא איפשרו זאת (פר' עמ' 11 ש' 20 ואילך). העד העיד עוד כי "תעלת הניקוז היתה אמורה לנקז את המים שבאים מסילבר ומהתושבים עצמם. מהגגות של הלולים, מהרפתות ". (ראה פרו' עמ' 11 ש' 28). אשר למצב הטופוגרפי בשטח העיד מדר כי "חלק מהמים שמגיעים למושב הם מים שמגיעים מסילבר. כפר סילבר יושב על גיבעה. השדות של סילבר גבוהים מהמושב" (ראה פר' עמ' 12 שורה 2), וכן "נכון שבגלל שהמושב בנוי בתחתית המורדות של כפר סילבר, אם יורד גשם, הגשם זורם דרך המושב לנחל אבטח. זה באופן טבעי המים זורמים איפה שיש להם נתיב" (ראה פר' עמ' 12 ש' 29 ועמ' 13 ש' 1, 2). ג. העולה מן המקובץ הוא, כי על פי ראיות התביעה וההגנה, הנזק שנגרם לתובע נגרם ממי הגשמים שירדו במועד הרלוונטי והציפו את המשק. מעבר לכך, לא הוכח שההצפה נגרמה ממי הגשמים שזרמו מהכפר, דרך אפיק ניקוז הנחל למשק התובע. נסיונו של בא כח התובע לרמז שאולי מדובר במי הבריכות של הכפר נסתרת בעדותו של התובע שהצפות מהבריכות נגרמו רק בקיץ ואילו הסיבה להצפות בחורף היו הגשמים. 9. לאור האמור אני קובעת, כי ההצפה נגרמה כתוצאה מן הגשם שירד בסמוך לארוע ההצפה, וכי לא הוכח כי ההצפה או אפילו חלקה נגרם דווקא ממי הגשמים שניגרו ממורדות הכפר למשק התובע. 10. אני סבורה, כי התובע לא הצליח להוכיח, במידת ההוכחה הנידרשת במשפט האזרחי, כי קיים קשר סיבתי כל שהוא בין ההצפה לבין מקרקעי הכפר, ועל כן המסקנה העולה ממסכת הראיות היא, כי ההצפה ארעה עקב כח עליון שלגביו אין אחריות כלשהי לכפר. 11. לצורך דחיית התביעה נגד הכפר, ניתן היה להסתפק בקביעתי דלעיל, ואולם - למען הזהירות אבהיר בהמשך, כי אפילו ארעה ההצפה ממי נגר הגשמים שבאו מן הכפר, אין הכפר אחראי לנזקי התובע. 12. א. עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה, כוללת שלושה יסודות אשר חובת הוכחתם חלה על התובע: קיומה של חובת זהירות - מושגית וקונקרטית. הפרת החובה (התרשלות) - דהיינו סטייה מסטנדרט זהירות סביר. נזק הנגרם עקב הפרת החובה . מקום שאין הנתבע חייב לתובע חובת זהירות, ממילא אינו אחראי על פי סעיף 35 לפקודה. במקרה שאין הנתבע חב לתובע חובת זהירות הוא גם לא יחוב על פי סעיפים 38 ו - 41 לפקודה, שאינם מעמידים עילת חיוב נוספת אלא רק הופכים, במקרים מסויימים, את נטל השכנוע לגבי תביעה שיסודה בסעיף 35 (ראה ע"א 67/302 חברת מפ"י בע"מ ואח' נ' משק אשר אשכנזי ואח', פ"ד כב (1) 211 בעמ' 222 מול האות ז') (להלן עניין מפ"י). בעניין מפ"י שהוא פסק הדין המנחה בנוגע להימלטותו של דבר מה ממקרקעיו של האחד למקרקעי חברו, נקבע, בדעת רב, כי העובדה שאדם משתמש ברכושו כדרך הטבע שימוש רגיל או טבעי, אין בה כדי לפתור אותו מחובת זהירות לזולת. השאלה היא מה עשה המחזיק, או מה נמנע מלעשות אגב השימוש ברכושו. עם זאת, באותו עניין הביע השופט זוסמן (שהיה בדעת רוב) דעתו, כי "אילו עברו מי גשם את מטע הנתבעים וזרמו כדרך הטבע במדרון אל מטע התובע, התובע לא יכול היה לבוא בטענה עליהם. לא הם פתחו את ארובות השמיים, ולא עליהם היתה מוטלת החובה לנקוט אמצעים כדי למנוע נזק לרכוש התובע" (ראה עניין מפ"י בעמ' 223). דעת הרוב מפי כבוד השופט זוסמן הבחינה בין נזק מהימלטות, הנגרם בעטיו של שימוש בידי המחזיק, לבין נזק הבא מידי שמיים או עקב כוחות הטבע. בנזק מהסוג השני, אין המחזיק חב לשכנו חובת זהירות וממילא אין הוא יכול לבצע עוולת רשלנות. נזק זה הוא הנזק נשוא הדיון בתיק זה. המדובר במי גשמים שנגרו בשל המדרון, שבשטח, מן הכפר למשק התובע. לא הכפר פתח את ארובות השמים ועל כן לא היתה מוטלת עליו חובה לנקוט אמצעים למניעת נזק לתובע. מסקנתי היא על כן, שבאין חובת זהירות על הכפר, לא הוכחה ביצוע עוולת הרשלנות על ידו, ואין הוא חב בנזקי התובע. ב. אפילו נניח כי חב הכפר חובת זהירות לתובע, נטל הראיה להוכחת רשלנות הכפר מוטל על כתפי התובע, שכן, בענייננו לא מתקיימים התנאים שבסעיף 38 לפקודה, להעברת נטל הראייה להוכחת העדר רשלנות לכתפי הכפר. מקובלת עלי טענת בא כח הכפר, כי אין לראות במי נגר הגשמים שלא הצטברו או נאגרו קודם לכן, בבחינת דבר הנמלט. מי נגר גשמים שירדו בשטחי הכפר וזרמו הלאה למושב אינם באים בכלל מונח זה . פרשנות הביטוי "נמלט" כמחייבת פעולה קודמת של המחזיק, שיש בה יצירת סיכון, מתיישבת עם מטרת סעיף 38 לפקודה ודומיו כפי שהסבירם כב' השופט חשין בע"א 90/3124 סבג נ' אמסלם פד"י מט' (1) 112, בעמ' 113: "הוראות דין אלו (סעיפים 38 ו - 41 לפקודה - שלי מ.נ.) עניינן - על פניהן - בהעברת נטל השכנוע אל כתפיו של הנתבע (קרי : מי שטוענים עליו כי חייב הוא בנזק שנגרם) אך דומה כי חבויה בהם הטלת חובה עם יצירתו של סיכון מיוחד ". אני סבורה כי גם לסעיף 41 לפקודה אין תחולה בענייננו. לתובע גם בעת הארוע, היו ידועות הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק - קרי הגשמים, כפי שעולה מחוות דעת השמאי המתמצתת את המידע שמסר לו התובע, כמו כן הנזק לא נגרם על ידי "נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו", מי הנגר לא היו בשליטת הכפר, ולא כל שכן מי הגשמים שירדו ישירות על משק התובע. כפי שכבר הוסבר לעיל, ועל פי עניין מפ"י, לא מוטלת על הכפר חובת זהירות בנוגע לזרימת מי נגר הגשמים משיטחה- ובהעדר חובה כזו לא תיתכן התרשלות. ואולם - אפילו הוכחה חובה כזו, הכפר לא הפר את חובת הזהירות ולא סטה מסטנדרט התנהגות סביר. למעט העובדה שההצפה נגרמה ממי הגשמים לא הוכיח התובע סיבה כלשהי להצפה, הנובעת מהפרת חובת זהירות כלשהי ע"י הכפר. התובע לא הביא כל ראייה או חוות דעת בדבר מעשה כלשהו שצריך היה הכפר לנקוט ולא נקט, או בדבר מחדל כלשהו שלו. יותר מכך, הוכח, כי זרימת המים משטח הכפר למשק התובע הינה כתוצאה מהפרשי הגובה בין השניים והשיפועים שבמקום, ולא כתוצאה מפעולה או מחדל של הכפר. מסקנתי היא אם כן, כי אפילו היתה חובת זהירות מוטלת על הכפר כלפי התובע, לא הופרה חובה זו. ג. בשולי הדברים אוסיף עוד זאת. לא מצאתי ממש בטענות בא כח התובע כאילו הכפר הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, בכך שעיבד קרקעות באפיק הניקוז של נחל אבטח. עובדה זו כלל לא הוכחה בראיות שהובאו בפני, ואין לטענות בא כח התובע בעניין זה בסיכומיו כל בסיס. יש לציין כי טענה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה, והיא מהווה שינוי חזית, אשר אין להתירו. ב"כ התובע גם טען בסיכומיו כי יש לאבחן את עניין מפ"י מענייננו, לאור העובדה שתוואי הזרימה של הנחל שונה כתוצאה ממעשה או מחדל של הכפר ועל כן, קמה לכפר חובת זהירות כלפי התובע, חובה אשר הופרה וגרמה לנזק. גם ל"עובדה" זו, הנטענת על ידי בא כח התובע, לא הובאה כל ראיה לפני, ועל כן אין בטענה זו כל ממש. טענת בא כח התובע, כי מכיוון זרימת האפיק אל תוך המושב, מתבקשת המסקנה, כי תוואי הנחל שונה על ידי הכפר - דינה להידחות. מקובלת עלי טענת ב"כ הכפר כי כיוון זרימת המים ברצועת החוף ממזרח למערב אינה מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה, וראייה כזו לא הובאה. מקובלת עלי גם טענתו כי אפילו הזרימה היא כזאת באופן כללי, הרי שעל זרימתו של אפיק ספציפי משפיעים בהכרח תנאי שטח כמו מורד, שיפוע וכדומה, ועל כן לא ניתן להסיק מכיוון זרימת האפיק לתוך המושב, את המסקנה כי תוואי הנחל שונה ע"י הכפר. 13. א. העוולה המיוחסת למועצה בכתב התביעה היא עוולה של הפרת הוראה חקוקה, בכך שהמועצה הפרה את חובתה להסדיר תיעול מתאים וניקוז של מי נגר על פי חוק הרשויות המקומיות. ב. אין מחלוקת כי המשק מצוי בתחום שיפוטה המוניציפלי של המועצה. ג. התובע לא הצביע על הוראת חוק או דין כלשהם המקימות חובה על המועצה לדאוג לפתרון ניקוז במשק התובע, למעט הפניה כללית, בכתב התביעה בלבד, לחוק הרשויות המקומיות. התובע לא הוכיח כי המועצה הפרה חובה חקוקה כלשהי המוטלת עליה עפ"י דין. זאת ועוד, התובע אישר בעדותו, כי בורר שמונה על ידי בית המשפט קבע שעל המושב לדאוג לניקוז המשקים שבמושב (ר' פר' עמ' 9 ש' 21), ועל כן גם אליבא גירסת התובע, האחריות לניקוז במשק התובע חלה על המושב ולא על המועצה. ד. לא מצאתי במכלול הראיות שהובאו בפני ראייה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על מצב הניקוז במקום נשוא הארוע, או כי מצב הניקוז במקום לא היה שפיר, או כי ההצפה ארעה עקב ניקוז בלתי מתאים של מי הנגר. כמו כן לא הובאה בפני ראיה כלשהי המצביעה על מעשה או מחדל של המועצה שתרם לארוע הנזק, או ראייה המלמדת שאילו עשתה המועצה מעשה כלשהו או חדלה ממעשה כלשהו היה בכך כדי למנוע את הנזק. ה. יש לציין, כי התובע בתביעתו לא טען כלל לביצוע עוולה של רשלנות ע"י המועצה. גם בסיכומיו לא התייחס ב"כ התובע לרשלנות אפשרית כלשהי של המועצה או לעוולה אחרת כלשהי מצידה. בנסיבות אלה תמוהה מאוד העברת נטל ההוכחה, הנטענת ע"י ב"כ התובע, מכח סעיפים 38 ו- 41 לפקודה, מה גם שאין ספק שתנאי תחולתם של סעיפים אלה כלל לא מתקיימים, ככל הנוגע למועצה. (לצורך תחולת סעיף 38 - לא מתקיים לפחות תנאי אחד והוא היות המועצה בעליו של הנכס הנמלט (המים) או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר (השמים או שטחי הכפר סילבר). ולצורך סעיף 41 - לא מתקיים גם כן, לפחות תנאי אחד, והוא שהנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו). 13. סוף דבר, התובע לא השכיל להוכיח במידת ההוכחה הנידרשת במשפט האזרחי, כי הנתבעות אחראיות לניזקו עקב ביצוע עוולה כל שהיא על ידן שגרמה לנזק, ועל כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעות, ובשכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח לכל אחת מהנתבעות.נזקי מיםפיצוייםהצפה