קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בגין חוב על סחורה: תביעה זו עניינה הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של הנתבע בפרעון חובה הנטען של חברה בה היה בעל השליטה העיקרי. העובדות הינן כדלקמן: התובעת הינה חברה פרטית הרשומה כחוק בישראל, העוסקת בין היתר, בייבוא, יצור ושיווק בדים. הנתבע שימש בזמנים הרלוונטים לתביעה כמנהלה של חברת טדפי ייצור בגדי תינוקות וחיתולים בע"מ (להלן: "החברה") ובעל השליטה העיקרי בה. הנתבע היה מנהלה היחיד של החברה והחזיק בכ- 94% ממניותיה. התביעה שבפני הוגשה בשל יתרת חוב בסך 73,671 ש"ח בגין סחורה שסופקה לנתבעת במהלך 1995 ולאחר שהמחאות שנמשכו על ידי הנתבעת לפרעון החוב חוללו. נגד החברה הנתבעת 1 ניתן בתאריך 11.11.9 פס"ד בהעדר הגנה. באשר לנתבע טוענת התובעת כי הלה יצר כלפיה מצג שווא בכך שהצהיר כי התמורה עבור הסחורה תשולם שעה שידע שקיים חשש סביר שהחברה לא תעמוד בהתחיבויותיה וכן בכך שמסר לתובעת שיקים ביודעו שלחברה אין היכולת הכספית לפרעם. לאור האמור טוענת התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע כמנהל וכבעל מניות בחברה באחריות אישית לתשלום בגין הסחורה שסיפקה התובעת לחברה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע התחייב כלפיה כי הנו ערב באופן אישי לפרעון כל חוב של החברה. הנתבע מכחיש את קיומו של החוב וטוען כי חוב החברה לתובעת סולק באמצעות השבת הסחורה לתובעת. כן מכחיש הנתבע הטענות בדבר מצג שווא שבגינן נטען כי יש לחייבו באופן אישי. המחלוקת העובדתית - שאלת קיום החוב: סבורה אני כי התובעת הוכיחה גרסתה בדבר קיום החוב וכי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולסתור גרסתה זו, מן הנימוקים שלהלן: עיקר הגנתו של הנתבע מתבססת על טענה לפיה, ביום שנודע לו על צו כינוס הנכסים הזמני שניתן כנגד החברה, פנה לתובעת ולספקים נוספים והודיע להם שהחברה נקלעה לקשיים ושכיוון שכך הם רשאים לקחת את הסחורה שסיפקו לחברה ושטרם הגיע מועד התשלום בעבורה. לטענת הנתבע, הגיעו ביום 26/11/95 נציגי התובעת וקבלו לידם את כל הסחורה שסופקה לו ע"י התובעת ולהשקפתו תעודת זיכוי (נספח ו' לת- 1) אותה קיבל מהתובעת מהווה חיזוק לגרסתו זו. ראה לעניין זה סעיף 12 לתצהירו של הנתבע: " ואכן ביום א' - 26/11/95 הגיעו נציגי התובעת ובראשותם אדם בשם אבנר וקבלו לידם את מלוא סחורתם חזרה" (ההדגשה במקור). מנגד טוענת התובעת כי תעודת הזיכוי אינה מתייחסת לסחורה נשוא התביעה. עוד טוענת התובעת כי לא כל הסחורה שסופקה על ידה הוחזרה לה וכי בחלק גדול מן הסחורה נעשה שימוש ע"י הנתבעת. מנהל החברה מר עופר ריבלין הסביר בתשובה לשאלת בית המשפט את נהלי העבודה (בע"מ 11 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/99 מול השורה 19: "ש. כשאתם מקבלים סחורה מתוך המפעל אתם משאירים את זה כל הזמן, הייתם משאירים את זה כל הזמן בהפרדה .זו סחורה מספק א' וזו סחורה מספק ב'? ת. לא. לא בהכרח. אם זה סוג מסויים אנחנו מעמידים אותו בנפרד מטעמים של עבודה. אנחנו לא מאחסנים לפי ספק. אין לזה חשיבות" ובהמשך: "ש בימ"ש: שואל עוה"ד: אתם מקבלים סחורה, אתם מעבדים אותה. לוקחים את הבדים ותופרים מהם. ת. כן. ש. אם אחרי מס' חודשים אתם רוצים להחזיר את הבד, אתם לא יכולים להחזיר את כל הבד, כי השתמשתם בחלק בתהליך היצור שלכם. ת. כן". ובהמשך מוסיף: " ש. ז"א שחלק גדול מהבדים, שהגיע מועד השיקים כבר היו גזורים. ת. יכול להיות". דבריו של מר ריבלין עומדים בסתירה לאמור בתצהירו של הנתבע ומשתמע מעדותו שאין ודאות כי התובעת קיבלה את הסחורה שלה ומכל מקום ברור שלא קיבלה את כל הסחורה כפי שטוען הנתבע שכן בחלק מן הבדים נעשה שימוש. יצויין עוד כי הנתבע טוען בסעיף 12 לתצהירו כי התובעת ניסתה להעלים את תעודת הזיכוי וכי חזרה בה מהכחשתה לעניין החזרת הסחורה לאחר שהנתבע הוכיח קיומה. ואולם מעדותו עולה כי העתק תעודת הזיכוי נשלח אליו על ידי התובעת לבקשתו וללא כל בעיות. בהקשר לפרטי תעודת הזיכוי מוסיף מר ריבלין כי לא כל הפריטים המצוינים בתעודת הזיכוי סופקו לחברה על ידי התובעת (בעמ' 9 לפרוטוקול): "ש. אני מראה לך את תעודת הזיכוי (נספח ו'). מה מבין הבדים האלה מכרה התובעת ומה לא? ת. את הסיגנל בטוח היא מכרה. את הפליס, את הפוטר. פטנט לייקרה אני לא יודע. רשום פה אריגים שונים, אני לא יודע. שונות בוודאי שלא". התובעת טוענת כי שווי הסחורה שנלקחה על ידה באותו מעמד הסתכם ב - 44,111 ש"ח, כפי שהוערך על ידי מר ריבלין ומר אבנר נדם ועל כך אין מחלוקת, כן צרפה התובעת כנספח ה' לתצהיר עדות מר אבנר נדם, העתק כרטסת חשבונות אשר תומכת בגרסתה לפיה תעודת הזיכוי מתייחסת לסחורה בשווי 44,111 ש"ח שנתקבלה על ידה המהווה 40% מכלל חובה של החברה אשר עמד על סך 112,770.30 ש"ח. עובדה זו עולה גם מחקירתו של מר אבנר נדם (בע"מ 20-21 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/99: " החוב הוא 112,770. אני מפנה לנספח ה'. החזיר סחורה ב - 44,111 ש"ח ועל זה אנחנו לא תובעים אותו , והסכום הוא בערך 73,000 ש"ח". ש. המספר 112,000 מופיע בטורי הזכות והחובה. הוא לא מוצא שום ביטוי ביתרה. היתרה מעולם לא היתה גדולה מ - 58,000 חובה. ת. כבודו מטעה את השופטת." ובהמשך מוסיף מר נדם: "ת. אני אבהיר. מדובר בהחזרת שיקים. אני הולך בשפה אחרת. יש פה 58,792 חובה ולמטה יש החזרות שיקים שיצאו. אז החוב גדל מ- 58,000 ל - 112,000. אני מוכן לראות את הכרטסת שלכם ולהראות לך בכרטיס שלכם אותו הדבר." הנתבע מתכחש לאופן חישוב זה ואולם לא המציא מטעמו ראיה כלשהי כגון ספרי חשבונת או כל מסמך אחר שיתמכו בגרסתו. סתירה נוספת נמצאה בין תצהיר הנתבע לבין גרסת מר ריבלין באשר למעמד קבלת הסחורה : הנתבע מנסה לטעון בתצהירו כאילו מר נדם היה מרוצה מאוד עת קיבל לידיו את הסחורה ואף הודה לנתבע על כך (סעיף 13 לתצהירו של הנתבע). ואולם מר נדם בתצהירו מכחיש עובדה זו: "במהלך קבלת הסחורה התנהל ויכוח עם עופר על כך שהתובעת מקבלת רק חלק מהסכום ולא מלוא החוב. עופר הפנה אותי למשרדו של טדי. טדי אמר לי שזה הברירה שיש לי כרגע והבטיח לי שהוא אישית ישלם את כל החוב במלואו והצהיר מספר פעמים ש"אין לך מה לדאוג". וגרסתו זוכה לחיזוק בחקירת מר ריבלין, מנהל החברה בעמוד 15 לפרוטוקול הדיון מיום 12/4/99: "בו ביום אחרי שהוא קיבל את הסחורה, האם מר נדם אמר אי אלו מלים מהם משתמע תודה על זה שהחזרתם את הסחורה או להיפך, תרעומת שאתם עוד חייבים לו. ת. למיטב זכרוני אבנר לא היה שבע רצון ממה שהוא קיבל." תמוהה בעיני העובדה כי גם לאחר השבת הסחורה , בחלקה , לא דרשה החברה את ההמחאות בגינה שנותרו בידי התובעת. עובדה זו אותה מדגישה התובעת לא זכתה להסבר מניח את הדעת מצד הנתבע . לאור הנימוקים אותם פרטתי לעיל עדיפה עלי גרסת התובעת בשאלת קיומה של יתרת החוב וסכומה. שאלת חיובו האישי של הנתבע: התובעת טוענת כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע לשלם לה את החוב אותו חבה לה החברה ומבססת טענה זו על התנהגותו אשר לטענתה, הגיעה לכדי מצג שווא לפיו מצבה הכלכלי של החברה איתן והיא תפרע את השיקים בו בזמן שידע כי אין ביכולתה הכלכלית של החברה לעשות כן. הנתבע טוען כי פעל כאורגן של החברה בעבורה ובשמה וכי לא יצר כל מצג שווא . בנוסף טוען הנתבע כי פעל בהגינות מירבית וכראיה הוא מפנה לעובדה שהזמין את הספקים וביניהם את אנשי התובעת לקבל לידיהם חזרה את הסחורות שסיפקו לו. ההלכה בדבר הרמת מסך: הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של בעל מניות בחברה נעשית מקום בו הוכח כי בהתנהגותו האישית גרם לחברה להפר חובות כאלו או אחרות כלפי צד אחר. בנסיבות המקרה שלפני ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות אם יוכח כי פעולותיו האישיות של הנתבע, לרבות מצג שווא הנטען, גרמו נזק לצד אחר שהתקשר עם החברה . בע"א 543/98 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מה (1) 529, 539 נקבע: "אני ער לכך שהרמת מסך זו, אשר במסגרתה מזהים בין התאגיד לבין העומד בראשו, יש בה כדי לכרסם ברעיון הבסיסי בדיני תאגידים בדבר האישיות המשפטית הנפרדת. ואולם, במקרה כמו זה שבפנינו, כאשר אנו עדים לנסיון של בעל השליטה בחברה להתכחש למצג שיצרה החברה באמצעותו, ולטעון כאדם פרטי, לעובדות אחרות - יש הצדקה להרים את המסך החוצץ בין בעלי המניות לבין החברה, ועל ידי כך לקשור את בעל המניות לאותו מצג". לאור הלכה זו עומדות במרכז הדיון השאלות הבאות: מה היה מצבה הכספי של החברה במועד ההתקשרות עם התובעת והאם ידע הנתבע כי מצבה הכלכלי של החברה גרוע ולמרות זאת יצר מצג שווא לפיו החברה תעמוד בתשלומים עבור הסחורה: טענת התובעת היא כי את מצג השווא יצר הנתבע בכך שהצהיר כי כל התמורה תשולם "באחריות מלאה" וזאת שעה שידע כי הנושים לא יקבלו את חובם. בע"א 391/87 אולן בע"מ ואח' נ' מתפרות העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם) נקבע כי: "בטרם יורם המסך כמבוקש, יש להציב תשתית עובדתית מתאימה הכורכת את המערערת במעשה עבירה או נזיקין או בחוסר תום לב". התובעת לא הניחה תשתית ראייתית כמתחייב לצורך הרמת מסך ולא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת מעשה עבירה, נזיקין או חוסר תום לב. מעדויות התובעת לא ניתן להסיק כי כבר בעת ההתקשרות ידע הנתבע שהחברה לא תוכל לפרוע את השיקים שנתנו לתובעת. ואולם יש לאבחן בין טענת התובעת בדבר הרמת מסך, שכאמור לעיל, איני סבורה שיש לקבלה במקרה זה, לעומת טענות התובעת בדבר חיוב אישי של הנתבע מכוח ערבות אישית. הטלת אחריות אישית- ההלכה: הפסיקה קבעה לא אחת , כי ניתן לחייב אדם בדין על פי עוולה נזיקית אותה ביצע בין אם הוא אדם פרטי ובין אם היה אורגן בחברה (ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד ישראל בע"מ ואח' , דינים עליון , כרך ל"ט 62, בעמ' 89 : "כפי שפרטתי לאחרונה (ע"א 407/89, צוקאור נ' קאר סקיוריטי בע"מ - טרם פורסם), אורגן אשר מבצע יסודות עוולה, חב חבות אישית בנזיקין בגין אותה עוולה. חבות זו איננה נובעת מהרמת מסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העקרון הכללי והיסודי על פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו". ומן הכלל אל הפרט, התובעת מבקשת להטיל על הנתבע אחריות אישית לחובה של החברה בגין מצג שווא שהציג בפניה. מקום בו התנהגות מנהלים יוצרת מצג שווא כלפי צד מתקשר, יש להטיל על המנהלים אחריות ישירה לנזק שנגרם כתוצאה ממנה, ואין זה מן העניין, האם מדובר ב"הרמת מסך" או בהטלת אחריות אישית" וכאשר התנהגות המנהלים נגועה בתרמית או בחוסר תום לב כך שיוצרת מצג שווא כלפי המתקשר בארש למצבה הכלכלי של החברה הרי שיש מקום לחייב את יוצרי המצג באופן אישי לאור הסיכון הבלתי צפוי שיצרו בהתנהגותם אצל החברה המתקשרת. בחקירתו בעמ' 22 לפרוטוקול בשורה 27 מעיד מר נידם כי הנתבע אמר לו שהוא ערב אישית לחיובי החברה: "ש. כשהתחלת לעבוד עם הנתבעת בשנת 94' דרשת ערבות אישית של טדי? ת. דרשתי ערבות אישית לא מעופר, מטדי. הוא אמר: אבנר אתה סומך עלי , אני ערב אישית." (ההדגשה שלי - ש.ד) חיוב אישי זה מקבל משמעות נוספת לאור מערכת היחסים העיסקית הקודמת בין הנתבע למר נדם מנהל התובעת. הנתבע הכיר את מר נדם מעבודתו בחברה אחרת והחל בקשרי מסחר עם התובעת רק לאחר שמר נדם החל לעבוד אצלה. טענה זו מוכחשת על ידי הנתבע אולם התנהגותו ודברים שנאמרו על ידו לאחר קריסת החברה תומכים בגרסת התובעת. יתרה מכך, הנתבע טוען בעדותו בע"מ 38 לפרוטוקול כי ישנה קלטת התומכת בגרסתו לעניין הדברים שנאמרו בשיחותיו עם מנהל התובעת ואולם קלטת זו לא הוגשה על ידו כראיה. התובעת מפרטת כי בשיחות רבות עם הנתבע לאחר מינוי המפרק לחברה יצר האחרון מצג לפיו הוא ישלם את החוב באופן אישי ואף ניהל משא ומתן על דרך תשלום החוב: "הנתבע הודיע, בכל פעם , כי הוא יגיע לשלם את חובו ואפילו ניהל איתי משא ומתן לגבי הסכום החודשי שישלם. אני ביקשתי ממנו החזר חודשי של 2,000 ש"ח ואילו הוא הציע החזר של 500 ש"ח לחודש. היה ברור לנתבע וגם לי כי הוא חייב את הסכום , שהרי אם לא כן כלל לא היינו נכנסים למשא ומתן. לאחרונה (דצמבר 98 ) התקשר אלי הנתבע וביקש ממני להפגש על מנת לראות כיצד הוא סוגר את חובו..." (ההדגשות שלי -ש.ד). הנתבע התכחש כמובן לקיום הערבות האישית הנטענת ואולם הראיות שהובאו על ידי התובעת באשר להתנהגותו כמפורט לעיל ודברים שנאמרו על ידו כגון פעולתו של הנתבע בסמוך למנוי מפרק לחברה מעידה על רצונו להקטין את חובות החברה במטרה להקטין את החוב שיושת עליו כערב לחיוביה: "ש. בסוף נובמבר 95' ביום שישי נודע לך שביום ראשון הבנק יבקש כינוס נכסים. ת. הערכתי שזה מה שהבנק יעשה. ש. בשבת אתה מתקשר לאבנר - לפי תצהירך - סעיף 11 ת. הודעתי להרבה מאוד ספקים בין השאר גם לאבנר." ובהמשך מוסיף הנתבע בתשובה לשאלה מדוע התקשר לספקים: "חתמתי על השיקים וידעתי שהם אמורים לחזור." ההסבר היחיד מתקבל על הדעת להתנהגותו זו של הנתבע ולהעדפת נושים זו הוא זה: כלפי הספקים וביניהם גם התובעת, התחייב הנתבע באופן אישי ואילו כלפי הבנק לא היה כל חיוב אישי של הנתבע ועל כן בחר הנתבע להקטין חובותיו כלפי הספקים. וכראיה מעיד הנתבעת (בעמ' 34 מול השורה 26) כי : "בנק המזרחי לא תבע אותי באופן אישי" חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בדבריו של מר ריבלין בע"מ 8 לפרוטוקול מהם עולה שהנתבע ניסה להקטין חובו לספקים מבעוד מועד: "שבוע לפני הסגירה עשיתי כל מאמץ על מנת לרכז את כל הסחורות המגיעות לכל הספקים..." ובהמשך בעמ' 9: "ש. אתה אומר ששבוע לפני זה התחלת לארגן אבל טדי אומר שרק ביום שישי נודע לכם שהבנק מגיב בבהלה אז מתי נודע לכם שאתם צריכים לסגור את העסק? ת. כשבוע לפני הסגירה התחלתי לארגן את כל הדברים." לאור האמור לעיל החלטתי להעדיף את גרסת התובעת על זו של הנתבע באשר להתחייבות האישית שנטל על עצמו ולקבל את התביעה. הנתבע ישלם לתובעת סך 81,8777 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור 15% + מע"מ מן הסכום שנפסק בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.הרמת מסךסחורהחוב