הנתבעים טענו כי הבנק שתבע אותם התנה מתן ההלוואה בסך 50,000 ש"ח בפתיחת תוכנית חסכון בסך 15,000 ש"ח (מתוך סכום ההלוואה), וע"י כך היתנה שירות בשירות, בניגוד לחוק הבנקאות שירות ללקוח. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התניית הלוואה מהבנק בפתיחת תוכנית חיסכון: מבוא - 1. התובע הינו בנק, וככזה הינו תאגיד בנקאי כמשמעות הביטוי בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א1981- (להלן: "התובע"). 2. הנתבע 1 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מנהל חברת מכשירנות חדרה בע"מ (להלן: "ליבל גרשון"), הנתבעת 2 הינה אישתו של הנתבע 1 (להלן: "חגית"), יחד יכונו "הנתבעים". 3. הנתבעים 6 ו9- הינם ערבים לנתבעים 1 ו2-, ויכונו להלן כל אחד בשמו, וביחד "הערבים". 4. לייבל ושותפו הוכטייל היו בעלי מניות בחברת מכשירנות חדרה בע"מ (להלן: "החברה"), והם ניהלו חשבון בשמם ובשם החברה בבנק הפועלים בחדרה. מאחר וחשבונם בחדרה היה ביתרת חובה גבוהה, לא הסכים מנהל סניף בנק הפועלים בחדרה להלוות לחברה סך של 50,000.- ש"ח. 5. הוכטייל הציע ללייבל לפתוח חשבון אצל התובע ולקבל הלוואה פרטית בשם בעלי המניות בחברה (הוכטייל ולייבל). 6. בחודש יולי 1988, קיבלו הנתבעים 1 ו2- אישית הלוואה מהתובע בסך 50,000.- ש"ח. 7. מאחר והנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפרעון ההלוואה, ונשארה יתרת חובה לא מסולקת של ההלוואה בסך 27,256.- ש"ח, הוגשה תביעה זו על הסכום הנ"ל. 8. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והנתבעים והערבים הגישו בקשות למתן רשות להתגונן, רשות שניתנה להם בסופו של דבר. 9. טענות הנתבעים - א. התובע התנה מתן ההלוואה בסך 50,000.- ש"ח בפתיחת תוכנית חסכון בסך 15,000.- ש"ח (מתוך סכום ההלוואה), וע"י כך היתנה שירות בשירות, בניגוד לחוק הבנקאות שירות ללקוח, והסב לו נזקים. עפ"י חוות הדעת שהוגשה ועדותו של המומחה, לו לא היה עושה זאת הבנק, היתה ההלוואה מסולקת במלואה, והיה חשבונם של הנתבעים מראה יתרת זכות בסך 797.94 ש"ח, ומשום כך יש לדחות את התביעה. ב. הבנק משך שלא כדין מחשבונם של הנתבעים שיק בנקאי ע"ס 5,370.- ש"ח, ומסרו לשותפו של "לייבל", והשיק הנ"ל נמסר לצורך רכישת רכב לשותף הנ"ל. ג. מסמכי ההלוואה והערבויות השונים נחתמו ע"י הנתבעים, כשהם ריקים והפרטים בהם מולאו לאחר מכן. 10. טענות התובע - א. הנתבעים הם אלה שהציעו להפקיד מתוך סכום ההלוואה שהיה כאמור 50,000.- ש"ח, את הסך של 15,000.- ש"ח בתוכנית חסכון. ב. הסכום של 5,370.- ש"ח, שהוצא מחשבון הנתבעים בשיק בנקאי, הוצא לאחר אישור טלפוני של לייבל, וזאת משום שהיה קיים הסכם בין הצדדים לאישור פעולות דרך הטלפון (ראה נ/9). ג. זכותו של התובע, עקב אי פרעון ההלוואה במועד, לפרוע את ההלוואה מכספי תוכנית החסכון. ד. הנתבעים והערבים חתמו על מסמכי ההלוואה והערבויות, כאשר כל המסמכים היו מושלמים ומולאו לפני החתימה. ה. התובע לא גרם לנתבעים כל נזק, ומשום כך חובה עליהם לשלם את מלוא סכום התביעה. דיון - 11. באשר לטענה המרכזית והעיקרית שבטענות הנתבעים, שהינה התניית שירות בשירות, ההלכה אומרת כי כדי להצליח בטענה הזו עול ההוכחה מוטל על הלקוח - במקרה זה הנתבע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראייה. ב-ת.א. 90/1129 (ת"א), גרטנר צבי נ' בנה"פ בע"מ, דינים מחוזיים כרך כ"ו(7) 5, נפסק: "נטל ההוכחה בעניין התניית שירות בשירות מוטל על הלקוח-התובע הטוען לקיומה (של התנייה זו), בבחינת המוציא מחברו. עליו להביא ראיות פוזיטיביות כי הבנק אכן נקט פעולה מסויימת שמחמתה נוצרה התנייה בין שירות ספציפי אחד למשנהו במועד מסויים. על הלקוח למסור פרטים בדבר נסיבות ההתנאה, מועדה, השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה והגורם הספציפי בבנק האחראי להתנאה. כן יש צורך להראות קולרציה (התאמה) במועדים שבהם ניטלו השירותים השונים, היינו - סמיכות כרונולוגית בין שני השירותים, וכן יחס מסויים בין ההיקפים הכספיים שלהם." עוד נפסק באותו פסק דין: "לצד הלקוח תעמוד העובדה, כי אין הגיון כלכלי בנטילת השירות שנכפה עליו, לטענתו. אולם, לצורך הוכחת ההתנייה, נחוצה בראש ובראשונה עדותו האמינה של הלקוח עצמו ביחס לנסיבות הספציפיות של ההתנייה. רק לאחר קיומה של גירסה ברורה כזו, יכולה לתמוך בגירסה זו חוות דעת מומחה שתראה כי לא היה הגיון כלכלי בנטילת השירות הכפוי." השאלה היא, האם הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענתם כי הבנק התנה מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חסכון?? א. יש לציין תחילה, שאין מדובר באדם פשוט שאינו יודע תוכנית חסכון מהי, וכפי שהעיד עליו המומחה מטעמו: "הנתבע יודע פחות ממני, אבל הוא יודע חישובי ריבית כמקובל בבנקים ברמה של מנהל חברה" (עמ' 39 לפרטיכל, ש. 14 ואילך) כמו כן, יש לציין כי לנתבעים היו תוכניות חסכון בבנקים אחרים, בסניף הבנק הבינלאומי בחדרה וכן סניף בנק הפועלים בחדרה, ואת תוכניות החסכון שיעבדו לטובת החברה. ב. כדי להוכיח טענתם הנ"ל, העידו מטעם הנתבעים שני הנתבעים - לייבל וחגית. לייבל העיד: "לא ביקשנו ולא רצינו בפתיחתן של תוכניות חסכון. מטרת כל העניין כולו היתה להזרים לחברה סכום כסף לשם עסקיה, ולא לצרכים אישיים שלי או של הוכטייל" ואילו חגית העידה: "נכון שהיתה לי תוכנית חסכון בגבעת-עדה שאילצו אותי לפתוח" (עמ' 72 לפרטיכל, ש. 10 ואילך) ועוד: "מנהל הבנק הסביר לי כי מתן ההלוואה כפוף בפתיחת תוכנית חסכון, והוא אמר כי זה כדאי, וכי כדאי לעשות את התוכנית הזו, ובשביל החברה עשיתי בזמנו הכל" (עמ' 72 לפרטיכל, ש. 32 ואילך) "בפגישה השנייה היתה התנייה של תוכנית חסכון כנגד ההלוואה" (עמ' 77 לפרטיכל, ש. 14 ואילך) ב"כ הנתבעים ניסה למצוא תימוכין לדבריה הנ"ל של חגית בעדותו של נתבע נוסף באותו תיק, בשם הוכטייל (להלן: "הוכטייל") כשהעיד: "יש אמת בדברים שאכן אהרון התנה את מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חסכון" (עמ' 82 לפרטיכל, ש. 7 ואילך) ועוד: "המצב שלנו אז היה לא טוב והיינו זקוקים להלוואה" (עמ' 82 לפרטיכל, ש. 18 ואילך) אותו הוכטייל העיד גם: "מנהל הבנק הסביר לנו שניתן לתת שיעבוד אחר מלבד תוכנית החסכון, במידה ויש לנו משהו אחר" (עמ' 82 לפרטיכל, ש. 9 ואילך) מעדותו זו של הוכטייל, עולה ברורות כי מנהל הבנק ביקש מהם בטחונות למתן ההלוואה, ומאחר והם לא היו לקוחות של הבנק ביקש בטחונות מלבד תוכנית חסכון, אך הם בחרו בתוכנית חסכון שתיפתח בבנק, אם מתוך שיקולים מסחריים שעיקרם שתוכנית חסכון זו הינה פרטית ותוחזר מכספי החברה, כך שהם אישית יהנו ממנה, ואם משיקולים אחרים כמו אי שיעבוד תוכניות חסכון אחרות שהיו להם בבנקים אחרים. חגית העידה: "במודעות מוחלטת הלכנו לבנק הפועלים בגבעת-עדה לקחת הלוואה ולשלם ריבית ולא להעביר את תוכניות החסכון שלנו" (עמ' 72 לפרטיכל, ש. 14 ואילך) עוד הוסיפה: "היה לי כסף בבנק הפועלים בחדרה שלא שועבד. איני יודעת מדוע לא שעבדנו את הכסף שלא שועבד בבנק הפועלים בחדרה, לא התעמקתי בכך, הוכטייל ובעלי אמרו שזה סידור נוח, יכול להיות שגם הם לא חשבו על זה" דברים אלה מעידים כמאה עדים על כך שהנתבעים היו מודעים לעניין פתיחת תוכניות החסכון, ומתוך מודעות זו הם פתחו תוכנית חסכון גם בבנק הפועלים בגבעת-עדה. לנתבעים היו חשבונות אישיים ותוכניות חסכון בבנקים אחרים, שלא היו משועבדות, והם גם לא הציעו לשעבד אותן כדי לקבל את ההלוואה. יתירה מזו, המומחה מטעם הנתבעים העיד, כי: "ידוע לי שחברות היו עושות את זה (הכוונה להלוואה לצורך תוכנית חסכון) והחברה היתה משלמת את זה" (עמ' 35 לפרטיכל, ש. 28 ואילך) התובע הכחיש כי הפעיל כל לחץ או אילוץ לפיו נאלצו הנתבעים לפתוח תוכנית חסכון, ומכאן דוחה הוא את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. מטעם התובע העיד מנהל הסניף בגבעת-עדה, מר רונן, אשר מסר תצהיר עדות ראשית ובו הצהיר: "מיד כשהגיעו הם היו מוכנים והגישו לי הצעה, בע"פ, לפיה הם רוצים הלוואה ע"ס 50,000.- ש"ח כל אחד, כאשר מתוך סכום זה יופקדו 30% בתוכנית חסכון והיתרה תמשך על ידם" (סעיף 19 לתצהיר - ת/1) "בשום אופן לא התניתי את מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חסכון" (סעיף 16 לתצהיר - ת/1) ג. ב"כ הנתבעים, בסיכומיו, מנסה להיבנות מהקביעות שקבעתי בהחלטתי מיום 9.9.97 ב-ת.ה. 96/6715 ו-ת.ה. 97/1002 בדבר הצהרות כוזבות, לפיה קבעתי כי התצהיר שתמך בבקשת העיקול כלל אותם, וע"י קביעות אלה הזמין ב"כ הנתבעים את ביהמ"ש לא להאמין לגירסתו של מנהל התובע. גם קביעותיי החד-משמעיות באשר לדברים שנמסרו בתצהיר שתמך בבקשת העיקול (המ' 96/6715) אינם יכולים להשפיע על אמינות גירסתו של מנהל בנק הפועלים סניף גבעת-עדה דאז, מר רונן, הן משום שהתצהיר שתמך בבקשת העיקול נחתם ע"י אדם אחר ולא ע"י מר רונן, והן משום שמר רונן, בעדותו בפניי, עשה עליי רושם של אדם מהימן, דובר אמת, ומשום כך אני מחליט ליתן אמון מלא בגירסתו בכל הקשור למתן ההלוואה לנתבעים, ומשום כך אני מאמין לדבריו שלא היה כל לחץ מצידו על הנתבעים לפתוח תוכנית חסכון. ד. ב"כ הנתבעים, בסיכומיו, טוען כי מר רונן הינו עד בלתי אמין, כאשר בטענתו זו הוא מסתמך על הסתירות שהיו בדברי מר רונן. הסתירה הראשונה לה טוענים הנתבעים היא בין האמור בסעיף 12 לתצהירו של מר רונן (ת/1): "לא היה לי נוח 'לגזול' מבנק הפועלים בחדרה אותו לקוח" לבין דבריו בחקירתו הנגדית: "אין זה נכון שהסיבה שלא הייתי מעוניין לפתוח חשבון לנתבעים כיוון שהיה להם חשבון בבנק אחר" אינני מוצא כל סתירה בדברים הנ"ל, שכן מצד אחד לא היה לו נוח לגזול לקוח מסניף אחר, ומצד שני זאת לא היתה הסיבה שלא היה מעוניין לפתוח להם חשבון לנתבעים. גם בעניין תאריך מילוי הטפסים, כאשר בתצהירו של מר רונן הצהיר הוא כי הטפסים נחתמו ביום 3.7.88, ובעדותו בביהמ"ש העיד כי החשבון נפתח לפני כן, אין בכך כדי להוות סתירה מהותית לאור עבור הזמן מאז פתיחת החשבון ועד ליום מתן העדות, קרוב לשבע וחצי שנים, ואך טבעי הוא שהעד לא יזכור במדוייק את האירועים השונים. כמו כן, העיד מר רונן, כי הוא לא הכיר את לייבל, בעוד שהוא עצמו מעיד שהוא הכיר מידיעה אישית את מר גרשון לייבל כאדם אמיד ואמין. אין בכך כדי לפגום באמינותו של העד, מר רונן, ומשום כך אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעים לפיה מר רונן אינו אמין. לאור כל האמור, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ואני דוחה את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. 12. לאור דחיית טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות, אני קובע כי התובע לא התנה מתן ההלוואה בפתיחת תוכנית חסכון, וזאת מהטעמים הבאים: א. מעדותם של הנתבעים ברור שהם נהגו לחסוך בתוכניות חסכון, כך שההפרש בין הריבית המתקבלת מתוכנית חסכון לבין הריבית שהיו צריכים לשלם עבור ההלוואה היה נהיר להם, ועל אף זאת הם פתחו בסניפים אחרים תוכניות חסכון פרטיות, והם עשו זאת גם בסניף הבנק בגבעת-עדה. ב. מעדותו של הוכטייל, ברור שמנהל הבנק הסביר להם שניתן לתת שיעבוד אחר מלבד תוכנית חסכון, אך הם, בעדויותיהם, לא הציעו כל שיעבוד להבטחת ההלוואה. ג. הוכטייל העיד, כי היה להם עניין בפתיחת תוכניות חסכון מדי פעם בפעם, כדי לעשות חסכון, והם לא רשמו את הכספים שהלכו לתוכניות חסכון מכספי החברה, כמשיכות פרטיות, והכספים האלה נמשכו מכספי החברה. מדוע, במקרה זה, נשוא כתב התביעה, יש לקבל את טענתה של הנתבע 2 שהיתה התנייה מצד מנהל הבנק בפתיחת תוכנית חסכון?? ד. מעדותו של מר רונן ברור, שהבחירה של פתיחת תוכנית חסכון והיות התוכנית שיעבוד להלוואה, היתה בחירה חופשית של הנתבעים, והנתבעים היו מודעים לכל ההיבטים הכלכליים במעשיהם. לנוכח כל המפורט לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות. 13. משיכת שיק ע"ס 5,370.- ש"ח - א. עניין משיכת השיק הבנקאי הנ"ל העלה בפי הנתבעים בסיכומיהם שתי תמיהות: (1) הוצאת השיק ללא סמכות וללא ידיעתו של לייבל; (2) לצורך מה הוצא השיק הבנקאי הנ"ל? לגבי התמיהה הראשונה טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי טענת התובע כאילו הנתבעים חתמו על טופס "הרשאה להוראה טלפונית" (נספח ד/1 לתצהיר רונן), אינה נכונה, ושני הנתבעים בתצהיריהם טענו שהחתימות המופיעות על הטופס הנ"ל אינן חתימותיהם. לטענת ב"כ הנתבעים, עקב הכחשתם של הנתבעים את עובדת חתימתם על הטופס הנ"ל, קמה חובה על התובע להוכיח שהחתימות אינן מזוייפות. ב"כ הנתבעים אף הזמין את ביהמ"ש להשוות בין החתימות המופיעות על הטופס הנ"ל ובין החתימות על התצהירים, כאשר החתימות על התצהירים אמורות להיות אמיתיות ולא מזוייפות. לעניין זה, מן הראוי להשוות בין החתימות המופיעות על הטופס הנ"ל ובין טפסים אחרים שנחתמו על ידי הנתבעים באותה תקופה. אם נשווה את החתימות המופיעות על אותו טופס (נ/9) עם חתימות הנתבעים המופיעות על נ/4, שהנתבעים מודים כי הם חתמו עליו, אם נסתכל על החתימות הנ"ל בעינו של האדם הפשוט שאינו מומחה, נמצא דמיון רב בין החתימות המופיעות על שני המסמכים, ואי אפשר לומר לגבי החתימות המופיעות על הטופס נ/9 כחתימות מזוייפות. גם החתימות המופיעות על נ/11 ואשר נחתמו ע"י הנתבעים, זהות לחתימות המופיעות על טופס נ/9, שכאמור טוענים הנתבעים לגביהם שאינן חתימותיהם. ב. הנתבעים טוענים, כי המטרה האמיתית למשיכת השיק הבנקאי היתה לשם רכישת מכונית ע"י שותפו של לייבל, "הוכטייל". הנתבעים הסתמכו על האמור בסעיפים 17(א) ו-(ב) לתצהירו של לייבל (נ/17), ובהם טען כי באותה תקופה רכבו מסוג פולקסווגן לא טופל במוסך "קליל". לייבל גם הצהיר, כי בבדיקה שערך במוסך "קליל" העלתה כי השיק נמסר לא לעניין תיקון רכבו אלא לשם רכישתה של מכונית פולקסווגן חדשה ע"י תמיר. לייבל אף צרף חשבונית-מס שסומנה "ח" ואשר לטענת וכפי שנמסר לו ע"י מנהל מוסך "קליל", נמסר השיק הבנקאי הנ"ל במסגרת אותה רכישה. לא רק מדובר בעדות שמיעה שאינה כשרה כראייה, אלא מנהל מוסך "קליל" הכחיש את הדברים הנ"ל. הוא העיד כי האמור בסעיף 17 הנ"ל - ככל שהדבר מתייחס אליו - אינו נכון, ולמעלה מזה הוא העיד: "זכור לי מקרה שבו הוא ביקש ממני להזמין לו מנוע. סירבתי לעשות אלא אם ישלם במזומן או בשיק בנקאי" (עמ' 63 לפרטיכל, ש. 15 ואילך) ייתכן ואותו שיק בנקאי, עליו מדובר, אכן הוצא עפ"י בקשת לייבל לצורך הזמנת מנוע למכוניתו של לייבל. דברים אלה מתחזקים גם לאור עדותו של מנהל מוסך "קליל" כשאמר: "כאשר מוסך קליל מבצע עבודות עבור צ'מפיון הוא מקבל כספים עבור צ'מפיון בשיקים או במזומן. כמעט ואנחנו לא מקבלים שיקים ע"ש קליל" (עמ' 62 לפרטיכל, ש. 20 ואילך) מהעדות הזו עולה ברורות, כי לא ייתכן שהשיק הבנקאי שהוצא מחשבונו של לייבל כיסה חלק ממחיר מכונית חדשה שרכש הוכטייל. גם בחקירתו החוזרת מאשר הוא שבאותה תקופה החליף מנוע ברכבו של לייבל, ועבור החלפת מנוע הוא מקבל רק שיק בנקאי או מזומן. דברים אל הנתמכים בעדותו של לייבל עצמו בפניי כב' הרשם שחורי, ביום 18.9.94, ב-ת.ה. 94/94+266/93+3717/94+541/3788, כשאמר: "לא זכור לי בספטמבר 88' (חודש משיכת השיק הבנקאי) נעשה טיפול כללי (אוברול) לרכב הפולקסווגן" אם נוסיף לדברים הנ"ל את העובדה המוסכמת והמקובלת על שני השותפים, לייבל והוכטייל, כי ההוצאות על רכביהם הפרטיים של השותפים שולמו מכספי החברה, הרי שסביר יותר להניח שהשיק אכן הוצא עפ"י הוראת לייבל ושולם ל"קליל" עבור מנוע חדש למכוניתו של לייבל. זאת ועוד, לייבל, במהלך חקירתו הנגדית, חזר יותר מפעם אחת על כך ששותפו לא גנב אותו, כפי שניתן ללמוד מדבריו הבאים: "לא הלכתי למשטרה, לא תבעתי אף אחד, לא גנבו אותי" (עמ' 52 לפרטיכל, ש. 6 ואילך) "לא פניתי בתלונה למשטרה בגין משיכת השיק נספח ג'... השיק הבנקאי שנמשך מחשבוני נודע לי לאחר הגשת התביעה ולא הגשתי תלונה במשטרה" (עמ' 53 לפרטיכל, ש. 28 ואילך) העובדה שלייבל לא חשב ששותפו גנב אותו ולא הלך להתלונן במשטרה גם לאחר שנודע לו כי הוצא מחשבונו סך של 5,370.- ש"ח, מחזקת את טענת הבנק שהשיק הוצא עפ"י הוראת לייבל, כאשר תימוכין לטענה הנ"ל מוצאים אנו בעדותו של מנהל מוסך "קליל", כמפורט לעיל, ואשר הינו אדם ניאטרלי שאין לייחס לעדותו עדות מגמתית. חיזוק לדברים הנ"ל נמצא בעובדה שהוכטייל, עקב מכירת רכבו, הפקיד מחצית הסכום של 10,760.- ש"ח (נספח ד' ל-נ/17) בחשבונו של לייבל, ואם אכן רצה הוכטייל, יכול היה לא להפקיד את הסכום הנ"ל בחשבונו של לייבל. ג. אינני מוצא לנכון לדון בטענותיו של לייבל ואשר לפיהם שילם הוכטייל עבור מר רונן בגין ביצוע עבודות שונות שבוצעו ע"י האינסטלטור, ברמן, שהינו עד הגנה 3, אשר הכחיש מכל וכל שקיבל כל סכום שהוא מהוכטייל עבור חלקו של רונן, וכלשונו: "אין זה נכון שקיבלתי כסף מהוכטייל עבור חלקו של רונן". באשר לשיק ששולם לברמן מחשבונו של לייבל, הרי שסכומו הופקד בחשבון לייבל ע"י הוכטייל, אך גם אם אין הדברים כך, ומאחר ולא נטען ע"י לייבל כי מישהו זייף את חתימתו כשנמשכו שיקים, משמע שהשיקים (מלבד השיק הבנקאי) נמשכו כדין, ובאם היתה טרוניה או טענה כלשהי, הרי שאותה יש להפנות להוכטייל ולא לבנק. ד. בהצטבר כל האמור לעיל, אינני מקבל את גירסת הנתבעים בכל הקשור לשיק הבנקאי, ואני קובע כי לא היתה כל רשלנות מצד הבנק כתוצאה ממשיכת השיק הנ"ל, משום שהיתה קיימת הרשאה להוראה טלפונית (ראה נ/9). כמו כן, ועפ"י עדותם של הוכטייל ולייבל, האישור הטלפוני היה בנוכחותו של "הוכטייל". ה. לייבל טען, כי גם אם קיימת הרשאה להוראה טלפונית, אין הבנק יכול על פיה לחייב את החשבון ע"י משיכת שיק בנקאי, זאת משום שהאפשרות למשוך כספים במזומן לא מופיעה כהרשאה, ומאחר ושיק בנקאי כמוהו ככסף מזומן, הרי הטופס אינו מיועד לכך ומשיכת השיק הבנקאי בטלה. טענה זו לא נראית לי, ויש לדחותה, וזאת לאור הלשון הרחבה והכוללנית של ההרשאה ממנה ניתן גם להבין שהדבר כולל שיק בנקאי. גם הטענה שעדותו של הוכטייל, בכל הקשור לשיק הבנקאי, אינה נכונה ואין לקבלה עקב היותו "מסייע ומשתף פעולה עם מר רונן בלקיחתו שלא כדין של השיק", הרי טענה זו מייחסת לשניהם, לרונן ולהוכטייל, ביצוע עבירות פליליות ומן הדין היה כי תלונה זו תופנה למשטרה כדי שזו אכן תבדוק באם נעברה עבירה פלילית. משבחר לייבל לא להגיש תלונה למשטרה, ומשטען בעדותו בפניי כי שותפו לא גנב אותו, לא היה כל מקום לטעון טענה זו בסיכומים. 14. המסמכים בעת שנחתמו היו ריקים - טענה זו נטענה במפורש ע"י הנתבע מספר 6, מר גרילר עוזי (להלן: "גרילר"). א. בתצהיר עדותו הראשית (נ/23) הצהיר הוא כך: "7. בפגישה עם הוכטייל וגם בפגישה לאחר מכן בדירתו של הוכטייל ובשום שלב לא נאמר לי כי אני חותם על ערבות לגרשון לייבל. ......... 9. אני טוען כי התובעת העלימה ממני במתכוון את דבר היותו של גרשון לייבל הלווה, כדי להשיג את חתימתי על כתב הערבות. ......... 11. לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי, אני אטען כי חתימתי על כתב הערבות אינה תקפה שכן לא היתה מצידי גמירות דעת במועד החתימה, הדרושה ליצירת ההתחייבות." ב. בחקירתו בפני כב' הרשם שחורי (כתוארו דאז), אישר גרילר את חתימתו על כתב הערבות, והוא טען כי הוא לא קרא את המסמכים לפני שחתם עליהם והוא חתם בפני פקיד בנק איגוד, ואין לו כל הסבר מדוע חתימתו מופיעה על שתי ערבויות, האחת לליבל והשנייה להוכטייל. ג. בסיכומיו, טוען ב"כ גרילר שתי טענות השלובות אחת בשנייה: (1) מצד אחד הוא טוען כי רונן לא יידע את גרילר בדבר מצבה הכספי הקשה של החברה, על אף שרונן ידע שמצבה של החברה קשה ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה, ובקשותיה לקבל הלוואה מבנק הפועלים בחדרה, שם ניהלה את חשבונה, נכשלו, ומאחר ועובדות אלו היו ידועות לרונן, ומאחר והחברה היא שהיתה אמורה להחזיר את ההלוואה, הרי חובתו של רונן ליידע את גרילר בדבר, ומשלא עשה כן אין גרילר חייב עפ"י החתימה הנ"ל ואין נפקות לערבות עליה חתם לטובת לייבל. עפ"י חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981-, ובסעיף 3 שבו נקבע כי חלה על תאגיד בנקאי החבוה של איסור הטעייה וכן חובת גילוי נאות, ולצד חובות אלה קיימת גם חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו. השאלה הנשאלת היא - האם היה חייב מר רונן לגלות את מצבה הכלכלי הרעוע של החברה, אם לאו?? נראה לי, כי התשובה לשאלה זו היה שלילית, משום שגרילר עצמו עבד באותה חברה, כך שמצבה הכלכלי של החברה היה ידוע לגרילר יותר מאשר לרונן. כמו כן, התשובה לשאלה הנ"ל שלילית משום שבכל מקרה, ולפי תצהירו של גרילר עצמו (נ/23), גרילר, בשל יחסיו עם הוכטייל, היה חותם להוכטייל על ערבות, יהיה חובה של החברה אשר יהיה. בנסיבות אלה, לא מצאתי ממש בטענתו זו של גרילר. (2) מצד שני, טוען גרילר בסיכומיו ובתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי הוא לא התכוון לחתום ערבות ללייבל, והתובע העלים ממנו את העובדה שהוא חותם על ערבות ללייבל. נראה לי, כי טענתו של גרילר הינה טענה של factum"Non est " (לא נעשה דבר), וההלכה בעניין זה ברורה וחד-משמעית. ב-ע"א 87/87+780/779, נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ"ד(3) 304, נקבע כי: "הכלל הוא שהטענה האמורה אינה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה והמסמך עליו היא מובאת הם בטלים. זהו הכלל שנקבע ב-ע.א. 79/413 אדלר נ' מנצור פד"י ל'(4) 29, 38 ובפס"ד בליט קבע ביהמ"ש כי עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם." בהתקיים אחד היסודות הנ"ל, לא תעמוד ההגנה של לא נעשה דבר. בעניינינו, שני החריגים לא מתקיימים. גרילר לא טרח לקרוא את המסמך שעליו הוא חותם, ואם היה קורא היה מגלה שהוא חותם על ערבות ללייבל. כמו כן, היסוד השני התקיים משום שגרילר ידע על מהותו של המסמך שעליו הוא חותם, הוא היה מודע שהוא חותם ערבות ואכן הוא הוחתם על ערבות, וטענתו שהוא לא היה חותם על כתב הערבות לו היה יודע שהוא חותם על ערבות ללייבל, אינה טענה שהכלל חל עליה, ומשום כך דינה להידחות. גרילר מנסה לתמוך את טענתו, שהוא לא היה חותם ללייבל על ערבות, בעדותה של חגית, אשר העידה כי היחסים בין גרילר ולייבל היו רעועים. אין בידי לקבל טענה זו משום שגם אם חשב שמדובר בערבות להוכטייל, הרי העובדה שבאותה תקופה עוד היה הוכטייל שותפו של לייבל, היתה צריכה להדליק בפניו נורה אדומה, במיוחד ולטענתו החתימה נעשתה בביתו של הוכטייל, ולבדוק שבעתיים את הערבות עליה הוא חותם. אדם אשר אינו בודק את הניירות שעליהם הוא חותם, בנסיבות כפי שתוארו לעיל, לא תשמע בקשתו שהוא התכוונן לחתום על מסמך אחר. ד. גרילר טוען גם, כי הוא חתם על טפסי ערבות ריקים, ואילו בסיכומיו טוען הוא כי הוכטייל ורונן החתימו אותו ביודעין על מסמכים שפרטי הלווים בהם לא מולאו. גרילר, בסיכומיו, מנסה להיבנות מכך שלפי עדותו של הוכטייל, שני כתבי הערבות נמסרו לכל אחד משני הלווים בו-זמנית לשם החתמת הערבים שלהם, ובמצב דברים זה היו אמורים הערבים של לייבל, בכתב הערבות שלו, להופיע ראשונים, ואילו הערבים של הוכטייל צריכים להופיע ראשונים בכתב הערבות שלו, אולם לפי כתבי הערבות שהוגשו לביהמ"ש, מופיעים הערבים של הוכטייל לפני הערבים של לייבל בשני כתבי הערבות (זה של לייבל וזה של הוכטייל). נראה לי, כי מצב דברים זה תומך בגירסת התובע כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו של מר רונן (ת/1), כאשר בסעיף 32 מפרט הוא את צורת ומקום החתמת הערבים, ובנסיבות אלה לא היתה כל הצלבה בהחתמת הערבים, והערבים של הוכטייל הוחתמו על שני כתבי הערבות, והם הופיעו ראשונים בשני כתבי הערבות, ומכאן יש לדחות את טענתו של גרילר. לאור כל האמור, אני דוחה את טענותיו של גרילר, ואני קובע כי לכתב הערבות שחתם הוא ללייבל יש לתת את מלוא הנפקות המשפטית, והוא חייב כערב עם כל המשתמע מכך. מאחר וצודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי לייבל לא העלה את העובדה שהמסמכים נחתמו כשהם ריקים, אלא בתצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/17), אינני מוצא לנכון לדון בטענתם זו של הנתבעים. בנוסף, הנתבעים, חגית והוכטייל, הודו בביהמ"ש שהטפסים היו מלאים כשנחתמו. חגית העידה: "חתמתי על ערבות להוכטייל, בפעם השנייה, כעבור 3 חודשים והטופס שעליו חתמתי הפעם השנייה היה מלא, אינני זוכרת אם כולו היה מלא, אולם הדברים שהיו חשובים לי לדעת היו מלאים לחלוטין" (עמ' 74 לפרטיכל, ש. 9 ואילך) הוכטייל העיד: "כאשר הלכתי איתה, הטופס שאתה מדבר עליו (נ/15) היה כולו מלא, גם נ/5 היה מלא" (עמ' 85 לפרטיכל, ש. 28 ואילך) הוכטייל, שהינו חברו של גרילר ולמענו היה מוכן גרילר לחתום על ערבות ללא סייג, העיד דברים הסותרים את דברי גרילר בכל הקשור למועד החתימה, וגם בכל הקשור להיות הטפסים מלאים, כפי שצוטט לעיל מעדותו של הוכטייל, גם הערבות ללייבל (נ/5) היתה מלאה. כמו כן, העיד הוכטייל כי גרילר לא היה החותם הראשון על כתב הערבות אלא הגב' ברגר. בנוסף, אישר הוכטייל כי גרילר, כמו יתר הערבים, ידעו כי הם חותמים על שתי הלוואות, האחת לו עצמו והשנייה ללייבל. מכל הטעמים הנ"ל, אני דוחה את טענתם של הנתבעים בדבר היות המסמכים ריקים כשנחתמו. 15. הנתבעים טענו, כי הם זכאים להפטר, וזאת עפ"י הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. א. בטענה זו מסתמכים על דברי מר רונן, ואשר לפיהם הודה הוא שלאחר הגשת התביעה שולמו 7,500.- ש"ח. ב. כמו כן, מסתמכים הם על דברי הוכטייל, שהינו אחד הערבים, כשאמר, בעמ' 85 לפרטיכל, ש. 4 ואילך: "שילמתי אז (לאחר הגשת התביעה) 3,500.- ש"ח לבנק. שילמתי את הסך הזה ואמרו לי שלא יתבעו אותי" באשר לטענה הראשונה, אין בדברי מר רונן לפיהם שולם סך 7,500.- ש"ח לאחר הגשת התביעה, משום ראייה לכך שמי מהנושים הופטר, מה גם שבמהלך חקירתו הנגדית לא נשאל על הפטר אם היה וגם לא לגבי החייב הוכטייל. באשר לטענה השנייה, דברי הוכטייל לפיהם הופטר הוא ונאמר לו שלא יתבעו אותו, מנוגדים להליכים אלה נשוא תיק זה ואשר בהם הוא מופיע כאחד הנתבעים, מה גם שבהעדר רשות להתגונן ניתן פסק דין נגדו. גם אם נניח שההפטר היה לאחר הגשת התביעה, הרי סעיף 55(ג) לחוק החוזים קובע לאמור: "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב כולו או מקצתו בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (ההדגשה שלי - ס.מ.). הסעיף אינו מעניק הפטר אוטומטי לכל החייבים, במידה והופטר אחד החייבים, אלא קובע הפטר רק אם לא משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. הנתבעים לא חקרו את מר רונן או את החייב שהופטר (הוכטייל) על תנאי ההפטר, אם היה כזה, וההסתמכות על דברי הוכטייל לפיהם אמרו לו שלא יתבעו אותו, אין בהם כדי לקבוע אם היתה או לא היתה כוונה אחר מן ההפטר. מאחר והנתבעים הם המוציאים מחברם, נטל ההוכחה בדבר קיומו של הפטר מוטל עליהם, ובנטל זה הם לא עמדו, ולכן דין טענתם להידחות. 16. הנתבעים טענו גם, כי הבנק לא הוכיח את תביעתו ונטל השכנוע מוטל על התובע, ולתמיכה בטענה זו נאמר כי לאור תיקון פקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א1971-, ומאחר ותצהיר העדות הראשית מטעם התובע הוגש לאחר מכן, התובע לא עמד בקריטריונים לרשומה מוסדית ולקבילותה. נראה לי, כי דין טענה זו להידחות. התביעה הוגשה עוד לפני תיקון פקודת הראיות, ולכתב התביעה צורפה רשומה מוסדית, אשר ענתה על דרישות החוק באותה תקופה. זאת ועוד, טענה זו הינה טענה מפתיעה, אשר לא הועלתה בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים, אשר נחתם והוגש לאחר תיקון פקודת הראיות, וסכום התביעה לא היה שנוי במחלוקת מלבד הטענה שלאחר הגשת התביעה שולמו סכומים שונים לחשבון, והיה, לטענת הנתבעים, מקום לבקש תיקון כתב התביעה. 17. לאור דחיית כל טענותיהם של הנתבעים אחת לאחת, אין כל מקום לדון בחוות-הדעת שהוגשה ע"י המומחה, מר מיכאל מילר, וסומנה גם היא נ/17. 18. הנתבעים טענו ובצדק כי לאחר הגשת התביעה שולמו סכומים שונים, ובכלל זה סך 7,500.- ש"ח כפי שאישר זאת מר רונן בסעיף 41 לתצהירו (ת/1). כמו כן, ועפ"י הודעת ב"כ התובע, כי ביום 5.10.97 זוכה החשבון נשוא התביעה בסך 8,809.70 ש"ח, סכומים אלה בוודאי זכאים הנתבעים לניכויים מהסכום נשוא כתב התביעה. 19. לסיכום - א. אני מקבל את תביעת התובע ומחייב את הנתבעים 1, 2, 6 ו9-, יחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, היינו - סך של 27,256.- ש"ח, לפי הפירוט כדלקמן: (1) סך של 25,958.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ובצירוף ריבית חריגה ומצטברת בשיעור ובאופן החישוב כפי שנקבע במסמכי ההלוואה; (2) סך של 1,298.- ש"ח יישא ריבית תלת-חודשית מצטברת, באופן שנהוג בבנק לגבי יתרת חח"ד, וזאת מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. מתוך הסכומים הנ"ל ינוכה כל סכום ששולם על חשבון, בין ע"י מי מהחייבים האחרים ובין ע"י זיכוי החשבון בהוצאות שהטלתי על התובע ביום 9.9.97. ב. אני מחייב את הנתבעים - יחד ולחוד - לשלם לתובע את הוצאות (למעט ההוצאות שנפסקו בהמ' 97/96+1002/6715) ושכ"ט עו"ד בסך 10,000.- ש"ח ועליו מע"מ כדין. הסכום הנ"ל ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תוכנית חיסכוןהלוואה מהבנקבנקהלוואה