זכויות עובד ציבור במושב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובד ציבור במושב : .Iההליך .1המשיב (להלן - המזכיר) הגיש תביעה נגד המערער (להלן - המושב) בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט י' רבי; תב"ע לז/125-2) בעתירה לתשלום שכר עבודה, אש"ל, דמי אחזקת רכב, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי ספרות מקצועית בצירוף ריבית והוצאות. בית-הדין קמא נענה לתביעה בחלקה, וחייב את המושב לשלם למזכיר פדיון חופשה, אש"ל, דמי אחזקת רכב, ספרות מקצועית ודמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות. שני הצדדים מערערים על פסק-הדין. .2א) בכתב התביעה פרט המזכיר את עתירותיו, הנזכרות בסעיף 1 לעיל, וטען (שם, סעיף 2) כי "על עבודתו של התובע אצל הנתבעת חלה חוקת העובדה לעובדי ציבור במושבים (להלן חוקת עוצ"ם)", וכי מכוח חוקת עוצ"ם הוא זכאי לתשלום סכומים שונים מבין הסכומים הנקובים בכתב התביעה; ב) (1) המושב הגיש, בו בזמן, כתב הגנה ובקשה לעיכוב ההליכים על-פי סעיף 5(א) לחוק הבוררות. (2) בכתב ההגנה הכחיש המושב כי הוא חייב למזכיר את הסכומים הנזכרים בכתב התביעה, והוסיף וטען כי שילם חלק מהסכומים האלה, וכי, לחלופין, הוא רשאי לקזז סכומים נוספים כנגד חוב שחייב המזכיר למושב. אשר לתחולתה של חוקת עוצ"ם, טען המושב, בין השאר (בסעיף 11לכתב ההגנה): "(ב) הנתבע גם יטען כי חוקת עוצ"ם איננה חלה עליו והוא איננו צד לחוקה זאת. (ג) הנתבע טען כמו כן, ולחלופין, כי הוא מוכן להעביר את הסכסוך, נשוא התביעה הנ"ל, לדיון בפני ועדת עוצ"ם המשותפת, וזאת מבלי לפגוע בטענת הנתבע שאין הוא רואה עצמו צד לחוקת העבודה של עוצ"ם ושביחסים בינו לבין התובע לא מחייבים (כך!) אותו הוראות חוקת עוצ"ם". (3) בבקשה לעיכוב ההליכים טען בא-כוח המושב כי המדובר במושב עובדים המסווג בתורת שכזה על-פי פקודת האגודות השיתופיות, וכי המזכיר היה, והינו, חבר המושב. "על-פי תקנות המבקש, חלק ו' 10, הרי כל סכסוך בגלל עסקי האגודה אשר יתגלה בין חברים או בין חברים לשעבר לבין האגודה, יימסר לבוררות" (שם, פסקה 2(א)); "המבקש (המושב) היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך" (שם, פסקה 3); "לטענת המשיב (המזכיר) בסעיף 2של כתב התביעה חלה על יחסי העבודה בינו לבין המבקש חוקת העבודה של עוצ"ם - חטיבת עובדי הציבור במושבים" (שם, פסקה 4). (4) הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים בקשר לעיכוב ההליכים, ובסעיף 8התייחס בא-כוח המושב לנושא של חוקת עוצ"ם כדלקמן: "... כב' השופט יתבקש שלא להתייחס לטענה בדבר חוקת עוצ"ם משום שהמשיב(התובע) לא צרף... לא את חוקת עוצ"ם ולא הטענות הרלבנטיות מחוקה זאת. מבליתלפגוע בטענתי זאת אעיר, כי אילו צרף המשיב את החוקה היה נוכח כב' השופט כי גם לפי חוקה זו כפוף המשיב לבוררות. מכל מקום אני מתנגד ואבקש מכב' השופט לקבל התנגדות זו ולא להרשות בשלב זה למשיב ו/או לבא-כוחו להגיש את חוקת עוצ"ם כי על כב' השופט לדון לפי המסמכים שהוגשו בבקשה לעיכוב ההליכים, ואין להרחיב את הדיון מעבר למה שנמצא כיום בתיק ההמרצה". (5) בכתב התשובה טען בא-כוח המזכיר, כי סעיף הבוררות בתקנות המושב איננו חל על התביעה הנדונה, ובלי להיכנס לפרטי ההוראות בחוקת עוצ"ם הוא הוסיף שהיא חלה על היחסים בין הצדדים. בפסקה 5(סיפא) של כתב התשובה נאמר: "הנני מצהיר בשם המשיב (המזכיר), כי אם חלה חובת בוררות על יחסי העבודה בין הצדדים לפי חוקת עוצ"ם, ינהג המשיב כמצוות חוקת עוצ"ם"; ג) בית-הדין קמא נתן החלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ההליכים. . . . . . . . . . . . . . . .3בדיון המוקדם נקבעו "עובדות מוסכמות", ואלה אף פורטו בפסקה 3 של פסק-הדין שבערעור, לאמור: "א. הנתבעת הינה 'מושב עובדים' המאוגד באגודה שיתופית. ב. מינואר 1973עד נובמבר 1976התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. באותה תקופה הועסק התובע בתפקידים של מזכיר חוץ וגזבר ושולם לו שכר ודשי. ג. התובע קיבל הודעת פיטורים מהנתבעת, במכתב מיום 24.10.1976 שצילומו צורף לכתב הגנה וסומן נ' .1 ד. מה- 1.12.1976לא עבד התובע בפועל בשירות הנתבעת. ה. התובע גם היה - והינו - חבר באגודה הנתבעת. ו. התובע קיבל מהנתבעת הלוואה ע"ס 000, 10ל"י, אך לטענת התובע - סילק את החוב. ז. התובע חב לנתבעת כספים אחרים, אך הוא חולק על טענות סעף 4 לכתב הגנה לגבי מקור החוב ושיעורו, והוא כופר בזכות שטוענת הנתבעת לקזז את החובות". .4א) בפסק-הדין מתייחס בית-הדין קמא תחילה לעניין עיכוב ההליכים ואומר: " .4בתחילה סיכמו הצדדים לגבי פלוגתה מס' .1ניתנה החלטה שלבית-הדין זה יש סמכות לדון בסכסוך וניתן בה נימוק קצר. ברצוני להוסיף ש'תקנות ארגון או מושב עובדים' אינן, לדעתי, רלבנטיות לענייננו, שכן כל 'מטרותיה' ו'סמכויותיה' אינן עוסקות כלל בנושא שלפנינו. עיון, אפילו לא יסודי, באותן תקנות, מראה כי מדובר בסוגי סכסוכים שונים לגמרי מסכסוך בין עובד כעובד ובין מעבידו כמעביד. התקנות הן תקנות שדנות בסכסוכים בין חבר אגודה שכזה ובין המושב כ'אגודה', ולמעשה בנסיבות אלו חלה חוקת העבודה של עוצ"ם, שכן התובע התקבל אצל הנתבעת כעובד ועליו חלה החוקה. (ראה בנדון זה ראיות למכביר)"; ב) בית-הדין קמא עובר לדון בתביעתו של העובד לשכר עובדה ומתייחס לפגלוגתות שנקבעו בנושא זה בדיון המוקדם, והן: "בתוקף הודעת הפיטורים מיום 24.10.1976: אם ההודעה בטלה והתובע ממשיך להיות 'עובד' של הנתבעת וזכאי לשכר, כטענתו, או: אם ההודעה תקפה ומיום 30.11.1976קשר העבודה נותק ואין לתובע זכות לשכר, כטענת הנתבעת". "זכות התובע לשכר עבודה עבור התקופה מה- 1.2.1976עד ה30.4.1977, ושיעור החוב". ולאחר מכן פוסק בית-הדין קמא במחלוקות שבעניינים הכספיים. להלן - ציטוט קביעותיו של בית-הדין קמא ככל הדרוש לערעור ולערעור הנגדי: . . . . . . . . . . . . . . " .8מכל האמור לעיל עולה, כי הפיטורים אמנם תופסים גם אם הם בניגוד להסכם העבודה והתובע יכול היה לתבוע בתביעה להפרת הסכם או לחלופין להוכיח מהו השכר שזכאי בפועל, מכל מקום לא השכר שתבע, בהנחה שהוא עוד ממשיך לעבוד. תביעת התובע בעילה זו נדחית, גם אם לא חסומה הדרך בפניו לתבוע את הנתבעת כפי שהוסבר לעיל. אני מחייב את הנתבעת בגין עילה זו, למרות שתביעת התובע נדחתה בהוצאות משפט ע"ס של 000, 1ל"י. . . . . . . . . . . . . . .10לגבי פדיון חופשה: על-פי סעיף 58(א) (1) לחוקה מגיעה לתובע חופשה שנתית במשך חמש שנים הראשונות לעבודתו 21יום לשנה. התובע העיד שלא קיבל חושה במשך עבודתו זו. הלכה היא שעל המעביד מוטל נטל הראיה לשכנע את בית-המשפט כי אכן 'החופשה' ניתנה, או שולם פדיונה. בתצהירו של קנדיל סעדיה לא מצאתי התייחסות לטענה זו. גם בעדותם של עדי ההגנה לא מצאתי התייחסות כל שהיא, הנתבעת לא הביאה גם 'מסמך' להראות שאכן התובע קיבל חופשה, דבר שהיא מחויבת לנהל על-פי החוק. ולגבי ספר הפרוטוקולים: מכל העדויות ששמעתי נראה לי, כי אותו ספר פרוטוקול לא נמצא בידי התובע אלא אצל הנתבעת. הדברים נאמרו על-ידי עדי התובע וגם על-ידי עד ההגנה (מר רפי בנבנישתי). בנסיבות אלו אני קובע שגרסת התובע לא נסתרה ומכל מקום הנטל שמוטל על המעביד לא הורם, ואני פוסק לתובע סך של 900, 12ל"י כפדיון חופשה (ולא 048, 19ל"י שכן לתובע לא מגיע חודש בשנה אלא 21יום בשנה). כאשר הבסיס לשכר הוא כפי שטענה אליו הנתבעת. . . . . . . . . . . . . . .15לגבי טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת: ראשית לא הוכח החוב וגם לא היה ניסיון רציני להוכיח את חובו של התובע בפני, אך גם אם היה מוכח חובו של התובע הרי אותו חוב לא נובע מיחסי 'עובד' ו'מעביד', אלא חוב שחייב התובע כחבר באגודה. וגם אם בטעות אני סובר כך, הרי בנסיבות שכאלו היה על הנתבעת להגיש תביעה נגדית לתביעת התובע. בנסיבות אלו אני דוחה את טענת הקיזוז מבלי להביע דעה על עצם החוב. .16סוף דבר אני פוסק לתובע כפי שנפסק בסעיפים הקודמים ומחייב את הנתבעת בהוצאות משפט כולל על סך של 000, 8ל"י (שמונת אלפים לירות). סכום זה ישא ריבית של % 26עד יום 1.8.1979; לא שולם במועד זה - יתווספו אליו הפרשי הצמדה מלאה לפי מדד יוקר המחיה עד התשלום בפועל". . . . . . . . . . . . . . .6בערעורו טען לפנינו בא-כוח המושב: א) בית-הדין קמא דחה, שלא כדין, את הבקשה לעיכוב ההליכים. בהחלטת בית-הדין קמא, ובנימוקים בפסק-הדין, יש התייחסות לתקנות המושב "בית-הדין דוחה את ההתייחסות לחוקה, מזכיר את חוקת עוצ"ם, אך איננו מתייחס לבוררות לפי חוקת עוצ"ם; ב) אף שבית-הדין קמא דחה את עתירתו של המזכיר לתשלום משכורת, חייב, שלא כדין, את המושב בהוצאות בקשר לעתירה זאת; ג) אשר לריבית ולהצמדה: (1) בית-הדין קמא חייב תשלום הפרשי הצמדה בלי שהצדדים טענו לפניו בנדון. (2) בבואו לשקול חיוב בהפרשי הצמדה, שומה היה על בית-הדין קמא ליתן דעתו על היחסים בין המזכיר והמושב, שהיו לא רק יחסי עובד-מעביד אלא גם יחסים בין חבר המושב לבין המושב. המזכיר חייב למושב מאות אלפי לירות והמושב אינו נוהג לגבות הפרשי הצמדה על חובות שהחברים חייבים לו. המושב זכאי לאותו יחס מצד המזכיר. (3) לחלופין: מבקש שהפרשי ההצמדה יוטלו רק מיום פסק-הדין; ד) לעניין חופשה שנתי: לפי חוקת עוצ"ם זכאי המערער ל- 19ימי חופשה בלבד, מכוח חוק חופשה שנתית הגיעו למערער 14יום בלבד, וכן אינו זכאי לחופשה שנתית מכוח החוק, בעד השנים שתבע; ה) טענת הקיזוז נדחתה שלא כדין. . . . . . . . . . . . . . . .7בא-כוח המזכיר השיב לטענות בא-כוח המושב: א) אין המערער חייב להביא עניינו לפני בוררות: סעיף 190(סיפא) לחוקת עוצ"ם; ב) המושב נתחייב בהוצאות (בעניין האמור בפסקה 6(ב) לעיל) בשל דרך ניהול המשפט על-ידי המושב; ג) בעניין הריבית וההצמדה: אין להביא ראיה מן האשראי שהמושב נותן לחבריו. אשראי זה ניתן מכספי המדינה שאינה נוטלת הפרשי הצמדה. מכלול יחסי חבר ואגודה איננו נוגע ליחסי עובד-מעביד; ד) אשר לפדיון חופשה: "תבענו 19(יום) אחר-כך בתצהיר דיברנו על חודש". חוקת עוצ"ם מדברת על צבירה של שנתיים; ה) בעניין הקיזוז: רשאי המושב לקזז רק חובות הנובעים מיחסי עובד-מעביד: סעיף 32לחוקת עוצ"ם. . . . . . . . . . . .8בא-כוח המזכיר טען בערעור הנגדי: א) בית-הדין חישב את פדיון החופשה לפי שכר נטו ולא לפי שכר ברוטו; ב) בית-הדין קמא טעה שלא פסק הפרשי משכורת בסך 525לירות לחודש, ובסך הכל 200, 4לירות, וזאת על יסוד עדותו של המזכיר וחוזר עוצ"ם; ג) המזכיר פוטר בניגוד לחוקת העבודה: הוא נחשד במעילה ויש לראותו כמושעה עד הזמן שבו נסתיימו יחסי עובד ומעביד, ולשלם לו שכר בתקופת ההשעיה: סעיף 143לחוקת עוצ"ם; ד) המזכיר זכאי לפיצויי הלנה על השכר שהוא תובע כאמור בפסקות המשנה (ב) ו-(ג) לעיל. .9בא-כוח המושב ענה: א) "הפיטורים לא היו בשל מעילה ולא בכל עילה אחרת שהצדיקה או חייבה להשעות" הוא הסתמך על מכתב הפיטורים שצוטט בפסק-הדין. ב) אשר להפרשי-המשכורת (פסקה 3(ב) לעיל), בית-הדין קמא לא התייחס לנושא זה, באשר לא הוכח החיוב. .10להלן אחדות מהוראות חוקת עוצ"ם הדרושות לערעור זה: א) " .32עובד העוזב עבודתו, רשאי המושב לנכות לו מן הסכומים העומדים לרשותו כל הכספים אותם חייב העובד למושב, לרבות כספים שהעובד התחייב לשלם בשיעורין, כשחובות העובד למושב נובעים מיחסיהם כעובד ומעביד"; ב) " .56הזכות לחופשה שנתית מתחילה מיום תחילת עבודתו של העובד במושב" " .58א) עובדים המועסקים בתפקידים של מרכזי פנים וחוץ במושב, יהיו זכאים לחופשה שנתית בשיעור דלהלן: 1) במשך חמש שנות העבודה הראשונות במושב - שלושה שבועות בכל שנה. 2) משנת העבודה השישית ואילך - 26ימים בשנה". . . . . . . . . . . . . . " .69(ג) לא ידחו את מתן החופשה ולא את קבלתה משנה אחתלשניה. במקרה יוצא מן הכלל ובהסכם בין המושב לבין העובד ולבין ועד העובדים, מותר לדחות או לצבור את החופשה שמעל לשבועיים הימים הראשונים, אך בשום פנים אין לצבור ימי חופשה יותר מאשר בעד שתי שנים"; " .72עובד שפוטר מעבודתו, יקבל תמורת חופשתו שכר ולא יישלח לחופשה בתקופת ההודעה המוקדמת לפיטורים". ג) " 138א) בכל מקרה של חילוקי דעות בין המושב לבין העובד או ועד העובדים או עוצ"ם בקשר עם פיטורי העובד, תכריע ועדת עוצ"ם המשותפת אשר תהא מוסמכת לאשר את הפיטורים או לבטלם או להתנותם בתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ו/או מענקים לאור שיקולים בהתאם לנסיבות המיוחדות לכל מקרה"; ד) " 143א) עובד הנחשד במעשה מן המפורטים בסעיף 148ד' להלן, רשאי המושב להשעותו ולהפסיק את עבודתו ללא הודעה מוקדמת, ואם יימצא העובד אשם, יחול תוקף פיטוריו מיום הפסקת עבודתו. ב) במשך כל תקופת ההשעיה, ישלם המושב לעובד המושעה % 50משכרו..."; ה) " .148אין מפטרים עובד קבוע אלא לאחר משא-ומתן עם ועד העובדים ורק מחמת אחת הסיבות האמורות להלן: . . . . . . . . . . . . . ד) מעשה פשע או מעילת מעל או מעילה בתפקיד אשר נחקר ונמצא אשם"; ו) " .149א) בכל מקרה בו יתעוררו חילוקי דעות בין המושב לבין העובד או ועד העובדים בדבר פיטורי עובד או התפטרותו, תובא המחלוקת לבירור וההכרעה לוועדת עוצ"ם המשותפת. ב) כל צד רשאי לערער על החלטת ועדת עוצ"ם המשותפת... ג) הערעור על החלטת ועדת עוצ"ם המשותפת יוגש בפני ועדת הביקורת המרכזית של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל שהיא ערכאה עליונה וסופית. ד) לא הוגש ערעור כאמור... תהיה החלטת ועדת עוצ"ם המשותפת סופית וניתנת לאיכוף"; ז) " .190כל עניין הנובע מהחוקה ו/או פירושה ואשר לגביו נתגלעו חילוקי דעות בין המושב לבין ועד העובדים או עובד, יועבר להכרעת ועדת עוצ"ם המשותפת... על אף האמור בסעיף זה לעיל ובכל מקום אחר בחוקה, עובד ציבור אשר הינו בעל נחלה במושב ועובד בו לא תחולנה לגביו כל ההוראות שבחוקה המתיחסות לחובת השיפוט ו/או הבוררות בפני ועדת עוצ"ם המשותפת"... (ההדגשות - שלנו). .11להלן הוראת סעיף 1בחלק ו' של תקנון המושב: "כל סכסוך בגלל עסקי האגודה אשר יתגלה בין חברים... מצד אחד, ובין האגודה או ועד ההנהלה או הפקידים של האגודה מצד שני, יימסר למשפט החברים של ההסתדרות הכללית... סכסוכים הנוגעים לפירוש התקנות הללו או ערעור חבר על הסיבות שניתנו בקשר עם ההחלטה על הוצאתו יימסור להכרעת ועדת בוררות המורכבת מ- 3חברים שיתמנו על-ידי ההסתדרות הכללית..." . . . . . . . . . . . . . .Iiפסק-הדין .1אלה הם הנושאים שבהם עלינו לפסוק לאחר עיון בעשרות עמודי הפרוטוקול, המוצגים וכתבי בי-הדין: א) באשר לערעור של המושב: (1) אי-עיכוב ההליכים. (2) הקביעות בקשר למהימנות. (3) הקביעות בקשר לחישוב החיובים הכספיים, זולת משכורת ופדיון חופשה. (4) החיוב בתשלום דמי חופשה שנתית. (5) דחיית טענת הקיזוז. (6) פסיקת הפרשי הצמדה וריבית. (7) הטלת הוצאות על הנתבע בגין עתירה של התובע שנדחתה; ב) באשר לערעור הנגדי של המזכיר: (1) דחיית העתירה לשכר עבודה לתקופה שלאחר "מכתב הפיטורים". (2) עתירה למתן צו הצהרתי בקשר להשעיית המערער ולהחזרתו לעבודה. (3) עתירה לפסיקת פיצויי הלנה לגבי השכר הנזכר בפסקה (1). (4) החיוב בתשלום פדיון חופשה בשיעור נמוך מן הנקוב בעתירה. . . . . . . . . . . . . . . .3אי-עכוב ההליכים א) בית-הדין האזורי דחה את בקשת העיכוב, משום שלא קיבל את טענת בא-כוח המושב לאמור, כי סעיף 1בחלק ו' של תקנון המושב (פסקה 11בחלק 1) חל על סכסוך בין חבר מושב לבין המושב בקשר ליחסי עובד-מעביד, להבדיל מהיחסים בין החבר, כחבר האגודה השיתופית, לבין האגודה (פסקות 2(ג) ו- 4(א) בחלק 1); ב) בערעור שלפנינו לא ניסה בא-כוח המושב לטעון שהנימוק לדחיית הבקשה לעיכוב ההליכים איננו נכון, וטוב עשה שנמנע מטענה זאת, באשר נימוק זה בדין יסודו. אלא איזה פגם מצא בהפעלת שיקול דעתו של בית-הדין קמא לצורך סעיף 5(א) לחוק הבוררות? שבית-הדין קמא לא נזקק לחוקת עוצ"ם; ג) עיון בכתבי בי-הדין שהוגשו בבית-הדין קמא בקשר לבקשת העיכוב (פסקה 2(ב) בחלק I) מעלה: ראשית, שבא-כוח המושב שלל, מכל וכל, הן את תחולת חוקת עוצ"ם והן את היותו "צד" לה. שנית, שהוא מוכן, לחלופין, "להעביר את הסכסוך" ל"ועדת עוצ"ם המשותפת" אך זאת "בלי לפגוע" בטענתו שאינו צד לחוקת עוצ"ם, ושהוראות החוקה אינן מחייבות אותו. הווה אומר: לתיווך - הוא מסכים, אך לבוררות - לפי חוקת עוצ"ם - איננו מסכים. שלישית, הוא מפציר בבית-הדין קמא כי למרות שהוא סבור ש"גם לפי חוקה זו כפוף המשיב לבוררות", הרי הוא, מכל מקום, מתנגד להגשת החוקה כמוצג, ומוסיף "אבקש מכב' השופט לקבל התנגדות זאת... ואין להרחיב את הדיון מעבר למה שנמצא היום בתיק ההמרצה". רביעית, כל טיעונו למתן החלטה בדבר עיכוב ההליכים התבסס על תקנון המושב, ועל תקנון המושב - בלבד. היכן, איפוא, הטעות בהפעלת שיקול דעתו של בית-הדין קמא? בכך שעשה רצונו של בא-כוח המושב והחליט בבקשה רק על סמך הטענות שנטענו בקשר לתקנון המושב? ד) נדגיש שאין נו בונים על "השתק" או "ויתור": הכלל הוא, שכדי לזכות בעתירה לעיכוב הליכים יש להראות כי קיים הסכם בדבר חובת בוררות. אין חולקים שהסכם עוצ"ם ותקנון האגודה הם שני הסכמים שונים, שנערכו על-ידי צדדים שונים, במועדים שונים, ושתוכנם שונה. המושב ביסס את הבקשה רק על תקנון המושב. לא היתה לפני בית-הדין קמא בקשה אשר מתבססת על חוקת עוצ"ם. ממילא לא נדחתה בקשה כזאת. זאת ועוד אחרת: הרי לא ייתכן שלאחר שהעניין נדון לגופו ונדחה, יעלו לפני ערכאת הערעור בקשה לעיכוב הליכים שהיא למעשה "בקשה חדשה" בהיותה מבוססת על עילה חדשה. בקשה לעיכוב הליכים יש להגיש בהקדם, ובוודאי לא לאחר שנסתיימו ההליכים; ה) גם לגופו של עניין מוצאים אנו טעם בטענת בא-כוח המזכיר לאמור, כי בהיות המזכיר "בעל נחלה חקלאית במושב ועובד בו", אין חלות עליו הוראות הבוררות שבחוקת עוצ"ם (פסקה 10(ז) בחלק I), לא מצאנו בחוקת עוצ"ם כל הוראה ממנה יכולים ללמוד שעל סכסוך כגון זה שלפנינו יחולו הוראות הבוררות שבתקנון המושב. לאור ההוראה המפורשת - מחד, ובהעדר "הוראת הפנייה" - מאידך, אין המושב יכול להיבנות, לעניין חובת הבוררות, לא מחוקת עוצ"ם ולא מתקנון המושב; ו) אנו דוחים, איפוא, את טענות המושב בעניין עיכוב ההליכים. . . . . . . . . . . . . . . .6עתירת המזכיר לתשלום הפרשי שכר בגין התקופה הקודמת ל"מכתב הפיטורים" א) בסעיף 5לכתב התביעה נאמר: "לתובע מגיעה (כך!) תוספת שכר רטרואקטיבית של 525ל"י לחודש החל מ- 1.4.1976ועד ל-30.11.1976, ובסך הכל מגיע לתובע סך של 200, 4ל"י". כל מה שנאמר בכתב ההגנה בעניין זה הוא: מוכחש לחלוטין סעיף 5של כתב התביעה על כל פרטיו". בתצהירו (סעיף 5(א)) הסתמך המזכיר על "חוזר ועדת עוצ"ם המשותפת מס' 360", וצרף תצלום העלון של עוצ"ם מאפריל .1977מעלון זה עולה, כי בחוזר של ועדת עוצ"ם המשותפת נקבעה, בעקבות "זכרון הדברים שנחתם בין נציג המעסיקים בשירות הציבורי לבין נציגי ההסתדרות", תוספת בין השאר לבעלי דרגה י"ח של הדירוג האחיד בסך 525ל"י לחודש, וזאת בתוקף מיום 1.4.1976עוד נקבע כי "התוספת הנ"ל תשולם החל ממשכורת חודש מרץ 1977, ולא יאוחר החל ממשכורת אפריל .1977ההפרשים המגיעים לעובדים בגין התוספת הזאת ישולמו לא יאוחר ממשכורת חודש יוני 1977(ההדגשה - שלנו). בתצהיר שהוגש מטעם המושב אין התייחסות ל"ראש תובענה" זה. נאמר בו (בסעיף 12): "לא מגיע לתובע מהמושב משכורת מדצמבר 1976ואילך. כל שכר העבודה שהגיע לתובע שולם לו"; זאת - ותו לא; ב) בסיכומיו בבית-הדין קמא (פסקה 3(א)) תבע בא-כוח המזכיר את תשלום הסכום הנ"ל על סמך "חוזר" ודת עוצ"ם המשותפת. ואילו בא-כוח המושב טען בסיכומיו (פסקה 15(ב)) כי התובע לא כלל בתביעתו כל טענה שהיא בקשר להפרשי שכר: "אינני מוכן בשלב זה לשינוי חזית, מה גם שהתובע לא ביקש חרף הזמן הרב שארך מעת הגשת תביעתו ועד הגשת סיכומיו, לתקן את כתב התביעה. לכן גם אמנע מלהגיב על טיעון זה. הדין הוא כי התובע צמוד לכתב התביעה ואין בית-המשפט דן במה שאיננו כלול בכתב התביעה" (ההדגשה - שלנו); ג) בא-כוח המזכיר מצא לנכון להגיב על טענות שונות אשר בסיכומי בא-כוח המושב בכתב סיכומים נוסף, ובפסקה 2(ב) התייחס לנושא הנדון והעמיד את בית-הדין, ואת בא-כוח המושב, על כך שלטיעונו דלעיל אין יסוד. תגובתו של בא-כוח המושב היתה לבקש מבית-הידן למחוק את הסיכומים הנוספים של בא-כוח המזכיר. בית-הדין קמא דחה את בקשת המחיקה, וקבע כי יתייחס אליה בפסק-הדין, אך לא עשה כן; ד) בפסק-הדין שבערעור לא נאמר דבר על "ראש תובענה" זה של 200, 4לירות, ועל כך - בין השאר - ערער בא-כוח המזכיר בערעור שכנגד. לעומתו טען בא-כוח המושב כי פירושה של "שתיקה" זאת הוא, כי הזכות לתשלום הזה לא הוכחה ולכן נהג בית-הדין קמא כפי שנהג; זאת טען - ולא הוסיף בנושא זה; ה) בית-דין איננו חייב להתייחס בפסק-דינו לכל טענה וטענה שנטענה לפניו, וברגיל אפשר לראות אי-התייחסות לטענה פלונית, כדחייתה. אולם לא כך כשמדובר ב"ראשי תובענות", ובפרט כאשר בכתב התביעה הוצג "ראש התובענה" בצורה מלאה, והתובע עשה בהליך את אשר עשה כמתואר בפסקות המשנה (א)-(ג) לעיל; ולעומת זאת נהג הנתבע כפי שנהג כאן. כאשר בית-דין איננו מתייחס ל"ראש תביעה" שהוצג כפי שהוצג כאן, הרי על פני ה"חומר" (במובן "record") ברור שלא גמר את מלאכתו. התובע זכאי להחזרת העניין לבית-הדין קמא, כדי שידון ויפסוק לגבי אותו "ראש תביעה", אלא אם כן מצא בית-הדין שלערעור, כי הוא עצמו יכול לפסוק בשאלה לכאן ולכאן על סמך חומר הראיות, וכאשר הדבר ימנע התמשכות ההליכים. סבורים אנו שנושא זה אפשר וראוי שיידון ויוכרע בפסק-דיננו זה, וכך נעשה להלן; ו) אין ספק, מן הראיות שלפנינו, שהמושב נוהג לפי חוקת עוצ"ם. סעיף 26(ה) לחוקה קובע, בין השאר, כי בכל מקרה של שינויים בשכר לגבי עובדי מוסדות ההסתדרות "יחולו שינויים אלה גם על עובדי הציבור במושבים", ובחוברת מינואר 1975אכן נכלול חוזר מס' .305העד פרוספר נחמני, שהיה מנהל החשבונות של המושב בשנים 1971-1975, הסתמך בתצהירו על חוזר מס' .290עולה, איפוא, שחוזרים אלה הם הכלי המשמש לביצוע האמור בסעיף 26(ה) לחוקת עוצ"ם, הלכה למעשה. בין שחוקת עוצ"ם היא הסכם קיבוצי, ובין שיש לראות ב "הסדר קיבוצי", זכאי המזכיר להסתמך על ההוראה הרטרואקטיבית שבה, אפילו חדל בינתיים להיות עובד אצל המושב: "אין ב'חוזר' תנייה כי הוא חל רק על עובדים שעבדו אצל המעבידה ביום שנחתם החוזר" דב"ע לח/40-3, [1] (בע' 398) ובהמשך נאמר שם "וכאשר נקבע בהסדר הקיבוצי, שמצא את ביטויו ב'חוזר', תאריך שבעבר ...1.1.1975יש לפרש את ההסדר וליישמו כאילו נעשה ביום 1.1.1975, ולעניין התחולה האישית של ההסדר הקיבוצי יש לפרש את הדיבור 'עובד' כפי שהוא מופיע ב'חוזר' האמור, כמכוון לגבי מי שהיה עובד באותו תאריך. אם רצו הצדדים בהסדר אחר היו בני חורין להסכים אחרת". דברים אלה, בשינוי התאריכים כמובן, הולמים בדיוק את הנושא שלפנינו; ז) ומכאן לפרטים הדרושים: נעיר תחילה כי ב"מכתב הפיטורים" נאמר: משכורתך תיחשב עד יום 30.11.1976" (ההדגשה - שלנו). בא-כוח המזכיר השתית את חישוביו לעניין הפרשי השכר על כך, שהודעת הפיטורים היתה אמנם מוסבת לגבי סוף חודש אוקטובר, אך סיים היחסים הוא ביום .30.11.1976סימוכין לכך יש גם בתצהיר מטעם המושב (סעיף 12- שצוטט בסוף פסקת המשנה (א) לעיל). לכן ישמש לנו התאריך האמור הן לעניין חישוב הפרשי השכר והן לעניין חישוב החופשה השנתית. לפיכך זכאי העובד לתשלום על בסיס של 525לירות כפול 8חודשים, דהיינו 200, 4לירות. אמרנו "על בסיס" באשר המושב חייב לשלם שכר "נטו" בלבד. בא-כוח המושב הגיש לבית-הדין תלוש משכורת של המזכיר לחודש נובמבר 1976שממנו למדים אנו, כי משכורתו האחרונה (בלי 525הלירות הנ"ל) היתה 237, 4לירות ברוטו, ו-123, 3לירות נטו. המושב התעלם, כאמור, מן הטענה בקשר להפרשים, ולא המציא לבית-הדין קמא פרטים מהנהלת החשבונות שלו כמה היה הסכום נטו אילו הוספו 525לירות לשכרו של המזכיר. אנו יכולים לומר רק זאת, כי היחס בין הסכום נטו לבין הסכום ברוטו ששולם למזכיר על-פי תלוש משכורת נובמבר 1976, ישמש לנו מפתח לקבוע מה יישאר נטו מהסכום של 525לירות, בתורת הסכום שהמושב חייב היה לשלמו. .7העתירה לתשלום פיצויי הלנה בגין ההפרשים הנזכרים בפסקה 6לעיל א) מקריאתן כאחד של הפסקות 6(א) ו-(ז) לעיל עולה, כי המזכיר היה זכאי לקבל את הפרשי השכר ביום 1.7.1977(עם תשלום משכורת יוני 1977). סכום זה מולן מיום 16.7.1977(סעיף 14(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958), בקשר לפיצויי ההלנה נדון בנפרד בשתי תקופות: הראשונה - מיום ההלנה (16.7.1977) ועד ליום מתן פסק-הדין בבית-הדין קמא (11.6.1979); השניה - מאותו יום ועד לתשלום בפועל; ב) אשר לתקופה הראשונה - מן האמור בפסקות 6(א)-(ג) לעיל עולה, כי טענה של "חילוקי דעות" בקשר לחובת תשלום ההפרשים אינה יכולה לעלות, משום שלא היתה - לאור ההליך כולו - שום התייחסות עניינית של המושב לטענות המזכיר בנקודה זאת. גם טענת הטעות הכנה - אם היא מתייחסת לחובה לשלם תשלומים לעובד בגין תקופה שקדמה לפרישתו - איננה ראויה להישמע, משום שהעובד הזדרז להגיש את תביעתו במאי 1977(על יסוד חוזה עוצ"ם מאפריל 1977, הקובע שתאריך התשלום יהיה עם משכורת יוני 1977), דהיינו עוד לפני תאריך ההלנה. לעומת זאת ראויה להישמע טענת המושב כי טעה טעות כנה בהיותו סבור שהוא רשאי לקזז את הסכומים המגיעים מן המזכיר למושב בתור חבר המושב. למושב עומדת טענת טעות זאת, עד למתן פסק-הדין בבית-הדין קמא, באשר טען לכל אורך ההליך כי הוא רשאי לקזז את כל חובותיו כלפי המזכיר. לפיכך רואים אנו להשתמש בסמכותנו ולהפחית במידה רבה את פיצויי ההלנה. אנו פוסקים, איפוא, שהמושב ישלם למזכיר חמישית מפיצויי ההלנה (דהיינו - % 1.25בעד השבוע הראשון ו-% 2לשבוע על כל שבוע שאחריו) לתקופה מיום 16.7.1977- 14.6.1979); ג) אשר לתקופה השניה: אילו היה בית-הדין קמא דן בנושא ההפרשים ודוחה את תביעתו של המזכיר, לא היינו פוסקים פיצויי הלנה בגין התקופה שלאחר מתן פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. המצב הוא, כאמור, שונה: בית-הדין קמא לא פסק בשאלה זאת, ויש לראות את המצב כאילו שלא ניתן בה שום פסק-דין, לא לחיוב ולא לשלילה. לכך צריך להוסיף את הנסיבה המיוחדת האמורה בפסקות המשנה 6(ב) ו-(ג) לעיל: העמדה המופרכת שנקט המושב כאמור שם, יכול להיות שהניעה את בית-הדין שלא לפסוק בשאלה האמורה. על כל פנים, משהוגש הערעור הנגדי - היה צריך להיות ברור למושב (שקיבל ייעוץ משפטי בכל שלבי ההליך) כי לא יוכל להיבנות מפסק-הדין של בית-הדין האזורי בנקודה זאת, ומצבו איננו שונה מן המצב שהיה לפני מתן פסק-הדין. לפיכך אין אנו רואים להבחין בין שתי התקופות מבחינת שיעור פיצויי ההלנה. אולם רואים אנו לפסוק פיצויי הלנה בשיעור % 2לשבוע רק מהיום אשר בו חלפו 16יום מתאריך המצאת הערעור הנגדי של המזכיר לידי המושב או לידי בא-כוחו, ועד לתשלום בפועל; ד) אם התשלום לא יבוצע תוך שישה-עשר יום מיום המצאת פסק-דין זה, ישא הסכום של 096, 3לירות פיצויי הלנה מלאים מן היום השישה עשר שלאחר ההמצאה ועד לתשלום בפועל. .8פדיון חופשה (סעיף 10בפסק-הדין שבערעור - פסקה 4(ב) בחלק 1לעיל). א) בטיעוניהם לפנינו "נדדו" באי-כוח הצדדים בין הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ובין הוראות חוקת עוצ"ם המיטיבות עם העובד מעבר להוראות החוק, ומן הראוי להשכין תחילה סדר בטיעוניהם, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית; ב) מבחינה עובדתית - כיצר? (1) בא-כוח המזכיר טען בכתב התביעה (סעיף 7) כי "מגיע לתובע פדיון חופשה בגין ימי חופשה להם הוא זכאי בגין השנים 1973-1976, דהיינו ארבע שנות עבודה, לפי 19ימי חופשה לכל שנת עבודה, ובסך הכל מגיע לתובע סך של 478, 14לירות". בתצהירו טען העובד כי מגיע לו דמי חופשה שנתית לפי חודש אחד לשנה ובסך הכל 048, 19לירות. בא-כוחו לא ביקש תיקון כתב ההגנה. לא זאת בלבד, אלא שהטענה מופרכת מעיקרה, מבחינה עובדתית: המזכיר לא הגיע לשנת עבודתו השישית, ולכן לא חל עליו סעיף 58(א) (2) לחוקת עוצ"ם, שעליו הסתמך בתצהירו (פסקה 10(ב) בחלק I). (2) בית-הדין קמא מסתמך על תצהירו של המזכיר, שהעיד שלא קיבל חופשה במשך כל תקופת עבודתו, ומצביע על כך שעדי המושב לא התייחסו לדבריו אלה של המזכיר, וכי אין התייחסות לחופשות כאלה בספר הפרוטוקולים. (3) אולם ייאמר מייד, כי משצמצם המזכיר את תביעתו בכתב התביעה לפדיון חופשה לפי 19ימי עבודה לשנה, ובא-כוחו לא ביקש לתקן את כתב התביעה, אין הוא זכאי לתקופה ארוכה אפילו מזכה אותו חוקת עוצ"ם בחופשה שנתית ארוכה יותר (ראה סעיף 58(א) (1) שם), ומה גם שמדובר ביתרת חופשה שנתית שהיא חוזית. (4) לכאורה, מדבר פרק ו' של חוקת עוצ"ם בחופשה שנתית המחושבת לפי ימי עבודה (אף שפה ושם מדובר בו ב"שבוע" או "חודש") לפיכך קובעים אנו, כי העובד זכאי לחופשה שנתית לפי חישוב של תקופת עבודה מינואר 1973ועד נובמבר 1976(כולל נובמבר - ראה פסקה 6(ז) לעיל) דהיינו שלוש שנים ו- 11חודשים. המכפלה תהיה, איפוא, 19ימי חופשה חלקי 25ימי עבודה בחודש, כפול 47חודשים חלקי 12חודשים, כפול משכורת נטו לחודש ( 3123+ 387לירות, דהיינו הסכום המתקבל, לפי האמור בפסקה 6(ז) לעיל, לאחר הוספת ההפרש לפי חוזר ועדת עוצ"ם), ובסך הכל 448, 10לירות (ולא הסכום שנפסק בבית-הדין האזורי). כל זאת אם אכן פסק בית-הדין קמא כדין שהמזכיר זכאי לפדיון חופשה לגבי תקופת עבודתו כולה, וכי לא ניצל את ימי החופשה, או חלקם; ג) מבחינה משפטית - כיצד? (1) לפי פסיקתו של בית-הדין יש להתייחס בנפרד, בקשר לצבירה, לתקופת החופשה המינימלית, דהיינו - זו המגיעה לעובד מכוח החוק, ובנפרד לתקופת החופשה החוזית, דהיינו - יתרת ימי החופשה המגיעה לעובד מכוח "חוזה", במקרה שלנו חוקת עוצ"ם. אשר לחופשה הסטטוטורית, פסקנו שחובה על המעביד ליתן את החופשה, ואם לא הוכח מתן החופשה, או סירובו של העובד לקחתה, או אי- לקיחת החופשה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי-חוקית, או ויתור עליה: דב"ע לא/1-3, [2]. אשר לחופשה ה"חוזית" - זכות הצבירה והזכות לפדיון חופשה מותנית בהוראות החוזה ובנסיבות הפרישה: דב"ע לו/14-3, [3]. (2) בעניין שלפנינו קיימות הוראות מפורשות בחוקת עוצ"ם המטילות חובה על המעביד להוציא את העובד לחופשה (סעיף 69(ב) "המושב חייב לאפשר לכל עובד שיצא לחופשה מדי שנה בשנה, וחובה על העובד לקבלה"), והמזכות אותו בפדיון חופשה עם פיטוריו (פסקה 10(ב) בחלק I; והשווה מכוח "קל וחומר" עם האמור בדב"ע לז/78-3, [4] (בע' 28- פסקה 7). אפשר, איפוא, לדון בחופשת המזכיר כולה, זו הסטטוטורית וזו החוזית, "בנשימה אחת". התוצאה היא, כי חלים גם על החופשה "החוזית" המבחנים שפורטו לעיל לגבי צבירה ותשלום פדיון חופשה בעד חופשה סטוטורית: על המושב היתה מוטלת חובה לתת את החופשה. הוכח, עובדתית, שהעובד לא נטל 19ימים חופשה, לפחות, לכל שנה משנות עבודתו (פסקת המשנה (ב) (2) לעיל) ולא הוכח אחד המצבים המונעים צבירת החופשה; ד) סגרנו, איפוא, את המעגל, ועתה יכולים אנו לפסוק למזכיר 448, 10לירות פדיון חופשה, לפי חישוב של 19ימי עבודה לכל שנת עבודה, כמבואר בפסקת המשנה (ב) (4) לעיל, ובכך, למעשה, קיבלנו בחלקו את ערעורו של המושב בשאלה זאת. בשאלת ההצמדה והריבית נדון במסגרת פסקה 9שלהלן. .9הצמדה וריבית א) בית-הדין קמא חייב את המושב בתשלום הפרשי הצמדה בגין פדיון חופשה שנתית, אחזקת רכב, אשל וספרות מקצועית. . . . . . . . . . . . . . . ב) אשר לטענתו של בא-כוח המושב בפסקה 6(ג) (1) בחלק 1לעיל: (1) פסקנו, כי "הפרשי הצמדה וריבית נפסקים לפי הדין הכללי, דהיינו - חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, כפי שתוקן מזמן לזמן, ובגין אלה מונחה בית-דין זה על-ידי הפסיקה הכללית": דב"ע שם/20-3, [5]. (2) בית-המשפט העליון פסק, כי פסיקת הצמדה וריבית היא בגדר "סעד כללי" שבית-המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך. תקנה 13לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, קובעת, שאין צורך לתבוע סעד כללי כזה בכתב התביעה: ע"א 321/77, [6] (בע' 34א'-ב'). (3) מבחינת הסמכות ליתן סעד כללי כאילו נתבקשו לכך, כוחם של בתי-הדין לעבודה ככוחם של בתי-המשפט הרגילים (סעיף 29לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). מבחינת סדר הדין לא נבוא אנו ונסרבל את סדר הדין בבית-הדין לעבודה על-ידי כך ש"נשרבב" לתוכו הוראה הפוכה מזו שבתקנה 13לתקנות סדר הדין האזרחי. (4) לפיכך דוחים אנו את טענת בא-כוח המושב, שבית-הדין פסק, שלא כדין, הפרשי הצמדה וריבית בלי שנתבקש; ג) אשר לטענתו של בא-כוח המושב בפסקה 6(ג) (2) בחלק 1לעיל ולתשובת המזכיר (שם בפסקה 7(ג)): נראית לנו התשובה מן הטענה. הפרשי הצמדה באים להגן על הערך הריאלי של החוב לעובד, שנוצר מיחסי עובד-מעביד, אך איננו שכר עבודה. מה לחיובים אלה ולכספים "בלתי-צמודים" הניתנים, באמצעות המושב, לחבר מושב לצורך הפעלת משקו, מכספי המדינה? התשובה מתבקשת מאליה, והטענה נדחית; ד) מכאן לטענתו החלופית של בא-כוח המושב, דהיינו שהחיוב בהפרשי ההצמדה יוטל מיום פסק-הדין: (1) כלל הוא שאין להימנע מפסיקת הצמדה וריבית לפי החוק מיום הגשת התביעה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל: דב"ע שם/20-3, [5] (בע' 142). לא מצאנו שבענייננו מן הראוי לחרוג מכלל זה. (2) פסיקת הפרשי הצמדה בגין תקופה הקודמת להגשת כתב התביעה תלויה בנסיבות העניין, ועל דרך משל בלבד נזכיר אירוע כל שהוא שהיה בו כדי להעמיד את המושב על חובתו לשלם את הכסף, ובכלל זה דרישה מפורטת בכתב מאת המזכיר. כמו כן מביאים בחשבון את השתהות התובע בהגשת התביעה: דב"ע שם/20-3, [5] (בע' 142-143, פסקות 3(ג) ו-(ו)). מה הנסיבות של המקרה שלפנינו? אין לנו פרטים מתי פנה המזכיר לראשונה לרשויות המושב בדרישה מפורטת בכתב וביקש את הסכומים המגיעים לו. יש לפנינו ראיות ברורות שהמושב גרס, אף כי בטעות - כפי שיסתבר מפסקה 10שלהלן - כי הוא יכול לקזז את הסכומים המגיעים לעובד מחובותיו כחבר המושב. בכך יש לגרוע, כמובן, מ"מודעותו" של המושב בדבר קיום חוב למזכיר שיש לפרעו. "מודעות" זאת היא שיקול חשוב לפי הפסיקה לעניין קביעת תאריך להטלת הפרשי הצמדה שהוא מוקדם לתאריך הגשת התביעה. יתר על כן: את הפרשי השכר לתקופה 1.4.1976- 30.11.1976ואת מלוא פדיון החופשה (כלומר את הפדיון הכולל את התוספת לשכר) לא יכול היה המזכיר לתבוע מהמושב בעת שפוטר, באשר החיוב בהפרשי משכורת נוצר רטרואקטיבית - כעבור מספר חודשים מיום סיום היחסים. ייתכן כי בשל כך השעה המזכיר את הגשת כתב התביעה במשך 6חודשים, מאז מכתב הפיטורים. ואחרון אחרון: משקבענו כי סיום יחסי העבודה הוא, לצורך חישובינו, יום 30.11.76, ממילא אין אחיזה לתאריך של 15.11.1976לצורך פסיקת הפרשי הצמדה על הסכומים שהגיעו לעובד בנוסף למשכורת. השיקולים דלעיל לא יכלו להיות מובאים בחשבון בפסק-דינו של בית-הדין קמא, באשר העקרונות שבפסיקה הכללית ובפסיקתנו לעניין הפרשי הצמדה, נתגבשו ופורסמו רק לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי; ה) לאור האמור לעיל רואים אנו לשנות את הקביעות שבפסק-הדין שבערעור, ככל שהן נוגעות להצמדה ולריבית. אין אנו פוסקים הפרשי הצמדה לתקופה הקודמת ליום הגשת התביעה - 5.5.1977 . . . . . . . . . . . . (נוסף לתשלום הפרשי הצמדה, נפסקה ריבית חוקית בשיעור הירבי, כפי שהיה בתוקף מזמן לזמן, לגבי התקופה מיום סיים היחסים ועד ליום הגשת התביעה). .10דחיית טענת הקיזוז (פסקה 15בפסק-הדין שבערעור): א) המושב טוען כי רשאי הוא לקזז מן הכספים המגיעים למזכיר מכוח יחסי עובד-מעביד חובות המגיעים מהמזכיר למושב מכוח היחסים שבין חבר המושב לבין המושב; ב) הוראות חוק (סעיף 25לחוק הגנת השכר, וסעיף 17לחוק חופשה שנתית - הקובע כי פדיון חופשה דינו לכל דבר כדין שכר עבודה) מגבילות את כוחו של המעביד לנכות חובות משכרו של העובד. אולם בעניין שלפנינו איננו צריכים להיזקק לשאלה, אם וכמה רשאי היה המושב לנכות ממשכורתו של העובד, מפדיון החופשה, או מסכומים אחרים שנפסקו לו, בהתחשב בהוראות החוקים הנ"ל. זאת, משום שבבסעיף 32לחוקת עוצ"ם (פסקה 10(א) בחלק I) נאמר במפורש אלה חובות שחייב העובד למושב מותר לקזז. נוסח הסעיף איננו מותיר כל ספק שמותר לקזז מן הסכומים העומדים לרשות העובד חובות הנובעים מיחסי עובד ומעביד, אך אין לקזז חובות אחרים, כגון חובות שבין חבר המושב לבין המושב, הנובעים מחברות במושב. לשון הסעיף רחבה ומדובר בה במפורש לא במשכורתו של העובד בלבד, אלא בכל הסכומים הנובעים מיחסי עובד-מעביד; ג) לפיכך, מבלי להביע דעה, לכאן או לכאן, על נימוקי בית-הדין קמא בנושא זה, דין הטענה להידחות. .11א) בערעור הנגדי מבקש אותנו בא-כוח המזכיר לפסוק, כי "טעה בית-הדין דלמטה כשלא פסק שעל המשיב להיזקק לקבוע בחוקת העבודה ולהשעות את המערער מעבודתו עד לבירור חשד המעילה, עם תשלום מחצית משכורתו של המערער בתקופת ההשעיה, ולאחר הבירור להחזיר את המערער לעבודה" (נימוק 4מנימוקי הערעור הנגדי); ב) בכתב התביעה תבע בא-כוח המזכיר תשלום המשכורת בעד החודשים דצמבר 1976-אפריל 1977, וזאת באשר טענתו כי "התובע הודיע לנתבעת מפורשות שפיטוריו אינם ברי-תוקף, ובהתאם לחוקת העבודה הוא ממשיך להיות עובד של הנתבעת ועליה לשלם את שכרו במלואו" (פסקות 4ו- 10לכתב ההגנה; ההדגשות שלנו). בסיכומיו התייחס בא-כוח המזכיר לטענות של בא-כוח המושב, בדבר חשד של מעילה ותבע אך זאת (ע' 13לסיכומיו): "וביתהדין מתבקש שלא לתת יד להפרת הסכם, ולחייב את הנתבע לקיים את המוטל עליו, דהיינו תשלום משכורתו של התובע, או לחלופין מחציתה של משכורת זו עד לבירור חשד המעילה נגד התובע" (הדגשה שלנו). מכאן ברור מה לא תבע בא-כוח המזכיר לכל אורך ההליכים בבית-הדין קמא: הוא לא תבע פיצויים בשל הפרת חוזה, והוא לא תבע מתן צו להחזרת המזכיר לעבודתו, ולא מתן הצהרה שהמזכיר זכאי לחזור לעבודתו. בית-הדין קמא פסק כי הפיטורים תופסים (גם אם "אינם מוצדקים") וכי כותו של התובע היא להגיש תביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה. הוא הוסיף וקבע שהפיטורים לא היו בשל חשד של מעילה. לא מצאנו בנימוקי הערעור הנגדי נימוק מפורש, לאמור כי בית-הדין קמא טעה בממצא העובדתי הזה. על כל פנים, לא מצאנו בחומר הראיות יסוד לשנות ממצא זה. בא-כוח המזכיר אף לא ביקש מאיתנו לפסוק, לחלופין, פיצויים בשל הפרת חוזה, וטוב עשה שלא ביקש זאת. ה"מסלול" של תביעה כזאת הוא שונה, ויש לברר שאלות הכרוכות בנסיבות הפיטורים ובנסיונות שעשה העובד, או לא עשה, בקשר למציאת עבודה אחרת לאחר שפוטר. כל אלה אין ניתן לעשות כדרגת הערעור, והדרך הנכונה היתה לעתור לפיצויים בשל הפרת חוזה בכתב התביעה או לפחות לבקש תיקון כתב התביעה בעוד מועד; ג) הבקשה למתן צו הצהרתי בדבר החזרה לעבודה "נולדה" לראשונה רק בכתב הערעור. די בכך בלבד כדי לדחותה על אתר. אשר לעתירה לתשלום שכר בתקופת ההשעיה, הרי משקבע בית-הדין קמא כי הפיטורים תופסים, אף שהם בניגוד לחוזה העבודה, אין מתעוררת שאלת פיצויים לתקופת ההשעיה, באשר לא היתה השעיה. אם בכלל, הרי המקום להעלות את הטענה הוא במסגרת תביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה. . . . . . . . . . . . . . . .13א) שני הערעורים מתקבלים, איפוא, בחלקם; ב) בכפוף לאמור בפסקת-המשנה (א) לעיל, יעמדו כל יתר החיובים הכספיים שפסק בית-הדין קמא, ובכללם ההוצאות שנפסקו. .14אף שכל צד זכה במשהו בערעור שהגיש, הרי עיקר הדיון נסב על נקודות שבהן לא נתקבלה עמדתו של המושב. לפיכך קובעים אנו כי המושב ישלם למזכיר הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בערעור זה בסכום כולל של 300שקל.עובדי ציבורזכויות עובדיםמושבים נחלות ומשקים