יחסי ממון בין בני זוג

ההסדרים בדבר יחסי ממון בין בני זוג שני פנים להם - האחד, יחסי ממון במהלך הנישואין, והשני, יחסי הממון עם פקיעת הנישואין. שיטות המשפט המודרניות מכירות בשתי שיטות עיקרית של הסדרים מן הדין של שיתוף נכסים בין בני זוג בעת הנישואין: הראשונה - שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין. השניה - שיתוף הדחוי למועד פקיעת הנישואין (לדיון מקיף בנושא זה ראה ספרו של פרופ' א. רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 83-59). משמעות שיטת שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין היא הפיכת חלק מסויים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם. על שיטה זו בנויה חזקת השיתוף. השיטה השניה מכונה שיטת ההפרדה, וכשמה כן היא. שיטה זו יוצרת לכל אורך הנישואין הפרדה כמעט מוחלטת של רכושם והתחייבויותיהם של בני הזוג בעת מהלך הנישואין. הרכוש יחולק בין בני הזוג, שהם בחיים, רק עם הגירושין. זהו ההסדר המוכר לנו בשם "איזון המשאבים" או השיתוף הדחוי. הסדר איזון המשאבים יכול להופיע בשתי צורות - שיתוף קנייני דחוי, ובמסגרתו נעשית חלוקה בעין ממש בין בני הזוג. החלופה השניה היא שיתוף אובליגטורי דחוי, ועל פיו תביעת איזון המשאבים, כשהיא מתגבשת, היא תביעה כספית. בשתי השיטות העיקריות, זו של איזון המשאבים וזו של חזקת השיתוף, נוצר השיתוף עקב הנישואין, ושתי השיטות אינן דורשות פעולת רישום או העברה לשם יצירת השיתוף. שתי השיטות אינן שמות דגש, לעצם יצירת השיתוף, על מידת התרומה היחסית של כל אחד מבני הזוג או על התנהגותו כתנאי מוקדם ליצירת השיתוף. המשותף לשתי השיטות הוא ההיזקקות לעילות מיוחדות לשם פירוק השיתוף. אף בשיטת השיתוף בנכסים, זכות השיתוף בין בני הזוג היא כללית ובלתי מסויימת, והיא קמה רק עם קום מצב שיש בו אופי של פירוק, המתגבש על פי עילות מוכרות בדין או מן הבחינה העובדתית לפי הענין. דיני הקנין הרגילים אינם חלים על יחסי ממון שבין בני זוג כפשוטם, כאילו היו שותפות רגילה. מצבי הפירוק העיקריים המוכרים על ידי שתי השיטות הם שניים - סיום פורמאלי של סטטוס הנישואין בשל פרידה או בשל מותו של אחד מבני הזוג (בשיטת איזון המשאבים), וסיום "מוקדם", היינו סיום הקשר הכלכלי בין בני הזוג בעוד סטטוס הנישואין נמשך (בשיטת חזקת השיתוף). הסיום המוקדם נסב על עילות שונות, שעיקרן הגנה על האינטרס של בן הזוג שעלול להיפגע מהתנהגות בן זוגו ומתן סעד לבן זוג נגד התנהגותו של בן זוגו האחר. יתרונה הגדול של שיטת "חזקת השיתוף" במידת האיזון שהיא מגיעה אליה. חסרונותיה של שיטה זאת דומים במהותם לחסרונות ששיטת השיתוף הדחוי לוקה בהם. המחוקק הישראלי בחר בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א- 1951. חלוקת הרכוש נעשית על פי שווים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי. על פי נוסחו כפשוטו אין בחוק עילה להקדמת הפעלת ההסדר. זהו עיקרו של ההסדר בחוק יחסי ממון. הסדר השיתוף המתואר, אשר אותו קובע החוק, יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון. בהיעדר הסכם ממון - יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3). סעיפים 4 ו- 5 קובעים את עיקרו של ההסדר על פי החוק. סעיף 4 קובע את הסדרי הממון החלים בעת הנישואין: "העדר תוצאות במשך הנישואין - 4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". סעיף 5(א) קובע את הסדרי הממון עם פקיעת הנישואין ואת מועד הפעלתו של ההסדר: "הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין" - 5. (א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן הזוג ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט ...". כלומר, עיקרו של ההסדר הוא כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים של נכסי בני הזוג. לאמור, חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי משפקעו נישואי בני זוג ובהעדר הסכם ממון ביניהם, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט נכסים מסויימים הקבועים בחוק, או נכסים אשר הצדדים הסכימו ששווים לא יאוזן ביניהם. כן קובע החוק (בסעיף 8) כי רשאי בית המשפט, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה אלא על פי שיעור אחר שיקבע. כן מוסמך בית המשפט לקבוע אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שאיזון המשאבים לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין כי אם לפי שווים במועד מוקדם אחר שייקבע. בית המשפט אף מוסמך אם נתקיימו נסיבות מיוחדות לקבוע כי נכס מסויים שוויו לא יאוזן. (ס' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג). בני זוגיחסי ממון