קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד רוקח: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופטת הרדוף; נציגי ציבור ה"ה פורט ושוורץ; תב"ע לט/451-3) התבררה תובענה של המערער נגד המשיבה, בעתירה להפרשי שכר ותשלומים אחרים בעקבות יחסי עובד-מעביד, שלטענתו התקיימו בינו לבין המשיבה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן הערעור שבפנינו. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבע בית-הדין האזורי או כעולה מומר הראיות, הן: א) המערער, יליד שנת 1907, עלה לישראל בשנת 1973וביום 4.3.1974 היה ל"רוקח בעל רישיון" לעניין פקודת הרוקחים; ב) המערער פנה ללשכת העבודה לאקדמאים, אך מפאת גילו הופנה למדור למוגבלים שבשירות התעסוקה. מנהל המדור התקשר עם "המשקם", כדי לברר אם ניתן למצוא עבודה בשביל המערער באחד מבתי-המרקחת שבבית-חולים; ג) ועדת מיון בשירות התעסוקה, שהיתה מורכבת מרופא ומנהל המדור למוגבלים שבשירות התעסוקה, קבעה כי המערער אינו יכול להיקלט "במשק הטבעי"; ד) ביום 17.4.1974יצא "מכתב שליחה לעבודה" מאת לשכת העבודה בתל-אביב ובו נאמר שהמערער נשלח לעבודה ב"המשקם", בסיווג ב.מ. (בלתי-מקצועיים). סגן מנהל סניף "המשקם" בתל-אביב התקשר עם בית-החולים הממשלתי ביפו (להלן - בית-החולים) ומשהתברר לו כי ניתן להעסיק את המערער בבית-המרקחת שבבית-החולים, הודיע זאת למנהל המדור למוגבלים שבשירות התעסוקה והוא הפנה את המערער ל"המשקם". המערער הופנה על-ידי "המשקם" לבית-המרקחת שבבית-החולים, ונאמר לו כי שכרו ישולם על-ידי "המשקם"; ה) בבית-החולים נתקבל המערער על-ידי המנהל האדמיניסטרטיבי והוא הפנה אותו לבית-המרקחת ש"כן דרושה היתה שם עזרה טכנית"; ו) המערער עבד בבית-המרקחת מחודש אפריל 1974עד חודש אפריל 1978; ז) מסגרת שעות העבודה - 5ליום - נקבעה על-ידי "המשקם"; "המשקם" קבעה את שכרו של המערער - שכר שעל בסיס יום ושילמה אותו; כן שילמה "המשקם" דמי חופשה ועשתה את הדרוש להבטחת "זכויות סוציאליות" בקרן ביטוח; דו"ח על העדרות היה מוגש ל"המשקם"; וכן תעודות מחלה; ח) המשיבה החזירה ל"המשקם" % 65מהסכומים ששולמו על-ידיה למערער כשכר עבודה (לא ברור אם גם התשלומים לקרן הביטוח ולמוסד לביטוח לאומי הובאו בחשבון לעניין זה); היתרה באה מקופת "המשקם", המסובסדת למטרות כגון אלה על-ידי הסוכנות היהודית והמדינה; ט) בעדותו הראשית אמר המערער: "באפריל 1974התחלתי לעבוד בישראל אצל 'המשקם' בבית-המרקחת של בית-החולים דונולו. 'המשקם' שלח אותי לעבודה זו"; י) לא הוכח כי בבית-המרקחת עשה המערער בעבודות השמורות בפקודת הרוקחים ל"רוקח בעל רישיון" או ל"רוקח"; יא) ביום 10.10.1978כתב המערער ל"המשקם", ציין שעבד "במסגרת 'המשקם' בבית-מרקחת של בית-חולים דונולו", המציא תעודות מחלה וביקש "לעשות את החשבון של הזכויות הסוציאליות... בתקופה של 4.5שנים מ- 10אפריל 1974עד 30ספטמבר 1978"; בעיקר התכוון הכותב ליתרת חופשה שנתית ולפיצויי פיטורים. החשבון נערך ואין טוענים ש"המשקם" לא שילמה את המגיע לפי החשבון, ובכך הסתיימה העבודה. .3בכתב התביעה מזכיר פרקליטו של המערער את פסק-דנו של בית-דין זה בדב"ע לז/34- 3שלא פורסם, אך בסיכום בכתב שהגיש לבית-הדין האזורי אין כל התייחסות לאותו פסק-דין. במרכזו של כתב ההגנה היתה הטענה, ש"לא נוצרה כל התקשרות חוזית בינו (בין התובע-המערער) לבין הנתבעת, להבדיל מפסק-הדין בדב"ע לז/34- 3(קסטורינו נ' קופת-חולים) שעליו סמך בא-כוח התובע בכתב תביעתו, (ו)לא בכדי לא הסתמך בא-כוח התובע על פסק-דין זה בסיכומו וזנח את טיעונו זה". .4בפסק-הדין שבערעור אין בית-הדין האזורי מתייחס לפסק-הדין שבדב"ע לז/34-.3 בית-הדין קובע, כי "בין המדינה ובין התובע לא התקיימו יחסים חוזיים; יחסים חוזיים התקיימו בין התובע ובין 'המשקם'". בקביעתו זאת סומך בית-הדין האזורי על פסקי-הדין דב"ע לה/19-3, [1] (בע' 420) ודב"ע לו/53-3, [2] (בע' 41), ואומר: "חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי 'חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול...' (סעיף 1שם) וכי 'פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה...' (סעיף 2שם). אין לפנינו שמץ ראיה כי מישהו מטעם המדינה הציע הצעה כזו. גם אין שמץ ראיה כי המדינה קבעה את התמורה שיקבל התובע בעד עבודתו או ששאלה זו היתה נושא לדיון כלשהו בינה ובין התובע". בית-הדין מסיים באומרו "שהתביעה היתה תביעת סרק" ובחיוב המערער לשלם לנתבעת 500, 14ל"י - הוצאות משפט לרבות שכר עורך-דין". .5בערעור חזר פרקליטו של המערער על טענותיו בבית-הדין האזורי לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המשיבה לבין המערערת, וסמך על פסק-הדין שבדב"ע לז/34-.3 פרקליטת המשיבה חזרה אף היא על טיעונה בבית-הדין האזורי, וביקשה לאבחן את העומד לדיון ממה שעמד לדיון בדב"ע לז/34- .3את השוני ראתה הטוענת באלה: א) המערער לא עבד כרוקח; ב) בדב"ע לז/34- 3היה כל שכר העבודה על קופת- חולים; ג) בדב"ע לז/34- 3הפיטורים היו על-ידי קופת-חולים, ואם היתה שם התפטרות ההתפטרות היתה בפני קופת-חולים. .Iiפסק-הדין .1אשר עמד לדיון בבית-הדין האזורי ועומד לדיון בערעור זה, אינה השאלה אם עבודתו של המערער היתה מ"יחסים חוזיים", ממינוי או מקיום חובה שבחוק המביא ל"מעמד". ברור שעבודתו של המערער היתה מ"יחסים חוזיים", כדרוש להיות אדם בגדר "עובד". כן לא עמדה לדיון ואינה עומדת לדיון השאלה, אם המערער היה "עובד" או "עצמאי". ברור שהיחסים בינו לבין "המשקם" או המשיבה היו יחסי עובד-מעביד. .2השאלה היא, בין מי ומי התקיימו אותם יחסי עובד-מעביד: בין המערער לבין "המשקם" או בין המערער לבין המדינה. יודגש שבאף אחד מחוקי העבודה לא הזדקקה הכנסת לדיבור "קיום חוזה עבודה", אלא לדיבור "קיום קשר משפטי שבין עובד למעביד" או "יחסי עובד-מעביד", ולא בכדי כך: יש ויש ודאי טעם לדבר. .3את התשובה לשאלה, בין מי ומי התקיימו אותם יחסים חוזיים, קשה ליתן מסעיף 1ומסעיף 2לחוק החוזים (חלק כללי) כפשוטו, כשם שלא תינתן ברוב המכריע של המקרים בכל תחום אחר. הסוגיה "הצעה" ו"קיבול" היא אחת המורכבות בדיני חוזים. בכך ש"אין לפנינו שמץ ראיה כי מישהו מטעם המדינה הציע למערער להתקשר עמו בחוזה" (קטע פסק-הדין שבערעור המובא בסעיף 4שבחלק 1דלעיל), עדיין לא נשלל חוזה עם המדינה ובוודאי שלא נשללו יחסי עובד-מעביד. "הצעה וקיבול" במשמעות המילולית לא תמצא ברב המקרים שבהם אכן קיימים יחסי עובד-מעביד, ובמיוחד לא תמצאם בכל אותם המקרים בהם חייב מעביד להידרש ללשכת עבודה והוא עושה כן. בכל אותם המקרים אין הזקוק לעובד פונה למי שעתיד לעבוד אצלו, ואין מי שעתיד לעבוד פונה למי שעתיד להיות מעבידו. השניים פונים ללשכת עבודה, וזאת אינה "סוכן" - לא של זה ולא של זה; יתרה מזה - במקרים רבים אין לאחד הצדדים, או לשניהם, בחירה או ברירה, ובכל זאת קיימים יחסי עבודה חוזיים בין השניים, יחסי עובד-מעביד, שחוקי העבודה וההסכמים הקיבוציים חלים עליהם. כל זה מעצם העובדה שבשלב הסופי מתייצב האחד בפני השני וברור לשניים שהאחד יעבוד בשירותו של השני. אכן רבים הם המקרים שבהם קשה לקבוע אם בין שניים מתקיימים יחסי עובד-מעביד, אך כמעט ולא תיתקל במקרה שהקושי בו נובע מיישום סעיף 2לחוק החוזים, לעניין "הצעה וקיבול". גם העובדה שאין שמץ ראיה כי המדינה קבעה את התמורה שיקבל המערער בעד עבודתו, או ששאלה זו היתה נושא לדיון כלשהו בינה ובין המערער (מפסק-הדין שבערעור, סעיף 4שבחלק 1דלעיל), לא תקבע. נדירים, ודאי, המקרים שבהם נשלח עובד על-ידי לשכת עבודה, לעבודה בלתי-מקצועית, ומתנהל משא-ומתן על גובה השכר ויתר תנאי העבודה. .4התשובה לשאלה, מי מהשתיים - "המשקם" או המשיבה - היה מעבידו של המערער, בין מי מהשתיים התקיימו יחסי עובד-מעביד, קל לתת מהעובדות שצוינו בסעיף 2שבחלק iדלעיל. ואלה הן העובדות לאו דווקא לפי סדר חשיבותן: א) המשיבה כלל לא פנתה ללשכת העבודה. ללשכה פנה "המשקם"; ב) המערער נשלח לעבודה על-ידי לשכת העבודה אל "המשקם", לאחר ש"המשקם" בחנה אפשרות להעביד את המערער; הקשר החוזי בין "המשקם" לבין המערער נוצר ברגע ש"המשקם" קיבלה אותו, למעשה, לעבודה והפנתה אותו למקום שבו יעבוד; ג) מדובר באדם שוועדה קבעה, כי "אין הוא יכול להיקלט במשק הטבעי"; ד) כשם שראשית הקשר היה בין "המשקם" לבין המערער, כך גם סופו: התפטרותו של המערער, או הבאת יחסי עובד-מעביד לידי גמר, באו מפנייתו ל"המשקם"; ה) חובת תשלום השכר היתה על "המשקם" והראיה לכך כי רק חלק מהשכר % 66- בא מהמשיבה. .5בפנינו מצב שבו צריך לברור בין שניים ולהחליט, מי מהם היה המעביד: במצב כזה יתן בית-הדין משקל רב ביותר לתשובה לשאלה, מי רשאי להביא את היחסים לידי גמר; מי רשאי לפטר, ובפני מי מתפטרים. .6לאלה נוסיף את העובדה, כי המערער עצמו ראה כמעבידו את "המשקם", כך התחשבן עם התפטרותו, וכך אמר בבית-הדין האזורי. לעובדות מכגון אלה, היינו כיצד הצדדים ראו את היחסים שביניהם או כיצד הגדירו אותם, אין חשיבות עת לדיון עומד סיווגו של אדם כ"עובד" או כ"עצמאי", על הזכויות שמ"מעמד" הבאות מכך. לא כן עת "המעמד" אינו שנוי במחלוקת, והשאלה היא, מי משניים הוא המעביד. .7ברור שבית-דין זה נתן דעתו לפסק-הדין שבדב"ע לז/34- 3שהוזכר בבית-הדין האזורי, ואליו התייחסו בערעור זה. בית-הדין מוצא, שבדין ביקש הפרקליט אשר ייצג את המדינה לאבחנו מהטעמים שהביא (סעיף 5סיפא שבחלק 1דלעיל). נדגיש שבענייננו הוכח שהמערער נשלח, על-ידי לשכת העבודה, ל"המשקם" כמעביד, ולא לאחר; הוא נשלח לעבודה כ"עובד בלתי-מקצועי" ולא כ"רוקח בעל רישיון" או "רוקח"; ק חלק משכרו בא מהמשיבה, והוא התפטר בפני "המשקם". .8זהו הצד האחד של המטבע. הצד השני הוא, שבקביעה כי המעבידה היתה "המשקם", אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה. יכול שיהיה מפעל המספק שירותים למפעל אחר, ויכול ובמצבים מסוימים יועיד מפעל עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, כחלק מפעילותו של המפעל הראשון. כל זה בתנאי שלא נוצר מצב שבו כל אחד מהשניים מנער חוצנו מהיות "מעביד", ומובטחות זכויות העובד המוקנות בחוק ולאיגוד מקצועי ניתנת האפשרות לפעול, כפי שהינו פועל באותו ענף. .9למניעת תחושת קיפוח ועוול מהמערער יודגש, ש"המשקם" אינו פועל לעשיית רווחים. אין זה מקרה מסוג האמור בקטע הקודם, שאינו פסול מבחינה משפטית, אך בכל זאת יש בו רווח רק מעבודת הזולת ללא כל סיכון, השקעה ויזמה, אלא מקרה, בגדר "מפעל חסוי" - sheltered workshop- או "מקום עבודה חסוי", המאפשר עבודה למי שאינו "יכול להיקלט במשק הטבעי", ונשלח כפועל בלתי-מקצועי על-ידי לשכת העבודה ל"המשקם". .10נותר עניין ההוצאות. בית-הדין האזורי קבע שהתביעה היתה "תביעת סרק". זאת כנראה הסיבה לחיוב המערער - אדם בן 73, "עובד 'המשקם'", על כל המשתמע מכך לעניין מצב כלכלי - בהוצאות בסך 500, 14ל"י. התביעה נדחתה בדין, אך "תביעה סרק" לא היתה, משהוגשה לאחר שניתן פסק-הדין בדב"ע לז/34-3, שהוזכר בכתב התביעה. לא ברור מהודעת הערעור אם הערעור היה גם על ההוצאות שנפסקו, לכן לא נוכל לבטל את החיוב, אך בית-הדין ממליץ שהמדינה לא תגבה הוצאות בבית-הדין האזורי. .11מכל האמור עולה כי דין הערעור להידחות. בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות.יחסי עובד מעבידרוקחות