קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוגבל בניידות משתכר: פסק-דין 1. בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי ציבור - ה"ה ברוש ודסקל; תב"ע מב/90-0) הוגשה תובענה בעתירה כמובא בסעיף 2 שלהלן. במקביל הוגשה בקשה לסעד ביניים במעמד צד אחד - בעתירה להורות למשיב לשלם גמלה חודשית למבקש כ"מוגבל בניידות משתכר" לשנת 1981/82, וכן להורות למשיב להפסיק לקזז החובות הנדרשים מהמבקש על-ידי המשיב באמצעות הגמלה החודשית שהוא מקבל מהמשיב, עד לבירור התביעה העיקרית. 2. העתירה שבתובענה היא: " .11 אשר על כן מתבקש כבוד בית-הדין להעתר לתביעה ו- א) לראות בתובע כ'מוגבל בניידות משתכר' לשנת המס 1981/82 בהתבסס על העבר ועל תצהירו, כל עוד לא הוכח אחרת בשומה סופית שתועבר למוסד על-ידי שלטונות מס הכנסה; ב) להחזיר לתובע הסכומים שקוזזו ממנו שלא כדין בתוספת ריבית והצמדה כחוק; ג) לקבוע שפעולות המוסד סותרות את הוראות ההסכם ובניגוד לו; ד) לחייב המוסד בהוצאות, שכר טרחת עורך-דין ומע"מ". 3. הבקשה לסעד ביניים הוגשה ביום 17.2.1982 והשופט קבע שהדיון בה יתקיים ביום 23.2.1982, במעמד שני הצדדים. עם ראשית הדיון בבקשה הודיע פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי, כי לא יקזזו את החוב, עד שיינתן פסק-דין בתביעה, ו"ימשיכו לשלם גמלה של מי שלא משתכר עד לסכום המינימלי", היינו, גמלת ניידות מופחתת. כנגד זה ביקש פרקלטיו של התובע, שהמוסד לא יפחית את הקצבה כפי ששולמה בעבר. פרקליטו של המשיב טען, כי אין לבית-הדין סמכות ליתן סעד ביניים; פרקליטו של התובע טען שהזכות היא חוזית, ועל כן נתונה לבית-הדין הסמכות ליתן סעד ביניים ו"מאזן הנוחיות" מצדיק מתן הסעד. 4. ביום הדיון בבקשה נתן בית-הדין האזורי את ההחלטה נשוא הערעור, כמובא להלן: " 2. לא הובאה פסיקה או דין שלפיהם ניתן סעד ביניים במשפטים נגד המוסד לביטוח לאומי. במקרה והיינו נותנים סעד ביניים בתיקים אלה, סביר שמספר גדול של תובעים היו מבקשים סעד ביניים ואין לבית-הדין הכלים לשמוע בקשות כאלה. אם המחוקק היה רוצה לאפשר לתובע נגד הביטוח הלאומי לבקש סעד ביניים, היה מגדיר בחוק את הזכות ונותן לבתי-הדין לעבודה את הכלים לשמוע מספר גדול של בקשות כאלה. מה שנאמר לעיל חל גם לגבי נכים המגישים תביעות נגד הנתבע בדבר קצבת ניידות. לפיכך אנו דוחים את הבקשה. 3. רשמתי את הצהרת בא-כוח הנתבע, עורך-דין אביאור, שעד למתן פסק- דין בתובענה זו לא יקזז הנתבע מקצבתו של התובע החוב הנטען והוא ימשיך לקבל גמלת ניידות של מוגבל בניידות לא משתכר". 5. בפני בית-דין זה ערעור ברשות על ההחלטה הנ"ל. 6. עיקר הטענות שהוצלו בערעור בשם המוסד לביטוח לאומי הן: א) לו היה המחוקק סבור שיש ליתן סעד ביניים בתביעה לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי - היה קובע זאת במפורש, כדוגמת הקביעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975; ב) עת רצו לפתוח דרך לסעד ביניים, עשו זאת בסעיף 134א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) ובתקנות לפיו; ג) סעד הביניים המבוקש זהה עם הסעד הסופי; ד) עצם הזכאות שנוי במחלוקת; ה) התובע אינו מציע ערובה להבטחת פיצוי המשיב על נזק שעלול להיגרם לו אם המערער לא יזכה בתביעה, באשר ייתכן מצב שלא יאפשר "קיזוז" מגמלה שתשתלם. 7. כנגד אלה טען פרקליטו של המשיב: א) לדיון בערעור עומדת עצם סמכותו של בית-הדין האזורי ליתן סעד ביניים בתובענה נגד המוסד לביטוח לאומי; ב) סמכותו של בית-הדין האזורי ליתן סעד ביניים, בכל הליך, קמה מחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969 (סעיף 29) ומחוק בתי-המשפט, תשי"ז- 1957 (סעיף 34); ג) סעיף 134א לחוק הביטוח הלאומי אינו פוגע בסמכות הכללית אשר לבית-הדין; ד) בערעור אין לדון בטענת "זהות הסעדים" וטענות אחרות שאינן קשורות בעצם סמכותו של בית-הדין ליתן סעד ביניים. פסק-דין 1. עיון בהחלטה נשוא הערעור מעלה ברורות, כי הבקשה לסעד ביניים נדונה ונדחתה מטעם אחד בלבד. הטעם הוא, שאין לבית-הדין הסמכות או הכוח ליתן סעד ביניים נגד המוסד לביטוח לאומי, ובין השאר, מאחר ו"אין לבית-הדין הכלים לשמוע בקשות כאלה" ו"אם המחוקק היה רוצה לאפשר לתובע נגד המוסד לביטוח לאומי לבקש סעד ביניים, היה מגדיר בחוק את הזכות ונותן לבית-הדין לעבודה את הכלים לשמוע בקשות כאלה". 2. ההחלטה כפי שניתנה ונימוקיה, מכתיבים את השאלה שלה יידרש בית-הדין בערעור זה, והיא - עצם "כוחו" של בית-דין אזורי לעבודה ליתן סעד ביניים בתובענה נגד המוסד לביטוח לאומי, בהליך שעניינו 'גמלה' כמוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי. 3. סעד ביניים הוא אחת "התרופות" שבכוחו של בית-משפט לית, וכל הקשיים בכך שייכים לתחום "הפרוצידורה" במשמעות הרחבה. את הכוח ליתן סעד ביניים אין לחפש בכל אחד מהדינים שמכוחם קמה עילת תביעה, כי לרוב לא תמצאוהו שם, אם בכלל תמצאוהו. 4. החובה והזכות שמסעיף 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, והתקנות לפיו מהוות עילה בפני עצמה (סעיף 5(ב) לחוק) ואינן רק בגדר "תרופה" פרוצידורלית. הוא הדין לעניין סעיף 134א לחוק הביטוח הלאומי, המקנה, בתנאים מסוימים, זכות ל"מקדמה" על חשבון גמלה. מסעיף זה קמה זכות העומדת בפני עצמה, כעילת תביעה. אין בזכות זאת כדי לפגוע בכוח שבשיקול דעתו של בית-הדין ליתן סעד ביניים. 5. לעניין מתן סעד הביניים, לא הרי סעד ביניים שבעקבותיו יופסק "קיזוז" מכוח סעיף 139 לחוק הביטוח הלאומי כהרי סעד ביניים שבעקבותיו יחויב המוסד לביטוח לאומי ליתן גמלה שהיא נשוא ההליך העיקרי. אשר לסעד ביניים שבעקבותיו יחויב המוסד לביטוח לאומי ליתן גמלה שהיא נשוא ההתדיינות - ודאי ישקול בית-דין זה את כל השוקל לעניין סעד ביניים בהליך שעניינו חיוב בסכום כסף נקוב, לרבות העיקרון הקשור ב"זהות הסעדים", וכן יביא בחשבון את השלב שבו עליו להחליט ומה שנוי במחלוקת אותה עת: עצם הזכאות או סכום הגמלה. כן ישקול בית-הדין אם, מעשית, ניתן יהיה לקזז את התשלומים כ"מפרעות', מכוח סעיף 139 לחוק הביטוח הלאומי. .6מאחר וביסודה של ההחלטה נשוא הערעור, ההנחה, שלבית-דין האזורי כלל לא היה "הכוח" או הסמכות ליתן סעד ביניים, מתקבל הערעור כך, שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי על מנת שימשיך לדון בבקשה לסעד ביניים, אם המבקש יעמוד על כך, לאור העובדה שפעולות הקיזוז הופסקו. ברור שבקביעת המועד לדיון יביא בית-הדין בחשבון את מהות הבקשה, את השאלות שתתעוררנה וכפילות הדיון, ובמקביל את יחסיות הדחיפות לעניינים אחרים התלויים ועומדים בבית-הדין. בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות.ניידות