מינויים והעלאות חברי סגל אקדמי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מינויים והעלאות חברי סגל אקדמי: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין- השופט נגבי; נציגי ציבור ה"ה קדר ורישפון; תב"ע לז/51-3) התבררה תובענה של המערער בעתירות כמפורט בסעיף 4שלהלן. בית-הדין האזורי דחה את התביעה, ומכאן הערעור לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבען בית-הדין וכעולה מחומר הראיות שהיה מהימן על בית-הדין, הן: א) ההוראות הרלבנטיות שבתקנון האוניברסיטה לעניין מינויים והעלאות של חברי הסגל האקדמי מובאות בסעיף 3שלהלן; ב) במכתב מיום 20.6.1971מונה המערער למרצה בלימודים ספרדיים ולטינואמריקאיים באוניברסיטה העברית. המינוי נכנס לתוקף ביום 1.4.1971, לתקופה ראשונה של שלוש שנים: ג) במכתב מחודש אפריל 1974הודיע נשיא האוניברסיטה למערער "כי הוחלט להאריך את המינוי (מינוייך) כמרצה בלימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים לשנתיים נוספות החל מ- 1.4.1974ועד 31.3.1976; ד) ביום 25.4.1976כתב נשיא האוניברסיטה למערער, ובמכתב נאמר: "... הוחלט להאריך את מינוייך כמרצה בלימודים ספרדיים ולטינואמריקאיים לשנה וחצי החל ב- 1.4.1976ועד .30.9.1977הארכה זו הינה אחרונה, אלא אם תפתח פרוצידורה למרצה בכיר תוך שנת הלימודים הזו"; ה) "תוך שנת הלימודים", שבה מדובר בפסקה הקודמת, לא נפתחה "פרוצידורה למרצה בכיר" לעניינו של המערער; ו) המערער ידע בשעתו שלא "נפתחה פרוצידורה" ו"נקט פעולות מספר, כדי להעביר את רוע הגזירה" (לשון פסק-הדין שבערעור); ז) במכתב מיום 22.3.1977מאת פרו-דיקן הפקולטה אל המערער נאמר: "אתה מודע, בוודאי, לעובדה כי בסוף שנת הלימודים תשל"ז (30.9.1977) תסתיים תקופת שירותך בניסיון כמרצה בפקולטה, דהיינו 6 1/2שנים. ועדת המשנה של הוועדה המרכזת של הפקולטה החליטה להמליץ על העלאתך לדרגת מרצה בכיר. עניינך יובא לפני ועדת המשנה להעלאות המקנה קביעות ורק אם ועדה זו תחליט על פתיחת פרוצידורה יוארך שירותך. אם הוועדה תדחה את ההמלצה, נאלץ לבקש ביצוע ההודעה שקיבלת במכתבו של הנשיא מר א. הרמן, אליך מיום 25.4.1976, דהיינו, הפסקת שירותך באוניברסיטה מ-30.9.1977". ח) במכתב מיום 29.3.1977מאת נשיא האוניברסיטה אל המערער נאמר: "כפי שנמסר לך על-ידי פרו-דיקן הפקולטה, במכתבו מיום 22.3.1977יופסק שירותך ב-30.9.1977". ט) במכתב מיום 25.4.1977מאת המזכיר האקדמי אל המערער, נאמר: "למעשה ניתן היה לראות במכתבו של הנשיא מיום 25.4.1976הודעה על הפסקת שירותך באוניברסיטה בתום שנת הלימודים תשל"ז, שהרי עד כה לא נפתחה פרוצידורה להעלאתך למרצה בכיר. אולם מכיוון שהאוניברסיטה חייבת להודיע לך חצי שנה מראש החלטה ברורה בעניין המשך עבודתך, ומכיוון שבסוף חודש מרץ עדיין לא הוגשה המלצה על העלאתך לוועדת המשנה להעלאות, לא נותרה לנו ברירה. אלא להודיעך על הפסקת השירות בתאריך .30.9.1977 הודעה זו איננה מונעת מן הפקולטה למדעי הרוח להגיש לוועדת המשנה המלצה להעלאתך, ואני מבין ממכתבו של הפרו-דיקן אליך, כי יש בדעת הפקולטה למדעי הרוח לעשות זאת. אם אכן תוגש המלצה כזאת, ויוחלט על פתיחת הפרוצידורה להעלאתך עד סוף שנת הלימודים, יבוטל מכתב הפיטורין, ויוארך שירותך לעוד חצי שנה כדי לאפשר את גמר הפרוצידורה. ואילו אם תחליט ועדת המשנה להעלאות, כי אין מקום לפתוח פרוצידורה להעלאתך, הרי יתפוש מכתבו של נשיא האוניברסיטה, ושירותך יסתיים ביום .30.9.1977כך בדיוק נאמר גם במכתבו של פרופסור לבציון מיום 22.3.1977"; י. בדו"ח מישיבת "ועדת המשנה (של סנט האוניברסיטה להעלאות המקנות קביעות במדעי הרוח, החברה והמשפטים)" ביום 5.6.1977- בקטע המתייחס למערער - נאמר: "הוועדה עיינה בחומר ושמעה חוות-דעת הדיקן. כן קיבלה דיווח על עמדת ועדת משנה בפקולטה, שלא המליצה על פתיחת פרוצידורה להעלאתו של ד"ר רחום למרצה בכיר. הוועדה גם שמעה חוות-דעת מאחד מחבריה, המכיר את רוב עבודותיו של המועמד. מכל אלה נתרשמה הוועדה כי ד"ר רחום נמצא עדיין בתהליך של גיבוש, ושהפוטנציאל שבו עדיין לא הגיע לידי ביטוי בצורה מספקת, אף כי בשנתיים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בעבודותיו. אי לכך ממליצה הוועדה, פה אחד, שלא לפתוח בפרוצידורה להעלאתו למרצה בכיר עם קביעות. יחד עם זאת ממליצה הוועדה להמשיך ולשמור על המועמד בתוך האוניברסיטה בכל צורה שתתאפשר, כדי שניתן יהיה בעוד שנה או שנתיים לבדוק את רמת עבודותיו דאז"; יא) במכתב מיום 12.6.1977מאת מזכיר האקדמי אל המערער נאמר: "בהמשך למכתבי מיום 25.4.1977, אני מתכבד להודיעך כי ועדת המשנה להעלאות שדנה בעניינך החליטה פה אחד שלא לפתוח בפרוצידורה להעלאתך למרצה בכיר עם קביעות. אי לכך הודעת הפיטורין שנשלחה אליך ביום 29.3.1977בעינה עומדת, ולא תוכל לשרת כמרצה באוניברסיטה לאחר 30.9.1977". .3ההוראות הרלבנטיות ב"תקנון" האוניברסיטה לעניין מינויים והעלאות של חברי הסגל האקדמי הן: א) הכלל המנחה הוא "המורים הקבועים של האוניברסיטה הם המקנים לה את צביונה ואת מעמדה המדעי-מחקרי והם הקובעים את טיב ההוראה וההדרכה המוענקת לתלמידיה. מסיבה זו נשקל תמיד מעברו של מורה למעמד קבוע בכובד ראש, תוך בדיקת רמתו המדעית ותרומתו להוראה ולפעילות החוג או היחידה שהוא שייך אליה" (מובא מ"נוהלי העלאה המקנה קביעות" שאושרו על-ידי הסנט ביום 26.6.1979, שהוגשו לבית-הדין על-ידי המערער); ב) השלב הראשון בקריירה האקדמית של "מורה בעל זכות ההוראה (venia legendi)" המכהן במשרה תקנית - היא דרגת "מרצה"; ג) המינוי ל"מרצה" הוא תקופת ניסיון "עד ל- 3שנים וניתן להארכה עד 5שנים... במקרים יוצאים מן הכלל, ובאישור מיוחד ניתן להאריך שירותו של מרצה לשנה שישית. בכל מקרה לא ישרת מרצה מעבר ל- 6שנים מאז מינויו"; ד) "בתום תקופת הניסיון יוחלט אם לתת קביעות למורה (המדובר בכל מורה ולאו דווקא ב'מרצה') או להפסיק שירותו. לא תינתן קביעות למורה בדרגת מרצה" (ההדגשה לא במקור; מובא מסעיף 5שבתקנון למינויים והעלאות באוניברסיטה העברית. שהוגש כראיה לבית-הדין האזורי); ה) הצעד הראשון למינוי קבע ולהעלאה בדרגה מ"מרצה" ל"מרצה בכיר" הוא בהחלטה של הוועדה המתמדת של הסנט, או של תת-ועדה של הוועדה המתמדת (כגון "ועדת משנה להעלאות לדרגות המקנות קביעות" או ועדות משנה בשם דומה), על "פתיחת פרוצידורה אקדמית למינוי ולהעלאה"; ו) השלב הבא הו דיון במסגרת "ועדה מקצועית" אשר מביעה דעתה המפורטת והמנומקת של המועמד" בעניינים אלה: "א) תרומתו למחקר ולפעולות מדעיות אחרות; ב) כושרו והצלחתו בהוראה אקדמית; ג) סמכותו המקצועית; ד) כיוון מחקרו והשתלבותו בעבודת המחלקה: ה) כוחו בארגון ובניהול ומידת שיתוף עם מורים אחרים; ו) תכונותיו האישיות". .4עתירותיו של המערער מבית-הדין האזורי היו: "א) להצהיר כי הודעת הפיטורים, נספח ג (הכוונה למכתב מיום 29.3.1977האמור בפסקה ח' שבחלק iלעיל) ו/או כל הודעה אחרת הינה בטלה ומבוטלת וכי התובע ימשיך להיות עובד האוניברסיטה; ב) להצהיר כי הדיון בעניינו של התובע שקיימה ועדת המשנה ביום 5.6.1977נשא אופי ו/או פגום מוסרית ו/או לא הוגן וכי כל מה שהוחלט שם בטל ומבוטל; ג) להצהיר כי הנתבעת עדיין לא קיימה דיון כדין לקידומו ו/או הפסקת שירותו של התובע בוועדת המשנה וכי תוכל לפטרו כדין רק לאחר שוועדת המשנה תקיים בעניינו דיון הוגן, בהתאם להנחיות וללא משוא פנים; ד) להצהיר שהנתבעת לא תוכל לחזור ולפטר את התובע על סמך השינויים הבלתי-חוקיים בנוהלי הפיטורים שנקבעו לאחר שהתובע נושל ממשרתו, וכי נוהלים אלו חסרי-תוקף ואין הם פוטרים את הנתבעת מקיום דיון בוועדת המשנה, הן בעניין התובע והן לגבי כל מרצה ומרצה; ה) לחלופין, להצהיר כי לא נשלחה לתובע הודעת פיטורים כחוק וכי התובע ימשיך להיות עובד האוניברסיטה במשך שישה חודשים החל מהמועד שבו תישלח לו הודעת פיטורים כחוק, ו/או יקבל שכר בתקופה כאמור; ו) אם לא תתקבל החלופה המבוקשת בסעיף (א), היינו, אם לא יתאפשר לתובע להמשיך בעבודתו באוניברסיטה, יגיע לתובע פיצוי (מפורט בכתב התביעה) בסך 805, 569ל"י בערכים של יולי 1977, מועד הגשת כתב התביעה המקורי". .5בבית-הדין האזורי העידו מטעם המערער מספר עדים וביניהם הפרופסור ש. נ. אייזנשטדט, שהיה חבר ועדת המשנה להעלאות ולמתן קביעות שדנה בעניינו של המערער, והוא אמר כי הוועדה פעלה רק על-פי "שיקולים אקדמיים". .6א) בפסק-הדין שבערעור מציג בית-הדין האזורי שתי שאלות שבהן הוא רואה את המפתח להכרעה בתביעה. שתי השאלות הן: (א) "האם קיימת חובה של האוניברסיטה לקדם כל מרצה לדרגת מרצה בכיר, או האם היתה קיימת התחייבות ספציפית כזאת לגבי התובע"; (ב) "האם מכתב הפיטורים (מיום 29.3.1977-פסקה ח' שבסעיף 2לעיל) תופס או אינו תופס"; ב) על השאלה הראשונה משיב בית-הדין האזורי, באומרו: "על האוניברסיטה (היו) שתי התחייבויות: (א) לדון, להחליט ולהודיע בכל מקרה על הארכת תקופת הניסיון (ב) להודיע למרצה שישה חודשים מראש על סיום שירותו, כאשר תקופת הניסיון מגיעה לנקודה שמעבר לה אין עוד אפשרות להאריכה. האוניברסיטה עמדה בשתי ההתחייבויות הללו". ממשיך בית-הדין ואומר: "מכתב הפיטורים (פסקה ח' שבסעיף 2לעיל) שאת תוכנו מבקש התובע, בעתירתו לפנינו, לבטל, בעצם היה מיותר, מאחר שעוד באפריל 1976הובא לידיעתו של התובע, שמינויו מתארך הארכה אחרונה עד ל- 30בספטמבר 1977(הכוונה למכתב המובא בפסקה ד' שבסעיף 2לעיל); ג) אשר להתערבותו שלבית-הדין בהחלטתה של ועדת המשנה להעלאות המקנות קביעות אומר בית-הדין, כי "לא יתערב בשיקוליהם ומעשיהם של המוסדות המופקדים על העלאת מרצים באוניברסיטה, אלא אם כן הובאו לפניו ראיות לכאורה, שהיה שימוש לרעה בסמכות והמוסדות הודרכו על-ידי שיקולים זרים. ראיות כאלה לא רק שלא הובאו לפנינו, אלא אדרבא: מי שהיה בתקופה הרלבנטית חבר בוועדת ההעלאות, פרופסור אייזנשטדט העיד לפנינו (מטעם המערער) שהוועדה שקלה אך ורק כישורים אקדמיים וכשרונו של התובע בהוראה". .7עיקר הטענות שהעלה המערער בבית-דין זה היו: א) הראשונה משתי השאלות שהציג בית-הדין בבואו לפסוק בתביעה (סעיף 6, פסקה (א) לעיל) כלל לא עמדה לדיון; ב) אין די במכתב פיטורים מאת הנשיא; צריך שגוף של סנט האוניברסיטה והמוסמך לכך יחליט על הפיטורים ומכתב כאמור בא רק להודיע על ההחלטה ולבצעה; ג) לא קוים האמור בהחלטת ועדת המשנה להעלאות המקנות קביעות, מיום 5.6.1977(פסקה י' שבסעיף 2לעיל) המחייבת המשך קשר עם המערער. בהקשר לטענתו זאת סמך המערער על הוראה בסעיף 4ל"הנחיות הוועדה המתמדת (של הסנט) בעניין פתיחת פרוצידורה לדרגת מרצה..." מיום 13.6.1976האומר:"אם בתום תקופת הניסיון עדיין לא נמצאה אפשרות להעלות מרצה לדרגת מרצה בכיר, ויש סיבות בעלות משקל להמשך העסקתו, יוכל להתמנות לחבר הוראה בדרגת מרצה בכיר (הערה: מדובר במסלול המיועד למורים שאין להם משרות תקניות והן כולן "לתקופה מוגבלת ומוגדרת מראש" ועל כן לא חלה עליהן תקופת ניסיון או קביעות - סעיף 6לתקנון האמור בפסקות ב'-ו' שבסעיף 3לעיל); ד) לחבר הסגל הזכות למצות את כל תקופת הניסיון; ה) נפגעה הזכות לעיין בכל החומר אשר היה בפני ועדת המשנה שדנה בעניינו של המערער; ו) סיים עבודתו של המערער היתה תוך פגיעה בחופש האקדמי. .8עיקר טענותיו בערעור של הפרקליט אשר ייצג את האוניברסיטה היו: א) מרצה שעם תום 6שנים לא מונה למרצה בכיר - החוזה עמו נגמר מעצמו וכלל אין צורך בפיטורים; ב) שש השנים לעבודה כ"מרצה" נגמרו ביום 31.3.1977והארכה עד חודש ספטמבר באה לקיים חובת הודעה מוקדמת של שישה חודשים; ג) לאור פרוטוקול ישיבת ועדת המשנה, שהוגש לבית-הדין (פסקה י' שבסעיף 2לעיל) היתה אפשרות לחקור על עמדת הפקולטה; ד) אף אם "הסתירו" בפני המערער את החלטת ועדת המשנה מיום 5.6.1977, אין בכך כדי לבטל את הפיטורים. .Iiפסק-דין .1עד שמשיבים על השאלות שתקבענה גורלו של ערעור זה - טוב לאתר את הנורמות המשפטיות החלות על הצדדים, כי בכך יסוד לתשובות, וגם תשובה לטענת המערער שנפגעו זכויותיו מכוח "חופש אקדמי", ולטענת פרקליטה של האוניברסיטה, כי כל "התקנונים" שעליהם סמכו, אינם הסכם בין האוניברסיטה לעובדיה, ואין כל מניעה חוקית שהאוניברסיטה תסטה מהם, אם לדעתה המסיבות מחייבות זאת (מסיכומי פרקליטה של האוניברסיטה בבית-הדין האזורי, שאליהם הופנה בית-דין זה בטיעון לערעור). .2איש לא יחלוק על כך, שהיחסים שבין האוניברסיטה ומוריה הם יחסים חוזיים - יחסי עובד ומעביד. תוכנם של יחסים אלה והזכויות והחובות שבמסגרתם - כתוכנם של כל יחסי עובד ומעביד - באים בראש ובראשונה מחוק, ובכפוף לחוק - מהסכם קיבוצי, מחוזה עבודה אינדיבידואלי, מתנאים מכללא ומנוהג. במסגרת אותם מקורות ל"נורמות חוזיות" בין האוניברסיטה לבין עובדיה - ה"תקנות" וה"תקנונים" שעליהם סמכו מהווים "תנאי מכללא" בחוזה העבודה האינדיבידואלי, במידה שאין הוא נוגד חוק, הסכם קיבוצי או הוראה מפורשת בחוזה האינדיבידואלי. אין המצב שונה מהוראה בתקשי"ר או במסמך "חד-צדדי" אחר שבא ממעביד. והצדדים ליחסי העבודה רואים בו חלק מ"תנאי העבודה" ופועלים בהתאם לכך. על שינוי חד-צדדי של "תנאי מכללא" כאמור יחול הדין הכללי של שינוי חד-צדדי של הוראה שבחוזה. בטענה סמכו על פסק-הדין בבג"צ 389/80, [1]. באותו פסק-דין מדובר ב"כללי נוהל פנימי (של רשות השידור) לפרסם מכרז למסירת זיכיון (הזכיון)". אומר בית-המשפט העליון מפי הנשיא לנדוי: "... ההלכה הפסוקה האומרת, שרשות מינהלית, אשר קבעה לעצמה הוראות פנימיות, מותר לה לסטות מהוראות אלה, כאשר קיימת סיבה עניינית מספקת לכך" (שם, [1], ע' 429; ההדגשה לא במקור). ברור שאותו פסק-דין אין בו כדי לשמש אסמכתה לטענה. באותו פסק-דין מדובר ב"רשות" מינהלית שקבעה לעצמה הוראות פנימיות. בענייננו לא מדובר ב"הוראות פנימיות" שהאוניברסיטה קבעה לעצמה. בענייננו מדובר בהוראות שהיו לחלק מחוזי עבודה אינדיבידואליים. בתור "תנאים מכללא", והפכו לזכויות מוקנות. אמנם רשאית האוניברסיטה לשנות אותן "תקנות" ואת "תקנונה", אך שינוי כזה לא יכול לתפוס למפרע כדי לפגוע בזכויות מוקנות של העובד כצד לחוזה העבודה. במסגרת אותם יחסים חוזיים, יחסים שבין עובד למעביד, נקבעים כל תנאי העבודה. לרבות המעמד מבחינת "זמניות" או "קביעות" ומבחינת "קידום" ו"העלאה". אלה עמדו לדיון בענייננו ובקשר לאלה טען התובע-המערער ל"חופש אקדמי" ולפגיעה בו. "חופש אקדמי" שני פנים לו: הפן האחד - במישור היחסים של המוסד להשכלה גבוהה לבין הרשות, כפי שזה מוצא את ביטויו בסעיף 15לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, היינו היותו "בן-חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו", לרבות "מינוי מורים והעלאתם בדרגה". "חופש" זה פועל במישור המשפט הפומבי ולא במישור זכויות הפרט - זכויות המורה ביחסיו עם המוסד להשכלה גבוהה. הפן השני פועל במישור היחסים שבין המוסד להשכלה גבוהה לבין חבר הסגל, בכל הנוגע לפעולות הוראה ומחקר. ישירות אין פן זה עומד לדיון. במסגרת "חופש הפעולה" שחוק המועצה להשכלה גבוהה מבטיח למוסד להשכלה גבוהה בא, כאמור, גם "מינוי מורים והעלאתם בדרגה". בקביעת "נורמות" בעניינים אלה אין לפרט מעמד, כך שלטענותיו של המערער נגד ה"תקנות והתקנונים" - הקיפוח שבהם עת מדובר בחברי סגל שטרם הגיעו לדרגה של "מרצה בכיר" - אין מקום מבחינת המשפט, ומבחינה זאת לא היה מקום לטענת המערער כי נפגע החופש האקדמי. רק בעקיפין, יש "מעמד" לפרט בכל הנוגע לנורמות בעניין "מינוי מורים והעלאתם בדרגה" שנקבעו על-ידי המוסד להשכלה גבוהה, וזה במידה שאלה הפכו ל"תנאי מכללא" של חוזה העבודה האישי או לחלק מהסכם קיבוצי שחל עליו. .3מכאן לשאלות שתכרענה גורלו של ערעור זה, והן א) אם פעלה האוניברסיטה בעניינו של המערער, כמתחייב מה"תקנות" וה"תקנונים" ל"העלאה ומתן קביעות";ב) אם פעלה האוניברסיטה כדין בכל הנוגע לסיים עבודתו של המערער. .4לשאלה הראשונה רלבנטיות עובדות אלה: א) עניינו של המערער הובא בפני "ועדת המשנה להעלאות ולמתן קביעות" רק בתום שש שנים למינויו כ"מרצה" (סעיף 2, פסקה י', שבחלק iלעיל). על כך שהפעולה לא נעשתה קודם לכן לא הלין המערער וכנראה היתה לו סיבה טובה לכך; ב) עניינו של המערער נדון בוועדת המשנה ביום 5.6.1977; הדיונים היו ענייניים וההחלטה נתקבלה "על-פי שיקולים אקדמיים" (סעיף 2, פסקה י', וסעיף 6, פסקה ג', שבחלק iדלעיל); ג) החלטת ועדת המשנה נתקבלה פה אחד; ד) המערער לא הביא ראיות לביסוס טענה שלחברי ועדת המשנה היתה דעה קדומה נגדו. חבר הוועדה היחיד שהוזמן להעיד מטעמו - הפרופסור ש.נ. אייזנשטדט העיד כאמור בסעיף 5שבחלק iלעיל; ה) המערער טען כי לדיקן הפקולטה היתה דעה שלילית עליו ולכן הציג בפני ועדת המשנה במסולף את עמדת ועדת המשנה של הפקולטה שהיתה חיובית. בדו"ח ישיבת ועדת המשנה נאמר: "הוועדה קיבלה דיווח על עמדת ועדת משנה בפקולטה, שלא המליצה על פתיחת פרוצידורה להעלאתו של ד"ר רחום למרצה בכיר", בעוד שעובדתית ברור שוועדת המשנה בפקולטה - המליצה על פתיחת פרוצידורה. .5בטרם שמשיבים על השאלה הראשונה משתי השאלות שהוצגו לאור העובדות שפורטו בסעיף הקודם יש ליישב סתירה לכאורה, בדו"ח ועדת המשנה. בשאלת עמדת ועדת המשנה של הפקולטה. מאותו דו"ח מבקשים ללמוד, כי עניינו של המערער הובא בפני הוועדה וכאילו עמדת ועדת המשנה של הפקולטה היתה שלילית. זהו פירוש אפשרי, אך לא יחיד. מכלל המסמכים וחומר הראיות ובעיקר ממכתב של המזכיר האקדמי מיום 25.4.1977(פסקה ט', שבסעיף 2, שבחלק iלעיל) עולה ברורות, שוועדת המשנה של הוועדה המתמדת לא היתה דנה בעניין לולא המלצה של הפקולטה, וכי ממכתבו של הפרו-דיקן היה מקום ללמוד, כי "יש בדעת הפקולטה למדעי הרוח לעשות זאת". יש, אפוא, לפרש את הקטע האמור בדו"ח ועדת המשנה להעלאות כך שהיתה בפניה המלצה של ועדת המשנה של הפקולטה "לפתוח בפרוצידורה", אך דיקן הפקולטה שהיה נוכח באותה ישיבה נקט עמדה אחרת. לא מצאנו בכל התקנות והתקנונים שהדיקן המביא עניין לישיבת ועדת המשנה להעלאות ולמתן קביעות, הוא רק בלדר וחייב לנקוט עמדה זהה לעמדת ועדת משנה של הפקולטה. על כל פנים, למערער היתה אפשרות לחקור את חבר ועדת המשנה של הוועדה המתמדת, שהעיד מטעמו, בשאלה זאת והוא לא עשה כן. .6העובדות המפורטות בסעיף 4לעיל, בהסבר המשלים שבסעיף 5לעיל, מביאות למסקנה שבדין פסק בית-הדין האזורי, שבהליכים בפני ועדת המשנה להעלאות ולמתן קביעות לא היה פגם שיצדיק התערבותו של בית-המשפט. להשלמת קטע זה נחזור לקביעה בסעיף 2לעיל, שהיחסים בין הצדדים היו יחסים חוזיים שעליהם חלה חובת קיום "בדרך המקובלת ובתום לב" (סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). לא טענו, ובוודאי לא הוכיחו, שהאוניברסיטה נהגה בעניינו של המערער שלא בדרך המקובלת - לרעתו. אם נהגו תוך סטיה מהדרך המקובלת - הארכה מעבר לשש שנים (פסקה ד' פסקה ז', שבסעיף 2, בחלק iלעיל) הרי היה זה רק לטובתו, ואשר ל"תום לב" - עולה ברורות מהחלטת ועדת המשנה להעלאות המקנות קידום (פסקה י', שבסעיף 2, בחלק iלעיל) שחברי הוועדה, כולם, לא ראו לפסול את המערער אישית והרחיקו לכת עד כדי מתן ההמלצה שבקטע האחרון להחלטה. התשובה לשאלה שהוצגה לעיל - "אם פעלה האוניברסיטה בעניינו של המערער כמתחייב מ'התקנות' וה'תקנונים' בקשרלהעלאה ומתן קביעות" - היא, אפוא, חיובית. משזאת התשובה ולא "נפתחה פרוצידורה" להעלאתו של המערער ל"מרצה בכיר" - נשאר המערער בדרגה ובמעמד של "מרצה". .7בטרם יידרש בית-הדין לשאלה השניה - טוב שישיב על הטענה של המערער, כי האוניברסיטה לא פעלה בעניין כמתחייב מהקטע האחרון ש"בדו"ח ועדת המשנה להעלאות המקנות קביעות" (סעיף 7, פסקה ג', שבחלק iלעיל). ראשית טוב שיודגש, שהאמור באותו קטע הוא רק בגדר "המלצה". חובת הקיום "בתום לב" מחייבת שלא להתעלם מאותה "המלצה". משנותנים את הדעת לתוכן של אותה המלצה - למדים שהיתה אפשרות לקיימה. הקיום יכול היה לבוא על-ידי מינוי ל"חבר הוראה", במסלול המקביל - מורים שאין להם משרות תקניות, מינוי "לתקופה מוגבלת ומוגדרת... שאין עמה קביעות" (פסקה ג', שבסעיף 2, בחלק iלעיל, וסעיף 6ל"תקנון"). תנאי ראשון לפעולה על-פי ההמלצה היה, שהמערער יפנה לרשויות האוניברסיטה ויבקש מינוי כחבר הוראה; לא הוכח כי עשה כן. תנאי שני לפעולה ולמתן המינוי החדש היה, שהמערער ינהג ביחסיו עם אלה שצריכים למנותו ועם אלה שאתם שמסגרתם יעבוד - כפי שמצפים מאדם המעוניין לקבל מינוי ולהיות אחד מחברי צוות. מהנתונים שהיו בפני בית-הדין, רשאי היה בית-הדין להגיע למסקנה שאליה הגיע, והיא, שתנאי זה לא קוים. .8באים לשאלה השנייה משתי השאלות שהוצגו (סעיף 3לעיל). השאלה היא, "אם פעלה האוניברסיטה כדין בכל הנוגע לסיים עבודתו של המערער". עובדת היסוד שתשמש תשובה לשאלה זאת היא, שעם תום שש שנים למינוי כ"מרצה" לא עבר המערער את השלב הראשון בדרך ל"מרצה בכיר", לא "נפתחה פרוצידורה" בגינו, והוא נשאר בדרגה ובמעמד של "מרצה" (פסקות ה'-י"א שבסעיף 2, בחלק iלעיל). מעמדו של "מרצה" הוא מעמד של "עובד לתקופה קצובה". הכלל הוא, שעובד לתקופה קצובה - היחסים החוזיים בינו לבין מעבידו מסתיימים מאליהם עם תום תקופת החוזה, כך שלא נדרשת כל פעולה. לא של העובד (מתן הודעה מוקדמת על התפטרות) ולא של המעביד (מתן הודעה מוקדמת ואקט של פיטורים). בענייננו, מתחייבת מכוח הסכם קיבוצי, הודעה מוקדמת. חוזה העבודה האחרון, מבחינת תקופת תוקפו, בין האוניברסיטה לבין המערער, נכרת במכתבו של נשיא האוניברסיטה מיום 25.4.1976(פסקה ד', שבסעיף 2, בחלק iלעיל). ולפיו החוזה לתקופה קצובה פג ביום .30.9.1977תום החוזה באותו יום היה מותנה בתנאי אחד בלבד, והוא "פתיחת פרוצידורה למרצה בכיר". תנאי זה לא קוים, כך שאילו לא נקטה האוניברסיטה בכל פעולה היו יחסי עובד-מעביד מסתיימים ביום 30.9.1977, ועובדה זאת בא לקבוע הנשיא במכתבו מיום 29.3.1977שבו נאמר "יופסק שירותך" (פסקה ח', שבסעיף 2, חלק iלעיל). בא מכתבו של המזכיר האקדמי מיום 25.4.1976(פסקה ט', שבסעיף 2, בחלק iלעיל) והאריך את המועד בהודיעו "על הפסקת השירות בתאריך 30.9.1977". הוא עשה כן כדי לקיים אחרי המתחייב מההסכם הקיבוצי. אין זה מענייננו לפסוק בשאלה, אם הסעיף שבהסכם הקיבוצי, המחייב הודעה מוקדמת של שישה חודשים עת מדובר בפיטורים או בהתפטרות של מרצה, חל גם עת מדובר בסיים יחסים אחרי שש שנים, ללא "פתיחת פרוצידורה", כך שאין כל אפשרות להאריך את תוקפו של החוזה (פסקה ג', שבסעיף 3, חלק iלעיל). על כל פנים, אותה הארכה של שישה חודשים היתה רק לטובת המערער ואף היא היתה לתקופה קצובה. בדין נקט המזכיר האקדמי במכתבו האמור לשון הודעה "על הפסקת השירות". העובדה שבמכתב מיום 12.6.1977(פסקה י"א, שבסעיף 2, חלק iלעיל) נקט המזכיר אקדמי "לשון פיטורין", אינה הופכת את סיים היחסים לאקט של פיטורים, והכותב נקט אותה לשון בקשר לדחיה בשישה חודשים, רק משום שסבר כי הדבר מתחייב מההסכם הקיבוצי גם בעניינו של המערער. קשה לרדת לדעתו של המערער בטענתו, שלא די במכתבים שקיבל אלא שהיה צורך בהחלטה של גוף מסוים לפטר את המערער (סעיף 7, פסקה ב', בחלק iלעיל). מאחר וכלל לא מדובר ב"פיטורים", אלא בסיום חוזה בדרך ביצועו - תום התקופה - הטענה, אם יש בה משמעות, אינה רלבנטית. אם כוונתו להוראה ב"תקנון למינויים והעלאות" האומרת "בתום תקופת הניסיון יוחלט אם לתת קביעות למורה או להפסיק שירותו", הרי יש לקרוא את האמור יחד עם מה שבא בהמשך; בהמשך נאמר "בכל מקרה לא ישרת מרצה מעבר ל- 6שנים מאז מינויו". הקטע הראשון תופס בדיוני הוועדה בעניינו של מי שמונה לתקופה קצרה מהמירבית. מי שסיים את התקופה המירבית, שש שנעם, אין אלא דרך אחת - סיים העבודה, כי הרי "לא ישרת מרצה מעבר ל- 6שנים". בכך גם תשובה לטענה, שלחבר סגל זכות למצות את כל תקופת הניסיון" (סעיף 7, פסקה ד', חלק iלעיל). אין בית- הדין צריך להידרש לטענה זאת, וזה מהטעם הפשוט: המערער מיצה עד תום את "תקופת הניסיון". זאת ואף זאת - במכתב מיום 25.4.1976(סעיף 2, פסקה ד', חלק iלעיל), נאמר במפורש, כי "הארכה זו (עד יום 30.9.1977) היא האחרונה". .9התשובה לשאלה שהוצגה בפתיחתו של הסעיף הקודם היא, אפוא, חיובית: האוניבסיטה פעלה כדין בכל הנוגע לסיים עבודתו של המערער. התוצאה היא, כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבה 000, 1שקלים, בתוספת מע"מ, הוצאות ערעור זה.סגל אקדמי