נשיכת כלב בשטח פרטי (בחצר של השכנים)

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נשיכת כלב בשטח פרטי (בחצר של השכנים): 1. תמצית המחלוקת התובעת מס' 1 קטינה במועד הרלוונטי לאירוע נשוא תביעה זו הגישה תביעה נגד הנתבעים וטענה כי ביום 6.11.88 ננשכה בפניה ע"י כלבם של הנתבעים. לטענתה בעת שחזרה מביה"ס ובדרכה לביתה נכנסה דרך שער חצר ביתם של הנתבעים המצוי בשכנות לבית הוריה שהם התובעים 2,3. לטענתה, כשנכנסה אל החצר היה כלבם של הנתבעים בחצר כשהוא קשור לשרשרת המאפשרת לו להסתובב חופשי. לטענתה נשמעה קריאה מתוך בית הנתבעים "תפוס אותה" ולקול הקריאה הסתער עליה הכלב ונשך אותה בפניה. התובעת הגישה תביעת נזיקין. הצדדים גיבשו הסכמה דיונית לפיה תידון בשלב הראשון שאלת האחריות ובכפוף לתוצאות הדיון תידון שאלת הנזק. לאחר ששמעתי את עדי הצדדים ועיינתי בסיכומיהם החלטתי לדחות את התביעה. 2. העובדות כפי שהוכחו אין למעשה מחלוקת כי התובעת ננשכה ע"י כלבם של הנתבעים בתוך חצר בית הנתבעים. אמנם למעט התובעת עצמה איש לא הבחין באירוע הנשיכה בעת שקרה ואולם ממכלול העדויות ובמיוחד עדותו של נתבע מס' 1 עולה כי למעשה מודים הנתבעים כי התובעת ננשכה ע"י כלבם. המחלוקת הינה בנסיבות שהובילו במפגש בין הכלב לתובעת. כאמור טענה התובעת בכתב התביעה כי נכנסה אל חצר הבית דרך שער וננשכה ע"י כלב לאחר שמי מדיירי ביתם של הנתבעים צעק אל הכלב "תפוס אותה". אני קובע כי עובדות אלה לא הוכחו. עדותה של התובעת לא היתה אמינה וגם לא תאמה את גירסתה בכתב התביעה. התובעת, לא היתה בדרכה מבית הספר אל הבית אלא לאחר שהגיעה אל ביתה יצאה עם חברה בדרך למכולת השכונתית. גירסתה לא היתה אמינה בנוגע לנסיבות כניסתה אל החצר ואני קובע לעניין זה כי גירסת הנתבעים בנוגע לנסיבות היא הנכונה. כפי שעולה מגירסתה של עדת התביעה, כחלון, אשר עדותה תומכת בגירסת עדות ההגנה בנות משפחת יגורוב, הלכו העדה והתובעת במדרכה מול בית הנתבעים והתפתח דין ודברים בינם ובין התובעת. התובעת הכחישה את האמור לעיל ובעניין זה נפגמה אמינות גירסתה. התובעת טענה כי נכנסה אל חצר הבית דרך השער. עדותה לא היתה אמינה. תיאור השער כפי שתיארה ואופן פתיחתו של השער אינם תואמים את השער כפי שהוא בשטח וכפי שראה אותו בימ"ש בסיור במקום. יתרה מזו, גם חברתה של התובעת העדה כחלון העידה שאינה זוכרת אם התובעת נכנסה מהשער וזאת על אף שהיתה לידה. בנסיבות אלו גם גירסה זו בנוגע לאופן הכניסה של התובעת אל הבית לא היתה אמינה ואמינה עליי גירסת עדות ההגנה בנות משפחת יגורוב כי התובעת נכנסה לחצר ביתם בדרך של טיפוס על גדר האבן המקיפה את הבית, גדר בגובה של כ1.20- מטר מעל גובה המדרכה, הלכה על משטח הדשא של בית הנתבעים שהוא בגובה הגדר ולאחר מכן קפצה אל חצר חניית הרכב המצוייה ליד השער, חצר שנמוכה בכ1.20- מטר ממפלס הדשא ומהגדר. לעניין השער יצויין כי התובעת לא תארה את השער באופן מדוייק. בימ"ש ערך סיור במקום. מדובר בשער גדול המיועד לכניסת רכב כשבתוכו שער קטן להולכי רגל. פתיחת השער קשה מאחר והוא נסגר ע"י סגר המצוי בחלקו העליון של השער. בנוסף השער המשמש להולכי רגל נפתח אך ורק לכיוון הרחוב. התובעת תארה את נשיכת הכלב וציינה כי נאחזה בדלת השער שהיתה פתוחה כדי לנסות ולמשוך עצמה מהכלב. כאשר השער פתוח, כפי שהיה לטענתה, אין כל אפשרות להאחז בו כאשר נמצאים בתוך החצר מאחר והדלת הפתוחה פונה לכיוון הרחוב. אשר על כן אני קובע כי גירסת התובעת בנוגע לאופן בו ננשכה לא היתה אמינה והופרכה ע"י עדויות הן מטעם התביעה והן עדויות ההגנה של בנות משפחת יגורוב. כאמור בכתב התביעה טענה התובעת כי מי מבני משפחת יגורוב שיסה בה את הכלב כאשר צעק "תפוס אותה". לעדות זו אין כל תימוכין. העדה, כחלון, לא שמעה קריאה זו ובני משפחת יגורוב מכחישים כי שיסו את הכלב בתובעת מה גם שהיו בתוך הבית בעת האירוע. בנסיבות אלה ובמיוחד כשמדובר בעדות יחיד בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, אני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את גירסתה בנוגע לנסיבות הנשיכה. הנתבע העיד ועדותו היתה אמינה. לגירסתו שלא נסתרה ושעליה אף לא נחקר בחלקו בחקירה נגדית, הוא הזהיר בעבר את התובעת בעצמה וכן באמצעות אימה שלא תכנס לחצר ולא תשחק עם הכלב. טענה זו של הנתבע פורטה בתצהירו של הנתבע (סעיף 14). על אף שהטענה היתה ידועה בחרה התובעת שלא לזמן את אימה לעדות בין אם כעדות ראשית או כעדות הזמה לעניין הטענה כי הנתבע הזהיר באמצעותה את הבת התובעת שלא תיכנס לחצר. הלכה היא כי הימנעות עורך דין נשיכת כלב מזימון עד הנמצא בשליטת צד לדיון יוצרת חזקה כי עדותו של אותו עד אינה תומכת בגירסת בעל הדין שנמנע מלזמנו לדיון. ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' פרץ רוזנברג ואח', פד"י מ"ז (2) 605; ע.א. 548/78 אלמונית ואח' נגד פלוני, פד"י ל"ה (1) 736; ע.א. 465/88 בנק למימון וסחר נגד מתיתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651; הימנעות האם מלהעיד תומכת בגירסה כי הוזהרה לבל תיכנס בתה אל חצר בית הנתבעים ולבל תשחק עם הכלב ואני קובע כי טענה זו הוכחה. כמו כן טען הנתבע בתצהירו, ועל כך לא נחקר ולא נסתר, כי היו תלויים שלטים המזהירים מפני הכלב. אני קובע כי טענה זו הוכחה. בסיכומו של דבר אני קובע כי גירסתו של הנתבע היתה אמינה. כאמור את אירוע הנשיכה עצמו לא ראה איש למעט התובעת מאחר ובעת הנשיכה היו כל בני משפחת יגורוב בתוך הבית אשר ממנו אין אפשרות לראות את מיקום הכלב במפלס התחתון של רחבת החנייה. לכן העובדות היחידות אשר ניתן לקבוע בוודאות יחסית על סמך עדויות, כפי שהוכחו בבית המשפט הן כדלקמן: א. בין התובעת ובנות משפחת יגורוב התפתח דין ודברים. ב. התובעת טיפסה על גדר הבטון שבחזית הבית מכיון רח' קפלנסקי והלכה על הגדר או על הדשא עד שקפצה אל חצר החנייה. במקום בו מצוי הכלב. בכל מקרה לא נכנסה התובעת אל החצר דרך השער. ג. השער להולכי רגל ושער המיועד לרכב היו סגורים ומדובר בשערים שפתיחתם קשה. ד. כלבם של התובעים היה קשור בתוך החצר בשרשרת באורך שאינו מאפשר לו להגיע עד השער (זאת על פי עדות התובעת עצמה בעמ' 22-23). ה. על גדר השער וליד המלונה היו שלטים שהזהירו הולכים ושבים מפני כלב (כך על פי עדות הנתבע עצמה שלא נסתרה). ו. אמינה עלי עדות הנתבע כי בעבר הזהיר את התובעת בעצמה וכן באמצעות אימה של התובעת שלא תכנס לחצר ולא תתקרב לכלב. ז. טענת התובעת לפיה שוסה בה הכלב לא הוכחה. ח. הוכח כי הכלב היה קשור. אורך השרשרת המדוייק לא הוכח ואולם הוכח כי ממקום קשירתו לא יכול הכלב להגיע עד השער ואדם הרוצה לגעת בכלב צריך להכנס אל תוך החצר. 3. הדין החל על המקרה הצדדים סיכמו את טיעוניהם בהתייחס לסעיף 41 לפקודת הנזיקין שענינו היזק ע"י כלב. ואולם, במועד האירוע בשנת 1988 לא היה סעיף זה בפקודת הנזיקין והוא חוקק והוסף מאוחר יותר (בשנת 1992). מדובר בהוראת דין מהותית המשנה באופן מהותי את המצב המשפטי. בהתאם ומאחר ומדובר בהוראת חוק המקנה זכויות מהותיות אין להחילה רטרואקטיבית על מקרה שאירע בטרם חוקק החוק. בהתאם אני קובע כי על עובדות המקרה יש להחיל את סעיף 40 של פקודות הנזיקין שהוא הסעיף אשר היה בתוקף במועד הרלוונטי לתביעה זו והקובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1) הנזק נגרם על ידי חיית - בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראייה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה." מקרה זה דומה בבסיסו למקרה שנדון בע"א 326,350/88 עידו צימרמן ואח' נגד גבריאלוב ואח', פורסם בפד"י מ"ו (1) עמ' 353, גם שם ננשך קטין (בן 4.5 שנים) ע"י כלב. בהתאם יש לבחון את עובדות המקרה כפי שהוכחו לאור ההלכה שנקבעה בפסק הדין הנ"ל, ובהתאם להוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין. (בשולי האמור לעיל יצויין כי לו היה המקרה נדון לפי הוראות סעיף 41(א) לפקודת הנזיקין יש להניח כי תוצאת פס"ד היתה שונה). 4. החלת הוראות הדין על עובדות המקרה כאמור, ועל פי עדות הנתבע בעצמו, היו תלויים שלטים באזור הכניסה לבית המזהירים מפני הכלב והכלב היה קשור כדי למנוע גישה לאנשים. בהתאם ועל פי עדותו של הנתבע מס' 1 בעצמו אני קובע כי הנתבע מס' 1 ידע כי מדובר בכלב שהוא מועד לעשות את המעשה שגרם את הנזק ובהתאם, ובשים לב להיותו הבעלים של הכלב, עליו הראיה להוכיח כי לא התרשל. בנסיבות העניין אני קובע כי הנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם בהתאם להוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין והוכיחו כי לא התרשלו. לנתבעים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי עוברי אורח שלא ייפגעו מהכלב. הנתבעים צריכים גם לצפות את האפשרות שעוברי אורח, ובמיוחד קטינים, ימשכו אל הכלב אשר בתוך החצר ויצרו עימו מגע. בהתאם ובשים לב לחובת הזהירות שמוטלת עליהם יש לבחון האם ננקטו אמצעי זהירות סבירים אשר היה בהם כדי למנוע את הסכנה הצפויה. בנסיבות העניין אני סבור כי התשובה חיובית. כאמור הבית מוקף בחומת אבן בגובה של כ1.20- מטר מעל מפלס הכביש. באזור בו רחבת החנייה והכלב מצוי שער שגובהו מעל גובה הגדר (למעלה משני מטר). מדובר בשער קשה לפתיחה במיוחד לילדים מאחר והסגר המצוי בו גבוה וקשה לפתוח את השער במיוחד לאדם הבא מבחוץ. הכלב היה קשור בשרשרת. אורך השרשרת המדוייק לא הוכח ואולם גם לגירסת התובעת עצמה לא יכול הכלב להגיע עד לאזור השער והמדרכה. כמו כן ניתלו שלטי אזהרה הן על הגדר והן בסמוך למקום מלונת הכלב. בנסיבות אלו אני סבור שמדובר בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ומספיקים שיש בהם כדי לדחות טענה של התרשלות מבעלי המקרקעין ובעלי הכלב. הנתבעים לא היו צריכים לצפות שהתובעת תטפס על הגדר ותכנס אל חצר ביתם ותגיע עד אל הכלב המרוחק מהשער. בנוסף לאמצעי הזהירות הקבועים המקיפים את הבית הוכח כי הנתבע מס' 1 הזהיר בעבר את התובעת כי לא תכנס אל החצר ולא תשחק עם הכלב. אני סבור כי יש בכך כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים ולהוכיח כי לא התרשלו ונקטו באמצעי זהירות סבירים. 5. התרשלות תורמת של תובעת מס' 3 תובעת מס' 3 הינה אמה של התובעת מס' 1. מדובר בשכנה לבית התובעים (הבתים הם משני צידי רחוב). התובעת הכירה את בית הנתבעים ואת הנתבעים עצמם והיתה מודעת לסכנה האפשרית מהכלב וכן, כך יש להניח, הכירה את בתה התובעת והיתה צריכה להיות מודעת לאפשרות שזו תכנס אל החצר כדי לשחק עם כלב של שכנים. בנוסף הוכח כי נתבע מס' 1 הזהיר את אמה של התובעת ובאמצעותה את התובעת לבל תכנס אל חצר ביתם. בנסיבות אלו אני סבור כי היתה חובה על האם להזהיר את הבת שלא תכנס אל חצר ביתם של השכנים והיא היתה חייבת לצפות את הסכנה לה היא חושפת את הבת כאשר היא מרשה לה לצאת אל הרחוב ללא השגחת מבוגר ולהסתובב ליד ביתם של השכנים/הנתבעים. לא יהיה זה נכון לייחס לתובעת מס' 3 שהיא האם של תובעת מס' 1 אחריות פחותה מזו שיש ליחס לנתבעים ובמיוחד לאחר שהוזהרה באופן ספציפי ע"י הנתבעים. בהתאם ובנסיבות העניין, וגם אם הייתי סבור כי חלה על הנתבעים חובה וכי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו, גם אז הייתי קובע כי תובעת מס' 3 התרשלה ותרמה ברשלנותה בכדי 100 אחוז לארוע הנזק שאירע. 6. סיכום בסיכומו של דבר אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את גירסתה בנוגע לאופן קרות אירוע הנשיכה. אני קובע כי מי מהנתבעים או מבני ביתם לא שיסה בה את הכלב וכי התובעת ננשכה ע"י כלב לאחר שחדרה לחצר הנתבעים ע"י טיפוס על הגדר וננשכה ע"י כלב אשר היה בתוך החצר ולא בסמוך לשער, אשר דרכו כלל לא נכנסה. אני קובע כי הנתבעים נקטו באמצעי זהירות מספיקים וכי לא ניתן ליחס להם רשלנות. בנוסף אני קובע כי אמה של התובעת מס' 1, תובעת מס' 3, התרשלה ותרמה ברשלנותה תרומה מכרעת לאירוע הנזק. חצרכלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלבשטח פרטי