קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לשוטר על תקיפה: 1. תמצית המחלוקת התובע הינו שוטר אשר הגיש תביעה לפיצויים כנגד הנתבע אשר הוא אדם שהורשע בתקיפתו של השוטר בנסיבות מחמירות. על פי האמור בכתב אישום שהוגש לבימ"ש השלום בנצרת, ת.פ. 97/1555, תקף הנתבע (הנאשם בתיק הפלילי) את התובע כאשר נתן לו מכה עם המרפק בפנים. האירוע היה תוך כדי ביצוע מעצר של הנתבע. ביום 27.3.97 התקיים משפטו של הנתבע בפני כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט חיים גלפז. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום הוא הורשע ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי. התובע הגיש תביעה לפיצויים כנגד הנתבע שהורשע בתקיפתו. הוא תובע פיצויים בגין הפסד ימי עבודה, הוצאות שונות ועוגמת נפש. תביעה זו נקבעה להוכחות ללא דיונים מקדמיים וזאת בשים לב לסכום התביעה. בהחלטה מיום 22.12.98 קבע בימ"ש את התיק להוכחות ליום 28.2.99 ואיפשר לצדדים לבקש כי יקויים ק"מ. הצדדים לא פנו לקיים ק"מ ובהתאם נשמעו עדויות הצדדים ללא כל דיון מקדמי. הצדדים יוצגו בדיון ע"י עו"ד ואולם מדובר בייצוג טכני. למעשה נוהל הדיון בפועל בדומה לתביעות קטנות כאשר באי כח הצדדים אשר נכחו באולם כמעט לא התערבו בדיון למעט הצגת מספר שאלות לצדדים ובכל מקרה לא התייחסו בטיעוניהם לשאלות אשר תביעה מסוג זה מעוררת, ואשר אליהם אתייחס בהמשך. לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם החלטתי לפסוק פיצוי לטובת התובע ואולם לא בסכום שנתבע. 2. עובדות התקיפה כפי שהוכחו בכל הנוגע לעצם התקיפה הגיש התובע את כתב האישום ואת גזר הדין. בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") ממצאים ומסקנות של פס"ד חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות ניתן להביא ראיות לסתור הרשעה פלילית אשר הוגשה כראיה בהתאם לסעיף 42א' הנ"ל וזאת ברשות בימ"ש ומטעמים מיוחדים שיירשמו כדי למנוע עיוות דין. הנתבע ביקש להביא ראיה לסתור כאשר טען כי השוטר/תובע התנכל אליו ואף תקף אותו. לדבריו הוסכם עימו כי אם יבטל את התלונה במח"ש כי אז תבקש התביעה עונש של מאסר מותנה בלבד. לכן, כך טוען הנתבע, יש לראות את ההרשעה הפלילית כאילו אין היא משקפת את המציאות. לא ראיתי בטענה זו של הנתבע עילה המצדיקה להביא ראיות לסתור זאת מאחר ואין היא סותרת את עצם הודאת הנתבע/נאשם באישום שיוחס לו. מוכן אני להניח לצורך דיון זה כי אכן הוגשה תלונה במח"ש כנגד השוטר וכי התלונה בוטלה. בכך אין כדי לקבוע כי הנתבע לא תקף את השוטר כפי שהודה. על כן וגם בהנחה שהנתבע התלונן וביטל תלונתו אין בכך כדי לסתור את הודאתו במשפט הפלילי ואת הרשעתו. יצויין כי בעדות בבימ"ש לא טען הנתבע כי לא תקף את השוטר. טענתו היתה למעשה כי גם הוא הותקף. כאמור, ומבלי לקבוע עמדה בעניין זה, אני סבור כי בכך אין די כדי לסתור הרשעה במשפט פלילי. בכתב התביעה שהוגש לבימ"ש זה נרשם כי הנתבע תקף את התובע באמצעות מברג בפנים. בכתב האישום שבת.פ. 97/1555 נרשם כי הנתבע/נאשם תקף את התובע במרפק בפנים. בעדותו בפניי הבהיר התובע את גירסתו וציין כי הותקף במכת מרפק בפניו (עמ' 2 שורה 26). ככל הנראה נפלה טעות דפוס בכתב התביעה. בכל מקרה עדותו של התובע היתה אמינה וגם מתיישבת עם העובדות שבכתב האישום אשר בהם הודה הנתבע/נאשם. אשר על כן אני קובע כי הוכחה טענת התובע לפיה תקף אותו הנתבע בנסיבות כפי שפורטו בסעיף 4 לכתב האישום בת.פ. 97/1555 כאשר היכה אותו עם המרפק בפניו. בהתאם, גם הוכחו יסודות עוולת התקיפה כמפורט בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אין בטיעוניו של התובע, כל טענת הגנה כמשמעו בסעיף 24 לפקודת הנזיקין ובהתאם התקיימו יסודות העוולה המזכים את התובע בפיצוי על נזקיו. 3. הנזקים הנתבעים א. ענינה של תביעה זו אינו בשאלה משפטית שגרתית, על אף שאירועים דומים של תקיפות שוטרים אינם דבר נדיר. בטרם אתייחס לעצם הנזקים הנתבעים יצויין כי תביעה מסוג זה מעוררת מעצם טיבעה גם שאלות של מדיניות שיפוטית. לכאורה אין מניעה לפסוק פיצוי לטובת אדם שהותקף ונפגע, גם אם מדובר בשוטר. מובן כי יש להוכיח את הנזקים ולעניין זה אתייחס בנפרד. יחד עם זאת מעוררת תביעה מסוג זה שאלות אשר יתכן שמן הראוי הוא שהמחוקק ישקול אותן במובן זה שפסיקת פיצוי אזרחי לשוטר שהותקף עלולה להשפיע בעקיפין גם על ההליך הפלילי. בעבודת משטרה נגרמים כעניין שבשגרה אירועים של חיכוך פיזי בין שוטרים ואנשים אשר נעצרים, נחקרים וחלקם אף עומדים לדין. לעיתים קרובות עלול להיווצר מצב של חיכוך פיזי המקיים את יסודות עוולת התקיפה. מתן אפשרות לפיצוי אזרחי לשוטר מאזרח שהורשע בתקיפתו עלול, כפועל יוצא מכך, לעודד הגשת כתבי אישום בעבירות של תקיפת שוטר כל אימת שיבצע מגע פיזי בין שוטר וחשוד אשר בנסיבותיו עלול לקיים את יסודות העבירה של תקיפת שוטר ובהמשך את יסודות העוולה האזרחית. עניין זה עלול להעמיד את השוטר במעמד של בעל עניין, ולא רק במעמד של מי שפועל בשליחות החברה ללא כל עניין אישי בתוצאות החקירה המשטרתית והמשפט הפלילי שיתקיים אם יוגש כתב אישום. בכך יש כדי ליצור מצג, ולו לכאורה, ולפיו יש לשוטר מניעים אישיים ברישום דו"ח פעולה והגשת תלונה. כדי למנוע מצב זה סבור אני כי יהיה זה נכון אם המחוקק יתן דעתו לנושא ויסדיר מנגנון פיצוי אזרחי אשר ינתק את הקשר הישיר שבין השוטר ובין האדם אשר פגע בו, לרבות בנוגע לנזקים אשר אינם מכוסים ע"י המשטרה מכח הוראות הדין כפי שיפורט להלן. יצויין לעניין זה כי אם ניזוקה המשטרה כתוצאה מפגיעה בשוטר הן במישרין (כתוצאה מתשלום השכר לתקופת אישפוז) והן בעקיפין אין לכאורה מניעה כי המשטרה (אוצר המדינה), תתבע את נזקיה מגורם הנזק, וזאת בהתאם להוראות סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] או בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964. ב. נזק בגין אובדן הכנסה - התובע לא הציג כל ראיה לפיה נגרמו לו הפסדי הכנסה כלשהם. יתרה מזו, שוטר הנפגע במילוי תפקידו, זכאי לקבלת שכר מהמשטרה בכל תקופת אישפוזו, ואם כתוצאה מכך נגרמת לו נכות, והוא נאלץ לעזוב את השירות המשטרתי הוא זכאי גם לפיצוי בהמשך, וזאת, בהתאם להוראות חוק המשטרה (נכים ונספים) התשמ"ה - 1981, חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 [נוסח משולב], חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י - 1950, חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל - 1970. בהתאם, אין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד ימי עבודה, ובפועל גם לא הוכח כי נגרם הפסד כלשהוא לתובע. אשר על כן, דין מרכיב תביעה זה להידחות. ג. הוצאות שונות - התובע לא פירט בתביעתו אילו הוצאות נגרמו לו, ולא הציג ראיה כלשהי לפיה נגרמו לו הוצאות. יצויין, כי כל הטיפול הרפואי, אשר לו הוא נזקק עקב אירוע תקיפתו, הינו טיפול רפואי המסופק לו על ידי המשטרה, ולחילופין, מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אשר על כן, אני קובע כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הוצאות כלשהן, ובהתאם דין מרכיב תביעה זה להידחות. ד. עוגמת נפש - בגין רכיב תביעה זה, סבור אני כי זכאי התובע לפיצוי. עצם היותו שוטר, אינו מקנה זכות לנתבע להכות בו. אמנם, אירועים מסוג זה, הינם כמעט חלק בלתי נפרד מעבודת המשטרה, ומאירועים שבהם מנסים שוטרים להשתלט על חשודים המסרבים לשתף פעולה. ואולם, אין לראות בכך, כחלק טיבעי ובלתי נפרד של מילוי תפקיד השוטר, במובן זה שלא קמה לנתבע הגנה של הסתכנות מרצון כמשמעו בסעיף 5 לפקודת הנזיקין, או הגנה בהתאם לסעיפים 65 או 68 שעניינם אשם תורם. יחד עם זאת, אני סבור כי הסכום שנתבע בגין עוגמת נפש, הינו סכום מופרז, וזאת בנסיבות המקרה. בהתחשב בתפקידו כשוטר, סבור אני כי על התובע להיות חסין מבחינה נפשית מפני אירועים מסוג זה, ובהתאם אני סבור כי אל לו לתבוע פיצוי מופרז בגין נזק שעניינו עוגמת נפש. יצויין, כי התובע לא תבע פיצוי בגין כאב וסבל, אלא רק בגין עוגמת נפש ובעניין זה, אני סבור כי אין לפסוק פיצוי מעבר לסכום נמוך שיפורט. אשר על כן, ובגין רכיב זה, אני פוסק לזכותו פיצוי בסכום של 2,000 ש"ח. ה. בשולי פסק דין זה, יש לציין כי אם שולם שכר לתובע בעת שאושפז, אין לכאורה מניעה כי המשטרה (אוצר המדינה), אשר שילמה את השכר לתובע בתקופת אישפוזו, תתבע את נזקיה מגורם הנזק, וזאת בהתאם להוראות סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] או בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964. 4. סיכום בסיכומו של דבר אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 2,000 ש"ח בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.12.98. בנסיבות העניין אני דוחה את יתרת התביעה. בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו בסך 208 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.12.98 וכן סכום נוסף של 750 ש"ח + מע"מ שכ"ט עו"ד שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משטרהמשפט פליליאלימותפיצוייםתקיפהשוטר