קצבת תלויים למשפחת אדם שנפטר מהתקף לב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת תלויים למשפחת אדם שנפטר מהתקף לב: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת פורת דן יחיד; תב"ע לט/687-0) שדחתה את עתירת המערערת לקצבת תלויים בגין מות בעלה המנוח (להלן - המנוח) מאוטם שריר הלב ביום .28.1.1979 .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: א) המנוח (יליד 1916) סבל מיתר לחץ דם משנת 1952, ומסכרת החל משנת 1966; ב) המנוח לקה פעמיים באוטם שריר הלב, בשנת 1966ובשנת 1968; ג) ביום 10.11.1971, עקב התרגשות פתאומית בעבודה, סבל מהתקף כאבים אנגינוטיים קשים, והובא לביתו. במשך יומיים חזרו ונשנו הכאבים ועל כן הופנה לבית-חולים ב-12.11.1971, שם נעשתה אבחנה של אי-ספיקה כלילית. הוא הוחזר הביתה באותו יום; ד) באפריל 1976אושפז המנוח ואובחנו שינויים איסכמיים וב- 18.15.1976לקה באוטם שלישי. ב- 15.8.1976נעשתה בדיקת "צנתור לב ימני, שמאלי וקורונרי", בה אובחנה מחלה קשה בשלושת העורקים הכליליים ומפרצת של החדר השמאלי; ה) ב- 26.6.1978שוב אושפז בשל אירוע של איבוד הכרה, על רקע של מחלת הלב וכלי האדם. .3פרשה בפני עצמה היא פרשת קביעת דרגת הנכות על-ידי ועדות רפואיות. להלן הקורות את המנוח, בוועדות אלה לפי סדרן: א) ועדה רפואית (מדרג ראשון) קבעה ביום 15.3.1972נכות צמיתה של % 45לפי חישוב שלהלן: לפי פריט 9(2) ג: % 70(מצב כללי בעת הבדיקה) למי פריט 9(2) א: % 25(נכות לפני התאונה) נכות כתוצאה מתאונה %45; ב) ועדה רפואית (דרג ראשון) קבעה ביום 25.7.1976- בדיון לפי תקנה 36אחרי האוטם השלישי (מאי 176) - נכות צמיתה של % 50לפי חישוב שלהלן: לפי פריט 9(1) ג. V: %75 לפי פריט 9(1) ג. Ii: % 25- ("על חשבון המחלה") נכות כתוצאה מהתאונה: %50 בעמודה 17("סיכום ומסקנה") של דו"ח הוועדה, הוסבר שההחמרה במצבו של הנבדק באה "במידה רבה" כתוצאה מהאוטם הנוסף שהתפתח על רקע טרשת העורקים הכליליים (מחלה "קורונר-סקלרוטית") ו"אולי במידה קטנה" על חשבון "התקרית הקורונרית שהוכרה כתאונת עבודה"; ג) על ההחלטה האחרונה הוגש ערר על-ידי המנוח. הערר נדחה, בוום 22.9.1976, על-ידי הוועדה הרפואית לעררים, תוך ציון ש"ההתפתחות הקורונרית הנוספת" מאז 1971"הינה על רקע של מחלתו היסודית הטרשתית ואין לזוקפה על חשבון התאונה"; ד) על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הגיש המערער ערעור לבית-דין זה (דב"ע לז/855-01). ביום 10.6.1977ניתן פסק-דין בהסכמה לפיו הוחזר העניין לוועדה הרפואית למען תדון בו מחדש "תוך התייחסות לכל חומר רפואי אשר יהיה בפניה"; ה) בעקבות פסק-הדין, התכנסה הוועדה הרפואית לעררים, ביום .19.10.1977הוועדה חזרה ואישרה את קביעתה הקודמת (מיום 22.9.1976) תוך הטעמה שהאוטם השלישי, משנת 1976, "אשר אין לו כל קשר עם התאונה בשנת 1971" הביא להחמרת המצב הקרדיאלי "והמצב הנוכחי הינו בעיקר תוצאה מההתפתחות הטבעית של מחלתו היסודית הטרשתית"; ו) על החלטתה החדשה של הוועדה הרפואית לעררים הגיש המנוח ערעור לבית-דין זה (לח/288-01). ערעורו נתקבל ביום 9.12.1977והעניין הוחזר לוועדה על מנת שתיתן את דעתה "למכתבו של ד"ר יכיני מיום 3.6.1977, שממנו עולה שהיה מקום לקבוע למערער % 100נכות לפי סעיף 9(1) ג. ,viוכן שחלה החמרה במחלת הסכרת לפי סעיף 4"; ז) הוועדה הרפואית לעררים, אשר התכנסה (ביום 21.2.1978) בעקבות פסק-הדין החדש, אישרה את הקביעה ש"הנכות הכוללת" של הנבדק אינה עולה על % 75ומתאימה למבחנים שבפריט (9) (1) ג. .vהוועדה קבעה כמו כן שההחמרה בסכרת שחלה בשנת 1977"אין לייחס אותה בשום אופן לתאונה מ-1971", אלא להתפתחות הטבעית בקשר עם האוטם השלישי (1976). "כמו כן אין לייחס קשר (לאוטם הנ"ל) עם התאונה של 1971" - (כל ההדגשות לא במקור). .4על-מנת לזכות בתביעתה לקצבת תלויים, שומה היה על המערערת להוכיח שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מפגיעה בעבודה (סעיף 75לחוק הביטוח הלאומי) כלומר שקיים קשר סיבתי בין התאונה מיום 10.11.1971והאוטם ששם קץ לחיי המנוח ביום .28.1.1979לבירור בשאלה זו מינה בית-הדין האזורי, כמומחה-יועץ רפואי מטעמו, את פרופסור ונדרמן. בחוות-דעתו מיום 3.3.1980סקר המומחה את עברו הרפואי ומסקנתו היתה, שהמנוח - "סבל ממחלה טרשתית קשה של העורקים הכליליים של הלב שהתפתחה והחמירה בהדרגה במשך השנים ושגרמה למותו... מחלה זו החלה זמן רב לפני שנת 1971, על רקע של סיכון אישי גבוה. מותו נגרם על-ידי מחלה זו ולא על-ידי אירוע שהיה ב-1971, שהיה רק שלב בהתפתחות מחלה זו. אין, אפוא, קשר סיבתי בין מחלת' המנוח בה לקה ביום 10.1.1971(צ.ל. 10.11.1971) לבין פטירתו ביום 28.1.1979" (ההדגשות במקור). .5טענת בא-כוח המערערת היוותה, לדברי בית-הדין קמא, "מעין 'משוואה מתימטית', על פיה אין מנוס מהמסקנה כי קיים הקשר הסיבתי שהוא נשוא דיוננו". וזו הטענה: ועדה רפואית קבעה (ב-25.7.1976; ראה סעיף 3(ב) לעיל) שהמנוח לקה בנכות של % 50כתוצאה מתאונת עבודה. פרופסור ונדרמן קבע "כי מחלת טרשת העורקים היא האחראית למות המנוח". עתה צא וראה: אם % 50של טרשת הטורקים יש לייחס לפגיעה בעבודה, משמע "כי % 50מגורמי מותו של המנוח הם תוצאת 'הפגיעה בעבודה' משנת 1971, ודי בשיעור הגרימה כאמור על מנת לקבל את התביעה". בית-הדין, כאמור, לא קיבל את התביעה, וטעמיו היו: א) קביעותיה של ועדה רפואית מחייבות את בית-הדין "בשאלת נכותו של נפגע עבודה הנמצא בין החיים" ואין להן - ואף לא יכולה להיות להן - נפקות בנושא גרימת המוות (סעיף 61, סימן ה', לחוק) שכן נושא אחרון זה נידון בסעיף נפרד (סעיף 75) ובסימן נפרד (סימן ג'); ב) קביעת דרגת הנכות מעבודה הוא בגדר קביעה חלוטה המחייבת את בית-הדין (סעיף 65לחוק) אולם "מצבו הרפואי הכללי של הנכה מחוץ לפגיעה בעבודה" אינו חלוט אף הוא; ג) טרשת העורקים הכליליים לעולם אינה "פגיעה בעבודה", אלא מחלה הדרגתית המהווה רקע ל"תאונה", כגון אוטם שריר הלב, אי-ספיקה כלילית חריפה, התקף כאבים (דוגמת ההתקף מיום 10.11.1971שהוכר כ"תאונת עבודה"). קיים אמנם קשר סיבתי בין הטרשת לבין כל אחת מ"תאונות" מעין אלה, אך אין זה כלל בטוח שקיים קשר בין "תאונה" ל"תאונה". .6עיקר טענותיה של באת-כוח המערערת בערעור היו, כי בית-הדין קמא שגה באומרו שקביעת ועדה רפואית אינה מחייבת אותו לעניין גרימת מוות. הקביעה הנ"ל שהכירה במחלת לב כפגיעה בעבודה - מחייבת את בית-הדין. אמנם מצבו הרפואי של הנכה שמחוץ לפגיעה בעבודה, אינו חלוט אף הוא, אך משנקבע "אחוז השפעת העבודה על מצבו הרפואי של הנכה" כדי %50, לעולם לא יוכלו "הגורמים הקליניים שמחוץ לעבודה" לעלות על % .50טעה אפוא בית-הדין קמא בקובעו שלקביעת הוועדה הרפואית אין נפקות לשאלת גרימת המוות ובדחותו את התביעה. .7בא-כוח המוסד סמך על פסק-הדין נשוא הערעור וטען, כי המנוח סבל ממחלת לב קשה שנים רבות לפני האירוע שהוכר (ב-1971) כתאונת עבודה. בית-הדין קמא צדק באמצו את חוות-דעתו של המומחה הרפואי אשר שלל קשר סיבתי בין האירוע הנ"ל לבין המוות שבא למעלה משבע שנים לאחר מכן. .8שני הפרקליטים התייחסו בטיעונם לפסק-הדין בעניין גרטרוד שידלובר דב"ע שם/158- 0(לא פורסם) שניתן כחצי-שנה אחרי פסק-הדין שבערעור. באת-כוח המערערת טענה, שאין להקיש מן האמור בדב"ע שם/158- 0הנ"ל על המקרה דנן בשל השוני שבעובדות ואילו בא-כוח המוסד טען, שמאותו פסק-דין יש ללמוד מקל וחומר. שידלובר המנוח, שעה שנפקד על-ידי אוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה (ב-1959) היה בבחינת "סיכון נייטרלי" שלא היה ידוע לגביו על קיום נתונים עובדתיים העושים אותו לחשוף יותר מאדם אחר בגילו לקבל אוטם שריר הלב. ואילו דוקטורצ'יק המנוח היה בבחינת "סיכון אישי" מובהק שעה שלקה בהתקף כאבים ב-.1971 .Iiפסק-דין .1סעיף 75לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, אומר, וזו לשונו: "מבוטח שפגיעה בעבודה רמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר..." והשאלה היא, האם הוכח שתאונת העבודה מיום 10.11.1971גרמה למותו של המנוח ביום 28.1.1979? די להוכיח, לפי דרישת החוק, קיומו של קשר בין סיבה לתוצאה ואין חובה להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית (דב"ע שם/158-0: סעיף 5(ב) וסעיף 2(ג) לפסק-הדין). בענייננו היו ראיות לרוב, לשלילה מוחלטת של קשר סיבתי בין התאונה דאז לבין המוות, ובראש וראשונה בחוות-דעתו של המומחה-היועץ הרפואי, שהגיע למסקנה חד-משמעית, שמותו של המנוח, נגרם על-ידי מחלה קשה - טרשת העורקים הכליליים שפעלה בקרבו במשך שנים רבות. האירוע משנת 1971היה רק אחד הביטויים החיצוניים, ולאו דווקא החריף שבהם, לקיומה של המחלה המתקדמת, אך בשום פנים לא היה בין האירוע הנ"ל והמוות כל קשר סיבתי (ראה סעיף 4להליך). .2את יהבה השליכה באת-כוח המערערת על קביעת ועדה רפואית כי למנוח נגרמה נכות של % 50כתוצאה מהתאונה. בצדק הסתייג בית-הדין קמא מנפקותה של הקביעה הנ"ל, הן בתור ראיה לצורך הטעון הוכחה לפי סעיף 75והן בתור תרגול בתורת הלוגיקה ("המשוואה המתימטית"). טעמיו של בית-הדין האזורי היו נכונים והאמור להלן בא רק להשלים. .3"המשוואה" שהציגה באת-כוח המערערת, עם הקסם שבה, אין היא "מתימטית" כלל באשר היא מתיימרת לחבר מין בשאינו מינו. דרגת נכות של %50, כל שהיא אומרת, הוא שכושרו לעבודה של הנפגע צומצם כדי מחצית. אין היא נוגעת לתוחלת החיים של הנכה, בבחינת קביעה שהוא כביכול חצי-מת. עד כאן - להיבט המהותי-עקרוני של הסוגיה. .4מכאן להיבט ההוכחתי גרידא, היינו למשקלה של החלטת הוועדה הרפואית מיום 25.7.1976(סעיף 3(ב) להליך) בתור ראיה אחת - בין ראיות אחדות - לנזק שתאונת העבודה גרמה למצב לבו של המנוח. הוועדה הרפואית סברה שאת ההחמרה במצבו של המנוח (האוטם השלישי) ניתן אולי לזקוף "במידה קטנה", גם על חשבון "התקרית הקורונרית שהוכרה כתאונת עבודה". על קביעה זו הוגש ערר, לא על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כי אם על-ידי המנוח. והנה קבעה הוועדה הרפואית לעררים (ביום 22.9.1976) שההחמרה במצבו הקורונרי של המערער (המנוח) באה כל כולה על רקע הטרשת "ואין לזוקפה על חשבון התאונה" (סעיף 3(ג) להליך). עניינו של המנוח נדון לפי דרישתו עוד שתי פעמים על-ידי ועדה רפואית לעררים וזו קבעה (ב-9.10.1977) שהאוטם השלישי, שהביא להחמרה במצב הקרדיאלי אינו קשור כלל עם התאונה משנת 1971(סעיף 3(ה) להליך) ושוב (ביום 21.2.1978) שההחמרה בסכרת אין לייחסה "בשום אופן" לתאונה מ-1971, כי אם להתפתחות בעקבות האוטם השלישי שאין לו קשר עם התאונה הנ"ל (סעיף 3(ז) להליך). .5עינינו הרואות: ישנו מצבור של חומר הוכחתי המלמד שההתדרדרות במצבו של המערער (החמרה במצב הקורונרי, במצב הקרדיאלי, בסכרת, הופעת אוטם שלישי) אינה קשורה כלל עם התאונה משנת 1971, כי אם אך ורק עם מחלתו היסודית שהתפתחה אט-אט לאורך עשרות בשנים. .6משהובא החומר כולו, ובמיוחד תיקי האשפוזים וכרטסת קופת חולים, בפני המומחה הרפואי, הגיע הלה להחלטה חד-משמעית השוללת כל קשר סיבתי בין התאונה והמוות. .7הערעור נדחה. אין צו להוצאות.קצבת תלוייםהתקף לב / אוטם שריר הלב