קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות לקבל שכר בזמן השעיה מעבודה: ההליך 1. המערער (להלן - העובד) הגיש תביעה נגד המשיבה (להלן - המדינה), בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (תב"ע לז/14-2) בעתירה לצוות על תשלום מלוא שכר עבודתו לתקופה אשר בה היה העובד מושעה מעבודתו. בית-הדין האזורי דחה א התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו. 2. העובדות הדרושות לעניין הן: א) העובד שימש, בתקופה הנוגעת לדיון זה, כעוזר לנוטריון הציבורי ומתרגם בבית-המשפט המחוזי בירושלים; ב) ביום 12.2.1974 הגישה המדינה, בבית-המשפט המחוזי בירושלים (תיק פלילי 29/74) כתב-אישום נגד העובד, ובו נכללו ארבעה אישומים בעבירה של לקיחת שוחד. בחלק "העובדות" של כל אישום צוין, כי בתאריך פלוני קיבל העובד סכום של 30 לירות מאדם ששמו נקוב, בעד פעולה הקשורה בתפקידו. באחד האישומים נאמר, כי הסכום ניתן לעובד לאחר שהוא דרש אותו. נוסף לכך הואשם העובד בשני אישומים בעבירה של מעילה באמון, בכך שאימת חתימות על ייפוי כוח נוטריוניים ביודעין שהחותם איננו האדם שאת שמו חתם, אלא בנו. לחלופין הואשם בשני אישומים אלה בעבירה על סעיף 42 לחוק העותמני לנוטריונים ציבוריים, בכך שבשני המקרים הנ"ל לא חקר בתשומת-לב את זהותו של החותם, שעה שהחותם לא היה האדם ששמו נחתם, אלא בנו; ג) (1) ביום 13.2.1974 כתב מר יצחק אלחנן, תובע וחוקר ראשי בנציבות שירות המדינה, אל נציב השירות תרשומת לאמור: "מר בך ביקשני למסור לך שהוא בדעה שכיום אין עוד צידוק להשעייה מקודם (כך!) על-ידי המשרד, והוא מציע שאתה תשעה את העובד, לאור כתב האישום שהוגש כבר בינתיים נגד העובד"; (2) בו ביום חתם נציב השירות על החלטה בזו הלשון: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, הריני משעה את העובד רחמים ששון הנ"ל מתפקידו בשירות המדינה, עד לגמר הליכי החקירה והדיון הפלילי ו/או המשמעתי בעניינו". (3) ובו ביום כתב מר יצחק אלחנן אל מנהל בתי-המשפט מכתב, שבו ביקש - בין השאר - כי "בהודעה לעובד אודות השעייתו יש לכלול גם את הסיבות שהביאו לכך, דהיינו - היותו מואשם בעבירות שוחד ומעילה באמון, כמפורט בכתב האישום שהוגש נגדו בת"פ 29/74 של בית-המשפט המחוזי בירושלים". (הפרטים המופיעים בפסקות-המשנה (1)-(3) לעיל לקוחים מתצלומיהם של שני מסמכים שהומצאו לבית-הדין הארצי לעבודה, על-פי בקשתו, בהחלטה מיום 11.12.1979). (4) בין התאריכים 14.2.1974- 31.10.1974 שולמו לעובד המושעה % 70 ממשכורתו. ובין התאריכים 1.11.1974- 31.12.1975 שולמו לעובד % 50 ממשכורתו; ד) בית-המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את העובד בארבעת עבירות השוחד שיוחסו לו, ובשתי העבירות החלופיות לפי החוק העותומני על הנוטריונים הציבוריים ולכן נמנע מלהרשיע את העובד בשתי העבירות של מעילה באמון; ה) העובד ערער על הרשעתו לבית-המשפט העליון, אשר קיים את ההרשעות בשתי העבירות החלופיות האמורות, אך זיכה את העובד מארבע עבירות השוחד. בקשר לאה האחרונות קבע בית-המשפט העליון לאמור (ע"פ 448/74, פסקות 4-5): " 4. מחומר הראיות עולה שהמזמין את הנוטריון לצאת מביתו, בשעות שמחוץ לשעות העבודה, חייב לשלם לו את הוצאותיו. המדובר הוא בדרך כלל בהוצאות הנסיעה - לאמור, הכל יודעים שהנוטריון נוסע במונית, או רשאי לנסוע במונית - ממקום מגוריו אל המקום אשר אליו נדרש. בשלוש מארבע ההזדמנויות המדוברות בהן כאן קיבל המערער סך 30 ל"י עבור הוצאות נסיעה שכאלה. השופט המלומד התרשם לרעה מכך שהמערער לא יכול עוד לנקוב בסכומים המדויקים שהוציא עבור נסיעותיו במונית (אם הוציא בכלל); אבל המערער לא הסתיר ולא הכחיש שנקב סכום עגול עבור הוצאותיו, ולא טען שהוא הוציאן בפועל ממש. לא זו בלבד אלא הוא הודה, לפחות ולגבי מקצת ההזדמנויות ההן, שהוצאות אלה כללו גם כיבוד אשתו וילדיו בקפה ועוגות כנראה שראה צורך לנחמם בקפה ועוגות על העדרו מן הבית, כחלק מהוצאותיו שנגרמו לו על-ידי מי שקראוהו אל מחוץ לביתו. ולגבי הפעם היחידה שהסכום של 30 ל"י שולם לו לפי דרישתו המפורשת, התרשם השופט המלומד לרעה מכך שבאו לפניו עדויות סותרות, אם הבולים אשר עבורם נדרש התשלום, נדרשו לביול מסמכים אותה שעה או היו בולים אשר עבורם נשאר המערער חייב למאן דהוא בבית-המשפט עבור פעולה קודמת. אבל למעשה נסתייעה עדות המערער שהתשלום נדרש עבור בולים, בעדות אחרת, ואין נפקא מינה לעניין זה אם היו אלה בולי עבר או בולי עתיד. 5. אין אני בא להקל ראש במנהגם הנפסד של עובדי ציבור למיניהם הדורשים ומקבלים הוצאות מבלי שיצאו הוצאות אלה מכיסיהם בפועל ממש. ואולם גם הדרישה וגם הקבלה של 'הוצאות' כאלה הפכה למכת מדינה (אשר, למרבה הצער, זכתה אף לגושפנקה רשמית כשההוצאות האלה משתלמות על-ידי מעבידים לעובדיהם); ולא הדרישה ולא הקבלה של 'הוצאות' כאלה מעידה, כשלעצמה, בהכרח על כוונה לעבור עבירה פלילית. אילו היתה כל טענת ההוצאות טענת שווא מדעיקרא, ייתכן ובקבלת כסף עבור הוצאות שכולן מדומות בלבד, היה משום קבלת כסף בטענות שוא; אבל אפילו במקרה כזה לא היה בקבלתו, ולוא גם בעד פעולה הקשורה בתפקיד רשמי, בהכרח משום לקיחת שוחד; כל עוד אין להסיק מכל הנסיבות של דרישת הכסף וקבלתו שאמנם התכוון הלוקח לקחת שוחד (או, כשהנאשם הוא המשלם, אין בתשלום הוצאות כאלה בהכרח משום ראיה על נתינת שוחד, כל עוד אין להסיק מכל הנסיבות של דרישת הכסף ותשלומו שהמשלם התכוון ליתן שוחד)". .3א) לאחר מתן פסק-הדין בבית-המשפט העליון, הועמד העובד לפני בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, על-פי תובענה שהוגשה לאותו בית-דין (תיק בד"מ 03/57): (1) באישום הרשון שבתובענה נאמר, כי הרשעתו של המערער בשתי עבירות לפי החוק העותומני על הנוטריונים הציבוריים, היא הרשעה בעבירות "שיש עימן קלון", ולכן אשם העובד בעבירת משמעת לפי סעיף 17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת). (2) האישום השני התבסס בחלק מן האמור בו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובחלק - על פסק-דינו של בית המשפט העליון; אשר לזה האחרון נאמר בתובענה כך: "בית-המשפט העליון בע"פ 448/74 קבע, כי: - א. בארבע הזדמנויות שונות, כשנתבקש הנאשם לצאת בשעות הערב ממקום מגוריו אל מקום מרוחק כדי לאפשר שם חתימות של חותמים על מסמכים מסוימים, קיבל - בכל פעם - סכום של 30ל"י ובפעם אחת בלבד אף דרש סכום זה. ב. הנאשם לקח את הסכום של 30 ל"י, בכל פעם כאמור, בעד פעולה הקשורה בתפקידו. ג. הנאשם הודה, שבחלק מהמקרים בהם לקח הוא 30 ל"י השתמש בחלק מן הסכום לצורך כיבוד אשתו וילדיו בקפה ועוגות". עוד נאמר בתובענה כי במעשיו אלה "לא קיים הנאשם את המוטל עליו על-פי הוראות שניתנו לו כדין, ופגע במשמעת שירות המדינה" - ואלה הן עבירות משמעת לפי סעיף 17(1) וסעיף 17(2) לחוק שירות המדינה (משמעת). תוך כדי ההליך בבית-הדין למשמעת, התיר בית-הדין לפרקליטות המדינה לתקן את האישום השני על-ידי תוספת, בסופו, לאמור: "ההוראות אותן לא קיים הנאשם הן אלה: 42.711 ו- 42.222 (סיפא - התנהגות הולמת את תפקידו ואת מעמדו), וכן הוראת המשרד שבחוזר מ/ 29/72 מיום 10.12.1972") בית-הדין למשמעת זיכה את העובד מן האישום הראשון שבתובענה בקבעו "שלא היה קלון בעבירה בה הורשע הנאשם" (דהיינו - העבירות לפי סעיף 42 לחוק העותומני על נוטריונים ציבוריים) וכמו-כן זיכה את העובד מאותם חלקים באישום השני המסתמכים על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי; זאת משום שהקביעות ההן אינן מתיישבות עם קביעותיו של בית-המשפט העליון באותו עניין; ג) אשר לאותו חלק של האישום השני שבתובענה, המסתמך על קביעותיו של בית-המשפט העליון, הרשיע בית-הדין למשמעת את העובד רק בקשר לעובדות שפורטו בפסקה (ג) של האישום השני (ראה פסקת-משנה (א) (2) לעיל). אומר בית-הדין למשמעת: "בשלושת המקרים האחרים קיבל הנאשם בכל פעם 30 ל"י. לפי טענתו הוא הוציא 22 ל"י בעד נסיעה במונית מביתו בקרית יובל עד למקום ביצוע העבודה הנוטריונית ובחזרה, ועוד 8 ל"י עבור עוגות וקפה לאשתו ובנו שהמתינו לו בבית-קפה בעיר שיסיים את עבודתו" (פסק-הדין פסקה 32). ממשיך בית-הדין למשמעת וקובע, כי לא הוכח שההוצאות היו פחותות מן הסכום הנקוב לעיל. אולם "שונה המצב לגבי כיבוד האשה והבן. 'הוצאות' מסוג זה מקומם לא יכירם (כך!) במערכת תנאי העבדה... והרי במישור תנאי העבודה (ה)מקובלים אין לראות בסכום שקיבל הנאשם תמורת 'הוצאה' זו, אלא טובת הנאה שניתנה לו בקשר לעבודתו" (שם, פסקה 34). ובסיכום, קובע בית-הדין למשמעת: "... אין זה כלל סביר שעובד מדינה המוזמן אל משרדו של אזרח יביא איתו את אשתו ואת בנו על מנת שיכובדו שם בקפה ועוגות, ובוודאי שיש גם הבדל בין כיבוד ישיר ובין מתן כסף כפיצוי בעד הוצאה בשביל כיבוד, ומה גם שספק אם ההוצאה הוצאה, לא רק שזאת בגדר קבלת טובת הנאה בקשר לעבודה, אלא זאת התנהגות שאינה הולמת עובד המדינה בכל תפקיד ובכל מעמד, והמציגה אותו ואת משפחתו כפושטי יד" (שם, פסקה 36). לפיכך הרשיע בית-הדין למשמעת את העובד בעבירת משמעת לפי סעיף 17(2) לחוק שירות המדינה (משמעת) - שנוסחו יובא בפסקה 8(א) להלן. מן האמור בסוף המובאה דלעיל עולה, כי "אי-קיום ההוראות" שבגינו הורשע המערער, הוא אי-קיום האמור בסעיפים 42.711 ו-42.222 (סיפא) לתקשי"ר, בנוסח המובא בפסקה 9 להלן; ד) בית-הדין למשמעת הטיל על העובד אמצעי משמעת כדלקמן: נזיפה, הקפאה בדרגה והקפאה זכותו לתוספת שהיה בדרגה; הכל - לפי הפירוט שבגזר-הדין; ה) בא-כוחו של העובד עתר לבית-הדין למשמעת שיורה על השלמת משכורתו של העובד לכל תקופת השעייתו בניכוי הכנסותיו מן החוץ, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 54 לחוק שירות המדינה (משמעת) וכך פסק בית- הדין למשמעת (פסקה 14 שבגזר-הדין): "בהתחשב בתקופת השעייתו הארוכה ובעובדה שהוא זוכה מן העבירות החמורות ביותר בהן הואשם ואשר שימשו יסוד להשעייתו, אנו מחליטים כי משכורתו בתקופת ההשעייה תהיה % 75 ממשכורתו הכוללת על-פי דרגה 1 מח"ר כמוגדר ב- 46.311 בתקשי"ר, בניכוי הכנסותיו ברוטו באותה תקופה מעבודות-חוץ". 4. העובד הגיש, כאמור בפסקה 1 לעיל, תובענה בבית-הדין לעבודה לתשלום מלוא שכרו לתקופת ההשעיה (בניכוי הכנסותיו מן החוץ) וטענתו העיקרית היתה, כי "בית-הדין למשמעת לא היה מוסמך להחליט כאמור בסעיף 14להחלטתו (צריך להיות: פסקה 14 בגזר-הדין) באשר סעיף 53 לחוק שירות המדינה (משמעת) קובע, שכאשר נאשם מזוכה מהעבירות בהן הורשע יש לשלם לו את מלוא משכורתו בגין תקופת ההשעיה ואין בית-הדין למשמעת מוסמך להפחית ממשכורתו; ואילו בית-הדין למשמעת מצהיר במפורש שהנאשם זוכה מהעבירות ששימשו יסוד להשעייתו". המדינה טענה שאין סמכות לבית-הדין לעבודה ולחלופין, כי החלטת בית-הדין למשמעת בדבר תשלום % 75 מהמשכורת לתקופת ההשעיה - בדין יסודה, באשר חל סעיף 54 לחוק המשמעת - שכן הורשע העובד ב"אשמה שגרמה להשעייתו", ומשום כך איננו חל סעיף 53 לחוק. 5. בית-הדין האזורי קיבל את טענת "חוסר הסמכות" שטענה המדינה ודחה את התביעה מן הנימוקים דלקמן; " 1. מאחר שבא-כוח המדינה עורר שאלת סמכותו של בית-הדין להיזקק לתובענה, עלינו לברר תחילה בעיה זו. קביעתו של בית-הדין למשמעת בעניין הנדון פה ניתנה במסגרת פסק-הדין שניתן בעניינו של התובע. תביעתו של התובע מהווה למעשה ערעור על פסק-דין של בית-הדין המשמעתי. אין בית-הדין לעבודה יושב, ואינו מוסמך לשבת, כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, שהוא ערכאה שיפוטית ממלכתית נפרדת. כיום - על-פי תיקון משנת תשל"ז בחוק המשמעת (ס"ח תשל"ז, עמ' 170) - קובע סעיף 43 לחוק המשמעת זכות ערעור לשופט בית-המשפט העליון על כל פסק-דין של בית-הדין למשמעת; ואולם בתקופה הנוגעת לענייננו, היתה זכות הערעור מוגבלת לפסק-דין המורה על פיטורים. מכך לא נובע כמובן, שעד לתיקון היה בית-הדין לעבודה מוסמך להיזקק לתובענות שבמהותן הן ערעורים על הכרעותיו של בית-הדין למשמעת. ערעור הוא 'יצור של המחוקק', ובאין קביעה בחיקוק אין גם זכות ערעור. לפיכך, עד לתיקון האמור בסעיף 43 לחוק המשמעת לא היתה קיימת בכלל כל זכות לערער על הכרעותיו של בית-הדין למשמעת, פרט לאפשרות לפנות לבג"ץ. 2. ערים אנו לכך, כי הסמכות לערוך ביקורת שיפוטית על פעולה של רשות מינהלית הועברה, עם הפעלת בתי-הדין לעבודה, לבית-הדין האזורי, כל מקום שמדובר בעניינים שבין עובד ומעביד הנובעים מיחסי עובד ומעביד, ואולם המדובר הוא כאמור בביקורת על פעולתן של רשויות מינהליות, ואילו במקרה שלנו העתירה מכוונת נגד החלטה של גוף שיפוטי. 3. הנובע מהאמור לעיל הוא, כי בית-דין זה איננו מוסמך להיזקק לתובענה. לאור מסקנה זו אין אנו צריכים כבר להיכנס לעובי הקורה של טענות התובע לגופן ולבדוק, אם פעל בית-הדין למשמעת בהתאם להוראות סעיפים 53ו- 54 לחוק המשמעת, ודין התביעה להידחות". 6א). טענותיו של בא-כוח העובד בעת שמיעת הערעור היו: (1) טעה בית-הדין קמא עת קבע שאין לו סמכות לדון בתובענה שלפניו; (2) העובד זכאי לתשלום מלוא שכרו בתקופת ההשעיה באשר נתקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 53 לחוק שירות המדינה (משמעת); ב) בא-כוח העובד חזר בו מטענה נוספת לאמור, כי החלטת בית-הדין קמא בעניין תשלום % 75 בלבד מן המשכורת לתקופת ההשעיה, נוגדת את האמור בסעיף 34(5) לחוק שירות המדינה (משמעת). 7. בא-כוח המדינה תמך בפסק-דינו של בית-הדין קמא. לחלופין טען, לגופו של העניין, כי העובד הורשע "באשמה שגרמה להשעייתו" ולכן סעיף 53 איננו חל, ולעומת זאת חל סעיף 54 לחוק, ובית-הדין קמא רשאי היה להפחית משכרו של העובד לתקופת ההשעיה. 8. להלן - הוראות אחדות מחוק שירות המדינה (משמעת), כנוסחו בזמנים הרלבנטיים לעניין שלפנינו (בהשמטת חלקים שאינם נוגעים לנשוא הערעור הזה): א) סעיף 17: "עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ-לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: (1) עשה מעשה, או התנהג, באופן שפגע במשמעת שירות המדינה; (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על-פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור; (3) התנהג התנהגות בלתי-הוגנת במילוי תפקידו או בקשר איתו; (4) הורשע על עבירה שיש עמה קלון"; ב) סעיף 47(ב): "התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד המדינה בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, להשעות את העובד לתקופה שתסתיים לא יותר מחמישה-עשר יום לאחר גמר הליכי החקירה והדיון הפליליים"; ג) (1) סעיף 53: "מושעה שזוכה בבית-המשפט מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד עליה לדין משמעת, וכן מושעה שיצא זכאי בבית-הדין או בערעור לפי סעיף 43, תשולם להם משכורתם לתקופת השעייתם במידה שלא שולמה להם לפי סעיף 49 ובניכוי הכנסתם מעבודת חוץ במשך תקופת ההשעיה...". (2) סעיף 53, כפי שתוקן על ידי סעיף 25 לחוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 5), תשל"ז-1977: "בסעיף 53 לחוק העיקרי, במקום 'ולא הועמד עליה לדין משמעת' יבוא 'ולא הועמד לדין משמעת על עובדות שפורטו בכתב האישום או שעלו במהלך הדיון בבית-המשפט'"; ד) סעיף 54: "מושעה שהורשע בבית-הדין, רשאי בית-הדין להחליט על-פי בקשת הנשפט, אם ובאיזו מידה, תשולם לו משכורת לתקופת השעייתו ..."; ה) סעיף 61: "אחריותו של עובד המדינה לפי חוק זה בשל עבירת משמעת פלונית אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה או מחדל ומותר לנקוט נגדו אמצעי משמעת לפי חוק זה אף אם נענש או זוכה על אותו מעשה או מחדל בבית-המשפט". 9. להלן - שתי הוראות שבתקשי"ר הנוגעות לענייננו: א) סעיף 42.711: "לא יבקש ולא יקבל עובד בעד עבודתו, או בקשר עמה, פרס, מתנה או טובת הנאה באיזו צורה שהיא מכל אדם או מכל מוסד, אלא מאוצר המדינה בלבד"; ב) סעיף 42.222 סיפא): "התנהגותו והופעתו של עובד, בין בזמן עבודתו ובין שלא בזמן עבודתו, צריכה להיות הולמת את תפקידיו ואת מעמדו כעובד". 10. האמור בפסקות 4- 8 שבפסק-הדין משקף עמדת כל חברי המותב. האמור בפסקות 1- 3 בפסק-הדין (שם) משקף עמדת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב, שאף הוא מסכים לתוצאה, רואה להעיר: "לאור העובדה שהמערער פנה לבית-הדין למשמעת - במסגרת סעיף 54לחוק המשמעת - ובית-הדין החליט כפי שהחליט, נראה לי שהשאלה העקרונית בדבר סמכותו של בית-דין זה צריכה עיון נוסף. אך, בשים לב לעובדה שגם לגופו של עניין יש לדחות את הערעור, אין המקרה מתאים לקביעת עקרונית, ודי בכך שנצא מהנחה שאכן העניין הוא בסמכותו של בית-הדין". פסק-הדין 1. בית-הדין האזורי דחה את תובענת העובד על יסוד נימוק אחד בלבד, שאין לו, לבית-הדין, סמכות לדון בתובענה (פסקה 5שבחלק I; טענות הצדדים - שם, בפסקה 4) ולא נכנס לגופו של העניין אף ששני הצדדים טענו לפניו גם לגוף המחלוקת. במהלך הערעור שלפנינו שמענו את באי-וח הצדדים הן בשאלת הסמכות, והן לגופו של העניין, קרי - האם זכאי המערער למלוא שכרו בתקופת ההשעיה, באשר נתקיימו בו התנאים שבסעיף 53לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963(להלן - חוק המשמעת), ולא היתה לפנינו בקשה להחזיר את העניין לבית-הדין האזורי. לפיכך פוסקים אנו גם בשאלת הסמכות וגם בגוף המחלוקת. 2. אשר לשאלת הסמכות: א) חוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, נתן לבית-דין אזורי, בסעיף 24(א) (1), את הסמכות לדון בתובענות בין עובד למעביד "שעילתן ביחסי עובד ומעביד" (וכמו כן את "הסמכות הנגררת" כמשמעותה בסעיף 35לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957: סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה). עתירתו של העובד לבית-הדין האזורי לעבודה היתה לתשלום שכר עבודה (פסקה 1בחלק I). הווה אומר: לכאורה, עילת התביעה היא "ביחסי עובד ומעביד", והסמכות לדון ולפסוק היא בידי בית-הדין האזורי, ומי שטוען אחרת - עליו להראות שעל-פי הוראת חוק הוצא העניין מסמכותו של בית-הדין לעבודה ונמסר לערכאה שיפוטית, או מעין-שיפוטית, אחרת; ב) כדי לברר אם אמנם הוצא העניין מסמכותו של בית-הדין לעבודה עלינו לפנות להוראות שבחוק המשמעת הנוגעות לנושא התובענה: מדובר בסעיפים 53ו- 54 לחוק המשמעת (ראה הנוסח בפסקות 8(ג) (1) ו- 8(ד) שבחלק 1). סעיף 53, כפשוטו, מדבר במושעה שיצא זכאי בבית-המשפט או בבית-דין למשמעת (בתנאים האמורים באותו הסעיף), וקובע כי "תשולם" משכורתו לתקופת ההשעייה. ואילו סעיף 54, כפשוטו, מדבר במושעה שהורשע בבית-הדין, שאז "רשאי בית-הדין להחליט, על-פי בקשת הנשפט, אם ובאיזו מידה תשולם לו משכורתו לתקופת ההשעיה. ההבדל בין שני הסעיפים הוא כפול; סעיף 53 לחוק המשמעת קובע כי מי שיצא זכאי (בתנאים האמורים באותו הסעיף) קיימת חובה שבחוק (ex lege) על המעביד לשלם לעובד את שכרו לתקופת ההשעיה, וצידה השני של ה"מטבע" הוא זכותו של העובד - זכות שבחוק - לקבל את מלוא שכרו כאמור, בהתמלא התנאים כדרוש לפי סעיף 53. אין סעיף זה נוקב שם הערכאה אשר אליה יפנה העובד כדי להתדיין עם המעביד אם נתקיימו התנאים שבסעיף דנן, אם לאו. שונה הדין עת מדובר בסעיף 54 לחוק המשמעת: בסעיף זה אין מוקנית לעובד זכות שבחוק למלוא שכרו בתקופת ההשעיה, אלא מוקנית לו רק הזכות לבקש שישולם לו מלוא שכרו, ומוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית הנקובה באותו הסעיף - בית-הדין למשמעת - לפסוק, לאחר שהמושעה הורשע על-ידי בית-הדין, "אם ובאיזו מידה" ישולם לו שכר לתקופת ההשעיה; ג) השאלה, אם זכאי העובד לתשלום "מן החוק" לפי סעיף 53, כמוה כשאלה המצומצמת יותר, מהו "קו הגבול" שבין תחולתו של סעיף 53 לבין תחולתו של סעיף 54, לא נמסרה על-ידי המחוקק להכרעת בית-דין למשמעת (במאמר מוסגר נציין שגם לא הוענקה לו "הסמכות הנגררת", השמורה על-פי החוק לבתי-המשפט שחוק בתי-המשפט מדבר בהם ולבתי-הדין לעבודה לערכאותיהם). לשון אחר: משהרשיע בית-הדין למשמעת עובד מושעה, מוסמך הוא לדון בעניין שכרו של המושעה רק במסגרת הסמכויות שניתנו לו בחוק המשמעת, והן כמובן - לא רק הסמכות שבסעיף 54, אלא גם סמכויות אחרות המפורשות בחוק ושיש בהן להשפיע על שכרו של המערער, אם במישרין (הפקעת משכורת - סעיף 34(5) לחוק) ואם בעקיפין (הורדה בדרגה או הקפאתה - סעיף 34(4) לחוק). אולם בית-הדין למשמעת איננו מוסמך לדון בשאלה, האם ייתכנו נסיבות שבהן יהא עובד זכאי לתשלום מכוח סעיף 53, חרף הרשעתו בדין בבית-המשפט או בבית-הדין למשמעת; ד) הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, כי לא ההוראה שבסעיף 54 לחוק המשמעת ולא כל הוראה אחרת באותו חוק, לא הפקיעה את סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בעתירת עובד שעניינה מימוש הזכות שמדובר בה בסעיף 53 לחוק המשמעת. יתר על כן, אם לצורך בירור שאלת תחולתו של סעיף 53 צריך בית-הדין להתייחס לתחולתו של סעיף 54, ולתחומים שבין שני הסעיפים, מוסמך הוא לעשות כן במסגרת "סמכותו הנגררת" (כמוזכר בפסקת המשנה (א) לעיל). 3א). בעניין שלפנינו ביקש בא-כוח העובד תחילה מבית-הדין למשמעת לפסוק למרשהו את מלוא שכרו לתקופת ההשעיה, במסגרת סעיף 54 לחוק המשמעת (פסקה 3(ה) שבחלק I). בית-הדין למשמעת פסק למערער רק % 75 מן השכר. אין לפרש את תובענתו של המערער לבית-הדין לעבודה כעתירה לפסוק שבית-הדין למשמעת טעה בהפעלת שיקול דעתו כשהחליט כפי שהחליט במסגרת סעיף 54 לחוק המשמעת - עתירה שכמוה כ"ערעור" על ההחלטה. עתירתו של העובד היא, כי בית-המשפט המוסמך, קרי - בית-הדין לעבודה, יפסוק לו את מלוא שכרו (למעשה את הרבע הנותר, שלא נפסק לו במסגרת סעיף 54), וזאת - מכוח זכות שבחוק - לפי סעיף 53האמור. הזכות עומדת לו, לטענתו, חרף העובדה שהורשע בעבירות מסוימות בפלילים ובבית-הדין למשמעת, משום שלטענתו זוכה מה"אשמה" שגרמה להשעייתו, ולכן נתקיים התנאי לתחולת סעיף 53. כבר הסברנו שהעתירה למימוש זכות לפי סעיף 53 איננה בתחום סמכותו של בית-הדין למשמעת; ממילא אין לראות בה "ערעור" על החלטה של בית-הדין למשמעת שניתנה במסגרת סעיף 54לחוק המשמעת. התוצאה היא, כי הטעם שנתן בית-הדין האזורי לא ישמש לנו לדחיית התביעה; ב) משפסק בית-הדין האזורי שהעניין איננו בסמכותו, לא התייחס למחלוקת שהיתה בין הצדדים לגופו של העניין. מאידך טענו שני הצדדים, גם בבית-הדין קמא וגם לפנינו, לגופו של העניין (פסקות 4, 6(א) (2) ו- 7בחלק), ולא היתה לפנינו בקשה להחזיר את העניין לבית-הדין קמא. לפיכך רואים אנו להיכנס לגופו של עניין, דהיינו - לפסוק בשאלת זכותו של העובד למלוא שכרו בתקופת ההשעיה, לפי סעיף 53לחוק המשמעת, חרף הרשעותיו כאמור. זאת נעשה בפסקות 4- 7להלן. 4. אין חולקים שהעובד הועמד לדין פלילי בשל עבירות שוחד ומעילה באמון ועבירות לפי סעיף 42 לחוק העותומני לנוטריונים ציבוריים, ובסופו של דבר נותרה הרשעתו בעבירות לפי החוק העותומני בלבד (פסקה 2(ה) בחלק 1). כמו-כן אין חולקים שהעובד הועמד לדין משמעתי בשל עבירות משמעת לפי הסעיפים 17(4), 17(1) ו- 17(2) לחוק המשמעת והורשע רק על חלק מן העבירות - ורק לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת (פסקות 3(ב) ו-(ג) שבחלק 1). השאלה היא איפוא, האם יש לראות את העובד, לעניין סעיף 53 לחוק המשמעת (בנוסחו לפני התיקון משנת 1977- פסקה 8(ג) (1) שבחלק 1): א) כמי שזוכה בבית-המשפט מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד עליה לדין משעמתי; ב) כמי שהועמד לדין משמעתי על האשמה שגרמה להשעייתו ויצא זכאי בבית הדין למשמעת. 5א). בא-כוח העובד מפרש את הדיבור "אשמה" כ"אשמה בעבירה"; ב) לטענת בא-כוח העובד יש לחלק את האישומים, שבהם הואשם העובד בכתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי, לשתי קבוצות נפרדות: האישומים שגרמו להשעייתו של העובד - והם האישומים בעבירות של שוחד ומעילה באמון; האישומים שלא גרמו להשעיית העובד - והם האישומים (החלופיים) לפי החוק העותומני לנוטריונים ציבוריים (פרטים על כל האישומים - בפסקה 2(ב) שבחלק I). בסופו של דבר זוכה העובד מעבירות השוחד והמעילה באמון - שבגינן הושעה, והורשע בבית-המשפט רק בעבירות לפי החוק העותומני - שבגינן לא הושעה; ג) מוסיף בא-כוח העובד וטוען: (1) ה"אשמות" שבהן הועמד העובד לדין משמעתי לא היו אותן ה"אשמות" שבגינן הושעה, פרט ל"אשמה" הקשורה בהרשעתו בבית-המשפט לפי החוק העותומני, ומהעבירה המשמעתית שיוחסה לו בקשר להרשעה זאת - יצא זכאי בבית-הדין למשמעת, כשם שיצא זכאי מעבירות משמעתיות אחרות שיוחסו לו (פסקות 3(ב) ו-(ג) בחלק I). (2) העבירה שבה הורשע העובד בבית-הדין למשמעת אינה זהה לאשמה בעבירה שגרמה להשעייתו: ההשעיה נגרמה, כאמור, על-ידי האשמתו בעבירות של שוחד ומעילה באמון, והוא הורשע בבית-הדין למשמעת באישום שעניינו "אי-קיום המוטל עליו" - לפי הוראות התקשי"ר (פסקה 3(ג) בחלק 1); ד) לפיכך טוען בא-כוח העובד, כי נתמלאו כל התנאים שמכוחם מתחייב תשלום מלוא המשכורת לתקופת ההשעיה, לפי סעיף 53לחוק המשמעתי. 6. נדון תחילה באופן כללי במשמעות הדיבור "אשמה", ונעבור ממנו למשמעות דיבור זה בסעיף 53לחוק (פסקה 8(ג) (1) בחלק I). א) אין ספק שאת הדיבור "אשמה" יש לפרש בהקשר שבו הוא מופיע: אם מדובר ב"אשמה" בקשר להליכים בבית-המשפט, הרי בדרך כלל יתפרש הדיבור כ"אשמה בעבירה פלילית"; ואם מדובר ב"אשמה" בקשר להליכים בבית-דין משמעתי - יתפרש דיבור זה כ"אשמה בעבירה משמעתית". אין צריך להסביר שלא זו כהרי זו: דיני העונשין מונים מאות עבירות לפי חלוקה ופירוט הקבועים בחוק העונשין ובחוקים אחרים, ואילו עבירות המשמעת המפורטות בחוק המשמעת הן מועטות במספר (ארבע - בעבר; שש - מאז תיקון החוק בשנת 1977), ומנוסחות בלשון כוללנית וללא זיקה להגדרות של העבירות השונות הכלולות בחוק העונשין ובחוקים אחרים. לשון אחר: לא יכולה להיות זהות בין ההגדרה של עבירה פלילית לבין ההגדרה של עבירת משמעת (להוציא את ההוראה שבסעיף 17(4) לחוק המשמעת - כמיספורו של הסעיף לפני התיקון בשנת 1977- הקובעת שעצם ההרשעה בעבירה פלילית שיש עימה קלון היא עבירת משמעת); ב) חוק המשמעת קובע, בסעיף 61(פסקה 8(ה) שבחלק I), שאותו מעשה או מחדל יכול שישמש הן להעמדה לדין פלילי והן להעמדה לדין משמעתי; וכלשון הסעיף, "מותר לנקוט נגדו (נגד עובד המדינה) אמצעי משמעת לפי חוק זה אף אם נענש או זוכה על אותו מעשה או מחדל בבית-המשפט" (ההדגשה - שלנו); ג) המלה "אשמה", בקשר להשעיה, איננה מופיעה בסעיף 47(ב) לחוק המשמעת (פסקה 8(ב) בחלק I), המדבר בהשעיית עובד בעקבות תחילתה של חקירה משטרתית נגדו "בעבירה". אולם היא מופיעה גם מופיעה בסעיף 53לחוק האמור (פסקה 8(ג) (1) שבחלק 1) בשני הקשרים שונים: זיכוי מה"אשמה" בבית-המשפט, ואי-העמדה "עליה" - על ה"אשמה" - לפני בית-דין למשמעת. ברור מן האמור לעיל שהמדובר איננו ב"אשמה" באותה ה"עבירה", כי ראשית הכתוב מדברת ב"עבירה" פלילית, והמשכו ב"עבירה" משמעתית, ואלה, כאמור, דברים שונים זה מזה: אם כן, מה פירוש "באותה אשמה", כלשון סעיף 53(המקורי)? הפירוש היחידי העולה בקנה אחד עם החוק ועם ההיגיון גם יחד הוא: "באותו מעשה או מחדל". לפי הפירוש הזה, המתיישב עם לשון סעיף 61לחוק המשמעת, הרי אם נציב את המלים "מעשה" או "מחדל" ברישא של סעיף 53, נקבל: "מושעה שוזכה בבית-המשפט מן המעשה או המחדל שהאשמה בהם גרמה להשעייתו ולא הועמד על אותו מעשה או מחדל לדין משמעת... תשולם לו משכורת" וגו'. הגענו אל הפירוש הזה על דרך הניתוח של הוראות שונות בחוק, כפי שהיה בתוקף בזמנים הנוגעים לנשוא הדיון ואילו בא-כוח העובד ביקש ללמוד על משמעות שונה של סעיף 53 המקורי, לאור נוסחו של אותו הסעיף לאחר תיקונו בשנת .1977לעומתו טען בא-כוח המדינה, כי הסעיף המתוקן רק הבהיר את המצב המשפטי הקיים. לאור ההלכה הפסוקה, אין אנו צריכים להיזקק לטענות הצדדים בנקודה זאת: כבר נאמר, ודוקא במקרה של סעיף מאוחר שתיקן סעיף קודם באותו חוק, שלשם פירוש מצב משפטי סתום, אין זו דרך בטוחה כלל ועיקר להביא ראיה מחיקוק מאוחר יותר; "לעולם לא תדע - אלא אם כן הדבר נאמר מפורשות - אם החיקוק המאוחר בא כדי לחדש או לשנות משהו או דילמא כל מטרתו היתה להבהיר ולהסיר ספק" (ע"א 12/68, בע' 259- מול האות ד'). 7א). כעולה מן המפורש בפסקה 2(ג), שבחלק ,iהושעה העובד בעקבות האשמות בעבירות שונות בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, והחמורות שבהן היו עבירות של שוחד ומעילה באימון (נניח, לטובתו של העובד, שאילו היה מואשם בעבירות לפי חוק הנוטריונים הציבוריים לא היה מושעה; הספק - אם ישנו - מתעורר עקב כך שעבירות אלה, שלא כעבירות השוחד, לא הוזכרו במכתב הנציבות אל הנהלת בתי-המשפט - פסקה 2(ג) (3) שבחלק 1; מאידך - חתום נציב שירות המדינה על תרשומת, הבאה בעקבות תרשומת קודמת שבה מדובר על השעיה "לאור כתב האישום" דהיינו גם בשים לב לעבירות לפי חוק הנוטריונים הציבוריים: ראה פסקות 2(ג) (1) ו- 2(ג) (2) בחלק 1). עלינו לשאול, איפוא, לצורך סעיף 53 לחוק המשמעת, מה היו המעשים שבגינם הושעה העובד? את התשובה מוצאים אנו בפרטי כתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי. בין הפרטים מצויים שלושה פרטים שונים, מנוסחים באותה לשון עצמה, לאמור: "עבור פעולה זו הקשורה לתפקידו כנוטריון ציבורי קיבל הנאשם מהמתווך בר-קול סך של 30 ל"י" (ההדגשה - לא במקור). בית-המשפט העליון זיכה את העובד מעבירות של שוחד בגין שלושה פרטים אלה (ובגין פרט רביעי), אולם קבע כעובדה שהמערער אכן עשה את המעשה המתואר לעיל (פסקה 2(ה) שבחלק I). לאחר הזיכוי, ובמסגרת האמור בסעיף 61 לחוק המשמעת, הואשם העובד בבית-הדין למשמעת בעבירות שונות, ובכללן בשלוש עבירות משמעת בשל אותם שלושה מעשים שנזכרו לעיל (ובגין מעשה רביעי). איך הוגדר כל מעשה בכתב האישום שהוגש לבית-הדין למשמעת? "הנאשם לקח את הסכום של 30 ל"י בכל פעם בעד פעולה הקשורה לתפקידו" (ההדגשה - לא במקור); הווה אומר: תיאור המעשים בכתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי לפני ההשעיה, היה זהה לתיאור המעשים האלה בכתב-האישום שהוגש לבית-הדין למשמעת. בסופו של דבר, הרשיע בית-הדין המשמעתי את העובד בנטילת 8 מתוך 30 הלירות, וזאת בכל אחת משלוש הפרשיות האמורות וזיכוהו מכל שאר העבירות (פסקה 3(ג) בחלק I); לשון אחר - בית-הדין למשמעת הרשיע את העובד באותם שלושה מעשים שבהם הואשם (וזוכה מעבירה פלילית) בבית-המשפט המחוזי, ואשר בגינם הושעה. אם לדייק, הורשע העובד בקשר לחלק מהסכום שקיבל בכל אחד משלושת מעשיו הנ"ל, באשר בית-הדין למשמעת קבע, בין השאר, כי הסכום של שמונה לירות מתוך כל שלושים הלירות הנזכרות בכל פרט משלושת פרטי האישום, נתקבל כטובת הנאה בקשר לעבודה, וזאת בניגוד לסעיף 17(2) לחוק המשמעת, כשהוא נקרא כאחד עם סעיף 42.711 לתקשי"ר (ראה פסקות 3(ג), 8(א) ו- 9(א) שבחלק I), אך ברור שהשוני בסכום איננו משפיע על הזהות במהות המעשים; ב) לאור האמור בפסקת המשנה (א) לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי העובד הורשע בבית-הדין למשמעת בעשיית חלק מן המעשים אשר בהם הואשם בבית-המשפט המחוזי, ואשר בגלל האשמתו בהם הושעה בזמנו מתפקידו; ג) התוצאה היא שסעיף 53לחוק המשמעת (פסקה 8(ג)(1) שבחלק I) א יננו חל על העניין שלפנינו. 8. הערעור נדחה, שלא מטעמו של בית-הדין האזורי. אין צו להוצאות בשתי הערכאות.השעיההשעיה מעבודה