קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של ישראלי בארה''ב: .1ההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופטת ליפס; נציג ציבור - מר גרי; תב"ע לח/863-0) התבררה תובענה של המשיב בעתירה לחייב את המערער לשלם דמי פגיעה עקב תאונה שארעה לו ביום .20.9.1974 בית-הדין האזורי פסק כפי שעתרו ממנו ומכאן ערעורו של המוסד לביטוח לאומי לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, הן: א) בתקופה הרלבנטית שיש המשיב "שליח עליה של הסוכנות היהודית בקליבלנד, שבמדינת אוהיו, ארצות-הברית; ב) המשיב גר קרוב למשרדי הסוכנות, במרכז המסחרי שבעיר. קרוב למשרדים היה מגרש חניה מיועד לעובדי הבנין, ושם נהג להחנות את המכונית שבה נסע לעבודה; ג) בתי-הספר שבו למדו ילדי המשיב היו במרחק רב מאוד ממקום המגורים; ד) המשיב נהג להסיע את הילדים מהבית לבית-הספר, במכוניתו. חזרה הסיעה את הילדים רעייתו של המשיב, מזכירתו, או חבריו של המשיב; ה) ביום 20.9.1974, בבוקר, הסיע המשיב את ילדיו לבית-הספר, ומשם עשה את דרכו למשרדו. משהגיע למגרש החניה שבו נהג להחנות את המכונית, מרחק של כ- 100מטרים מהמשרד, עת הלך מהמגרש למשרד - נפגע על-ידי רכב אחר; ו) המשיב "תודרך לפני צאתו לשליחות בארצות-הברית בעניינים הנוגעים לבטחונו (ולבטחון) של בני ביתו. במסגרת אותה הדרכה הומלץ בפניו לדאוג להסעת ילדיו לבית-ספרם ברכב פרטי". .3לדיון בבית-הדין האזורי עמדו שתי שאלות: "הראשונה, האם התובע נפגע עקב ותוך כדי עבודתו (סעיף 35לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968; להלן - החוק), או לחלופין, האם נפגע בדרכו ממעונו למקום עבודתו (סעיף 36(1) לחוק), מבלי שעשה הפסקה או סטיה של ממש מדרכו זו (סעיף 37(א) לחוק) שלא למטרות הכרוכות במילוי חובותיו כלפי מעבידתו". .4בסומכו על פסק-הדין שבדב"ע לב/27-0, [1], הגיע בית-הדין האזורי למסקנה, כי התאונה ארעה תוך כדי העבודה, משום שהפעולה, הסעת הילדים לבית-הספר, "היתה פעולה נילווית לעבודתו (של המשיב) כשליח הסוכנות". כן נתן בית-הדין האזורי את דעתו לשאלה הקשורה בסעיפים 36(1) ו-37(א) לחוק וקבע, כי הסטיה מהדרך הרגילה היתה "כרוכה במילוי חובותיו של המבוטח (התובע) כלפי מעבידו". בית-הדין האזורי פסק, כי "התובע נפגע ביום 20.9.1974בתאונה שיש לראותה כתאונת עבודה במסגרת סעיף 35לחוק או במסגרת סעיף 36(1) לחוק. בהקשר לזכאות מכוח סעיף 36(1) לחוק קבע בית-הדין, כי התאונה ארעה תוך כדי נסיעה מהבית לעבודה, והסטיה מהדרך המקובלת (סעיף 37(א) לחוק) היתה "במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו". .5לשאלות שעמדו לדיון בבית-הדין האזורי נוספה, ביזמת בית-דין זה, השאלה, אם התוצאה של "סטיה מהדרך המקובלת" אינה מאבדת משקלה עם החזרה לקטע הדרך שהוא בגדר "הדרך המקובלת". .Iiפסק-דין .1בית-הדין האזורי פסק, שזכאותו של המשיב היא "במסגרת סעיף 35לחוק או במסגרת סעיף 36(1) לחוק", היינו כלשון הפסוק "מהיקב או מהגורן". "מהיקב או מהגורן" טוב לגביית חוב, אך אינו טוב לזכות; לזכות: אשר מהיקב - מהיקב, ואשר מהגורן - מהגורן. לזכות מקור, והמקור צריך שיהא ודאי; לא הרי הנתונים שצריך כי יתקיימו לזכאות מתוך חבלה "עקב ותוך העבודה", כהרי הנתונים שצריך כי יתקיימו לזכאות מכוח חבלה "תוך כדי נסיעה לעבודה ממעונו של המבוטח". .2בית-הדין יפריד, איפוא, בין השניים: אשר לזכאות מכוח חבלה "עקב ובתוך העבודה" - לחוד, ואשר לחבלה תוך כדי נסיעה לעבודה - לחוד. .3"תוך כדי העבודה", ,in he course of employmentבפירוש מילולי, פשיטא בשעת העבודה. לפי פירוש זה ראו כתנאי ל"תאונה תוך כדי העבודה" - "שבעת התאונה הוא (המבוטח) היה עסוק בעבודה שהיה מחובתו לעשותה בעד המפעל או שהיתה צמודה לה או שנבעה ממנה (מהעבודה שהיה מחויב לעשות), בדרך סבירה". לפירוש זה טענו בדב"ע לא/22-0, [2], והוא נדחה על-ידי בית-דין זה בפסק-הדין הראשון, שבו עמד בית-הדין על מכלול הבעיות הקשורות בדיבור "תוך כדי עבודה". באותו פסק-דין נמנע בית-הדין מלקבוע "נוסחה מבחינת מרשם לכל", וגם אמר ש"הניסיון בארצות רבות מלמד, כי לא טוב שייעשה כדבר הזה". יחד עם זאת נאמר באותו פסק-דין, כי "בדרך כלל, יראו כתאונה שארעה 'תוך כדי העבודה', אם היא ארעה במסגרת הזמן שבין תחילת העבודה ביום מסוים ובין גמר העבודה באותו יום" (שם, [2], ע' 212, מול האות ז). בכך דחה בית-הדין את הטענה, שתנאי אשר בלעדיו אין הוא, שברגע האירוע עשה העובד לקיום חובתו כלפי מעבידו, ובעקבות פסיקה בארצות-הברית, קבע, בלשון ,roscoe poundכי "רציפות העבודה אינה נפסקת כאשר העובד עושה דבר שונה מאשר הוטל עליו במפורש; יכול, ומבחינת הזמן והמקום, לא יהא נתון בדיוק לעבודה שהוטלה עליו, ובכל זאת אינה נפסקת רציפות העבודה, אלא אם פעולתו זרה לחלוטין לעבודתו או מהווה זניחת העבודה", (שם, [2], ע' 212, מול האותיות ב-ג), כל זה תוך שמירת המסגרת של תחילת העבודה וסיומה ביום מסוים. האמור בא ליתן תשובה להפסקות למיניהן ולפעולות באותה מסגרת זמן שאין בהן כדי לקיים חובה כלפי המעביד, אך "מתיישבות עם העבודה". הכלל שמאותו פסק-דין הוא, שעדיין נשארים במסגרת הזמן שבין תחילת העבודה לבין סיומה באותו יום. במערכת עובדות זהה ניתן גם פסק-הדין בדב"ע לב/27-0, [1], שעליו בנה בית-הדין האזורי. אף שם טענו בשם המוסד לביטוח לאומי, כי הפסקה במהלך יום העבודה מוציאה את הזמן מגדר של "תוך העבודה". בית-הדין דחה את הטענה, ובראותו את "היחס שבין העובד לבין העבודה לא כיחס שבין מכונה ומוצר, אלא כיחס שבין אדם חי ובין פעילותו הקשורה בעבודה" (שם, [1], ע' 334) פסק, כי בנסיבות מסוימות אף עזיבת החצרים של המפעל (הליכה לשם קניית משקה קר או אוכל), אינה מוציאה את הזמן מגדר "תוך כדי העבודה". ושוב הכל במסגרת הזמן שמתחילת העבודה ועד לסיום יום העבודה. מכאן שפסק-הדין בדב"ע לב/27-0, [1], בפירוש הנכון ובהקשר נכון, אינו מביא לתוצאה שאליה הגיע בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור. .4בדב"ע לא/22-0, [2], נמנע בית-דין זה מליתן "מרשם לכל", ובהקשר לעובדות המיוחדות לאותו מקרה, נדרש רק למיוחד בתאונה עת העבודה היא "מחוץ לחצרים". אף בערעור זה לא ניתן "מרשם לכל". למניעת הטעיה נאמר רק, כי יש ואותה מסגרת זמן תיפתח. לדוגמה אפשר להביא פעילויות הקודמות לתחילת יום העבודה, כגון הכנת הרכב על-ידי הנהג או "נטילת סיכון העבודה" לביתו של העובד, כדוגמת הקופאי בבנק הלוקח עמו את המפתחות ונתקף בביתו במהלך ניסיון לשדוד את המפתחות ולאחר מכן לפתוח את קופת הבנק. על כל פנים, מסגרת הזמן אינה "נפרצת" ויום העבודה אינו מתחיל עם הסעת ילדי העובד לבית-ספרם, כשם שאותה מסגרת אינה נפרצת ויום-העבודה אינו מוארך על-ידי כך, שבשעות הערב המאוחרות מעיין שופט או פרקליט בקובץ פסקי-דין, שמהם ישאב או שעליהם יסמוך. .5מהאמור עולה, כי לא היה מקום לפסוק שהתאונה ארעה "תוך כדי העבודה", רק משום שלפני העבודה הסיע המשיב את ילדיו לבתי-הספר, וזה על-פי "עצה" בטחוניתשקיבל מקצין הביטחון. אגב, ולמניעת "פרשנות" של אי-התחשבות בסיכונים המיוחדים לעובדים מסוימים, מן הראוי להדגיש כי לא ראו כל סיכון בכך שמבית-הספר הביתה לא הוסעו הילדים על-ידי אביהם, אלא על-ידי האם, המזכירה (כנראה "מקומית") או סתם חברים. כן לא טענו, ובוודאי לא הוכח, שבאותה עיר לא היה זה בגדר המקובל, כבערים רבות בארצות-הברית, ובעיקר בערים "מעורבות" - כושים ולבנים - לקיים שותפות הסעה של ילדים לבתי-הספר, ולא להזדקק לתחבורה ציבורית. באמור אין, כמובן, רמז לכך שלו זאת טענו וכך היה המצב - התוצאה היתה שונה. .6עתה לסעיפים 36(1) ו-37(א) לחוק. לולא סעיף 37(א), אין ספק שהתאונה אשר ארעה למשיב היתה בגדר "תאונת עבודה" מכוח סעיף 36(1) לחוק. הנסיעה היתה מ"מעונו" של המשיב למקום עבודתו. היתה זאת נסיעה אחת, ולא שתי נסיעות, אם כי לאותה נסיעה היו שתי מטרות - dual purpose trip- ואין לאמר שזאת הקשורה בעבודה היתה משנית או טפלה להסעת הילדים. .7לא חלקו על כך שבנסיעה, נסיעתו של המשיב ממעונו לעבודה, "חלה ... סטיה של ממש מהדרך המקובלת". בית-הדין האזורי קבע "כי הסטיה" היתה כרוכה "במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו", ועל כן לא חדלה התאונה להיות "תאונת עבודה" בשל הסייג שמסעיף 37(א) לחוק. .8קביעתו של בית-הדין האזורי, כי הסטיה מהדרך המקובלת היתה "למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו", בטעות יסודה. בבואו לפרש את הדיבור "תוך כדי עבודה" בהקשר לסעיף 35לחוק, דחה בית-דין זה טענה שעל מנת שתאונה תבוא בגדר המושג "תוך כדי עבודה" צריך שתבוא עת עושה המבוטח במילוי חובותיו כלפי מעבידו (דב"ע לא/22-0, [2], הנ"ל). לא כן בענייננו. בסעיף 37(א) נקט המחוקק במפורש, לשון "חובותיו"; ודאי יש טעם לדבר עת מדובר באירוע שמחוץ למסגרת שעות העבודה ובית-הדין חייב ליתן משמעות לשוני שבין סעיף 35לבין סעיף 37(א). תפרש את הדיבור "חובותיו" כפי שתפרש - הסעת ילדים לבית-הספר, על-פי עצה שנתן קצין הביטחון, ודאי לא היתה בגדר "חובת" המשיב כלפי מעבידו, כך שהסעתם על-ידי הזולת - אשתו, מזכירתו או אחד מחבריו או משכניו ואף הסעתם באוטובוס - היתה בגדר הפרת משמעת. .9נותרת השאלה שהועלתה במסגרת הערעור ועמדה במרכזו (סעיף 5שבחלק 1 דלעיל). התאונה ארעה לאחר שהמשיב חזר לקטע הדרך שהיה על התוואי הדרך המקובלת מביתו לעבודה, וליתר דיוק - לאחר שכבר החנה את המכונית במגרש החניה שליד מקום עבודתו ועשה רגלי מהמגרש לבנין שבו היה משרדו (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק 1דלעיל). השאלה היא, אם בנסיבות אלה, עדיין יש בסטיה מהדרך המקובלת כדי להביא להפעלת הסייג שמסעיף 37(א) לחוק, או שמא חוזרים לכלל שבסעיף 36(1) לחוק. .10לא מצאנו שבית-דין זה פסק כבר בשאלה, מה הדין אם התאונה ארעה לאחר חוזרו של המבוטח מקטע הדרך שהיתה בו הסטיה ועלייתו על "הדרך המקובלת". השאלה אומנם הוצגה, אך לא ניתנה לה תשובה. בדב"ע לב/91-0, [3], התייחס בית-הדין לשאלה, אם המקום שארעה בו התאונה היה בקטע של "הסטיה", או לאחר שחזר מאותו קטע ועלה על "הדרך המקובלת". בית-הדין קבע, כי התאונה ארעה תוך כדי נסיעה בקטע שהיתה בו "סטיה" ובטרם חזר ל"דרך המקובלת". בית-הדין דחה את התביעה לא בגלל עצם הסטיה מהדרך המקובלת, אלא בגלל העובדה שהתאונה ארעה מחוץ לדרך המקובלת (שם, [3], ע' 6). .11ענייננו מחייב תשובה ישירה לשאלה. בין שטעם לסעיף 37(א), בהקשר ל"סטיה" מהדרך המקובלת, הוא ראייתי, ובין שהוא ענייני מבחינת הסיכון - אין לפרש את הסעיף כמביא לכך, שאם סטו מהדרך המקובלת - לא יראו יותר את התאונה כתאונה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח" ממעונו לעבודה, אף אם ארעה התאונה במקום שהוא לכל הדעות שוב בתוואי הדרך המקובלת. "סטיה" מהדרך, להבדיל מהפסקה, ניתנת ל"ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל. בנסיעתו של המשיב ממעונו לעבודה "חלה" אמנם "סטיה של ממש מהדרך המקובלת", אך אותה סטיה חלפה לפני שארעה התאונה, והתאונה עצמה ארעה במקום המצוי על "הדרך המקובלת" לנסיעתו של המשיב "ממעונו לעבודה" (דב"ע לב/91-0, [3], ע' 5). למניעת טענות ייאמר, שמגיעים לתוצאה תוך ניטרול הסייג שמסעיף 37(א) וחוזרים לכלל שמסעיף 36(1), היות וברור שמדובר, בחשבון סופי, בנסיעה אחת - ולא בשתי נסיעות, ובקטע שעל תוואי "הדרך המקובלת". .12בפסק-הדין שבדב"ע לב/91-0, [3] (ע' 5), צוין כבר שבמדינות מסוימות - גרמניה, צרפת, ארצות-הברית - הגיעו לתוצאה שאליה מביא סעיף 36(1) לחוק שלנו, ללא נוקשות שמסעיף 37(א), אף ללא חקיקה. כן, למשל, הכלל במדינות רבות שבארצות-הברית הוא, כי סטיה למטרות אישיות מהדרך שבמהלך העבודה מפסיקה זכאות, עד ששבים לדרך שממנה סטו larson's[4] 19.00workmen's compensation lawוכי המצב הברור ביותר לזכאות הוא, עת הסתיימה "הסטיה" מהדרך למטרות אישיות, ונותרה הדרך הצריכה לעבודה (שם, [4], 19.25). הדברים אמורים שם בקשר ל"נסיעה עסקית", אך הכלל לעניין "סטיה" וסיומה - יפה גם לענייננו. .13מהאמור עולה כי דין הערעור להידחות ודין פסק-הדין שבערעור, מן הדין שיאושר, אם כי לא מטעמיו. המשיב ישלם למערער 500שקלים, הוצאות.ארצות הברית (ארה"ב)תאונת עבודה