קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד רופא: 1. התביעה הנדונה הוגשה ע"י עזבון המנוח ואשת המנוח, ובה מתבקש בית המשפט לחייב הנתבע, רופא במקצועו, בתשלום פיצוי לתובעים, עקב גרימת מותו של המנוח בעטיה של רשלנותו בטיפול המנוח. 2. התביעה במקורה הוגשה נגד מספר נתבעים, אלא ששני נתבעים נמחקו בהסכמה ונותר הנתבע מס' 1 בגפו. התביעה הוגשה כבר ביום 19.1.94, אלא שהליכי הבירור והגילוי נמשכו עת ארוכה. התנהל מו"מ ממושך להסדר פשרה, אשר כמעט ועלה יפה, אז הוחלף ייצוג הנתבע בשל נטילת האחריות ע"י חברת ביטוח שונה, ומשאיבדו התובעים סבלנותם עקב כך, הובאו הראיות. 3. מן הראיות שהוגשו לביה"מ עולים הדברים הבאים: 3.1 המנוח נולד ביום 20.10.28 והיה רופא עיניים במקצועו. עובר לפטירתו שימש המנוח כמנהל מחלקת עיניים בבי"ח ע"ש הלל יפה בחדרה, עבר בקופ"ח מאוחדת וכן כרופא עצמאי. המנוח ואשתו נישאו בשנת 1958, ובזמן הרלבנטי לתביעה הנדונה התגוררו בשכונת רמת אביב ג' בתל אביב. (ראה ת/2 סע' 2-4). 3.2 ביום שבת 24.7.93 חש המנוח בעייפות והתלונן על כאבים ובשעה 04: ו00 למחרת העיר את אשתו (להלן תקרא התובעת) והתלונן על כאבי בטן, לחץ, כאבי גרון וצמרמורת. לבקשתו פנתה התובעת למד"א בשעה 04: נ26 והזמינה רופא (ת/2 סע' 9 (א) ו- (ב) ונספח ד' לתצהיר). 3.3 במקביל לקריאת רופא, מד"א הזעיקה התובעת גם את שכנה דר' צ'יבודי, שהוא קרדיולוג במקצועו. הנתבע, רופא מד"א הגיע לדירת התובעים בסמוך לשעה 04: ב50 שם פגש בתובעים ובדר' צ'יבודי. שני הרופאים התייעצו ביניהם ודר' צ'יבודי ערך למנוח בדיקה קרדיולוגית שכללה בדיקת א.ק.ג. הבדיקה הקרדיולוגית לא העלתה כל ממצא מדאיג. (ראה ת/2 סע' 9 (ב) וכן ת/1). 3.4 הנתבע הציע להזריק וואליום למנוח ע"מ להרגיע אותו. דר' צ'יבודי חלק על דעתו וסבר כי לא רצוי ליתן וואליום ובכל מקרה אין להזריק תרופה זו ולכל היותר יש ליתן כדור במינון נמוך. הנתבע הדגיש כי הוא רופא מרדים ולכן יש לסמוך על שיקול דעתו. ד"ר צ'יבודי סבר כי הנתבע קיבל דעתו וחזר לביתו הוא (ראה ת/1 סע' (ג) ו-ת/2 סע' (ג)). התובעת מסתמכת על תרשים שיחות בזק, לפיו המנוח שוחח בטלפון עם דר' פלד בנתניה, בנוכחות דר' צ'יבודי לקבלת נתוני א.ק.ג. אישיים שלו, בשעה 05: ו07, ומכך מסיקה כי דר' צ'יבודי עזב ביתם בסמוך לשעה 05: נ10. (ראה ת/1 סע' 9 (ג) ונספח ד' לתצהיר). 3.5 המנוח הבהיר לנתבע כי הוא רגיש לוואליום ואינו מגיב טוב לתרופה זו. לכן ביקש שלא ליתן לו תרופה זו. (ת/2 סע' 9 (ג)). אף הנתבע מאשר בעדותו כי המנוח ציין בפניו כי וואליום גרם לו בעבר לישון שינה ארוכה (נ/7 סע' 19). 3.6 מיד אחר עזיבתו של דר' צ'יבודי, הנתבע הזריק למנוח וואליום על אף ההסתייגויות שהושמעו. לאחר הזרקת הוואליום מסר הנתבע קבלה לתובעת. קבלה זו, עפ"י הרשום בה נערכה ביום 24.7.93 שעה 05: ב15. בחלק המתיחס לממצאים בקבלה, רשם הנתבע בין היתר: "מתח נפשי, כאבים בחזה, א.ק.ג.". ומתן "אסיבל" (הוא וואליום) במינון של 10 מ"ג. בחקירתו הראשית אומר הנתבע כי הזריק וואליום מתוך מזרק 10 מ"ג, בו 2 מ"ל וואליום המדולל ע"י 8 מ"ל סליין. ואף לא השתמש בכל הנוזל שבמזרק. דברים אלה סותרים רישומיו בקבלה הנ"ל. גם בתצהיר תשובה לשאלון מציין הנתבע כי הזריק 7-8 מ"ג וואליום ללא כל התיחסות למהילה של התרופה (ת/7 תשובה מס' 11). יש להעדיף לענין זה תשובתו בתצהיר והרשום בקבלה. 3.7 בעדותו בחקירה ראשית ואף בחקירה נגדית מציין הנתבע כי מצא את המנוח במתח נפשי רב, אדום פנים ומזיע. לדבריו התלונן המנוח על כאבים ברום הבטן. (ראה נ/7 סע' 11 ופרוט' 50). משמעמתים אותו עם הרשום בקבלה (ת/2 נספח ה'), הוא משיב כי לא רשם הסימפטומים. אך דברים אלה גם לא נרשמו בתצהיר תשובתו לשאלון, משנדרש הוא לפרט תוצאות בדיקתו הקלינית (ראה ת/7 סע' 6). משהנתבע לא רשם הדברים בקבלה ואף לא פירט הדברים בתשובתו לשאלה ספציפית שנשאל בשאלון נראה שלא ניתן לאמץ דברים אלה שעלו לראשונה בעדותו בביה"מ, ללא כל תימוכין בראיה אחרת. לא ברור כיצד השתפר זכרונו של העד כארבע שנים אחר האירוע. 3.8 לדברי התובעת, הנתבע עזב הדירה מיד אחר מתן הקבלה בשעה 05: נ15. התובעת ליוותה אותו למעלית וחזרה לחדר השינה בביתה, אז מצאה את המנוח ישן ומשמיע נחירות חזקות. היא ניסתה להעיר אותו ללא הועיל. היא נבהלה והתקשרה לבנה בשעה 05: ב23, אשר הבטיח להזעיק את מד"א. משהעזרה בוששה לבוא התקשרה התובעת לרופא הגר בשכנות בשעה 05: ו46, הוא דר' עמית, וגם הזעיקה שוב את דר' צ'יבודי (ראה ת/2 סע' 10 (ב) ו- (ג) וכן תרשים שיחות בזק נספח ד' לתצהיר). שני רופאים ניסו להחיות את התובע אך מאמציהם לא עלו יפה והמנוח נפטר. 3.9 הנתבע לא היה עד לשיחת התובעת עם בנה, ומכאן משתמע כי הנתבע עזב בית המנוח לפני השעה 05: נ23. דר' צ'יבודי עזב הבית כאמור, קודם מתן הזריקה בשעה 05: ב10, וקבלת הנתבע נרשמה ב- 05: ו15, כך שמתבקשת המסקנה כי הנתבע עזב בית המנוח דקות ספורות אחר מתן הזריקה. 3.10 למנוח נערכה נתיחה שלאחר המוות ומן הדו"ח שנרשם עולים בין היתר הממצאים שלהלן: - בקיבה נמצא גידול מסוג קרצנואיד. מסקנה זאת מתבססת על ממצא הרשום בסע' 17 לדו"ח שם נאמר "בכניסה לתריסריון... נמצא קשר תחת לרירית בקוטר כ- 1 ס"מ בצורת כדור רקמה גמישה". - נמצאו שינויים היסטולוגיים בריאות המתאימים לגנחת הסימפונות. - נמצאו שינויים בריקמת החיבור של כלי הדם והלב. (ראה הדו"ח נ/2). בבדיקה טוקסולוגית שבוצעה נמצא דיאזפם בדם ברמה של 0.6 מ"ג ל- מ"ל. (ראה נ/1). הוסכם בין הצדדים כי חוו"ד הפתולוג תוגש לענין ממצאים שנמצאו, בלי לאמץ מסקנות הפתלוגים (ראה פרוט' 37). 4. חוו"ד המומחים שהוגשו מתבססות על העובדות שפורטו לעיל. חווה"ד הוגשו ועורכיהן נחקרו בחקירה נגדית. יש לבחון חווה"ד והעדויות אחת לאחת. 4.1 בחוו"ד דר' הלפרין מטעם התובעים (ת/5) מציין המומחה כי תרופת הוואליום הינה נפוצה ובטוחה אם נתנת במינון נכון ותוך נקיטת אמצעי בטיחות נאותים. במיוחד יש להקפיד אם התרופה נתנת בהזרקה תוך ורידית. לדבריו התרופה מגיעה לשיא פעולתה תוך כעשר דקות. תרופה זו עלולה לגרום להפרעות נשימה ועד דום נשימה ומוות, אם נתנת תוך ורידית ובמינון גדול יחסית - כ- 10 מ"ג. במקרה כזה יש להשגיח על החולה באופן צמוד למשך הזמן בו עלול לחול הדיכוי הנשימתי - לפחות 20-30 דקות, תוך שמצוי בהישג יד ציוד החייאה בסיסי. קובע המומחה שאם יש רגישות לתרופה זו, אין להשתמש בה. לדעת המומחה לא נכון היה ליתן התרופה במקרה הנדון, באותו מינון, ובביתו של המנוח. לא היה צריך כלל להשתמש בתרופה משהודיע המנוח על רגישותו לה. על הרופא היה להשאר במקום לפחות 20-30 דקות אחר מתן התרופה ע"מ לעקוב אחר השפעתה. מסכם המומחה כי שימוש לא נאות בתרופה גרם להפרעות נשימה שהחמירו עד שהביאו למות המנוח. המומחה נחקר על חוו"ד ואין הוא נסוג מקביעותיו. הוא דוחה הטענה שהממצאים בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות יכולים היו להביא למות המנוח. תרופת הוואליום היא שגרמה מות המנוח. בדו"ח הטוקסולוגי נמצאה רמת תרופה בדם של 6 מ"ק למיליליטר וגם רמה זו יכולה לדעתו לגרום שינה עמוקה (ראה פרוט' 30-34). הנתבע המציא לתיק ביה"מ חוו"ד מומחה מרדים מטעמו (נ/3), אך מטעמים השמורים עימו החליט שלא להגיש חווה"ד. אין איפוא כל חוו"ד הנוגדת מסקנותיו של דר' הלפרין בתחום מומחיותו כרופא מרדים ורופא טיפול נמרץ. 4.2 הוגשו מטעם הנתבע שתי חוות דעת מומחה, אשר נערכו ע"י פרופ' מ. רביד, שמומחיותו ברפואה פנימית. בחוו"ד הראשונה (נ/5) סוקר פרופ' רביד את נסיבות האירוע הנדון, לרבות ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, ומסקנותיו הן כדלקמן: - ממצאי הנתיחה מלמדים כי המנוח נפטר מתסמונת קרצנואיד, התסמונת הקלינית יכולה להיות ברונכוספזם אשר דומה להתקף אסתמטי קשה. בנתיחה יש עדות לכווץ סמפונות ונזק ריאתי דמוי אסטמה. - הסיכוי שזריקת הוואליום גרמה למותו נמוך מאוד. חוו"ד נוספת מטעם פרופ' רביד (נ/6) הוגשה בתגובה לחוו"ד נגדית שנערכה ע"י דר' בירן מטעם התובעים. פרופ' רביד חוזר ומדגיש את מסקנותיו שפורטו בחווה"ד הראשונה ושולל מסקנותיו של דר' בירן. 4.3 דר' בירן הוא מומחה ברפואה פנימית וגם באונקולוגיה. מסקנותיו של דר' בירן הן בעקרן כדלקמן: - התמונה שעולה מתלונות המנוח וסימנים חיצוניים אינה אופיינית לתסמין קרצנואיד. - לא נראו סימנים ע"י מי מהרופאים שטיפלו במנוח, שהם אופיניים לקצרת הסימפונות. - בנתיחה שבוצעה לא נמצאו נזקים בלב, שהם אופייניים למחלת קרצנואיד של הלב. - הקרצנואיד בקיבה לא היווה את הסיבה למוות. ממדי הקשרית בקיבה היו ס"מ אחד בלבד ולא נמצאו גרורות. תסמין הקרצנואיד הוא תופעה נדירה, המופיע רק בעשרה מקרים לכל מליון תושבים בשנה. ברוב המקרים הופעת התסמין קשורה בגוש שקוטרו מעל 2 ס"מ, בעוד קוטר הגוש במקרה זה היה ס"מ אחד. - הזרקת הוואליום יכולה היתה לגרום למות המנוח. הזרקה זו יכולה לגרום לדיכוי הנשימה וע"כ חשובה נוכחות הרופא עם אמצעי החייאה. הזרקה מהירה לוריד עשויה להביא לריכוז שיא של התרופה. בחקירתו הוסיף דר' בירן כי מנה סטנדרטית של וואליום הינה 5 מ"ג. לעומת הזריקה, אם ניתן הוואליום בכדורים ניתן לבטל את השפעתו (פרוט' 27). בחקירתו הנגדית עמד דר' בירן על מסקנותיו שבחוות דעתו. באשר לנזקים שנמצאו בריאה, סבור דר' בירן כי יכולים הם להיות תוצאה של מאמצי ההחייאה (פרוט' 28). 5. פרופ' רביד נחקר ארוכות בחקירה נגדית אודות חוו"ד, ובמהלך חקירתו נאלץ להודות כי טיפולו של הנתבע חרג מן הפרקטיקה המקובלת. פרופ' רביד גם חזר בו מחלק ממסקנותיו. לדברים הנ"ל ניתן ביטוי כדלקמן: 5.1 פרופ' רביד מסכים כי מינון של 10 מ"ג וואליום, הינו מינון חריג, שאין מקובל לתיתו בבית החולה. אם הוא עצמו היה נותן מינון זה היה נשאר במקום לעקוב אחר מצב החולה. יתר ע"כ, אם היו מביאים לידיעתו כי לחולה נטיה להכנס לתרדמת עמוקה בשל מתן וואליום, לא היה נותן כלל תרופה זו. הפרקטיקה בה נהג הנתבע, בה הזריק הוואליום במינון 10 מ"ג ולא נשאר לעקוב אחר החולה אינה מקובלת (פרוט' 39 ו- 47). 5.2 פרופ' רביד מאשר כי לא הוצגה בפניו תרשומת של הנתבע, אשר בה פירט הנתבע סימנים קליניים לתסמונת הקרצנואיד. לענין זה המומחה התיחס לטענות שפורטו בכתב ההגנה, מהן הניח כי איבחנו סומק ואודם בפנים, רעד בגוף ושילשולים (פרוט' 42). יש להדגיש כי סימנים אלה לא פורטו בין הממצאים שפירט הנתבע בתרשומת שלו שנערכה בזמן אמת (נספח ה' ב-ת/2). 5.3 פרופ' בירן מסכים שאירוע המוות כתוצאה מתסמונת הקרצנואיד, בנסיבות הנדונות, איננו אופייני, והוא איננו יכול לשלול הטענה כי המוות ארע כתוצאה ממנת יתר של וואליום (פרוט' 43). 5.4 פרופ' רביד מאשר שאם המנוח סבל מתסומנת הקרצנואיד, הוואליום שהוזרק סייע למותו. הקרצנואיד לבדו אינו מביא למוות. מעיד הפרופ' בזו הלשון: "אין די בממצאים שבדו"ח הפתולוג כדי להוכיח בעליל, כי דווקא סינדרום הקרצנואיד גרם למוות, אך אינני רואה סיבה אחרת לכך... נכון הדבר... שאם המנוח סבל מהתקף של קרצנואיד שגורם למצוקה נשימתית, הרי שתרדמת כתוצאה מוואליום יכול לסייע למוות. נכון שמיעוט קטן של חולי קרצנואיד נפטרים מתסומנת זו. נכון הדבר שעפ"י הסטטיסטיקה אדם אחד במדינת ישראל עלול למות מתסמונת זו בשנה... אם המנוח לא היה מקבל וואליום יתכן מאוד שלא היה מת. יתכן שהוואליום גרם למותו של המנוח כהשפעה מצטברת". (פרוט' 46. הדגש שלי י.ט). 6. הלכה פסוקה היא שרופא חב חובת זהירות מושגית כלפי חולה ואף חב חובת זהירות קונקרטית כלפי חולה המטופל על ידיו (ראה ע.א. 89/323 קוהרי נ. מ"י פד"י מה (2) 142, 150). חובת הזהירות נבחנת עפ"י סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. (פס"ד קוהרי הנ"ל עמ' 151). ככל שרב יותר הסיכון הכרוך במעשה או במחדל כך גם גדלה מידת הזהירות המתחייבת בנסיבות שכאלה (ראה ע.א. 76/744 שרתיאל נ. קפלר פד"י לב (1) 113). כאשר בוחן ביה"מ את הגורמים שהביאו לנזק הנטען, די שיהיה בפניו גורם ממשי בר מציאות שהביא לנזק, אז אין מקום להיזקק להנחות שבתיאוריה על קיום אפשרויות אחרות (ע.א. 89/789 עמר נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית פד"י מו (1) 712, 716). 7. במקרה הנדון הוזהר הנתבע הן ע"י המנוח הן ע"י דר' צ'יבודי כי למנוח רגישות מיוחדת לוואליום ומומלץ להימנע מתרופה זו. למרות זאת בחר הנתבע ליתן תרופה זו תוך שהוא מציג עצמו כמומחה להרדמה, שהוא בר-סמכא לענין זה. בפועל אין לנתבע תעודת מומחה בתחום זה. הנתבע אף הגדיל לעשות בכך שבחר ליתן התרופה בהזרקה לוריד, דרך המניבה תוצאות חריפות יותר, ואף במינון חריג של 10 מ"ג. לאחר ההזרקה הנתבע עזב את בית המנוח ולא נשאר במקום ע"מ לעקוב אחר תוצאות הזרקת הוואליום. המומחה מטעם התובעים, דר' הלפרן, קובע כי הוואליום ניתן במינון גבוה מדי. בשל רגישות המנוח לא נכון היה כלל לתיתו, ולא בוצע מעקב כנדרש אחר מתן התרופה. דרך טיפול לקויה זו הביאה למות המנוח, אף שהמומחה מטעם הנתבע, פרופ' רביד, שביקש ליחס מות המנוח לתסמונת קרצנואיד נאלץ להודות בחקירתו שדרך הטיפול של הנתבע לא תאמה את הפרקטיקה המקובלת והביאה למות המנוח. קובע המומחה בסופו של דבר כי תסמונת הקרצנואיד לבדה לא היתה מביאה למות המנוח, ועפ"י הסטטיסטיקה מוות מתסמונת זו נדיר ביותר. "אם המנוח לא היה מקבל וואליום יתכן מאוד שלא היה מת". כמו המומחים האחרים מאשר פרופ' רביד כי הנתבע התרשל במתן הוואליום במינון חריג בהזרקה, בבית החולה, בלי להשאר במקום לעקוב אחר מצב החולה. אין אלא לקבוע, כי בהתנהגותו כמפורט לעיל היפר הנתבע חובת הזהירות כלפי המנוח, עפ"י סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר. הוא לא השתמש במיומנות ולא נקט מידת זהירות שרופא סביר ונכון היה משתמש או נוקט בהן. לאחר שהוזהר הנתבע, הן ע"י המנוח, הן ע"י דר' צ'יבודי, לגבי אפשרות של השפעה שלילית של התרופה, היה צריך הנתבע לנקוט משנה זהירות והוא לא נקט בכך. גם לדעת המומחה מטעם הנתבע, מתן הוואליום היווה גורם ממשי בר מציאות שהביא לנזק, ואלמלא כך, אפילו סבל המנוח מתסמונת הקרצנואיד הוא לא היה נפטר. המסקנה הסופית המתבקשת הינה כי הנתבע התרשל בטיפול הרפואי וגרם בכך למות המנוח. 8. משנקבעה אחריות הנתבע לשאת בנזק שנגרם לתובעים, יש עתה לבחון מידתו של נזק זה. עקר הפרטים הנוגעים לנזק מפורטים בתצהיר התובעת (ת/2 - להלן ייקרא "התצהיר"). 8.1 המנוח נולד בתאריך 20.10.28 ובמקצועו היה רופא עיניים. הוא שימש כמנהל מחלקת עיניים בבית חולים הלל יפה בחדרה וצבר וותק של 32 שנות עבודה. בשעות אחה"צ עבד פעם בשבוע בקופ"ח מאוחדת בהרצליה. המנוח גם ניהל קליניקה פרטית עפ"י סידור מיוחד עם בי"ח אסותא. קליניקה זו נסגרה בשל שינויים ארגוניים והמנוח עמד לפתוח קליניקה חדשה. המנוח גם עבד פעם בשבוע בקליניקה בחדרה, אך עמד לעזוב קליניקה זו לקראת פרישתו. לטענת התובעת עמד המנוח להרחיב עבודתו בקופ"ח מאוחדת עם פרישתו, ואף פתח במגעים עם קופות חולים נוספות. לתצהיר צורפו שומות מס של התובע ובקופת חולים מאוחדת. טוענת התובעת כי המנוח היה עובר לפטירתו אדם בריא ועבד שעות רבות מדי יום ביומו (ראה סע' 3-4, 5, 6, 8, 11-13). 8.2 התובעת נולדה בתאריך 4.7.37 והיא בוגרת 10 שנות לימוד. היא נישאה למנוח בשנת 1958 והם ניהלו משק בית משותף. לדברי התובעת היא לא עבדה מחוץ למשק הבית מאז נישואיה למעט סיוע שנתנה למנוח אחת לשבוע בקלינה בת"א (סע' 2 בתצהיר). בעקבות פטירת המנוח הוכרה זכותה של התובעת לקצבת שאירים מאוצר המדינה כפי שהדבר עולה מנספחים לתצהיר. (סע' 12 בתצהיר). אלמלא נפטר המנוח הוא היה צפוי לפרוש לגמלאות מביה"ח הנ"ל בסוף חודש אוקטובר 1993, אז היה זכאי לפנסיית פרישה בשעור 70% מן השכר הקובע (סע' 12 לתצהיר). 8.3 התובעת הגישה לביה"מ קבלות אודות הוצאות שנגרמו עקב פטירת המנוח (סע' 11 בתצהיר). 8.4 ביום 20.10.93 קיבלה התובעת הודעה ממשרד האוצר כי הינה זכאית לגימלה/קצבת שאירים מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) חש"ל 1970. שעור הקצבה הינו 40% מן המשכורת הקובעת והיא משולמת החל מחודש נובמבר 1993 (נספח ח' לתצהיר). אין מחלוקת בין הצדדים, עפ"י טענותיהם בסיכומיהם, כי אלמלא נפטר המנוח היתה זכאית התובעת לשתי ידות מתוך שלוש, מגמלת המנוח שהיתה צפויה להיות בשעור 70% מהשכר הקובע. שתי ידות אלה היו מסתכמות ב- 46.67% מהשכר הקובע. הפסדה של התובעת מסתכם, איפוא, לכאורה ב- 6.67% מהשכר הקובע. המשכורת הקובעת לענין קצבת השאירים נקבעה לחודש נובמבר 1996 בסך 7736.19 ש"ח. סכום זה משוערך ליום כתיבת פסה"ד מסתכם בסך 8559 ש"ח. הפסדה החדשי של התובעת משוערך להיום מסתכם בסך: 6.67% X 8559 = 570.89 ש"ח. הפסד התובעת לעבר מאז נובמבר 1993 מסתכם בסך: 570.89 X 60 חודש = 34253 ש"ח. לסכום זה ששוערך להיום יש להוסיף רבית כחוק מאמצע התקופה 31.5.96 ועד יום מתן פסה"ד. תוחלת החיים לנשים עפ"י הסטטיסטיקה הינה עד גיל 79. לתובעת ימלאו 79 שנים בשנת 2016 - דהיינו בעוד 18 שנה. הפסד פנסיה של התובעת לעתיד יסתכם איפוא כדלקמן: 570.89 ש"ח X 166.7435 (מקדם היוון) = 95.192 ש"ח. 8.5 לתצהיר צורפו תקצירי שומה של המנוח לגבי הכנסותיו מעיסוקיו מעבר לעבודתו בביה"ח והם מסתכמים בסכומים שלהלן ומשוערכים להיום: שנה הכנסה הכנסה משוערכת 1990 34.602 81.339 1991 27.045 53.268 1992 31.786 55.816 1993 20.508 32.378 סה"כ 222.801 ש"ח המנוח נפטר בסוף חודש יולי 1993 כך שבשנה זו עבד שבעה חודשים בלבד. ההכנסה החודשית הממוצעת מעסק בארבע השנים הנ"ל עמדה איפוא על סך: (חדשים) 43: 222.801 ש"ח = 5181 ש"ח. שתי ידות של התובעת מסכום זה מסתכמות בסך 3454. דר' שאול לוין הוזמן מטעם התובעים להעיד בשאלת תעסוקתם של רופאים עם פרישתם. מומחה זה היה נציג ביה"ח בו עבד, בהסתדרות הרופאים, ויש בסיס להנחה כי לו ידע בתחום זה (ראה פרוט' 21). בתצהירו המשמש חקירה ראשית (ת/3) מעיד הרופא כי הפנסיה המשולמת הינה צנועה ובשל כך רופאים רבים שעבדו כמנהלי מחלקות ופרשו, ממשיכים לעבוד כעצמאים וכשכירים, הן בקופות החולים הן בבתי החולים הן בפרקטיקה פרטית. הוא מכיר רופאים הממשיכים לעבוד עד גיל 80. בחקירתו הנגדית מתיחס הרופא לעבודתו הוא בפרקטיקה פרטית לאחר שפרש מעבודתו, וכן לרופאים המוכרים לו בגיל דומה - 68 שנים - הממשיכים לעבוד. המנוח נפטר ערב פרישתו לגימלאות ואין בפני ביה"מ כל ראיות היכולות להוכיח כושר השתכרותו ומידת השתכרותו הצפויה אחר מועד זה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הראיות שהובאו שיש בהן כדי להוכיח שרופאים בעיסוקו ובדרגתו של המנוח ממשיכים לעבוד אחר פרישתם. הוכח כי המנוח עבד גם מחוץ לביה"ח עוד קודם פרישתו וההנחה שהיה ממשיך בכך אחר פרישתו ואף מרחיב עיסוקו כרופא פרטי, משהיה מתפנה מעבודתו השוטפת כרופא שכיר. ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות כי המנוח היה ממשיך לעבוד לפחות עד גיל 70. בהתחשב בעבודתו בעבר והרחבת עיסוקו אחר פרישתו סבור אני כי נכון לחשב הפסדם של התובעים עפ"י הכנסה חדשית ממוצעת צפויה של 8000 ש"ח (כ- 50% מעבר להכנסה העצמאית של המנוח קודם פרישתו). כשסכום זה משוערך ליום מתן פסה"ד. שתי הידות של התובעת מסכום זה מסתכמות בסך 5334 ש"ח. בהתחשב באמור לעיל יש לחשב הפסד תמיכתה של התובעת מהכנסתו העצמאית של המנוח כדלקמן: - הפסד השתכרות מאז פטירת המנוח ביום 24.7.93 ועד יום מתן פסה"ד: 5334 ש"ח X 64 חדשים = 341.376 ש"ח. - הפסד השתכרות בעתיד עד מלאת 70 שנה לתובעת: 5334 ש"ח X 92.2486 = 492.054 ש"ח. בשל הפסד השתכרות בעבר בסך 341.376 ש"ח יש להוסיף רבית כחוק מאמצע התקופה 1.3.96 ועד יום מתן פסה"ד. 8.6 עזבון המנוח זכאי כעקרון לפיצוי בשל קיצור, או אבדן תוחלת חיים. עם זאת, ההלכה היא שאם התובעים בשם העזבון, הם גם התלויים במנוח, זכאים התלויים לסכום הגבוה מן השניים - הפיצוי המגיע לתלויים, או הפיצוי בשל אבדן תוחלת חיים (ראה קציר "פיצויים בשל נזק גוף" מהד' 4 סע' 280 עמ' 878-882 ופס"ד המאוזכרים שם). הואיל והתובעת בשם העזבון, היא היורשת היחידה, והיא תובעת כתלויה במנוח וזכאית לפיצוי העולה על הפיצוי אשר נכון לפסוק בשל אבדן תוחלת חיים, פטור ביה"מ מדיון בשאלת גובה הפיצוי הראוי בשל אבדן תוחלת חיים. 8.7 לתובעים נגרמו הוצאות הנוגעות לקבירת המנוח. הוצאות אלה מפורטות בתצהיר התובעת (סע' 11 ונספח ז'). ההוצאות בשל חלקת קבר ומצבה משוערכות ליום פסה"ד מסתכמות בסך 18.772 ש"ח (לענין הוצאות אלה ראה ספרו הנ"ל של קציר סע' 220). יש להוסיף רבית כחוק מיום 15.8.93. 9. לטענת הנתבע כי לנכות מן הפיצויים שייפסקו טובות הנאה בהן זכתה התובעת עקב פטירת המנוח. אכן יש לנכות מן הפיצויים את הסכומים המפורטים להלן: 9.1 הנתבע הגיש לביה"מ חוו"ד אקטוארית בשל היוון קצבת שארים של התובעת מהמדינה. (ראה נ/9). הסכום הנקוב בחוו"ד זו אין לנכות משחושב ההפסד שנגרם לתובעת תוך השוואת הפנסיה ממנה היתה נהנית בחיי המנוח (עפ"י שיטת הידות) לעומת הגימלה/קצבת השאירים שהיא מקבלת בפועל. ההפסד חושב לעיל עפ"י ההפרש בין השניים בלבד בשעור כ- 6.67% בלבד. אין לבצע ניכוי כפול. 9.2 התובעת זוכה לקצבת שארים מהמל"ל. עפ"י חוו"ד אקטוארית, שוויה של קצבה מהוונת זו, ליום 30.11.96, מסתכם בסך 149.201 ש"ח. השווי המשוערך ליום פסה"ד הינו: 165.061 ש"ח (ראה נ/10). עפ"י הפסיקה יש לנכות קבצה זו מן הפיצויים להם זכאית התובעת (ראה ספרו הנ"ל של קציר עמ' 1107 וכן ע.א. 86/248 עזבון חננשוילי נ. רותם פד"י מה (2) 529, 564). טוען ב"כ התובעים כי מקצבה זו יש לנכות קצבת זקנה לה היתה זכאית התובעת. טענה זו אין לקבל. אומרת התובעת בעדותה הראשית כי מאז נישואיה בשנת 1958 לא עבדה מחוץ למשק הבית והיתה עקרת בית בלבד. אמנם מוסיפה היא כי בשנים האחרונות, קודם פטירת המנוח סייעה בידו מספר שעות ביום אחד בשבוע, אלא שלא נטען כי קיבלה שכר ואין כל הוכחה שדווח על עבודתה לשלטונות המס. עפ"י סע' 241 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995, אין התובעת זכאית לקצבת זקנה בנסיבות אלה. 9.3 עפ"י אישור מל"ל שהוגש לביה"מ (מצורף ל-נ/10) קיבלה התובעת קיצבת שארים מיום 1.8.93 ועד 30.11.96 בסכום כולל של 36.969 ש"ח. סכום זה יש לנכות בתוספת רבית כחוק מיום 1.10.94 ועד יום מתן פסה"ד. 10. בהתחשב בכל אשר נאמר לעיל יש לסכם נזקיהם של התובעים בשל פטירת המנוח כדלקמן: 10.1 הפסד פנסיה עד מועד מתן פסה"ד 34.253 ש"ח לסכום זה יש להוסיף רבית כחוק מיום 31.5.96 עד יום מתן פסה"ד (ראה סע' 8.4 לעיל) 10.2 הפסד תמיכה בתובעת מעבודה עצמאית של המנוח עד יום מתן פסה"ד. 341.376 ש"ח לסכום זה יש להוסיף רבית כחוק מיום 1.3.96 ועד יום מתן פסה"ד (ראה סע' 8.5 לעיל) 10.3 הוצאות קבורת המנוח 18.772 ש"ח בתוספת רבית כחוק מיום 15.8.93 עד יום מתן פסה"ד (ראה סע' 8.7 לעיל) 10.4 הפסד פנסיה לעתיד 95.192 ש"ח (ראה סע' 8.4 לעיל) 10.5 הפסד תמיכה לעתיד מעבודתו העצמאית של המנוח (ראה סע' 8.5 לעיל) 492.054 ש"ח 981.647 ש"ח 10.6 פחות קצבת שארים ששולמה ע"י מל"ל בעבר. 3.6.969 ש"ח זאת בתוספת רבית כחוק מיום 1.10.94 עד יום מתן פסה"ד (סע' 9.3 לעיל) 10.7 פחות קצבת שארים המשולמת ע"י מל"ל לעתיד (ראה סע' 9.2 לעיל) 165,061 ש"ח סה"כ 779.617 ש"ח 11. על הנתבע לשלם הנזקים שפורטו לעיל לתובעים בתוספת הרבית כחוק כפי שנקבע לעיל. מיום פסה"ד ישולמו הנזקים הנ"ל כולל הרבית בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק עד לתשלום בפועל. בנוסף על הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מן היום בו שולמו ועד לתשלומם בפועל ע"י הנתבע. על הנתבע לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 132.500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום עד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ כחוק. רפואהרשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות