ביטול פסק בוררות ע''י ערעור

המבקשת ניסחה בקשה לביטול פסק בוררות על דרך הערעור, בניגוד להלכה הברורה כי אין שומעים ערעור על פסק בוררות (רע"א 94/1260 בן חיים נ' אבי חן בע"מ, פד"י מח(4) 826, 831-832; רע"א 92/1512 קירת - חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נ' נזר ואח', פד"י מז(5) 529, 532). עילות הביטול הנזכרות בבקשה: א. חריגה מסמכות - סעיף 24(3) לחוק הבוררות; ב. אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות - סעיף 24(4) לחוק הבוררות; ג. הפסק לא נומק דיו - סעיף 24(6) לחוק הבוררות; ד. פסיקה בניגוד לדין - סעיף 24(7) לחוק הבוררות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בוררות ע''י ערעור: בקשה לביטול פסק בוררות (סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). המשיבים מתגוררים באיזור התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. המבקשת היא הבעלים של המתחם. בשנת 1993 הגישו המשיבים ותושבים נוספים נגד המבקשת, תובענה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במסגרת ההליך ניתן צו מניעה זמני האוסר פתיחתה והפעלתה של התחנה המרכזית החדשה, עקב חשש למטרד קשה באיזור מגורי המשיבים. בשלב זה הסכימו הצדדים לעיכוב הליכים והעבירו את הסכסוך להכרעת שלושה בוררים: כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס אברהם חלימה, סגן נשיא בית-משפט שלום בדימוס, חיים אילת ועו"ד דורית רביב-ברסון. הבוררים שמעו עדים רבים, בכללם מומחים מן השורה הראשונה, בקרו בתחנה המרכזית ובדירות המשיבים ועיינו בסיכומים בכתב. ב4.6.98- ניתן פסק בוררות מלא ומפורט. נתקבלה עילת המטרד על שני ראשיה: רעש וזיהום אויר. הבוררים קבלו את תביעות המשיבים ודנו בסעד המתאים לכל אחד מן המשיבים, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות. על פסק זה נסב הדיון בבקשה לביטולו. המבקשת ניסחה בקשה לביטול פסק בוררות על דרך הערעור, בניגוד להלכה הברורה כי אין שומעים ערעור על פסק בוררות (רע"א 94/1260 בן חיים נ' אבי חן בע"מ, פד"י מח(4) 826, 831-832; רע"א 92/1512 קירת - חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נ' נזר ואח', פד"י מז(5) 529, 532). עילות הביטול הנזכרות בבקשה: א. חריגה מסמכות - סעיף 24(3) לחוק הבוררות; ב. אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות - סעיף 24(4) לחוק הבוררות; ג. הפסק לא נומק דיו - סעיף 24(6) לחוק הבוררות; ד. פסיקה בניגוד לדין - סעיף 24(7) לחוק הבוררות. א. "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". (סעיף 24(3) לחוק הבוררות). לטענת המבקשת חרגו הבוררים מסמכותם כאשר נעתרו לבקשת המשיבים והורו על תיקון רשימת התובעים בהליכי הבוררות (החלטה מה12.11.98-). כתוצאה מכך הוספו תובעים אשר מעולם לא נטלו חלק בבוררות, לא העידו במהלכה ואף פרשו ממנה באופן פורמלי. כמו כן נטען על ידה, כי לא קיבלה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה. התברר כי טענות אלה נטענו זה מכבר בפני הבוררים, הן במסגרת תגובת המבקשת והן בדיון שנערך ביום 12.11.98. לא נמצא בהן ממש. בהחלטה מה- 12.11.98 נקבע במפורש כי השמות נשמטו עקב טעות מקרית מרשימת התובעים וכי מדובר בטעויות סופר שיש לתקנן. הענין הוסדר בהסכמה בפתח הדיון בבקשה זו: "לאור ההסכמה קובעת אנוכי, כי הפסק חל על 22 דירות מגורים, לפי הרשימה השמית המצורפת בסיכומי התובעים". (פרוטוקול מה- 99/2/18 עמ' 2). ב. "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). עילה זו קשורה לעילה הקודמת, שכן היא מבוססת על אותם משיבים, שלא לקחו חלק, לטענת המבקשת, בבוררות. משקרסה הטענה בדבר הטעות ברשימת המשיבים, לא נותרה תשתית עובדתית לעילה זו ודינה להידחות. ג. "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן". (סעיף 24(6) לחוק הבוררות). המבקשת מלינה על העדר התייחסות הבוררים בפסק הבוררות לטענותיה ולחוות דעת שהגישה במהלך הבוררות. מכאן, סבורה היא כי הפסק לא נומק דיו. עיון בפסק הבוררות המונה 45 עמודים, מפריך טענות אלה מניה וביה. לא אחת נפסק כי חובת ההנמקה המוטלת על בוררים מכח התניה מפורשת בהסכם הבוררות, אינה מקבילה לזו הנוהגת בבתי המשפט: "נוטה אני, על-כן, לקבל את גישתו של השופט המלומד בבית המשפט קמא, כי לא יהא די באמירה שיאמר הבורר "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת", כדי שימלא את חובת ההנמקה. מאידך גיסא, איני מוצא לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק פסקו כשופט המנמק את פסק-דינו. מבחן אשר כזה אך ירבה התדיינויות בשאלה, אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות כדי לסיים את חילוקי הדעות שביניהם." (ע"א 92/1325 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ ואח', פד"י מז(3) 89, 96). פסק הבוררות מכיל תאור מקיף וממצה של הסכסוך שנתגלע. טענות הצדדים נדונו אחת לאחת, תוך התייחסות פרטנית לחומר הראיות. די בכך כדי לשכנע כי הבוררים עשו מלאכתם נאמנה וכי לא נעלמו מעיניהם פרטים אשר יכלו להשפיע על תוצאת הפסק. ד. "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". (סעיף 24(7) לחוק הבוררות). לטענת המבקשת פסק הבוררות עומד בניגוד מובהק לדין המהותי ומשום כך דינו להתבטל. אין באפשרותי לקבל טענה זו. בשורה של פסקי דין צומצמה העילה שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות ונקבע כי רק התעלמות ביודעין מן הדין המהותי תקים עילה לביטול: "עיקרם של דברים הוא, כי "טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אשר לגביו הותנה בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהם כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק" (רע"א 87/113, בע"מ 516 מול אות השוליים ו'). כלל זה מבוסס על התפיסה, שבנתון לחריג אחד (ביטול פסק בוררות שתוכנו מנוגד לתקנת הציבור), עניינן של עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינו בבחינת תוכנו של הפסק אלא בבדיקת תקינותו של הליך הבוררות ..." (רע"א 94/1260, שם בעמ' 832). לא מצאתי כי תנאי זה מתקיים בענייננו. המבקשת לא הניחה כל תשתית התומכת בטענה כי הבוררים גמרו אומר, ביודעין, לסטות מהוראות הדין המהותי. עיוות דין: "בית-המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". (סעיף 26(א) לחוק הבוררות). מבחן העל של עיוות דין פורש תחולתו על כל עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות (ע"א 88/816 המועצה האיזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ, פד"י מה(3) 124, 132; ע"א 85/318 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ ואח', פד"י מב(3) 265, 281; פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, 430, 482-488). הביטוי 'עיוות דין' פנים רבות לו ואין לקבוע מסמרות באשר לאופן פרשנות הביטוי. כל מקרה ומקרה נבחן לגופו, בנסיבותיו הוא. ביטוי זה ממוקם הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. לעיתים נבחנת הדרך בה התנהלה הבוררות ולעיתים נבדקת תוצאת הפסק, לאור עקרונות שבדין ותחושת הצדק (רע"א 97/2876 בנק חקלאות לישראל בע"מ נ' משמרת-מושב עובדים להתישבות חקלאית, דינים עליון נב 557, בעמ' 3/3). ברם, ביישום הבדיקה המהותית שומא על בית המשפט להזהר מאוד לבל ישים עצמו כערכאת ערעור ולבל יפעיל שיקול דעתו במקום שעומד שיקול הדעת של הבוררים. סעיף 26(א) לחוק הבוררות אינו משמש דלת אחורית אשר באמצעותה ניתן להשמיע טענות שאינן נכנסות אל גדר סעיף 24 לחוק הבוררות. ממכלול הנסיבות מתגבשת המסקנה כי לא נגרם עיוות דין בפסק-הבוררות. במקרה שבפנינו לא נגרם למבקשת עיוות דין, לא מהבחינה הפורמלית ולא מהבחינה המהותית. יתרה מכך, פסק הבוררות הביא לקיצה של תקופה ארוכה שבמהלכה המשיבים הם שסבלו מהלנת הדין. המבקשת עיכבה ככל שעלה בידה את קצב התקדמות ההליכים שהתנהלו בפני הבוררים. בכך נפגעה התכלית המצויה בבסיסו של מוסד הבוררות, אשר נועד לשמש כאמצעי מהיר ויעיל לפתרון סכסוכים. הליכי בוררות אינם אלא מסלול דיוני חליפי לזה המצוי בבתי המשפט, העמוסים לעייפה (ע"א 83/275 עירית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ, פד"י מ(3) 235, 247). במסלול זה קמה לתובע אפשרות לקבל הסעדים להם הוא זכאי בפרק זמן קצר יותר. אולם דווקא במקרה שלפנינו היה מרכיב הזמן לרועץ למשיבים. המשיבים סבלו ועודם סובלים ממטרד הפוגע באיכות חייהם ובבריאותם. רק עתה, לאחר עיכובים מיותרים, ניתן פסק הבוררות ונמצאה התרופה לה הם ייחלו. כבר למדנו מפי השופט צבי ברנזון, כי הצדק כמו הגשם, מביא ברכה בעיתו. התוצאה הינה כי הבקשה נדחית. פסק הבוררות הנושא כותרת "פסק דין" מאושר. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 50,000 שקלים צמוד כדין.יישוב סכסוכיםערעורבוררותביטול פסק בוררות