קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת ניידות: Iההליך. .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט מורל - דן יחיד; דב"ע מב/1026-0) אשר דחה את תביעת המערערת להלוואה עומדת ולקצבת ניידות. .2העובדות הצריכות לעניין, ואשר למעשה לא היו שנויות במחלוקת, הן: א) המערערת הינה נכה; ב) המערערת קיבלה בשעתו הלוואות עומדות והנחות בתשלום מסים לצורך רכישת רכב. ההלוואה האחרונה ניתנה למערערת לגבי פטור ממכס. ג) ההלוואות האמורות ניתנו למערערת על-ידי משרד האוצר, ועל-פי קריטריונים רפואיים שהיו נהוגים בשעתו לגבי פטור ממכס. ההלוואות ניתנו אותה עת מכוח החלטת ממשלה, ובאו לידי ביטוי בחוק התקציב; ד) בנובמבר 1975נחתם הסכם ראשון בין המדינה לבין המוסד לביטוח לאומי (מכוח סעיף 200לחוק הביטוח הלאומי) המסדיר את מתן ההלוואות לנכים לצורך ניידות רכב; ה) המערערת הינה ילידת שנת 1913; ו) בעת הגשת הבקשה היה קיים בתוקף הסכם בין המדינה לבין המוסד לביטוח לאומי מיום 1.6.1977(י.פ. 2340, תשל"ז, ע' 1813) כפי שתוקן ביום 29.7.1979(י"פ 2574, תש"מ, ע' 192) (להלן - ההסכם הישים); ז) ביום 1.2.1981הגישה המערערת תביעה למוסד לביטוח לאומי להטבות שונות מכוח ההסכם הישים בעניין הניידות; ח) תביעת המערערת נדחתה על-ידי המוסד מן הטעם שעברה את גיל ה- 60ולכן אינה זכאית, מכוח הסכם הניידות הישים, להטבות הגלומות בו. .3טענת המערערת היא, כי היא זכאית להטבות חרף גילה וזאת לאור סעיף 21(ג) להסכם הניידות הישים, מאחר שערב יום החתימה על ההסכם היה ברשותה רכב שלשם רכישתו ניתנה לה "הלוואה עומדת" לפי ההסכם הקודם. עוד טוענת המערערת, כי רכשה זכויות כזכאית להטבות ניידות, וזאת עוד טרם שנחתם הסכם הניידות הראשון, ואין לשלול ממנה זכות מוקנית. בטענתה זאת מסתמכת המערערת על סעיף 14לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. המערערת מבקשת לראות בהסכם הניידות משום "תקנה". .4המוסד לביטוח לאומי טוען, כי המערערת לא רכשה כל "זכות" להטבות רכב בכך שהוכרה זכותה בשעתו להטבות, וכן כי אין היא זכאית להטבות כל שהן מכוח ההסכם הישים. .5בית-הדין האזורי דחה את התביעה, ומכאן הערעור בפנינו. בפנינו חזרו הצדדים על עיקר טיעוניהם בבית-הדין האזורי. .6הצריך לענייננו בהסכם הניידות הישים קובע: א) במבוא "הואיל וביום 30.11.1975נחתם הסכם בין הצדדים למתן הטבות סוציאליות (להלן - הטבות) לפי התנאים המפורטים בו (להלן - ההסכם הקודם)"; ב) סעיף 2: "מוגבל בניידות - תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר התמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר משישים וחמש שנים בגבר ושישים שנה באשה. (2) ..."; ג) סעיף 21(ג): "הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על מי שערב יום החתימה היה ברשותו ובבעלותו רכב שלשם רכישתו ניתנה לו הלוואה עומדת לפי ההסכם הקודם ומלאו לו שישים וחמש בגבר ושישים באשה". .7סעיף 14(ב)(3) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית): "חיקוק המבטל דין, אין כוחו של הביטול יפה" - (3) להשפיע על זכות או זכות יתר שנרכשה או שנולדה לפי הדין המבוטל או על התחייבות או על חובות שחלו לפיו... והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת". Iiפסק-דין .1לשתי שאלות חייב בית-הדין להידרש בערעור זה. הראשונה - זכאות המערערת להלוואה עומדת מכוח הסכם הניידות הישים. והשניה - זכאותה לאותה הלוואה מכוח זכות שרכשה קודם לכן. .2לשאלה הראשונה - הזכאות מכוח הסכם הניידות הישים. סעיף 21(ג) בהסכם הישים דן בזכויות להטבות אותן רכשו זכאים מכוח "הסכם הקודם"; ההסכם הקודם מוגדר במבוא להסכים הישים כהסכם מיום 30.11.1975(סעיף 6לחלק I). אין חולק כי המערערת לא רכשה כל זכויות מכוח "ההסכם הקודם" אף לא קיבלה הלוואה עומדת מכוח ההסכם הקודם, ולכן אינה זכאית לכל זכות שהיא מכוח ההסכם הישים. .3לשאלה השניה - שאלת "הזכות" שנרכשה קודם: על שניים מבססת המערערת נימוקיה בסוגיה זאת: הראשון - כי יש לראות בהסכם הניידות "תקנה", והשני - כי המערערת רכשה "זכות" טרם הסכם הניידות, וזכות זאת לא נשללה ממנה במפורש, ולכן מכוח פקודת הפרשנות [נוסח חדש] עומדת לה עדיין הזכות ל"הלוואה עומדת" עבור רכב. .4אין הסכם הניידות בחינת חיקוק אלא חוזה, ואם גם "חוזה שלטוני", והזכויות העלות ממנו הן ביסודן חוזיות. בנושא זה פסק כבר בית-דין זה לאמר (דב"ע לז/653-01; לז/576-01, בע' 173-174): "כשם שהסכם הנכרת על-ידי תאגיד במסגרת מטרותיו אינו חדל להיות חוזה רק משום שהמחוקק הסמיכו לכרות חוזים, כשם שחוזה שכורתת רשות מקומית אינו חדל להיות חוזה רק משום שפקודת העיריות מסמיכה את הרשות לכרות חוזה, כך גם 'הסכם' שנעשה בין המוסד לביטוח לאומי לבין הממשלה או גוף ציבורי אחר, כאמור בסעיף 200לחוק, אינו משנה את אופיו החוזי רק משום שאותו סעיף בחוק הקנה למוסד את הכוח לעשות הסכמים מסוימים. מכאן שהזכויות העולות מהסכם הגמלה הן זכויות חוזיות, כשם שהסכם הגמלה עצמו אינו אלא חוזה". משדחינו את הטענה, כי יש לראות בהסכם הניידות בחינת תקנה, נופלת מאליה הטענה השניה, על-פיה אין הביטול משפיע על זכויות שנרכשו או נולדו על-פי הדין המבוטל, וזאת מכוח סעיף 14(ב)(3) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. במאמר מוסגר נציין, כי המערערת אף לא רכשה זכות העומדת לעולם ועד, מכוח ההסדרים בעניין ניידות שהיו בתוקף טרם כריתתם של ההסכמים מכוח סעיף 200לחוק הביטוח הלאומי. בעת שקיבלה המערערת בשנת 1975את ההלוואה העומדת, היא מימשה את הזכות שהיתה לה אותה עת, אך אין לאמר כי היתה לה מכוח ההסדרים הקודמים זכות, העומדת לעולם ועד, לקבל הלוואות עומדות עקב מגבלתה בניידות. השאלה היתה עשויה להתעורר, לו לא היתה המערערת מממשת את זכותה דאז, והיתה נתקלת, עקב ההסכם שנכרת לאחר מכן, במגבלת גיל. אך משקיבלה, כאמור, בשעתו את ההלוואה העומדת - מימשה את זכויותיה על-פי ההסדר הקודם, ואין לה כל זכות נוספת מכוח אותו הסדר. .5משפגו הסדרי הניידות עם כריתתם של ההסכמים בין הממשלה למוסד לביטוח לאומי בסוגיית הניידות - יש לפעול על-פי אותם הסכמים בלבד. משנקבע בהסכם כי לא יחול על אשה שעברה את גיל ה-60, אין למערערת כל עילה לקבל הטבות מכוח הסכם הניידות הישים, אשר אינו חל עליה מפאת גילה. .6מכל מקום ברור, שאין למערערת כל עילת תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי כ"שליחו" של האוצר מכוח ההסדר שקדם להסכם הניידות. .7מן האמור עולה, כי דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.ניידות