החזקת חומר תעמולה של ארגוני טרור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת חומר תעמולה של ארגוני טרור: 1. לפנינו ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' רביד) מיום 2.11.97 בת"פ 2156/96, שבו הורשע המערער בהחזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור בניגוד לס' 4(ג) לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, ובהפרת הוראה חוקית בניגוד לס' 287 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בית המשפט גזר על המערער את העונשים הבאים: בגין העבירה על הוראת ס' 4(ג) לפקודה למניעת טרור - שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי - שלא יעבור את העבירה. בגין האישום השני - הארכת תקופת מאסר על תנאי שהושתה עליו בת"פ 3798/95 בשנתיים נוספות מיום מתן גזר הדין, וכן הפעלת התחייבות שהוטלה על המערער בת"פ 3798/95 הנ"ל וחיובו בתשלום 2,500 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו. בע"פ 1175/97 מערער בן גביר על הרשעתו בכל אחד מהאישומים. בע"פ 1185/97 מערערת המדינה על קולת העונש. רקע עובדתי 2. ביחס לאישום הראשון, תמיכה בארגון טרור, קבע בית המשפט קמא כי מרבית הממצאים שנמצאו בביתו של המערער, בהם כרוזים של תנועת "כך", הם חלק מ"אוסף פרטי" בעל אופי ארכיוני שהמערער אסף לאורך שנים ואין בהם די על מנת להכניסו לגדרי האישום. לעומת זאת, מלאי של כ- 500 מדבקות ("סטיקרים") נושאות הכיתוב "הרב כהנא צדק", אשר נמצא בבית המערער, שימש בסיס להרשעתו באישום הראשון. בית המשפט קבע שטיבו של המסר שעל גבי המדבקות מעיד עליו שהוא לטובת ארגון טרוריסטי, כהגדרת הסעיף, שכן לא ניתן להפריד בין המנהיג ובין התנועות הטרוריסטיות "כך" ו"כח": "מי שמקלס את המנהיג תומך בארגוני הטרור שהלה היה מנהיגן ובגין דבקותן בתורתו ובאידאולוגיה שלו על כל היבטיה, הן הוצאו אל מחוץ לחוק" (עמ' 44 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי אין נפקא מינה מי חיבר את הכיתוב שעל המדבקות, שכן הקובע הוא שמדובר בחומר תעמולה לטובת ארגון טרוריסטי. בית המשפט התחשב בעובדה שכמות זהה של מדבקות הוזמנה בבית דפוס ובכך שלמערער לא היה הסבר מניח את הדעת להימצאותן של המדבקות בחזקתו וקבע שהמדובר בחומר שנועד לשמש לצרכי תעמולה. 3. האישום השני שבו הורשע המערער היה הפרת צו אלוף פיקוד העורף שאסר על המערער לצאת את תחומי הישוב מבשרת ציון, בו הוא מתגורר, בלא הרשאה בכתב של מפקד נקודת המשטרה בישוב. הצו הוצא ביום 7.12.95 מכח תקנות 6, 109 ו- 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. ביום 1.7.96 הגיע לירושלים לאחר שהוזמן כדין לדיון שהתנהל בעניינו בבית משפט השלום, ואולם עם תום הדיון לא חזר לביתו אלא חבר לקבוצת ילדים ונערים, שהשתייכו לקייטנה שהמערער היה הרוח החיה באירגונה במסגרת תנועת "קוממיות ישראל", שבה הוא פעיל. יחד עם הקבוצה ביקר במוזיאון "היכל הגבורה" הסמוך לבית משפט השלום וכעבור שעתיים פנו כולם ונסעו הלאה משם. המערער נעצר כאשר הרכב נסע בכביש עוקף בית לחם כשפני נוסעיו מועדות לגוש עציון. בהקשר זה ולהשלמת התמונה, ראוי להפנות לפסק הדין של בית המשפט העליון שלא הוזכר על-ידי מי מהצדדים. כארבעה חודשים קודם לכן, ביום 3.3.96, דחו שופטי בית המשפט העליון עתירה שהגיש המערער כנגד חוקיות הצו נשוא האישום השני, זאת לאחר שעיינו בחומר החסוי ובאו לכלל מסקנה כי קיים בסיס עובדתי מספיק להוצאתו וכי בנסיבות העניין הוא אינו חורג מן המידה הדרושה לצורך שמירה על שלום הציבור ובטחונו (בג"צ 8013/95 בן גביר ואח' נ' שמואל ארד, אלוף ואח' (דינים עליון, מג 626)). 4. ב"כ המערער, עו"ד ורצברגר, הקדים לפירוט נימוקי הערעור טענה כללית, לפיה מקור האישומים הוא בניסיון פסול של המשטרה והשב"כ לפגוע במערער בכל דרך אפשרית, לרבות פנייה לערכאות בעניינים שהם זוטי דברים. עו"ד ורצברגר לא תמך את הטענות הקשות בראיות כלשהן והן נותרו ללא בסיס עובדתי או בסיס אחר המושתת על החומר שבפנינו. בנסיבות אלו אנו דוחים טענה זו. האישום הראשון 5. ס' 4(ג) לפקודת מניעת טרור, התש"ח - 1948, קובע כי אדם "המחזיק לטובת ארגון טרוריסטי בחומר תעמולה" עובר עבירה. טענתו העיקרית של ב"כ המערער היא כי לא הוכח שהמדבקות שנתפסו אצל המערער עולות כדי חומר תעמולה המוחזק לטובת ארגון טרוריסטי. בין השאר, מתבסס המערער על כך שהמדבקות "הרב כהנא צדק" היו חתומות ע"י ארגון "קוממיות ישראל", שהמערער הודה שהוא פעיל בו. ארגון זה אינו נזכר בשמו בהכרזת הממשלה מיום 13.3.94 אשר קבעה כי הארגונים "כך" ו- "כח" הם ארגונים טרוריסטיים (י"פ תשנ"ד 4202, עמ' 2786). ממשיך ב"כ המערער וטוען כי קילוסו של הרב כהנא אין לו ולא כלום עם פעילות אלימה או עם פעולה לטובת אחד הארגונים הנ"ל וכי צריך לעשות הבחנה בין משנתו של הרב כהנא, "האידיאולוגית והחברתית" כלשונו, לבין "כך" ו- "כח", הבחנה שלא נעשתה על-ידי בית המשפט קמא. הפרשנות שיש ליתן לפקודה למניעת טרור מחייבת לבחון את הפעילות המיוחסת לנאשם במסגרת הרחבה של הסיוע שהיא נותנת לארגון טרור, ולא במסגרת הצרה, הפורמלית ו"הדווקנית" שלה כשהיא מבודדת מהרקע הכללי. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בבג"צ 6897/95 בנימין זאב כהנא נ' תת ניצב קרויזר ואח' (פ"ד מט(4) 853), מפי כב' השופט י. זמיר, כי: "הפקודה למניעת טרור מכוונת למנוע כל פעילות של ארגון טרוריסטי, לרבות פעילות שהיא רגילה וכשרה לגבי כל ארגון אחר, משום שעצם הקיום של ארגון טרוריסטי מהווה סכנה ממשית לשלום הציבור. כל דבר שמסייע לארגון כזה להתקיים, לפעול ולהשפיע מהווה סכנה כזאת. אסיפה הנערכת מטעם ארגון טרוריסטי, כמו גיוס תומכים או כספים לארגון כזה, אפילו בדרך מקובלת ושקטה עלולה להיות כפתיל הצתה הבוער עד שהוא גורם פיצוץ. התכלית של הפקודה למניעת טרור היא למנוע סכנה זאת. ... ... ברור כי האיסורים שנקבעו בפקודה למניעת טרור פוגעים באורח קשה בזכויות היסוד ובהן גם חירות האסיפה. מבחינה זאת הפקודה פוגעת בנשמת הדמוקרטיה. לכן אין לה מקום בדמוקרטיה אלא אם הדמוקרטיה נתונה בסכנה, וכל זמן שהיא נתונה בסכנה, ואיסורים כאלה נדרשים כדי להגן עליה מפני צר ואויב. ..." את היותו של החומר שנתפס "חומר תעמולה לטובת ארגון טרור" ניתן לנסות להסיק הן מבחינת תוכנו, והן מבחינת "המוציא לאור" של חומר זה. הסטיקרים כוללים מסר (בלתי לגיטימי) הדומה או זהה למשנתו של הארגון הטרוריסטי, והמוציא לאור הוא, כמפורט להלן, ארגון טרוריסטי. החומר הזה נועד לקדם את מטרות הארגון. בנסיבות אלו ניתן להחיל על ענייננו את דברי בית המשפט העליון (כב' השופט בייסקי) בע"פ 538/89 ורשבסקי נ' מדינת ישראל (פ"ד מד(2) 870). באותו עניין נדונו תקנות 85(1)(ו) ו- 85(1)(ז) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שעניינן מתן שירותי הדפסה להתאחדות בלתי מותרת והחזקת חומר השייך להתאחדות כזו (בעמ' 877), ובית המשפט העליון קבע כי יש וגם תוכן תמיכה יילכד במסגרת התקנות האמורות אם ניתן לשייכו להתארגנות האסורה על פי התקנות. בלשון בית המשפט: "אין כל פסול במתן שירותים ובביצוע סדר הדפסות וכדומה לארגונים קיצוניים, יהא צביונם אשר יהא.... הבעת דעה קיצונית, הדפסתה ופרסומה אינן פעולות בלתי חוקיות ואינן בנות ענישה, יהיו קיצוניות ככל שיהיו, כל עוד הן לגיטימיות ואינן מתנגשות עם החוק בהיותן שייכות להתאחדות בלתי מותרת או מבוצעות למענה. לעומת זאת, אסורים הם מתן שירותי הדפסה להתאחדות בלתי מותרת והחזקת חומר השייך להתאחדות בלתי מותרת על פי תקנות 85(1)(ו) ו- 85(1)(ז) לתקנות ההגנה (שעת חירום), בלי שקנה מידה של האיסור יהא מותנה או נבחן על פי מהותו או תוכנו של החומר, אם קיצוני הוא ואם לאו. על כן, לגדר האיסור נכנס גם חומר תמים, שאין עמו כל הבעת דעה או תוכן בכלל, כגון הדפסת פנקסי קבלות וכדומה שירותים. האיסור מתמקם ומתמקד בהתאחדות הלא מותרת, בארגון הבלתי חוקי, ולא בתוכן". אם לגזור גזירה שווה מהנאמר שם על ענייננו הרי שאם יוכח כי חומר התעמולה הוחזק לטובת ארגון טרור, וכי הוא נועד לסייע למטרותיו, תהיה שאלת התוכן שאלה משנית. 6. באת כוח המדינה, עו"ד בכרך, הביאה בפנינו את הנתונים הבאים בכל הנוגע למהותו של "המוציא לאור": המערער הוא פעיל בתנועה שהוציאה את המדבקות, המערער היה בעבר פעיל של ארגון "כך" (ובחדרו נמצא חומר "ארכיוני" של התנועה), המדבקות היו צבועות בצבעי צהוב - שחור, כצבעים המסמלים את שני ארגוני הטרור. לכך יש להוסיף שמשנתה האידיאולוגית של התנועה מצביעה בבירור על קיומו של דמיון מהותי בין הרעיונות הפסולים של ארגוני "כך" ו- "כח" לבין ארגון "קוממיות ישראל". הכרוז ת/ 20 נושא כותרת זהה לזו שעל המדבקות - "היום כבר כולם יודעים: הרב כהנא צדק!!!", וכמוהו גם הוא חתום על-ידי "נוער קוממיות ישראל", בצירוף מספר הטלפון של המערער. בהמשכו של אותו כרוז הביאו מחבריו את עיקרי משנתו של הרב כהנא כפי הבנתם: "כל השנים צעק הרב כהנא הי"ד מעל כל במה אפשרית: * חייבים לגרש את האויב הערבי. - אמרו עליו שהוא גזען. * הבעיה הדמוגרפית תהפוך בסופו של דבר לטרור מסוכן. - אמרו עליו שהוא פשיסט. * הערבים לא יסתפקו ביהודה שומרון ועזה, זה לא יספיק להם, הם רוצים את ירושלים, תל אביב וחיפה. - אמרו עליו שהוא איש מלחמה, שונא שלום. עכשיו כולם יודעים, הרב כהנא צדק. ... הפתרון עדיין בידינו, אפשר וצריך להחליט: או אנחנו או הם, או כהנא או ערפאת. קוממיות ישראל [ מס' הטלפון של המערער]" ב"כ המערער ביקש לשים את הדגש על משנתו "האידיאולוגית והחברתית" של הרב כהנא, ואולם בכרוז ת/ 20 יש הוכחה שפני הדברים אינם כך ושתנועה זו מחזיקה ברעיון של אלימות על רקע גזעני בהסתמכה על עיקרי תורתו של הרב כהנא, כפי שהם מופיעים באותו כרוז. לכל אלו יש לצרף את כרוז ת21/ שכותרתו "יום שחרור ירושלים". כרוז זה חתום על-ידי "נוער קוממיות ישראל" ולאחריו מופיע מס' הטלפון של המערער וכן שמו (איתמר), והוא קורא "לגרש את אויבנו הערבים מירושלים, להוריד את המסגדים מהר הבית, לסלק את כנסיות הטומאה מירושלים...". המערער הודה בעדותו כי כרוזים אלה "הם שלו" וכי מספר הטלפון המוזכר בהם הוא מספר הטלפון הנייד שלו. מוצג אחר שהוצג הוא כרוז ת22/ הקורא, בין השאר, "לשלוח את האויב הערבי לעזאזל" ומוסיף "היום כולם מבינים שתנועת 'כך' צדקה. אין ברירה חייבים לגרש את האויב הערבי ומיד..". כרוז זה חתום ע"י תנועת "קוממיות ישראל - פעילי כך לשעבר ובלתי מפלגתיים". המערער מנתק עצמו מהוצאת כרוז זה, להבדיל מהודאתו בעצם החזקתו, ואולם אפילו כך יש בכרוז זה כדי לתמוך במסקנה שארגון "קוממיות ישראל" החתום על הכרוז הוא אותו ארגון החתום גם על הכרוזים ת/ 20 ו- ת/ 21 שהמערער הודה שהוא קשור אליהם. ה"עידון" שבכרוזים אלה לעומת כרוז ת/ 22 הוא שהמשפט "היום כולם מבינים שתנועת 'כך' צדקה" הוחלף במשפט ה"תמים" יותר, "היום כולם מבינים שהרב כהנא צדק". בכרוזים אלו יש די לא רק כדי להסיק מהי משנתו של ארגון "קוממיות ישראל" אלא גם כדי לדחות את טענת ב"כ המערער שיש להבחין בין משנתו של הרב כהנא, שבה מצדדת תנועת קוממיות ישראל, לבין משנתם של שני הארגונים שהוכרזו כארגוני טרור, שמטרתם הפעלת אלימות על בסיס מחלוקת לאומית או גזענית. הקריאה "הרב כהנא צדק" מתייחסת לאותם רעיונות בלתי לגיטימיים במשנתו של הרב כהנא, אשר אומצו על-ידי שני הארגונים, ולא יכול להיות ספק בכך שזו היתה גם כוונתו של מחבר הכרוז. לפי הסיפא להכרזת הממשלה מיום 13.3.94, חלה ההכרזה על הארגונים "כך" ו- "כח" וכן על "כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג, אשר הארגונים הנזכרים לעיל פעלו להשגתן באמצעים דומים לאמצעים שהארגונים הנזכרים לעיל השתמשו בהם, אף אם יתקרא בשמות או בכינויים אחרים אם דרך קבע ואם מעת לעת. כן תחול הכרזה זו על פלגיהם ועל צירופיהם של הארגונים הנזכרים לעיל". לנוכח האמור לעיל נראה לנו כי ההכרזה כוללת אף את הארגון "קוממיות ישראל" או "נוער קוממיות ישראל", ו"המוציא לאור" של הסטיקרים הוא אפוא ארגון טרור. ב"כ המערער תוקף את חוקיות הסיפא להכרזת הממשלה מיום 13.3.94. אליבא דמערער, חלק זה של ההכרזה בטל בהיותו חריגה מן הסמכות שהוקנתה לממשלה בס' 8 לפקודת מניעת טרור, לפיה היא מוסמכת להכריז רק על חבר אנשים מסוים כארגון טרור. טענה זו כבר נדונה והוכרעה בבג"צ 6897/95 הנ"ל. באותו עניין דן בית המשפט העליון בשאלה האם ההכרזה על חבר אנשים כארגון טרוריסטי, לפי הפקודה למניעת טרור, לוכדת רק את אותם אנשים או ארגון כפי שהיו קיימים בעת ההכרזה, או שהיא חלה גם על "צירופים" ו"נגזרות" שלהם. כב' השופט זמיר, אשר בחן את השאלה לאור תכליתו של סעיף 8 לפקודה קבע (עמ' 863): ".. והתכלית ברורה מאליה: לעקור טרור קיים מן השורש, ולמנוע טרור חדש, שלא יצמח מאותו שורש. מבחינת התכלית אין בכך כדי לשנות מאומה שחבר אנשים שבחר בדרך הטרור משנה את שמו, את הרכבו, את ארגונו או את סמליו, בלי שהוא משנה את מהותו. אחרת יוכל כל ארגון טרוריסטי לתעתע בחוק ולהמשיך בדרכו כשהוא רק מחליף את עורו. מבחינת התכלית של הפקודה למניעת טרור, וכדי שלא לסכל תכלית זו, המהות היא הקובעת ולא הצורה. הפקודה נועדה למנוע שפיכות דמים ולא לעסוק בדקדוקי מלים; לפרק ארגון טרוריסטי מנשקו, ולא לאפשר לו, תחת מעטה של אדרת אחרת, להוסיף ולהחזיק בנשק. מכאן נובע כי בהכרזה על חבר אנשים מסוים כארגון טרוריסטי, הממשלה רשאית לציין כי ההכרזה תופסת גם צירופים ונגזרות של אותו חבר אנשים, אם הם פועלים להשגת מטרות דומת באמצעים דומים. השוו ע"ב 1/65.." (הדגשה לא במקור). משהוכחו מטרותיו של ארגון "קוממיות ישראל" מתוך הכרוזים שהוצאו על ידיו והעובדה שהוא דוגל בדרך אלימות להשגת אותן מטרות חלים הדברים המצוטטים גם על ענייננו. ב"כ המערער ביקש להבחין בין ההזדהות האידיאולוגית של המערער עם עקרונות אותם ארגונים לבין היסוד העובדתי של העבירה, המחייב שהחומר יוחזק בפועל לטובת ארגון טרוריסטי. לטענתו, יסוד עובדתי זה לא הוכח. את הלכת בג"צ 6897/95 מבקש הסניגור המלומד לסייג לעניינים שהמשפט המנהלי חל עליהם ולאלו בלבד. אנו דוחים טענה זו הן משום שהחקיקה מדברת בלשון אחת ובמשמעות אחת והן משום שאין סיבה ליחס למחוקק כוונה ליצור "פנים מנהליות" השונות מ"פנים פליליות" לחקיקה קא עסקינן, ואין להסיק מפסק הדין הנ"ל שדעת בית המשפט העליון היתה שונה בעניין זה. להשלמת הדיון בנושא זה נעיר שבסעיף 8 לפקודה נאמר: "אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר אנשים מסוים הנו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי כי אותו חבר אנשים הוא ארגון טרוריסטי אלא אם יוכח ההיפך", ללמדך שהעיקרון שנקבע בפקודה חל בכל מישורי המשפט. משנקבע כי ההכרזה חוקית ותקפה הרי התקיים היסוד העובדתי לעבירה כפי שהוגדרה בסעיף 4(ג) לפקודה, כש"ארגון הטרור" הם "כך" ו-"כח", אשר "קוממיות ישראל" איננה אלא אותה גברת בשינוי אדרת, ובמקרה הנוח ביותר למערער היא איננה אלא נגזרת שלהם. ב"כ המערער טוען כי הרשעת המערער יוצרת "משטרת מחשבות" המנוגדת בתכלית ליסודות המשטר הדמוקרטי. אכן, הפקודה הטילה הגבלות חמורות על זכויות יסוד בצורה "הפוגעת בנשמת הדמוקרטיה" (בג"צ 6897/95 בעמ' 858). הגבלות אלה כורח הן, כמוסבר באותו פסק דין. יחד עם זאת, ברצוננו להדגיש כי המערער אינו מורשע בשל מחשבותיו אלא בשל מעשיו. המערער הכין 500 מדבקות לצורכי תעמולה לארגון המוגדר ארגון טרור, דהיינו, ארגון המהווה סכנה ממשית לשלום הציבור וזכותו של משטר דמוקרטי להתגונן מפני תעמולה לטובת ארגון כזה. תעמולה לטובת ארגון טרור נועדה לשמש מכשיר להפצת רעיונותיו ההרסניים ובכך לערער את אושיות המשטר הדמוקרטי. 7. גם בטענה לפיה יש סתירה בין החלטת השופט שלא להענות לבקשת התביעה לתקן את כתב האישום (בשלב הסיכומים) על מנת שיכלול גם חומר המתייחס לתנועת "קוממיות ישראל" לבין ההרשעה בעבירה של החזקת חומר תעמולה לטובת ארגון טרור לא מצאנו סתירה, שכן, כאמור, ככל שהמדובר באותן מדבקיות, התביעה טענה כי הן חומר תעמולה של אותם ארגונים. לפיכך אנו דוחים את הערעור על ההרשעה באישום הראשון. האישום השני 8. באשר לאישום השני, טוען ב"כ המערער כי הטלת חובה על המערער לפנות לביתו מיד עם סיום הדיון בבית משפט השלום אין לה מקור כלשהו וכי לשון צו ההגבלה עמומה והספק בעניין צריך לפעול לטובת המערער. עוד נטען כי בית המשפט קמא התעלם מעדותו של סנ"צ טיבי, אשר תאם את הקשר בין שלטונות הצבא ובין המערער, אשר העיד כי מבחינתו יכול היה המערער לחזור לביתו בכל דרך ובכל כלי תחבורה. לצורך התייחסות לטענה בדבר עמימות הצו (ת/ 1) לא יהיה זה מיותר לצטט ממנו. וכך נאמר בו: "(1) איתמר בן גביר ... יהיה נתון להשגחת המשטרה ויחולו עליו התנאים וההגבלות כמפורט בצו זה לתקופה של שישה חודשים. (2) בתקופה האמורה ישהה איתמר בן גביר בתחומי הישוב מבשרת ציון (להלן - 'הישוב') ולא יעזוב את תחומי הישוב, ללא הרשעה בכתב של מפקד נקודת המשטרה בישוב. כן יתייצב איתמר בן גביר בתקופה האמורה שלוש פעמים ביום בנקודת המשטרה בישוב, פעם ראשונה בין השעות 08: 00-09: 00 פעם שנייה בין השעות 12: 00-13: 00 ופעם שלישית בין השעות 17: 00-18: 00 . (3) איתמר בן גביר לא יצא מפתח ביתו ברחוב ... בישוב, בין השעות 19: 00-06:00 ( 7 בערב עד 6 בבוקר). (4) תחילת תוקפו של צו זה ביום חתימתו. (5) מבלי לגרוע מן האמור לעיל יהא איתמר בן גביר רשאי להשיג על צו זה בפני בכתב תוך שבעה ימים מיום חתימתו. אם תוגש השגה כאמור תינתן לאיתמר בן גביר זכות הטיעון ויוכל להופיע בפני נציג מטעמי בין בעצמו בין באמצעות עורך דינו". נראה לנו כי הצו ברור והוא אינו מותיר מקום לספק באשר למותר ולאסור על פיו. האישום ייחס למערער ביצוע עבירה בכך שלא חזר ליישוב לאחר תום המשפט ולא בכך שהפר את הצו בעת שיצא מן הישוב לצורך הופעתו בבית המשפט. קצין המשטרה, אפרים טיבי, התיר למערער לשהות בירושלים "החל משעה 10:30 ועד תום משפטו המתנהל אצל השופט צבן בבית משפט השלום" (ת/ 2). אישור זה בהיר וברור אף הוא בכל הנוגע למה שמותר ולמה שאסור לפיו. סופו של דבר, אין בצו או בדברי טיבי או במסמכים ת/1 או ת/ 2 כל היתר המאפשר למערער לשהות מחוץ לביתו מעבר לזמן המשפט. היפוכו של דבר, באישור ת/ 2 נאמר במפורש כי המערער רשאי לשהות בירושלים עד תום הדיון והמערער היה חייב לחזור לביתו מיד עם תום הדיון. כפי שקבע השופט קמא, כשהמערער יצא את בית המשפט ופנה לעבר מוזיאון הגבורה על מנת לחבור לקבוצה הושלמה עבירת הפרת הצו. יש להדגיש כי אין מדובר בזוטי דברים של עיכוב של מה בכך לצורך אכילה, שתייה או כדי לפוש קמעא לאחר הדיון בבית המשפט אלא בפעילות נוספת ומתארכת שאיננה קשורה ואיננה נובעת כלל ועיקר מהמטרה היחידה של בואו לירושלים. הוא שהה כשעתיים במוזיאון הגבורה ואחר כך התרחק עוד יותר מבית מגוריו. לסיכום הדברים, אנו דוחים את הערעור על ההרשעה גם ביחס לאישום זה. ערעור המדינה 9. המדינה מערערת כזכור על העונש "המופלג לקולא" שהוטל על המערער. לטענתה, בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק להרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות של הפרת הוראה חוקית ולעובדה שהמערער ביצע את העבירות תוך שהוא מודע לעונש מאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו, אשר נגזר עליו חודשים ספורים קודם לכן ומבלי שהביע חרטה על מעשיו. עוד טוענת המדינה כי בית משפט קמא טעה בכך שנמנע מלהפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המערער מבלי שנימק זאת, בניגוד למצוות ס' 56(א) לחוק העונשין, המחייב פירוט הנסיבות המיוחדות שבהן אין זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. המדינה טוענת כי בעניינו של המערער לא היתה כל סיבה שלא להפעיל את המאסר על תנאי, במיוחד לנוכח העדר החרטה מחד ולנוכח הרושם שאין על המערער מורא החוק מאידך. ב"כ המדינה בקשה להטיל על הנאשם מאסר בפועל, קנס משמעותי ומאסר על תנאי, בנוסף להפעלת המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. 10. נראה לנו כי יש ממש בטענות ב"כ המדינה. אכן, לא היתה הצדקה להימנע מלהפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המערער. בית-משפט קמא לא פרט את הסיבות שהניעו אותו להאריך את התנאים, זאת כשהמערער הוכיח במעשיו שגזר הדין שהוטל עליו כחודשיים קודם לא הרתיעו כלל ועיקר. לכך יש להוסיף שלא רק שהמערער לא הביע חרטה אלא שהוא ניסה להצדיק את הפרת הצו תוך העלאת גרסה שהוכחה כשקרית. בנסיבות אלה, איננו רואים הצדקה לאי הפעלת המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המערער. בשקילת העונש הראוי להיות מוטל על המערער, יש להביא בחשבון שלא חלפו אלא כחודשיים מעת גזירת דינו ועד שהמערער ביצע עבירה נוספת של הפרת צו. יש גם לציין ששאלת חוקיותו של הצו נדונה כארבעה חודשים קודם לכן בעתירת המערער לבג"צ (בג"צ 8013/95 הנ"ל). בנסיבות אלו, קשה שלא להתרשם מכך שמשנוכח המערער שמוצו כל הדרכים החוקיות להתנגד לצו, הוא החליט להתעלם ממנו כמו גם מהחלטות הערכאות השונות. כל אלה מחייבים הסקת מסקנות על מידת העונש הראויה. נראה לנו שבית-משפט קמא הקל בעניין זה עם המערער ואנו מקבלים לכן את ערעור המדינה, מבטלים את גזר דינו של בית משפט קמא ככל שהוא מתייחס לאישום השני, מפעילים את המאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים שהוטל על הנאשם בת.פ. 3798/95, וגוזרים על המערער בגין ההרשעה באישום השני חמישה חודשי מאסר, חודשיים במצטבר ושלושה חודשים בחופף למאסר על תנאי שהופעל, כך שהנאשם ירצה מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים. כמו כן, אנו מטילים על הנאשם ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על פי ס' 287 לחוק העונשין. כמו כן, אנו מפעילים את ההתחייבות שהוטלה על המערער בת"פ 3798/95 ומחייבים אותו לשלם 2,500 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתם. לא מצאנו לנכון להתערב בעונש שהוטל בשל ההרשעה באישום הראשון. אנו דוחים את ריצוי המאסר עד ליום 1.12.98 (י"ב בכסלו תשנ"ט). באותו יום עד שעה 09:30 על המערער להתייצב לריצוי עונש המאסר במשטרת ישראל, מגרש הרוסים בירושלים.טרור