קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתקיפה כתאונת עבודה: ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט הראשי גרוס; נציגי ציבור - ה"ה הרמן ופרמינגר; תב"ע שם/154-0) שדחה את עתירת המערער להכיר בפגיעה בראשו, ביום 4.5.1980, כתאונת עבודה. 2. וכך הציג בית-הדין האזורי את השאלה השנויה במחלוקת: "ביום 4.5.1980 נפגע התובע בראשו ממכה שניתנה לו על-ידי חברו לעבודה בשם X (להלן - התוקף) במוט ברזל, כלי עבודה שנמצא דרך קבע במקום העבודה ולצורכי העבודה (להלן - התאונה). השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם התובע לא היה שותף לגרימת התאונה". את השאלה מיקד בית-הדין במסגרת הוראות סעיף 36(2א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 (להלן - החוק), שזו לשונו: " 36 רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (2א) ארעה תוך כדי עבודתו של המבוטח עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה על-ידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצורכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצורכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה" (ההדגשה לא במקור). 3. ואלה העובדות כפי שנקבעו בפסק-הדין שבערעור: א) התובע וה"תוקף", תושבי הכפר נחף, עבדו כפועלי בנין באתר בניה בכרמיאל; ב) ביום 4.5.1980 בשעת 6.30 בקירוב, הגיעו השניים במונית מכפרם לאתר הבניה; ג) באתר הבניה היה פועל בשם מחמוד מוחמד יושב ואוכל. הלה שאל את התובע ואת "התוקף", אם יש להם זיתים. התובע אמר שאין לו זיתים, אך ל"תוקף" יש. זה האחרון טען שאין לו. התפתח ויכוח קולני מלווה בקללות בין התובע וה"תוקף" והיה צורך להפריד ביניהם פן יגיעו למעשי אלימות. לאחר ההפרדה הלכו לעבודה כל הפועלים שנתאספו בינתיים, ועסקו איש איש במלאכתו עד ההפסקה לארוחת בוקר. שנמשכה חצי שעה ועברה ללא אירוע מיוחד; ד) בית-הדין הביא את שתי הגרסות המנוגדות אודות רקע הפגיעה ונסיבותיה: 1) גרסת התובע: ללא כל ויכוח בינו לבין "התוקף" ומבלי שהבחין בכך, ניגש הלה אליו לפתע והלם במוט ברזל בראשו. על זהות התוקף נודע לו בשכבו בבית-חולים, מפי חבריו לעבודה. שני העדים מטעם התובע סיפרו בעדותם, כי לפני התקיפה התנהל ויכוח בענייני עבודה בין "התוקף" וקורבנו ואחד משני העדים הוסיף, כי התובע השמיע דברי ארגעה ופיוס ליריבו ומייד לאחר מכן הונחתה עליו המהלומה. 2) גרסת "התוקף": בשעת בוקר המתינו הוא והתובע בכפר נחף, במקום הקבוע לכך, למונית שתסיעם לאתר העבודה בכרמיאל. בעודם ממתינים, ראה התובע את אשת חברו ושאל אותו "איפה אשתך מסתובבת מהבוקר". "התוקף" נעלב מאד בדברים אלה ואמר לתובע שיחדול מדיבוריו. אותו רגע הגיעה המונית והם נסעו לכרמיאל. בהגיעם לשם התפתח ויכוח קולני בעניין הזיתים (ראה פסקה (ג) דלעיל). לאחר שחזרו מארוחת בוקר, התפתח ביניהם ויכוח נוסף שלא בנוכחות העובדים האחרים והתובע אמר ל"תוקף" שהוא "מנייק" וניסה, ללא הצלחה, לפגוע בו בפטיש שהיה לידו. אותה עת היה בידו של "התוקף" צינור ברזל הנמצא דרך קבע במקום העבודה ולצורכי העבודה. "מאחר שהתובע הרגיז אותו והעליב אותו, הוא התעצבן והיכה אותו במוט הברזל בראשו". 4. בית-הדין דחה את גרסת עדי התובע כבלתי-אמינה ופסק, שאין "ספק כי התאונה ארעה עקב ויכוח פרטי בין התובע ל'תוקף', שאינו קשור בצורה כל שהיא עם עבודתם, ובכך יש לראות התובע שותף לגרימת התאונה"... לפיכך - דחה את התביעה הן לפי סעיף 35 לחוק והן לפי סעיף 36(2) שבו. 5. בהיפתח הדיון בערעור, ביקש בא-כוח המערער כי תתקבל כראיה "הכרעת הדין" במשפט הפלילי שהתנהל נגד "התוקף" (ת.פ. 12/81). בית-הדין נעתר לבקשתו. עיקר טענותיו של בא-כוח המערער היו, כי בית-הדין קמא שגה בדחותו כבלתי מהימנות עדויותיהם של שני עדי מרשו. שניים אלה מסרו הודעה לחוקר המשטרה, מייד לאחר המקרה, במקום האירוע עצמו, הם לא נטשו או סתרו גרסה זו בהזדמנויות אחרות, אלא להיפך. לא היה זה כלל בטוח לסמוך, כפי שעשה בית-הדין קמא, על עדותו היחידה של "התוקף", שנחקר לראשונה מספר שעות אחרי המקרה. אין למצוא בפסק-הדין הנמקה להעדפה שהעדיף בית-הדין את גרסת "התוקף" על פני זו של עדי הנפגע. אשר לוויכוח בעניין הזיתים - לוויכוח זה היה קשר מובהק עם העבודה. הפרקליט המלומד השיג על כך, שבית-הדין קמא ראה את המערער כ"שותף לגרימת הפגיעה" בשל כך בלבד שהוויכוח היה "על רקע פרטי". ויכוח מעין זה רחוק עדיין משותפות לגרימת פגיעה. הכל עניין של פרופורציה, של סבירות התגובה. אף אם נאמרה מלה פוגעת על אשתו של "התוקף", אין עדיין בכך כדי להצדיק מכות בצינור ברזל. 6. בא-כוח המוסד השיב, כי צדק בית-הדין האזורי בדחותו את הסברה, כאילו התנהל ויכוח "בענייני עבודה". עובדה היא שעדי המערער לא פרטו, ולו במלה אחת, על מה נסב הוויכוח. וחשוב מזה: המערער עצמו לא עשה ניסיון לטעון, שהרקע לוויכוח היה עניין שבעבודה. בית-הדין קמא היה רשאי לקבוע כפי שעשה, שהסכסוך בין "התוקף" וקורבנו היה על רקע אישי מובהק, שעה שהשני השמיע דברים מעליבים אודות אשתו של הראשון. גם הסכסוך השני, בעניין הזיתים - שפרץ כחצי-שעה לאחר מכן - לא היה על רקע העבודה. המערער הרגיז והעליב את "התוקף" בהצביעו עליו כעל מי שיש לו זיתים ומסרב לתיתם והעניינים הסתבכו עד כדי חילופי עלבונות. לשאלה, במה היה המערער "שותף לגרימת הפגיעה", התשובה פשוטה: בית-הדין אימץ כמהימנת את גרסת "התוקף" והלה העיד שהמערער זרק עליו פטיש אך החטיאו. הלכך לא ייקרא "שותפות" לגרימת הפגיעה? עם זאת הוסיף הפרקליט המלומד, שאם ייראה לבית-הדין, שקביעת העובדות בסעיף 3(ו) של פסק-הדין שבערעור (שם תיאור גרסת "התוקף") אינה נראית ברורה די הצורך, כי אז עדיף להחזיר את העניין לבית-הדין קמא על מנת שיקבע עובדות ברורות. פסק-דין 1. את הדין בערעור זה ניתן לפתוח בקטע הפותח את פסק-הדין שבדב"ע לא/ 31-0: "להכרעה בערעור זה עומדת השאלה, אם המערער נפגע בנסיבות המקנות זכות לגמלאות מכוח פרק ג' - ביטוח נפגעי עבודה - לחוק, באשר הפגיעה 'נגרמה על-ידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר' שנמצא דרך קבע במקום העבודה (סעיף 36, פסקה (2א))" (שם, בע' 294- סעיף 1). להשלמת הקטע האמור, נביא שתי מובאות נוספות מאותו פסק-דין, אם כי בסדר הפוך לסדר הופעתן: א) "... הסעיף (קרי: סעיף 36(2א)) מכוון למקרה של חבלה על-ידי אחר, כשאין כל קשר בין החבלה ובין העבודה, אך המחבל השתמש בחפצים כאמור באותו סעיף, ובכך 'תרומת' העבודה לחבלה" (שם, בע' 295 סעיף 5); ב) "משמתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 36, פסקה (2א), לחוק, זכאי הנפגע לגמלאות מכוח אותו סעיף, אך בהתקיים תנאים אלה הוא זכאי לגמלאות אף ללא הוראות הסעיף, בהיות האירוע 'תאונת עבודה' במשמעותה בחוק" (שם, בע' 294/5- סעיף 3; ההדגשה שלנו). 2. במובאה האחרונה נאמר ברמיזה (ובפסק-הדין עצמו במפורש) כי פסקות מסוימות שנוספו לסעיף 36 היו מיותרות, שכן בסעיף 35 לחוק - כאשר מפרשים אותו "פירוש דינמי ראוי" - ישנו מענה הולם לכל אותם מצבים מיוחדים שסברו שיש לפתור אותם על-ידי הוראת חוק (פסקה) מיוחדת. ולמעשה, בפסקות אלה - כולל פסקה (2א) "אין למצוא הרחבת המונח 'פגיעה בעבודה' אלא הדגמתו". 3. במקרה שלפנינו, בין אם ניגש אליו לפי ההגדרה שבסעיף 35 ובין לפי הנסיבות המיוחדות שבסעיף 36(2א), לא נוכל להגיע להכרעה בטרם יובטח, שלניתוח המשפטי העומד להערך תשתית עובדתית איתנה. בלא מסכת עובדות בדוקה ובטוחה אין לקבוע, אם התאונה ארעה עקב (או שלא עקב) העבודה (סעיף 35+ 39 רישא) או שמא היה המערער (או שלא היה) "שותף לגרימת הפגיעה" (סעיף 36(2א). 4. בית-הדין קמא שמע עדויותיהם של חמישה עדים, שהיו "הנפשות הפועלות" באירועי יום 4.5.1980; המערער ועדו העיקרי (נחום שלמה) מסרו עדות ראשית בתצהיר, עליו נחקרו; שני עדי ראיה נוספים העידו מטעם המערער; אחד מהם העיד פעם שניה, אחרי עדות "התוקף"; זה האחרון העיד מטעם המוסד. עדותו היתה ארוכה ומפורטת; בפני בית-הדין היו גם ההודעות שמסרו העדים למשטרה ביום קרות המקרה וכן הודעותיהם לחוקר המוסד של המערער ו"התוקף". 5. בבואו לקבוע את הממצאים העובדתיים נקט בית-הדין האזורי בדרך של הצגת שתי הגרסות המנוגדות, אך יותר משהוא "אימץ" את גרסת "התוקף", אמר בית-הדין שהוא דוחה, מחוסר אמון, חלק מגרסת המערער (סעיף 4 שבפסק-דין). נראה לנו כי צודק בא-כוח המוסד בציינו, שנותרה אי-ודאות בדבר אי-אלה פרטים בגרסה העובדתית על-פיה נדחתה התביעה. בסעיף 3(ו), בשורה 10, בקטע הפותח במלים: "והוסיף (התוקף) כי לאחר שחזרו לעבודה...", נאמר, בין השאר: "וניסה לפגוע בו בפטיש שהיה לידו, ללא הצלחה". הקטע מסתיים כך: "... מאחר והתובע הרגיז אותו והעליב אותו, הוא התעצבן...". בסעיף האופרטיבי - סעיף 5- קובע בית-הדין, שהתאונה "אירעה עקב ויכוח פרטי" ויש לראות את המערער "שותף לגרימת התאונה", בלא להזכיר את הפטיש. 6. לבית-דין זה נראה, כי מן הנכון להחזיר את העניין לבית-הדין האזורי, על מנת שינקוט עמדה ברורה לגבי ההתרחשויות שהיו בין גמר ארוחת הבוקר ועד לרגע היפגעו של המערער. בפני בית-הדין לא יובאו ראיות נוספות, זולת הכרעת הדין במשפט הפלילי. באי-כוח הצדדים יסכמו את טענותיהם לעניין האירועים בפרק הזמן כנקוב לעיל ובית-הדין יתן פסק-דין חדש ומנומק על סמך העובדות כפי שיקבען וטענות הצדדים. 7. סוף דבר: הערעור מתקבל כאמור בסעיף הקודם. המשיב ישלם למערער 500 ,1 שקל בתוספת מע"מ הוצאות ערעור זה.משפט פליליאלימותהכרה בתאונת עבודהתקיפהתאונת עבודה