הלוואה עומדת לרכישת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלוואה עומדת לרכישת רכב: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופטת פורת; נציגי ציבור - ה"ה קורצגבורן ובן-משה; תב"ע מ/810-0) התבררה תובענה של המערערת (להלן - הנכה) נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) בעתירה לחייב את המוסד בסך של 058, 7שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סכום שהוא הפרש בין "הלוואה עומדת" שניתנה לנכה, לפי הסכם בדבר גמלת ניידות - שבין המוסד לביטוח לאומי לבין אוצר המדינה (להלן - הסכם הניידות) ובין סכום ההלוואה שלטענת הנכה חייב היה המוסד לתיתה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן ערעורה של הנכה לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבען וערכן בית-הדין האזורי, הן: א) התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.5.1971ונותרה משותקת בפלג גופה התחתון ונכה בשיעור % 100לצמיתות; ב) ביום 29.11.1977הזמינה התובעת רכב מסוג אולדסמוביל 5750סמ"ק; ג) לאחר שהוזמן הרכב הנ"ל, ביום 12.1.1978, הגישה התובעת לנתבע תביעה להלוואה עומדת, ובאותו חודש אושרה לה הלוואה עומדת בגין רכב שנפח מנועו עד 1800סמ"ק; ד) ביום 28.2.1978ערערה התובעת על החלטת הנתבע לאשר לה רכב שנפח מנועו עד 1800סמ"ק. ערעורה התקבל ו"המכון", כמשמעותו בהסכם, אישר לה ביום 1.3.1978רכב שנפח מנועו עד 2000סמ"ק, בנמקו את החלטתו לאמור: 'בגלל מגבלותיה בכניסה ויציאה תוך צורך להכניס לבד עגלה זקוקה לרכב עם מושב הזזה חשמלי ודלתות רחבות, מומלץ על רכב בגודל של 2000סמ"ק' (ת/3); ה) בסמוך ליום 27.3.1978קיבלה התובעת לידיה הרכב, אותו הזמינה בנובמבר 1977, תוך מימוש ההלוואה העומדת שקיבלה בגין רכב שנפח מנועו 2000סמ"ק (ראה עדות מר פדלון אשר באמצעותו הוזמן הרכב); ו) ביום 14.6.1978פנתה התובעת לבית-הדין בתביעה להגדלת ההלוואה העומדת (תב"ע לח/868-0) אותה כאמור כבר מימשה, ובמהלך הדיונים בתביעה הוסכם על-ידי המכון לבדקה שנית (לשון כתב התביעה שלא הוכחשה בכתב ההגנה: 'במהלך הדיון בבית-הדין... נשלחה התובעת לבדיקה נוספת במכון הרפואי לבטיחות בדרכים...') והפעם אושר לה בהחלטתו מיום 22.5.1979רכב שנפח מנועו מעל ל-000, 2סמ"ק, וכך נומקה ההחלטה: "לאחר בדיקה נוספת התברר שלא ניתן לקבל כיום רכב מסדר גודל 2000סמ"ק עם כסא הניתן להזזה חשמלית לכן מומלץ לאשר לנ"ל רכב מעל 2000סמ"ק עם כסא להזזה חשמלית, שתי דלתות+ מזגן"; ז) הנתבע סרב לשלם לתובעת ההפרש בין ההלוואה שמומשה, והיא הלוואה בגין רכב שנפח מנועו עד 000, 2סמ"ק, לבין הלוואה בגין רכב אותו רכשה התובעת למעשה; ח) שינוי סוג המכונית והעמדתו על נפח מנוע 2000סמ"ק 'באה בשל סיבה אחת ותו לא - ביום ההחלטה השניה לא ניתן היה להשיג רכב שנפח מנועו 2000סמ"ק, עם כסא הניתן להזזה חשמלית החיוני עבור התובעת לנהיגתה ברכב', אך מעדויות, כולל עדות חבר "המכון", עולה, כי ביום בו ניתנה החלטת המכון הראשונה, היו בנמצא 4סוגי כלי רכב, בהם ניתן היה להתקין כסא הניתן להזזה חשמלית, שענו גם מיתר הבחינות על מגבלות הנכה בנהיגה (האמור מבוסס על עדות חבר המכון, שאמר כי בשנת 1978עד תחילת 1979היו שני מוסכים שעשו להתקנה כאמור); ט) "לו היתה התובעת רוכשת רכב על-פי החלטת המכון הראשונה, במועד הנכון ועד סוף 1978- היתה ההלוואה העומדת, כפי שאושרה, עונה על צרכיה. ניתן היה אז לרכוש אחד מארבעת סוגי כלי הרכב שציין מר אדן (חבר "המכון") ולהתקין בה כסא הניתן להזזה חשמלית על-ידי אחד משני בתי המלאכה שעסקו בהתקנה כאמור". .3הסעיפים הרלבנטיים שבהסכם הניידות הם: " 7(ד) קיבל המוגבל בניידות את ההלוואה העומדת על-פי הוראות הסכם זה, לא יהיה זכאי להגדלתה מסיבה כלשהי. 9(א) מוגבל בניידות הזכאי להלוואה עומדת לפי סעיף 5(א) להסכם זה, שהמכון קבע לגביו שהוא זקוק לרכב מיוחד כאמור בסעיף זה להלן, יחולו לגביו לעניין תוספת ג' להסכם זה, הוראות אלה: ... .1 .2קבע המכון שמפאת הגבלותיו בנהיגה אינו יכול לנהוג אלא ברכב עם אבזרים מיוחדים שניתן להתקינם רק ברכב שנפח מנועו עולה על 1800סמ"ק - יהיה הרכב הקובע רכב שייקבע בהתאם על-ידי המכון. 11(א) הלוואה להחלפת רכב תינתן למוגבל בניידות רק אם חלפו 33חודשים לפחות ממועד רישום הבעלות על הרכב הקודם שלרכישתו ניתנה הלוואה עומדת (להלן - הרכב הקודם). (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), יהא המוסד רשאי ליתן הלוואה עומדת להחלפת רכב, אף אם טרם חלפו 33חדשים, בנסיבות אלה: ... .1 ... .2 .3המכון קבע הגבלות בנהיגה של המוגבל בניידות שאינן מאפשרות לו המשך השימוש ברכב הקודם". .4המוסד לביטוח לאומי סרב להענות לתביעת הנכה ולהגדיל את ההלוואה בסכום המתחייב מההפרש שבין הזכאות לרכב בנפח מנוע עד 2000סמ"ק, לרכב מנוע בנפח מעל 2000סמ"ק, ובסירובו סמך על סעיף 7(ד) להסכם הניידות. .5בתביעת ל"תוספת הלוואה" (וכך כינה פרקליטה של הנכה את המבוקש), ובכדי להתגבר על המכשול שבסעיף 7(ד) להסכם הניידות, סמך הפרקליט על פסק-הדין של בית-דין זה בענין קוניק נ' המוסד לביטוח לאומי (דב"ע שם/3-0, [1]), וטען ליישום ההלכה בעניין קוניק, [1], כי אף מרשתו אינה מבקשת "הגדלת" ההלוואה, אלא "השלמתה". .6כנגד טענות פרקליטה של נכה, טען פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי, כי יש להבחין בין העומד לדון ובין מה שעמד לדיון בעניין קוניק, [1], כך שאין ליישם על העומד לדיון את אשר פסקו בעניין קוניק, [1]. את עיקר השוני ביקש הפרקליט לראות בכך, שבעניין קוניק, [1], קיבל הנכה את ההלוואה בטרם קבע 'המכון' את סוג הרכב (משום מה נקט הפרקליט לשון "במסגרת ערעור על החלטה קודמת", בעוד שמנוסח הסכם הניידות ברור שאין מדובר ב"ערעור" בפני "המכון", אלא בדיון לשם "קביעה" לעניין סעיף 9(א)(2) להסכם הניידות), בעוד שבעומד לדיון קיבל הנכה את ההלוואה, על בסיס רכב בנפח מנוע 2000סמ"ק אחרי שביום 1.3.1978קבע "המכון" כי רכב באותו נפח מנוע כאמור הוא "רכב הקובע" עבור הנכה. אותה קביעה היתה סופית "לא היה עליה ערעור". אשר להחלטת "המכון", מיום 22.5.1979(סעיף 2, פסקה ו' לעיל), אשר קבעה בתור רכב קובע רכב שנפח מנועו "מעל 2000סמ"ק" - טען הפרקליט, כי "היה זה דיון מחודש (ההדגשה במקור) על-פי בקשת בית-הדין". .7בפסק-הדין שבערעור מקבל בית-הדין האזורי טענות והמוסד לביטוח לאומי להבחנה בין העומד לדיון לבין עניין קוניק, [1], וקבע, כי בנסיבות "...לא ניתן להערכתנו לומר, כי ההלוואה שמומשה לרכישת רכב גדול מכפי שאושר, עת הרכב כפי שאושר התאים לצורכי התובעת לאחר התקנת כסא עם הזזה חשמלית - הוא רק בגדר 'מקדמה' מפאת היות החלטת המכון מוטעית ובלתי-סופיות. החלטת המכון (הכוונה להחלטה הראשונה מיום 1.3.1978- סעיף 2, פסקה ד' לעיל) היתה נכונה וסופית למועד בו ניתנה, אך היא לא מומשה על-ידי התובעת בעוד מועד" (ההדגשות במקור). לאור האמור פוסק בית-הדין האזורי: "לפיכך יש להחיל בענייננו את סעיף 7(ד) להסכם, ככתבו וכלשונו, על-פיו לא יהא זכאי המוגבל בניידות להגדלת הלוואה שמומשה". .8בערעור חזר פרקליטה של המערערת על טענותיו בבית-הדין האזורי והדגיש, כי א) החלטת "המכון" מיום 22.5.1979לעניין רכב שנפח מנועו מעל 2000סמ"ק ניתנה "חלק מהליך שיפוטי ומהחלטה שיפוטית", והדבר מחייב את המוסד לביטוח לאומי; ב) בית-הדין האזורי טעה בכך "לו ראה בהחלטת הוועדה מחודש ינואר 1978(ו)מיום 1.3.1978החלטות ביניים ואת ההלואה העומדת לגבי רכב של 2000סמ"ק, תשלום על חשבון ההלוואה". .9פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי ביקש בערעור לאשר את פסק-הדין של בית-הדין האזורי - מטעמיו. אשר לטענה שהעניין התברר ב"מכון" בהסכמת המוסד לביטוח לאומי - אמר הפרקליט, כי "לו היה מתברר שחל שינוי במצב (של הנכה) לחומרה - היו מכבדים את הקביעה החדשה", למעשה לא חל שינוי במצב הנכה, אלא שמטעמים אשר עם הנכה לא רכשה רכב מתאים במועד וחלוף הזמן יצר מצב חדש. .Iiפסק-דין .1גורלה של התביעה הוכרע, למעשה, על-פי פירוש סעיף 7(ד) להסכם הניידות ויישומו למקרה שעמד לדיון; כך יהיה גורלו של הערעור - הוא יוכרע על-פי הפרוש והיישום של אותו סעיף להסכם הניידות. .2עד שתינתן התשובה, טוב שנביא מהפסיקה קטעים רלבנטיים למהותו של הסכם הניידות, לשאלת הפיקוח השיפוטי על תוכנו של ההסכם לאור "מבחן הסבירות" ולפירוש ויישום סעיף 7(ד) שבהסכם. 2.1על מהותו של הסכם הניידות ודרך פירושו עמד בית-דין זה לראשונה בדיון מאוחד לז/576-01; לז/653-01, [2]. ובאותו פסק-דין נאמר, כי "בא-כוח המוסד לביטוח לאומי טען לייחוד שבמקור הזכות ולא שלל היותה בבחינת זכות מכוח חוק". בפסק-הדין נאמר: "כשם שהסכם הנכרת על-ידי תאגיד במסגרת מטרותיו אינו חדל להיות חוזה רק משום שהמחוקק הסמיכו לכרות חוזים, כשם שחוזה שכורתת רשות מקומית אינו חדל להיות חוזה רק משום שפקודת העיריות מסמיכה את הרשות לכרות חוזה, כך גם 'הסכם' שנעשה בין המוסד לביטוח לאומי לבין הממשלה או גוף ציבורי אחר, כאמור בסעיף 200לחוק, אינו משנה את אופיו החוזי רק משום שאותו סעיף בחוק הקנה למוסד את הכוח לעשות הסכמים מסוימים. מכאן שהזכויות העולות מהסכם הגמלה הן זכויות חוזיות, כשם שהסכם הגמלה עצמו אינו אלא חוזה. כאן רואה בית-הדין להפנות תשומת הלב לשתי שאלות שאמנם אינן צריכות לערעור, אך חובה על בית-הדין, משנתקל בהן, שלא להתעלם מהן. השאלה האחת היא, אם עדיין מתקיים בגמלאות הניתנות מכוח הסכם הגמלה התנאי שצריך כי תהיינה 'שלא בדרך קבע' (ההסכם הראשון הוא משנת 1975וההסכם החדש הוא מחודש יוני 1977, ללא הגבלת זמן). השאלה השניה היא... לו בחוק הוסדר העניין, ולו בחקיקת משנה היה מדובר, ודאי שבית-הדין היה מעביר את הרשימה תחת שבט הביקורת של 'סבירות' בהקשר ל'תיאום' פרטים. משאין המדובר בחוק ובחקיקת משנה, אין בית-הדין רשאי לפעול כאמור, וחייב הוא לפעול כמתחייב מיחסים חוזיים ומזכויות שמקורן בחוזה. החוזה שבו מדובר הוא חוזה שבין הממשלה לבין המוסד לביטוח לאומי, ובמידה ובאים לעמוד על כוונת הצדדים לחוזה - יש לעמוד על כוונתם של השניים ולא על כוונת 'צד שלישי' שהוא 'נהנה'. ספק גם אם טענה שחוזה יש לפרש 'נגד מנסחו', יכול ותישמע שלא מפי צד לחוזה, והרי אין המערערים טוענים לזכות אלא מכוח היותם 'צד שלישי' " (שם, [2], בע' 173-174). .2.2הזדמנות אחר שבה נדרש בית-דין זה לעניין מהותו של הסכם הניידות ושאלת כוחו של בית-דין זה לעמוד על כשרותה של הוראה מהוראות הסכם הניידות, לפי מבחן "הסבירות", באה בדב"ע לט/3-0, [1]. אחת הטענות שעמדו לדיון היתה טענת "פסול בהסכם, במידה והוא קובע גבול של גיל לזכאות ובהיותו פגום באפליה בין גבר לאשה, משום שהוא קובע גיל שונה לגבר (65) ולאשה (60), כגיל שמעבר לו אין זכאות לגמלת ניידות". באותו עניין לא נדרש בית-הדין לשאלה "באיזו מידה עומדות ל'צד שלישי' טענות שונות, שצד לחוזה חופשי להעלותו נגד הוראה זאת או אחרת שבחוזה, לרבות טענת 'אי-סבירות' ב'חוזה שלטוני'". בית-הדין התייחס לטענות לגופן, בחן את מידת "הסבירות" שבהן ואם יש בהן משום אפליה, ואמר: "גמלת הניידות ניתנה מכספי האוצר - מכספי משלם המס. משבא האוצר לקבוע סדר עדיפויות, אין כל פסול בכך שיביא בחשבון השפעת ההוצאה על תקציב המדינה ויעדיף ציבור נזקקים יותר על ציבור נזקקים פחות. במסגרת שיקולים אלה אין כל פסול בכך שיעדיף ציבור של מוגבלים בניידות אשר טרם הגיעו לגיל הפנסיה - והם במסגרת של פעילות כלכלית, על פני ציבור של מוגבלים בניידות אשר כבר הגיעו לגיל הפנסיה. ואשר לגיל הפנסיה - הרי לא 'ההסכם' הוא שקבע אותו, אלא חוק הביטוח הלאומי: ומה שנקבע באותו חוק הוא, לעניין הפיקוח של הרשות השיפוטית על הרשות המבצעת - גם מתיישב עם 'תקנת הציבור' וגם סביר, אותו גיל הוא, בהתקיים תנאים מסוימים, 'שישים וחמש בגבר ושישים כאשה (סעיף 2(1)). אשר לנאמר לעצם קביעת גיל הפנסיה כסייג להכרה באדם כ'מוגבל בניידות' תופס גם לעניין ההבחנה בין הגיל שנקבע לגבר לבין הגיל שנקבע לאשה. יכולים אמנם להעלות טענה, שקביעת גיל פנסיה לאשה הנמוך מזה שלגבר יש בו משום אפליה. לשאלה זאת פנים לכאן ולכאן, ולא עלינו להשיב עליה במסגרת ערעור זה. השאלה הועלתה בבקשה לטענת 'אי-סבירות' של 'מעשה שלטוני' והיותו נוגד תקנת הציבור. ושוב: משעלינו לבחון אם 'סביר' במעשה ואם מתיישב הוא עם תקנת היצבור - טובה לנו אמת המידה של המחוקק. אם המחוקק ראה בחוק הביטוח הלאומי לקבוע גיל אחד לגבר וגיל אחר לאשה, לא נקבע אנו שמי שקבע מסגרת דומה ב'הסכם' התעלם מ'סבירות' ומתקנת הציבור" (שם, [3], ע' 371). באותו פסק-דין, שוב מציג בית-הדין את השאלה שהציג בדב"ע לו/756-01, [2], והיא, אם הסדר נושא גמלאות הניידות, כהסדר של קבע, על-ידי "הסכם" מכוח סעיף 200- לחוק הביטוח הלאומי, ולא בדרך חוק, היא הדרך הנכונה (שם, [3], ע' 371). 2.3פסק-הדין השלישי הוא זה שאליו פנו בדיון בהליך שבמסגרתו ניתן פסק- הדין שבערעור (דב"ע שם/3- 0[1]). אותו פסק-דין, שניתן בשנת 1979, אומר בשלישית, כי "בדרך 'הסכם' מכוח סעיף 200לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר למוסד ליתן הטבות סוציאליות 'שלא בדרך קבע', הונהג, למעשה, מאז 1975, 'ענף' פעילות חדש שלא בדרך חקיקה, כך שכל הפעולה הפרלמנטרית מצטמצמת ב'התייעצות בוועדת העבודה של הכנסת' "(שם, [1], ע' 120). באותו פסק-דין לא עלתה שאלת מעמדו של הסכם הניידות. כן לא נדונה השאלה, אם בנסיבות מסוימות רשאי בית-הדין לפסול את העולה מסעיף 7(ד) להסכם, בשל "אי-סבירות". בפסק-הדין נאמר, כי "את ההסכם כולו - בהיותו 'הסכם של רשות' או, ליתר דיוק, הסכם בין רשות שזכויות הפרט תלויות בו והוא נוסח על-ידי הרשות - יש לרש לטובת הזכאי, לפחות באותה מידה שכך יפרשו 'הסכם וצ"ל - חוזה) אחיד'. פירוש על-פי אותו כלל - הביא למטרה ולתוצאה שבית-הדין ראה כנכונה, היינו פירוש דווקני של המלה 'ההלוואה' כמכוונת ל'הלוואה' במלואה, ולא תשלום על חשבון ההלוואה, (עת) סכום 'ההלוואה' נקבע רק בהחלטה על הערר... כל תשלום שקיבלו לפני אותו תאריך לא היה בגדר קבלת 'ההלוואה', אלא קבלת תשלום על חשבון ההלוואה. אי-אפשר היה לקבל את ההלוואה כולה, בטרם נקבע סופית הסכום". כן נאמר בפסק-הדין: "זאת ואף זאת, ואולי יותר מזאת. סעיף 7(ד) שולל זכאות 'להגדלתה' של ההלוואה, והרי בענייננו כלל לא מדובר ב'הגדלת' ההלוואה, - אלא בהשלמת ההלוואה - במתן היתרה כפי שנקבע סופית בערר, וקביעה כזאת פועלת למפרע. ואם תאמר שדרך פירוש זה תביא לכך שיימנעו מתשלום חלקי עד להכרעה סופית בערר או בערעור, ייאמר מייד שעל יישום כזה תימתח ביקורת חריפה ביותר, וספק אם יעמוד בביקורת שיפוטית. דרך זאת תתפרש כלחץ בלתי-הוגן על הזכאי ונוגד את הנהוג כיום אף בביטוח מסחרי (ראה חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, סעיף 5). עד כאן לפירוש הסעיף. אין, כמובן, להתעלם מההיבט האנושי שמצדיק את הפירוש העולה מנוסח הסעיף. ולאן יביא אותו היבט אנושי, עת מקבלים את עמדת המוסד לביטוח לאומי? הוא יביא לכך שנכה אשר לכל הדעות מוגבל הגבלה רבה באפשרות להגיע ממקום למקום, לצורכי יום-יום, ללא רכב, וזכאותו ל'הלוואה עומדת' לשם רכישת הרכב הוכרה - והיא הוכרה בבקשה לרכב העונה על צרכיו (רכב עם הגה-כוח), יפסיד מזכותו, אם במקום לחכות ולסבול חודשים רבים עד שיוחלט בערעור שהגיש - 'יגייס' מקורות למימון ביניים, יקבל חלק מהסכום המגיע וירכוש את הרכב התואם את צרכיו, ורק בהיקבע סופית היקף הזכאות ידרוש את הסכום המשלים את ההלוואה המגיעה לו. בדרך זאת לא יצא אמנם המשלם 'מרוויח', אך גם לא יצא מפסיד. בין מניעת הפסד - הפסד של הזכאי, ובין מניעת 'מרווח' המשלם - עדיפה מניעת הפסד" (שם, [1], ע' 121). .3בראשון מפסקי-הדין הנ"ל, שניתן בשנת 1975, היינו עת נערך הסכם הניידות הראשון, בנובמבר 1975, עדיין התייחס בית-הדין להסכם כחוזה רגיל לטובת 'צד שלישי', אם כי פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי, בהגינותו, כבר "טען לייחוד שבמקור הזכות ולא שלל היותה בבחינת זכות בכוח חוק" (שם, [2], בע' 173, מול האות ב). אך כבר באותו פסק-דין הציג בית-הדין את השאלה, כיצד מתיישב האמור בסעיף 200לחוק הביטוח הלאומי עם הענקת זכויות משך שנים, עת בסעיף מדובר במפורש ב"הטבות סוציאליות" "שאינן דרך קבע". בפסק-הדין השני נוסף היבט לסוגיה, מאחר והועלתה טענה מתחום המיוחד ל"הסכם שלטוני". באותו פסק-דין אמר בית-הדין במפורש, שאינו נדרש לשאלה אם ישמע טענות "אי-סבירות", אך בחן את הטענות לגופן ומצא שבהוראה שבה דובר לא היה משוב "אפליה" וההוראה לא נגדה את "תקנת הציבור". פסק-הדין ניתן בשנת 1978ושוב הציג בית-הדין את השאלה, אם דרך "הסכם" לפי סעיף 200לחוק הביטוח הלאומי היא הראויה להנהגת ענף ביטוח חדש, ונוסיף - על כל השוני שבין פיקוח שיפוטי על חקיקת משנה לבין התערבות בית-משפט בתוכנם של חוזים ("הסכם"). .4מאז חלפו עוד שנים, והכל כמנהגו נוהג. עתה מתעוררת בכל חריפותה השאלה, אם העובדה שמשום מה מקיימים מזה שמונה שנים ענף ביטוח סוציאל לא מכוח החוק אלא מכוח 'הסכם' - חייבת להשפיע על מידת הפיקוח השיפוטי על הנורמות, פיקוח לפי המבחנים המקובלים לעניין חקיקת משנה, ובמיוחד - מבחן "הסבירות", "האפליה" ושמירת המסגרת. .5ראיית "הסכם הניידות" כחוזה רגיל לטובת "צד שלישי" מעלה במשנה תוקף, אחרי שמונה שנים, שורה של שאלות, ותשובה עליהן יש בה לחוק את הספק, אם אכן בחוזה רגיל לטובת "צד שלישי" מדובר. מה לפנינו? לפנינו "חוזה" שבו קובע צד אחד - "הממשלה בשם מדינת ישראל", את תוכנו המטריאלי של ההסכם - זכויות לכלל תושבי ישראל ("הואיל והממשלה אישרה מתן הטבות סוציאליות לפי תנאים (ו)לסוגי אנשים כמפורט להלן" - מהמבוא להסכם הניידות 1975), תוך שמירת זכות לשינוי התנאים ומימוש אותה זכות ("הואיל וברצון הממשלה לשנות את תנאי ההסכם הקודם" - מהמבוא להסכם הניידות 1977), וכל אשר מתחייב בו המוסד לביטוח לאומי הוא ביצוע תשלומים: לפנינו חוזה שמבקשים לראותו כ"חוזה לטובת צד שלישי"' עת אותו צד שלישי הם כל אחד מתושבי המדינה ולצד השני אין למעשה שליטה על תוכנו. כיצד ייושם על חוזה כזה המינימום העולה מחוק החוזים, לעניין פיקוח שיפוטי על תום לב במשא-ומתן לקראת עריכת החוזה, ותום לב בביצועו. כל זה עת מבחינת קביעת נורמות על-ידי הרשות המבצעת המקנות זכויות לאזרח - היה מוצא את הפיתרון הנכון במסגרת חקיקת משנה. .6לחלוף השנים, עת הוראת החוק שמכוחה פועלים מתייחסת להסדר זמני ("שלא - בדרך קבע"), משמעות לעניין מהות ההסכם מבחינת ההזדקקות לכלי פיקוח שיפוטי בדומה לפיקוח על חקיקת משנה, ואשר נאמר בשנת 1977אינו, מההכרח, חייב לעמוד לכל עת. העניין נשאר, אפוא, בצריך עיון מחדש. .7ענייננו אינו מצדיק ללכת בדרך בה הלך בית-דין זה בדב"ע לט/3-0, [3], (סעיף 2.2לעיל) ולבחון לגופן טענות של "אי-סבירות" ו"אפליה", באשר לכך לא טענו, ובצדק לא טענו. .8נותרת השאלה, אם על-פי כללי הפרשנות שנקבעו בעניין קוניק, [1], (דב"ע שם/3-0, סעיף 2.3לעיל), העובדות כפי שנקבעו והנסיבות, חייב היה בית-הדין האזורי להגיע לתוצאה שאליה הגיעו בדב"ע שם/3-0, [1], או שהעובדות ונסיבות המקרה הצדיקו הבחנה ותוצאה שאליה הגיעו בפסק-הדין שבערעור. .9עד שנשיב על השאלה, נתייחס לטענה שהעלה בערעור פרקליטה של המערערת, כי העובדה שהעניין הובא בפני "המכון" לשם קביעת סוג "הרכב הקובע" (סעיף 2, פסקה ו', שבחלק iלעיל) מחייבת הן את המוסד והן את בית-הדין (סעיף 8שבחלק iלעיל). .9.1טענה זאת דחה, במשתמע, בית-הדין האזורי ומן הדין כי תידחה במפורש. אין בפנינו, ולא היו בפני בית-הדין האזורי, נתונים לשאלה אם קיים ערר על "קביעת" המכון לעניין "הרכב הקובע" מכוח סעיף 9להסכם הניידות, למי מוגש ערר ותוך כמה זמן יש להגישו. העובדה היא, שעל החלטת "המכון" מיום 1.3.1978לא הוגש ערעור. מתיק קודם בבית-הדין האזורי (תב"ע לח/868-0) עולה, כי הוגש כתב תביעה ובו טענו ל"רכב קובע" שנפח מנועו 4700סמ"ק, בעוד ש"המכון" קבע ביום 28.2.1978רכב שנפחו עד 2000סמ"ק (כנראה, שהכוונה להחלטה מיום 1.3.1978, האמורה בסעיף 2, פסקה ד', שבחלק iלעיל). בכתב ההגנה טענו לזכאות לרכב שנפח מנועו אינו עולה על 2000סמ"ק. במהלך הדיון, במסגרת החלטת הדיון, נרשם בפרוטוקול - "באת-כוח הנתבעת תודיע לבית-הדין בכתב תוך 10ימים מהיום, אם מוכנים להסכים להפניית התובעת פעם נוספת למכון, על מנת שיבדוק בשנית החלטתו לעניין נפח מנוע הרכב לו זכאית התובעת. נתונים אלה מצאנו בתיק בית-הדין האזורי. העובדה היא, שבפסק-הדין שבערעור נאמר, שהעניין הובא לפני "המכון" לבדיקה מחדש - בהסכמה. ענייננו אינו מחייב להשיב על השאלה, אותה דרך מה מקורה. מכוח מה רשאים להביא קביעה סופית של המכון לדיון מחדש, שלא במסגרת ערר, אם ישנו, ולא במסגרת סעיף 11להסכם הניידות. .9.2העובדה היא, שבהסכמת המוסד לביטוח לאומי, דן "המכון" בשנית בשאלת "הרכב הקובע" וקבע ביום 22.5.1979"רכב קובע" שנפח מנועו מעל ל- 2000סמ"ק, מהטעם שנתן והתייחס ליום הקביעה (סעיף 2, פסקה ו', שבחלק iלעיל). להסכמת המוסד יש ליתן משמעות, כי לא ייתכן שהסכימו ל"בדיקה" מבלי שהדבר יביא לתוצאות. את ההסכמה ל"בדיקה בשנית" יש לפרש כך, שהתכוונו לבחינה, אם נפלה טעות בעת הבדיקה ששימשה לקביעה הקודמת - היינו לקביעה מיום 1.3.1978, שאליה התייחסו גם בכתב התביעה בתב"ע לח/868-0, שהוגש ביום .14.6.1978ואכן הסכים הפרקליט שטען בערעור, כי לו היה מתברר שכך היה - היו מקבלים את התביעה מחדש (סעיף 9שבחלק iלעיל). אלא מאי? מהחלטת המכון עצמו נאמר, שהקביעה לפי המצב "כיום", היינו ביום 22.5.1979, ובית-הדין האזורי קבע במפורש, בפסק-הדין שבערעור, על סמך חומר הראיות, כי בקביעה מיום 1.3.1978לא היה פגם וניתן היה לרכוש בשעתו רכב העונה על צורכי המערערת בנפח מנוע כפי שקבע המכון ביום .1.3.1978 .10באים לשאלה שהוצגה בסעיף 8לעיל - האם העובדות והנסיבות חייבות להביא לתוצאה שבדב"ע שם/3-0, [1], או שבדין הבחין פסק-הדין שבערעור בין מה שעמד לדיון שם ובין מה שעמד לדיון בהליך שבו ניתן פסק-הדין שבערעור. .10.1התשובה היא, שהשוני בעובדות ובנסיבות - הצדיק והצדיק את ההבחנה, מהטעמים שנתן בית-הדין האזורי. .10.2די שיודגש רק זה: א) בהחלטת המכון שניתנה ביום 1.3.1978- רכב שנפח מנועו עד 2000סמ"ק היתה "קביעה" לעניין סעיף 9להסכם הניידות: ב) ההלוואה העומדת שניתנה סמוך ליום 27.3.1978(משום מה לא ראו הצדדים לגלות בכתבי בי-הדין את התאריך המדויק), ניתנה במלוא הסכום שהגיע על-פי קביעה של המוסמך לכך, בעוד שבתב"ע שם/3-0, [1], נתקבלה ההלוואה עת היה תלוי ועומד ערעור בשאלת "הרכב הקובע". .10.3ואם ישאל השואל, כיצד להסביר את העובדה שהמערערת לא רכשה רכב שנפח מנועו הוא 2000סמ"ק כפי שנקבע בהחלטה מיום 1.3.1978- עד 2000סמ"ק - סמוך לתאריך הקביעה, התשובה היא פשוטה וברורה. ממערכת העובדות עולה, כי כלל לא היה בכוונתה לרכוש רכב שנפח מנועו 2000סמ"ק: היא הזמינה כבר ביום 29.11.1977רכב שנפח מנועו 5750סב"ק (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק iלעיל) וקיבלה אותו רכב לבעלותה סמוך ליום 27.3.1978, היינו אחרי החלטת המכון, ואף לפני שהגישה את התובענה שבמסגרתה ניתן פסק-הדין שבערעור. המערערת היתה זכאית לרכוש את הרכב שרכשה, אך משרכשה רכב מסוג העולה על זה שנקבע סופית וכדין בתור "רכב קובע", ליום הרכישה - עשתה זאת כדרך כל אזרח, ולא על משלם המסים לשאת בהפרש. .11בטרם סיכום, נחזור על אשר נאמר כבר בפסק-הדין שבערעור. על-פי הסכם הניידות קביעת "הרכב הקובע" אינה אחת ולתמיד: עצם חלוף הזמן - 33חודשים ממועד רישום הבעלות על הרכב הקודם, בענייננו 33חודשים מיום 27.3.1978, היינו החל מחודש ינואר 1981(עוד בטרם ניתן פסק-הדין שבערעור) - מקנה זכות להחליף את הרכב וברור ש"הרכב הקובע" אשר ישמש בסיס להלוואה העומדת יהיה לפי המצב החדש. .12העולה מכל האמר הוא, שבדין סרב המוסד לביטוח לאומי "להגדיל" את ההלוואה שניתנה לה או להוסיף אליה, תוך הסתמכות על סעיף 7(ד) להסכם הניידות. התוצאה היא שדין הערעור להידחות ודין פסק-הדין שבערעור, כי יאושר. אין צו להוצאות.רכבהלוואהקניית רכב