הסכם ועד עובדי בית המשפט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם ועד עובדי בית המשפט: .1לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין השופט הראשי הרניב; נציגי ציבור - ה"ה מישורי ושיין; תב"ע מג/3- 4מיום 15.10.1982). נשוא ההתדיינות בבית-הדין האזורי היה פירושו של הסכם בין הצדדים, שביום 20.6.1982ניתן לו תוקף של פסק-דין (להלן - ההסכם). .2בפסק-הדין שבערעור פסק בית-הדין האזורי, כי ההסכם חל הן על "עובדי בתי-המשפט והן על עובדי הנהלת בתי-המשפט", באשר כולם הם בגדר "עובדי מערכת בתי-המשפט" שאליהם מתייחס ההסכם ובהם מדובר בהסכם. .3הערעור שלפנינו הוא על סעיף 23שבפסק-הדין שבערעור שזו לשונו: " 23התוצאה היא, שבית-הדין מקבל את עתירת המבקשים בכך שהוא מצהיר, כי הדיבור 'עובדי מערכת בתי-המשפט' בהסכם מתייחס גם לעובדי ההנהלה. עם זאת מקבל בית-הדין גם את הטענה החלופית של המדינה, כי החובה למצוא פיתרון חיובי לפיצוי הולם אינו אומר, כי כבר קיימת חובה למצוא פיתרון אחיד או שווה לכל עובדי המערכת או יחידותיה. ייתכן מצב, שלגבי מי שאינו עומד במבחנים הקבועים בהסכם ועקרונותיו לא יימצא פיתרון כזה". שלוש טענות טען פרקליטה של המערערת, והן: א) פסק-דין שבערעור איבחן בין שתי חטיבות של עובדים: עובדי הנהלת בתי- המשפט ועובדי בתי-המשפט, ולאבחנה זו לא היה מקום; ב) משלא היה מקום לאבחנה - אין גם מקום לקבוע "פיצוי" בשיעורים שונים: ג) מעצם ההסכם שנקבע במסגרת קיבוצית כולה, שהאמור בסיפה של סעיף 23 אינו עומד במבחן, אם מפרשים את האמור כמכוון לפיצוי אינדיבידואלי על-פי מבחנים אינדיבידואליים. .4כנגד אלה טענה הפרקליטה אשר ייצגה את המדינה, כי: א) בסודו של כל ההסכם תמורה מסוימת ואותה תמורה לא באה מהעובדים בהנהלת בתי-המשפט; ב) אין כל מניעה שלחלק מהעובדים יינתן פיצוי בשיעור מסוים, לחלק אחר יינתן פיצוי בשיעור מוקטן ולעוד חלק - לא יינתן פיצוי כלל; ג) המעביד רשאי להביא במסגרת שיקוליו במשא-ומתן, שהוא אכן בתום לב, את השפעת הענות לדרישות העובדים על קבוצות עובדים אחרים. .5פטורים אנו מלהתייחס לשאלה, אם ההסכם חל רק על עובדי בתי-המשפט, או שמא חל הוא גם על עובדי ההנהלה. על שאלה זו השיב כבר בית-הדין האזורי בחיוב ועל התשובה אין ערעור. ייאמר, כי טוב שאין ערעור. הווה אומר: שיש לקבל כנתון מחייב שההסכם חל על שתי החטיבות. לקביעה זאת משמעות רבה לעניין החלק האופרטיבי, היינו, סעיף 2שבהסכם. טענה הפרקליטה המלומדת שייצגה את המדינה, שעצם מתן הפיצוי מותנה בתנאי והתנאי לא קוים בגין עובדי אחת החטיבות - עובדי הנהלת בתי-המשפט. על כך אפשר להשיב בשניים: ראשית: לא הוכח כי אותו תנאי התקיים כבר במלואו בגין החטיבה האחת, היינו, שינוי סדרי העבודה במערכת בתי-המשפט, כאמור בסעיף 1של ההסכם. ואם כבר נעשו פעולות מסוימות באותו מישור, לא ברור כלל אם זהו סוף פסוק והמשיבה רוצה לראות בזה סוף פסוק. שנית: מסעיף 1להסכם עולה, ברורות, שהסכמת הצד האחד - ההסתדרות, היתה לעצם הצורך "לשנות סדרי עבודה" וגו', היינו, מתן אפשרות למעביד לשנות סדרי עבודה כאמור בהסכם. חובת העובדים לכבד אותם השינויים ללא דרישת תמורה נוספת או חדשה, מעבר לזאת שתבוא על-פי ההסכם. מכאן, שהתמורה בצד האחד היתה עצם ההסכמה לשינויים ואין זה דבר קל בידי מעביד לקבל הסכמה כזו, כאשר התמורה של המעביד הוא "פיצוי הולם" בעד עצם ההסכמה וחופש הכנסת השינויים, ושינויים אלה לא יחייבו בתמורה נוספת. .6משקבענו כי ההסכם מחייב מתן פיצוי לשתי החטיבות, באים לשאלה, אם הפיצוי חייב להיות זהה כטענת פרקליטם של המערערים. תשובתנו לשאלה זו שלילית. אין הפיצוי חייב להיות בשיעור זהה. יכול ופיצוי יהיה שונה ובלבד שתהיה לו משמעות. מצד אחד אין הוא כאמור חייב להיות זהה ומצד שני אין לרוקנו מתוכן. .7טענו שהמשא-ומתן יקיים את תנאי היותו בתום לב, אף אם לאחת החטיבות או לחלק ממנה לא יינתן כל פיצוי. אכן, ייתכן וייתכן ומשא-ומתן קיבוצי יקיים את תנאי תום הלב למרות העובדה שמעביד לא הסכים להענות, ולו גם בחלק לדרישת הצד השני. במה דברים אמורים? שאותו סירוב אינו בגדר "כזה ראה וקדש" (דב"ע לז/17-4, [1], בע' 329; דב"ע לז/13-4, [2], בע' 141) ומצד שני, כאשר אין הסכם קודם הקובע מסגרת ומגמות למשא-ומתן. בענייננו קיימות מגמות והן בהסכם עצמו. בסעיף 2להסכם נאמר במפורש "כי יש למצוא פיתרון חיובי... לפיצוי הולם בתמורה על האמור בסעיף 1לעיל..." והתמורה שבסעיף 1לעיל היא, כאמור, עצם ההסכמה להכניס שינויים בסדרי עבודה, ללא תמורה נוספת (ההדגשה לא במקור). .8אשר לטענת פרקליטם של המערערים, כי סעיף 23סיפה לפסק-הדין פותח דלת לשכר אינדיבידואלי או לפיצוי אינדיבידואלי, טוב עשתה הפרקליטה אשר ייצגה את המדינה כאשר הודיעה, כי לא לפירוש כזה ולא ליישום כזה מתכוונים. אמרנו, שטוב עשו שלא טענו לפירוש האחר, באשר ברור שאותו פירוש - שכר אינדיבידואלי - אינו מתיישב עם מערכת הסכמים קיבוציים, באין הודאה מפורשת בהסכם קיבוצי למקרים אינדיבידואליים. .9בסיכום: א) במידה והערעור מוון נגד שיעור פיצוי לפי החטיבות - דינו להידחות. היינו, יכול והתוצאה תהיה שיעור פיצוי שונה לחטיבת "עובדי בתי-המשפט" ולחטיבת "עובדי הנהלת בתי-המשפט"; ב) מאידך גיסא, מתקבלת הטענה החלופית, שבמידה ופסק-הדין (סעיף 23, סיפה) מתפרש כך, ש"ההסכם" אינו מחייב מתן "פיצוי" לכל עובדי חטיבת הנהלת בתי-המשפט, על-פי אותם עקרונות שמשמשים לעניין חטיבת "עובדי בתי-המשפט", אם כי בשיעור שונה - אותו פירוש אינו מתיישב עם "ההסכם". אין צו להוצאות.חוזהועד עובדים