קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתדרות הפקידים תוספות שכר: .Iההליך .1לבית-הדין האזורי בתל-אביב הוגשה בקשת צד לסכסוך קיבוצי (השופט רבינוביץ - דן יחיד; תב"ע מג/46-4). המבקשים היו: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים (להלן - ההסתדרות) ושלושה מעובדי המשיבה. המשיבה היתה דיור לעולה בע"מ. .2בבקשה שפתחה בהליך העלו המבקשים עתירות אלה: "א) ליתן פסק-דין המחייב את המשיבה לבצע את ההסכם הקיבוצי ולשלם לכל אחד מעובדיה המיוצגים על-ידי המבקשים 3- 5את כל תוספות השכר ואת התוספת החד-פעמית בשיעור % 30שניתנו לעובדי הסוכנות בסיכום הדברים וזאת בתחולה רטרואקטיבית מהיום שנקבע לכך בסיכום הדברים; ב) לחלופין, ליתן פסק-דין המבהיר, כי על העובדים של המשיבה חל ההסכם הקיבוצי כולו, כולל ההצמדה לתנאי השכר והעבודה של עובדי הסוכנות היהודית ; ג) לחלופי חלופין, לחייב את המשיבה לשלם לכל אחד מעובדיה את תוספות השכר שנקבעו בסיכום הדברים מכוח חובתה האישית כלפי כל עובד מעובדיה". בית-הדין דחה את הבקשה ומכאן ערעורה של ההסתדרות לבית-דין זה. .3העובדות הצריכות לערעור. עובדות שלא היו שנויות במחלוקת, הן: א) ביום 5.6.1955נחתם על-ידי הנהלת "דיור לעולה", הסתדרות הפקידים וועד עובדי "דיור לעולה" זכרון דברים (להלן - "זכרון הדברים - 1955"), שסעיפיו האופרטיביים מובאים בסעיף 4להלן; ב) ביום 5.2.1969נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין "דיור לעולה" לבין הסתדרות הפקידים העבריים בארץ ישראל וועד עובדי "דיור לעולה" (להלן - הסכם קיבוצי 1969) שסעיפיו הרלבנטיים מובאים בסעיף 4שלהלן ; ג) ביום 12.7.1979שיגרה "דיור לעולה" מכתב לוועד העובדים, עם העתק להסתדרות הפקידים, כמובא בסעיף 4שלהלן, ובהמשכו מכתב מיום 15.8.1979, שקטעים רלבנטיים ממנו מובאים בסעיף 4שלהלן; ד) ביום 9.11.1981נחתם הסכם קיבוצי בין "דיור לעולה" לבין הסתדרות הפקידים וועד עובדי "דיור לעולה", שבו נאמר, בין היתר "הצדדים מסכימים כי ייערך וייחתם הסכם עבודה חדש ונפרד לעובדי 'דיור לעולה בע"מ'..."; ה) ביום 30.12.1982נחתם הסכם קיבוצי מיוחד פלורלי (להלן - הסכם המסגרת 1982) שהסוכנות היהודית לארץ ישראל היא צד לו, ובו הוראות המחייבות את המעביד (בענייננו הסוכנות היהודית לארץ ישראל) לשלם תוספת שכר לעובדים; ו) "דוור לעולה" סרבה לשלם לעובדיה את תוספות השכר כמתחייב מהסכם המסגרת .1982 .4להלן המסמכים שהוזכרו בסעיף הקודם; זכרון הדברים - 1955 " .1חוקת העבודה לעובדי הסוכנות היהודית, על כל סעיפיה, נספחיה ותיקוניה, תחייב את ההנהלה והעובדים של 'דיור לעולה' ועל-פי חוקה זו יתנהל וייקבעו, כל העניינים הנוגעים לזכויותיהם וחובותיהם של העובדים. .2לכל העובדים, שהועברו מהסוכנות היהודית ל'דיור לעולה' תעמוד הזכות לצבירת ימי מחלה עבור כל תקופת עבודתם הקודמת בסוכנות. .3תוקף ההסכם הזה הוא עד ל- .1.1.1957אם במשך חודש ימים לפני תום תוקפו של ההסכם, לא תבוא הודעה או דרישה מאת אחד הצדדים המוסד או ההסתדרות להכניס שינויים בהסכם, יתחדש הסכם זה מאליו לשנה נוספת וחוזר חלילה". הסכם קיבוצי - 1969 "הואיל וביום 5לחודש יוני שנת 1955, נחתם זכרון דברים (להלן - 'זכרון הדברים') בין הצדדים, על-פיו נקבע, בין היתר, כי חוקת העבודה לעובדי הסוכנות היהודית, על כל סעיפיה, נספחיה ותיקוניה (להלן - 'חוקת העבודה') תחייב את החברה והעובדים ועל-פי חוקה זו יתנהלו וייקבעו כל העניינים הנוגעים לזכויותיהם וחובותוהם של העובדים. העתק נכון של זכרון הדברים האמור, מצורף להסכם זה, מסומן באות א' ומהווה חלק בלתי-נפרד הימנו; והואיל וברצון הצדדים להסדיר, לפי הוראות תנאי הסכם זה, זכויותיהם של העובדים לפיצויי פיטורים, וזאת מבלי לפגוע בחבותה של החברה לשלם לזכאים לפיצויי פיטורים את פיצויי הפיטורים המגיעים להם על-פי הוראות כל דין,... והואיל והעובדים מוותרים בזאת במפורש על זכותם לקבל מהחברה פנסיה, בהתאם להוראות חוקת הפנסיה לעובדי הסוכנות היהודית (להלן - 'חוקת הפנסיה') ... .9מוסכם ומוצהר בזה במפורש, כי הוראות חוקת הפנסיה או כל חוקה או הסדר אחר, אשר יבואו מפעם לפעם במקומה של חוקת הפנסיה, לא תחולנה על העובדים, אולם אין בהוראות סעיף זה לעיל, כדי לשלול או לגרוע מתחולת הוראות חוקת העבודה על היחסים שבין החברה והעובדים וכל הוראות חוקת העבודה תחולנה על יחסים כאמור, בכפוף להוראות הסכם זה". מכתב יולי - 1979 "עלי להודיעכם באורח רשמי החלטת ההנהלה, בישיבתה ב- 5בח.ז., האומרת: 'בהתאם לאמור בסעיף 3של זכרון הדברים מיום 5.6.1955, איננו מוכנים לחדש תוקפו של הסכם זה. לפיכך, החל ב- 1.1.1960לא תהא כל זיקה בין תנאי השכר והעבודה של העובדים שלנו לבין אלה של הסוכנות היהודית'. אנו מודיעים על-כך גם להסתדרות הפקידים, סניף תל-אביב". מכתב אוגוסט - 1979 "כדי למנוע אי-הבנה ברצוני לחזור בכתב על ההסבר שנתתי בעל-פה בפגישתי עם הוועד ב- 5לח.ז. ההודעה שלנו ב- 12.7.1979על אי-חידוש תקפו של זכרון הדברים סיום 5.6.1955מבטלת ואינה משנה כהוא זה את תנאי השכר והעבודה הקיימים בחברה. אלה נשארים גם אחר ה- .1.1.1980שינוי בהם טעון הסכמה של שני הצדדים. ההודעה שלנו מבטלת רק את ההחלה האוטומטית אצלנו של השינויים בעתיד - החל ב- 1.1.1980- בחוקת העבודה של עובדי הסוכנות היהודית. הזכות לעשות כן שמורה לכל צד, כפי שנקבע באותו הסכם עצמו, בסעיף 3, אינה מותנית בהסכמת שני הצדדים". .5בד בבד עם הגשת הבקשה הפותחת בהליך, הוגשו מטעם המבקשים "בקשה לייצוג מעוניינים על-ידי תובעים" במסגרת תקנה 17לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט- 1969(תביעה ייצוגית) ובקשה לצירוף תביעה בסכסוך היחיד לתביעה בסכסוך קיבוצי. במסגרת תקנה 16לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט- .1969בהמלצת בית-הדין חזר בו הפרקליט משתי הבקשות האמורות, נמחקו מרשימת המבקשים עובדי "דיור לעולה" ששמותיהם פורטו בבקשה ונמחקה העתירה השלישית מהעתירות המובאות בסעיף 1לעיל. ההמלצה של בית-הדין האזורי לבטל את שתי הבקשות האמורות באה "מתוך מחשבה שתהיינה מיותרות". .6במרכז הטענות שהועלו בשם ההסתדרות לביסוס המבוקש עמדה הטענה, ש"זכרון הדברים - 1955" הוא חלק מההסכם הקיבוצי 1969ו"דיור לעולה" לא היתה רשאית לבטלו או לשנותו על דעת עצמה, כל עוד לא בוטל ההסכם הקיבוצי כולו, והוא לא בוטל. בשם "דיור לעולה" הוכחשו עובדות רבות, אך במרכז הטענות עמדה הטענה, כי הסכם המסגרת "אינו תופס" לעומד לדיון וכי "זכרון הדברים - 1955" בוטל במכתבים מיום 12.7.1979ומיום 15.8.1979(סעיף 3, פסקה ג', לעיל), כך שנותק הקשר האוטומטי בין תנאי העבודה ב"דיור לעולה" לתנאי העבודה בסוכנות היהודית. .7בפסק-הדין שבערעור קבע בית-הדין האזורי, כי הסכם המסגרת הוא בגדר ההסכמים או ההסדרים שלהם התכוונו ב"זכרון הדברים - 1955" לעניין אימוץ תנאי העבודה בסוכנות היהודית ("חוקת עבודה"). בית-הדין האזורי קיבל את טענות פרקליטה של "דיור לעולה" לפיה בוטל, על-ידי המכתבים האמורים בסעיף 3, פסקה ג', לעיל, "זכרון הדברים - 1955" במידה ואותו זכרון דברים קושר אוטומטית את תנאי העבודה ב"דיור לעולה" לתנאי העבודה בסוכנות היהודית. יחד עם זאת קבע בית-הדין האזורי, כי "ביטול סעיף 1בזכרון הדברים" (שנכלל כאמור בהסכם הקיבוצי 1969), אין פירושו ("אין פירוש הדבר") שיתר סעיפי ההסכם הקיבוצי באו לידי סיים. מכוח כלל המאפשר הפרדה בין חלק תקף שבחוזה לחלק הנטול נפקות עומדות יתר הוראות ההסכם הקיבוצי בפני עצמן והן שרירות וקיימות. ראה: דב"ע לו/90-3, [1], בע' 136, בסעיף 21סיפה". .8ביסודו של דבר. חזרו באי-כוח הצדדים בטיעונם לערעור על עיקר טענותיהם בבית-הדין האזורי. 8.1פרקליטה של ההסתדרות הדגיש, כי 1) משהיה "זכרון הדברים - 1955" לחלק מההסכם הקיבוצי 1969, תוך הפניה מיוחדת לסעיף 9שבהסכם הקיבוצי, לא ניתן היה לבטל את זכרון הדברים, אלא עם ביטול ההסכם הקיבוצי כולו. וזה לא נעשה; 2) המדובר בפירוש הוראות נורמטיביות בהסכם קיבוצי, ולא בהוראות אובליגטוריות שבו, ואלה מחייבות פירוש דווקני. 8.2כן טען הפרקליט, כטענה חלופית, שבית-הדין טעה בכך שלא "העניק למבקשת ('דיור לעולה') את הסעד של חיוב המשיבה לשלם לעובדיה את תוספות השכר המתבקשות, מאחר והעובדים לא צורפו כתובעים" וזה לאור קביעת בית-הדין עצמו שהזכות האישית לא בטלה. 8.3כנגד טענות פרקליטה של ההסתדרות הדגיש פרקליטה של "דיור לעולה", כי: 1) כלל "לא הוכח ולא נראה מתוך הסכם השכר (הכוונה ל'הסכם המסגרת') שאכן הסוכנות היהודית הינה צד לסיכום" (הכוונה להסכם), ועל כל פנים "הסכם השכר... נרשם כהסכם קיבוצי שלא כדין"; 2) לעניין "זכרון הדברים 1955", שהיה אמנם חלק מההסכם הקיבוצי 1969, קבעו הצדדים הסדר מיוחד לביטול, וסמך בכך על סעיף 12לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957(להלן חוק הסכמים קיבוציים), וסעיף 19לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; 3) "'דיור לעולה' לא ביטלה ולא התיימרה לבטל כל זכות אישית שהיתה קיימת ערב הביטול, דהיינו שהיתה קיימת ביום 31.12.1979, אך היא ביטלה מפורשות הוראות אישיות אשר עלולות לחול בעתיד כתוצאה מתוספות או נספחים חדשים לחוקת הסוכנות, אשר ייוולדו אחרי 31.12.1979". .9בעקבות הטענה הראשונה של פרקליטה של 'דיור לעולה', כמובא בסעיף הקודם, איפשר בית-דין זה עדות מפי מנכ"ל המחלקה למנגנון של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, של פיה קובע בית-הדין, כי הסכם המסגרת אכן נחתם בשם הסוכנות היהודית על-ידי מי שמוסמך לכך והוא מחייב את הסוכנות. .Iiפסק-דין .1גורלו של ערעור זה יוכרע בראש ובראשונה מתשובה לשאלה, אם האמור בסעיף 1ל"זכרון הדברים - 1955" עדיין תקף ביחסי העבודה הקיבוציים בין הצדדים. וכל כך למה? משום שאם תקף הוא - תעלינה יתר השאלות, ואם אינו תקף כל יתר השאלות מיותרות. .2ברור הדבר ש"זכרון הדברים 1955", שנערך בשנת 1955, היינו בטרם חקקה הכנסת את חוק הסכמים קיבוציים, לא היה, בראשיתו, אלא "הסכם קולקטיבי" מונח שהיה מקובל על המחוקק עד שבא חוק הסכמים קיבוציים - על כל העולה מכך, לרבות העדר נפקות משפטית בין הצדדים למסמך. .3המצב השתנה עם החתימה על ההסכם הקיבוצי 1969, ביום .5.2.1969מאותו יום היה "זכרון הדברים - 1955" לחלק מההסכם הקיבוצי, וזה מכוח הוראה מפורשת במבוא להסכם הקיבוצי ובחלק האופרטיבי שבו (פסקה 1שבמבוא וסעיף 9שבחלק האופרטיבי, כמובא בסעיף 4שבחלק iלעיל). .4תשובה לשאלה, אם זכרון הדברים - 1955עדיין בתוקף, יש, איפוא, לחפש בדין החל על הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי 1969הוא מראשיתו לתקופה בלתי-מסוימת. זכרון הדברים - 1955היה, בראשיתו, לתקופה מסוימת של שנה, אך בשנת 1969, עת היה לחלק של ההסכם הקיבוצי 1969, היה כבר לתקופה בלתי-מסוימת. .5בחוק הסכמים קיבוציים תשובה לשאלה, כיצד בא לידי סיים הסכם קיבוצי לתקופה בלתי-מסוימת. התשובה היא בסעיף 14לחוק. עד שנעמוד על המתחייב לענייננו מסעיף 14לחוק - נבחן, אם הדרך שבה הגיע בית-הדין האזורי למסקנה שזכרון הדברים - 1955בוטל כדין, היא הנכונה. בית-הדין הגיע למסקנתו תוך הזדקקות לכלל, שניתן להפריד בחוזה בין הוראות תקפות לבין הוראות שאינן תקפות וסמך בכך על "כלל העיפרון הכחול" המאפשר, בהתקיים תנאים מסוימים, להפריד בחוזה כפי שנערך בין הצדדים, בין התקף ובין הפסול. אותו כלל אינו בא לאפשר לצד לחוזה לברור לעצמו הוראות שנראות לו ולבטל הוראות שאינן נראות לו או שאינן נראות לו עוד. פסק-הדין שבערעור (סעיף 7שבחלק iלעיל) סומך על פסק-הדין בעניין גולדוסר (דב"ע לו/90-3, [1]). באותו פסק-דין כלל לא עמדה לדיון ולא התעוררה השאלה, אם צד להסכם קיבוצי רשאי, מכוח סעיף 14לחוק הסכמים קיבוציים, לבטל חלק ממנו, לאותו פסק-דין נתייחס בהמשך, בהקשר אחר. .6הסוגיה של ביטול הסכם קיבוצי לתקופה בלתי-מסוימת, על-ידי צד להסכם קיבוצי, מוסדרת בסעיף 14לחוק הסכמים קיבוציים. ההסדר הוא, שצד להסכם קיבוצי רשאי "לבטלו במתן הודעה מוקדמת על כך לצד השני במשך הקבוע לכך בהסכם...". ברור מלשון הסעיף ומהמתחייב ליחסי עבודה קיבוציים, שהאמור מתייחס לביטול ההסכם הקיבוצי כולו ואינו בא לאפשר ביטול סעיף זה או אחר בבחינת לבור, מבחינתו, המוץ מהקש. .7אם התכוונה, איפוא, "דיור לעולה" לבטל את "זכרון הדברים - 1955", שהיה לחלק מההסכם הקיבוצי 1969, מכוח סעיף 14לחוק - לא עשתה דבר. בכך לא ניתנה עדיין תשובה לשאלה, אם "זכרון הדברים - 1955" נשאר עומד בתוקפו אחרי המכתבים שבהם מדובר בסעיף 3, פסקה ג', שבחלק iלעיל. .8אין כל מניעה לכך, שהסכם קיבוצי, יהיה בחלקו לתקופה מסוימת ובחלקו לתקופה בלתי-מסוימת, ואכן מקובל הדבר ביחסי עבודה קיבוציים ובהסכמים קיבוציים. אין גם פסול בכך שהסכם קיבוצי. הוא עצמו, יקבע דרך לביטול חד-צדדי של חלק ממנו. מבחינה זאת, האמור בסעיף 14לחוק הסכמים קיבוציים, לעניין היקף הביטול, הוא בגדר הוראה דיספוזיטיבית. ומעקרון האוטונומיה אשר לצדדים להסכם קיבוצי ניתן להסדר בהסכם הקיבוצי ובלבד שלא תישלל כליל האפשרות לבטל הסכם לתקופה בלתי- מסוימת. .9"זכרון הדברים-1955" היה ל"חלק בלתי-נפרד" מההסכם הקיבוצי 1969 (סעיף 4שבחלק iלעיל). לחלק בלתי-נפרד מההסכם הקיבוצי היה "זכרון הדברים" כולו, כולל סעיף 3אשר בו (הנוסח מובא בסעיף 4שבתלת iלעיל). מכאן, שההסכם הקיבוצי מאפשר ביטול חד-צדדי של חלק ממנו - בדרך הקבועה בהסכם הקיבוצי. .10באים לשאלה, אם אכן בוטל "זכרון הדברים 1955" בדרך הקבועה בו. מנוסח זכרון הדברים עולה ברורות, כי מספיק ב"הודעה או דרישה מאת אחד הצדדים - המוסד או ההסתדרות להכניס שינויים בהסכם" כדי שההסכם לא "יתחדש מאליו לשנה נוספת". שלא כבסעיף 14לחוק הסכמים קיבוציים מדובר בהסכם הקיבוצי - בזכרון הדברים שהיה לחלק מההסכם הקיבוצי - ב"דרישה להכניס שינויים" כמונעת חידוש ההסכם "לשנה נוספת". .11אכן צדק פרקליטה של ההסתדרות בטענתו, שסעיף בהסכם קיבוצי המאפשר ביטול חד-צדדי של ההסכם יש לפרש פירוש דווקני ולהקפיד עם הבא לבטל את ההסכם. אך תפרש את שני המכתבים האמורים בסעיף 3, פסקה ג', שבחלק iלעיל, כפי שתפרש - התוצאה והכוונה ברורות: במישור האובליגטורי - במישור היחסים בין הצדדים - בוטל הסעיף האופרטיבי שבזכרון הדברים, הנוגע לענייננו - סעיף 1; בוטלה כלשון המכתב מיום 15.8.1979"התחלה האוטומטית (אצלנו) ושל השינויים בעתיד" והדגישו שפעלו מכוח סעיף 3לזכרון הדברים. נוסיף ונעיין, שלא הובאה מטעם ההסתדרות כל ראיה לכך, כיצד ההסתדרות הגיבה, תוך זמן סביר, על אותו מכתב. המסקנה היחידה שניתן להסיק, בעקיפין, היא שרק כשנתיים לאחר מכן, ביום 9.11.1981נחתם הסכם קיבוצי שלפיו "הצדדים מסכימים כי ייערך וייחתם הסכם קיבוצי חדש ונפרד". מי שיבקש ללמוד מכך ש"האימוץ" נמשך עד לאותו תאריך ירחיק לכת. .12לאמור במכתב מיום 15.8.1979, כי "אי-חידוש תוקפו של זכרון הדברים מיום 5.6.1955(אינו) מבטל ואינו משנה כהוא זה את תנאי השכר והעבודה הקיימים בחברה. אלה נשארים תקפים גם אחרי ... 1.1.1980" ולשאלה, אם תנאים אלה כוללים גם את העולה מסעיף 1לזכרון הדברים, תבוא התיחסות בהמשך. על כל פנים : במישור האובליגטורי, במישור היחסים בין הצדדים, סעף 1לזכרון הדברים חדל להיות בתוקף מיום .1.1.1980 .13פרקליטה של ההסתדרות ביקש לקיים את "אימוץ" חוקת העבודה של הסוכנות היהודית גם מכוח סעיף 9להסכם הקיבוצי 1969(סעיף 4שבחלק iלפיל). אכן נאמר בסעיף 9להסכם הקיבוצי 1969מה שנאסר, אך מעיון באותו סעיף עולה, כי הוא לא בא לקבוע נורמה בפני עצמה, אלא לשמר את העולה מזכרון הדברים, על אף האסור לעניין הסדרים פנסיונים מיוחדים וזה כל עוד ה"אימוץ" מכוח זכרון הדברים קיים. .14מהאמור עד כאן עולה, כי ביום שנחתם הסכם המסגרת, ביום 30.12.1982, לא היו יותר בתוקף הוראות בהסכם קיבוצי הקובעות, כי "חוקת העבודה לעובדי הסוכנות היהודית, על כל סעיפיה, נספחיה ותיקוניה, תחייב את ההנהלה והעובדים של 'דיור לעולה' ועל-פי חוקה זו יתנהלו וייקבעו כל העניינים הנוגעים לזכויותיהם וחובותיהם של העובדים". .15על המצב שהתהווה - מצב שבו תנאי עבודתם של עובדי "דיור לעולה" כלל אינם מוסדרים בהסכם קיבוצי, וזה אף למרות ההתחייבות שבידי ארגון העובדים מכוח ההסכם הקיבוצי 1981(סעיף 1שבו) - לא יוכל הארגון להלין על הזולת. למצב כפי שנוצר, אף ללא המתחייב בענייננו מההסכם הקיבוצי 1981, נאמר כבר על- ידי בית-דין זה בפסק-הדין בעניין גולדוסר, [1]: "יחסי עבודה מתוקנים חייבו, שמייד משנקבע כי מסמר 1972אינו הסכם קיבוצי כלל ואינו יכול לשמש בסיס ל'הצמדה' - ייכנסו הצדדים למשא- ומתן חדש, על מנת למנוע מצב שבו תנאי עבודה שביקשו להסדירם בהסכם קיבוצי יישארו תלוים באויר; מצב כזה רע לעובדים, אך אינו פחות רע למעביד, שאינו זוכה ליתרונות אשר בהגבלות המוטלות על העובדים בפרק הזמן שבו חל הסכם קיבוצי" (שם, [1] 'בע' 135). .16לסיכום האמור עד הלום, למישור האובליגטורי בין הצדדים להסכם הקיבוצי 1969, שמכוחו באה הנפקות המשפטית של "זכרון הדברים - 1955": עם המכתבים מיום 12.7.1979ו-15.8.1979, המובאים בסעיף 4שבחלק iלעיל, בטל סעיף 1שב"זכרון הדברים-1955" מכוח הוראה שבזכרון הדברים עצמו. בכך נפל היסוד לפסק-דין הצהרתי או לפסק-דין אכיף מכוח ההוראות האובליגטוריות מ"זכרון הדברים - 1955". .17טען הפרקליט אשר ייצג את ההסתדרות, כי אם פג תוקפו של ההסכם הקיבוצי - לא פג תוקפן של ההוראות הנורמטיביות - "ההוראות האישיות", וביתהדין חייב היה להיענות לעתירה שהיה בה לחייב את "דיור לעולה" לשלם "לכל אחד מעובדיה" את המגיע מכוח "זכרון הדברים-1955" והסכם המסגרת. (סעיף 8.2שבחלק Iלעיל). אכן נפסק על-ידי בית-דין זה (דב"ע לד/8-3, [2], בע' 192; דב"ע שם/ 2-4, [3], בע' 189), שיש והוראות מסוימות שבהסכם קיבוצי הן הן בגדר האובליגטורי והן בגדר הנורמטיבי, ואין כל מניעה לכך שארגון עובדים שהוא צד להסכם קיבוצי יעתור לאכיפת ההוראות בפן האובליגטורי (דב"ע לו/13-3, [4]; שם, [3], בע' 190). ואכן נאמר בפסק-הדין שבערעור אשר נאסר לעניין המשכיות "הזכויות האישיות". במה דברים אמורים? מתי ניתן לחייב בהליך קיבוצי את המעביד לשלם לעובדים את המגיע לכל אחד מהם? עת המגיע הוא מכוח ההסכם הקיבוצי העומד לדיון - לפירוש או ליישום; במקרה אחר יכול ותושג המטרה בתביעה "ייצוגית" - "תביעת הרבים". משבטל סעיף 1שב"זכרון הדברים - 1955", זכותו של כל עובד ועובד לתוספת שכר לא היתה יותר זכות מכוח הסכם קיבוצי, כי ההסכם הקיבוצי לא היה קיים יותר, אלא זכות אישית שאינה תלויה בהסכם הקיבוצי. משחזר מהבקשה לצרף תביעה בסכסוך היחיד לתביעה בסכסוך קיבוצי ומהבקשה לעניין תביעה "ייצוגית" (סעיף 5שבחלק iלעיל), ממילא נפלה העתירה "לחייב את המשיבה לשלם לכל אחד מעובדיה את תוספת השכר..." . ביטול הבקשה בא אמנם בהמלצת בית-הדין האזורי, אך העובדה שהבקשה בוטלה - בעינה עומדת. מכאן שלא היה זה בכוחו של בית-הדין האזורי לחייב את "דיור לעולה" לשלם לכל אחד מהעובדים את המגיע מכוח זכותו האינדיבידואלית. .18בפנינו גם ערעור שכנגד של "דיור לעולה", ועל כך שבית-הדין האזורי לא חייב את ההסתדרות בהוצאות משפט, על אף העובדה שהפסידה בו. המדיניות השיפוטית של בית-הדין לעבודה, לעניין הוצאות משפט בסכסוך קיבוצי, היא לא לחייב בהוצאות על מנת לעודד הזדקקות הצדדים להליך שיפוטי במקום לנקוט בדרכים אחרות, שעומדות לרשות הצדדים לסכסוך קיבוצי, במקרים שהן פתוחות לפניו (ראה לדוגמא דב"ע שם/9-4, [5], בע' 22). ענייננו אינו מצדיק לסטות מאותה מדיניות. מדובר במפעל שמאז שנת 1955היו יחסי העבודה בו ותנאי העבודה של עובדיו מוסדרים במסגרת "קולקטיבית", ומשנת 1969- במסגרת "קיבוצית". על-ידי מעשה חד-צדדי של "דיור לעולה" בוטל בשנת 1979ההסכם הקיבוצי המסדיר את מכלול תנאי העבודה ומה שנותר הוא הסכם לנושאים ספציפים בלבד. אם בנסיבות אלה בחרה ההסתדרות, מהדרכים שבהן יכלה ללכת להשגת תוספת שכר לעובדי "דיור לעולה", בדרך שבה הלכה - פניה לבית-הדין - ודאי שאין כל פגם בכך שבית-הדין האזורי לא חייב את ההסתדרות בהוצאות משפט. .19בטרם סיום טוב שתופנה תשומת הלב לדברים שנאמרו בקשר למצב כפי שנוצר, אף ללא המתחייב בענייננו מההסכם הקיבוצי 1981, בפסק-הדין בעניין גולדוסר, [1], המובא בסעיף 1לעיל. התוצאה היא שדין הערעור ודין הערעור שכנגד - להידחות. אין צו להוצאות.הסתדרות הפקידיםתוספות שכר