קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצבעה שלא כחוק: 1. נושא פסק-דין זה הוא ערעור המדינה וערעור שכנגד של המערער (להלן: הנאשם), על פסק דינו של בית-משפט השלום (כבוד השופט י' ענבר), בת"פ 3258/96. המדינה מערערת בע"פ 1820/98 על קולת העונש שגזר בית-המשפט קמא על הנאשם, ואילו הנאשם מערער בע"פ 1828/98, הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש שגזר עליו בית משפט קמא. 2. נגד הנאשם ורעייתו (להלן: הנאשמים) הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סיוע להצבעה שלא כחוק, בניגוד לסעיף 124(1) לחוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה [נוסח משולב], התשכ"ט1969-, בצירוף סעיף 32 לחוק העונשין תשל"ז1977-, וכן בסיוע להתחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441, בצירוף סעיף 32 לחוק העונשין. 3. בית המשפט קמא, לאחר ששמע את הראיות שהובאו בפניו, זיכה מחמת הספק את רעייתו של הנאשם (להלן: הנאשמת), ואילו את הנאשם הרשיע בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו: ארבעה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא שהמשיב לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום גזר הדין כל עבירה לפי חוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה, וכן קנס בסך 7,500 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. 4. תמצית העובדות המפורטות בכתב האישום: א. בלילה שבין ה- 28 ל- 29 במאי 1996, לפני שנפתחו הקלפיות לבחירות לכנסת ה14- ולראש הממשלה, יצאו הנאשמים את הארץ, כאשר עובר ליציאתם, מסרו את תעודות הזהות שלהם לאחרים, על מנת שאלה ישתמשו בתעודות הזהות וישתתפו בבחירות. ב. ביום הבחירות השתמשה אישה אחרת בתעודת הזהות של הנאשמת והציגה אותה בפני ועדת הקלפי, תוך שהיא מציגה עצמה בכזב לפי הפרטים של הנאשמת, בכוונה להונות ולהטעות את ועדת הקלפי. לאחר שהתעורר חשדם של חברי ועדת הקלפי, נחקרה האישה על ידיהם ועל-ידי שוטר שנכח במקום, אולם האישה הצליחה להימלט מן המקום. תעודת הזהות של הנאשמת נתפסה בידי המשטרה והוגשה כראיה לבית-משפט קמא. ג. באותו יום השתמש איש אחר בתעודת הזהות של הנאשם והציגה בפני ועדת הקלפי, תוך שהוא מציג עצמו בכזב בפני ועדת הקלפי כנאשם, בכוונה להונות ולהטעות את ועדת הקלפי. בדרך זו הצביע אותו אדם בבחירות בשמו של הנאשם. תעודת הזהות של הנאשם חזרה לרשותו בדרך כלשהי. 5. הראיות בפני בית-משפט קמא: א. מטעם התביעה הוגשו לבית-משפט קמא אמרות הנאשמים במשטרה ואמרות שוטר וחברי ועדת הקלפי במשטרה, שנחקרו אף הם, וכן תעודת הזהות של הנאשמת (ת5/). ב. על יסוד הראיות האמורות, הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו והוא מערער על כך, אך בערעורו ובעיקר בסיכומי טענותיו, אין הוא מערער על העובדות המפורטות בכתב האישום כאמור בסעיף 4, למעט הסיפא של סעיף 4 א', לפיה עובר ליציאת הנאשמים מהארץ, מסרו את תעודות הזהות לאחרים על מנת שאלה ישתמשו בהן וישתתפו בבחירות. 6. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בערעור הנאשם היא, האם היה יסוד למסקנת בית-משפט קמא כי הנאשם מסר את תעודות הזהות כאמור בסיפא לסעיף 4 א' לפסק-דין זה. מטעם הנאשמים העידו הנאשמים ושכנם מר משה הרשקוביץ' (להלן: השכן). לפי עדות הנאשמת - היא אינה יודעת כיצד הגיעה תעודת הזהות שלה למשטרה, שכן עד מועד חקירתה על-ידי המשטרה, כלל לא ידעה שהתעודה הוצאה מביתה והפעם האחרונה שראתה את התעודה היתה כשבועיים קודם לנסיעתה לחו"ל, בעת שהלכה עם הנאשם לסדר דרכון. לאחר מכן, לדבריה, לקח הנאשם את תעודת הזהות שלה הנמצאת בדרך כלל ברשותו. כן העידה כי אין היא נוהגת לשאת תעודת זהות בצאתה מביתה וכי בבית מונחת התעודה בארון שבחדר השינה. אולם, היא אינה יודעת אם התעודה הוחזרה לארון, משום שהיו סידורים שהנאשם היה צריך לעשות באמצעות התעודה. עוד הוסיפה, כי כאשר חזרו הנאשמים לארץ, לא הבחינו בסימני פריצה וכי לאיש מלבדם אין מפתח לבית. לפי עדות הנאשם - מספר ימים לפני הנסיעה לחוץ לארץ, הלך עם הנאשמת להוציא דרכון, כאשר תעודות הזהות שלו ושל אשתו היו ברשותו. לאחר הביקור במשרד הפנים לקח שוב את תעודות הזהות לצורך הוצאת "ויזה" ו"סידורים" וכאשר סיים את מטלותיו, החזיר את התעודות לארון שבחדר השינה. כן העיד הנאשם, כי קודם לנסיעה לחו"ל השאיר מפתח לשכן, בכדי שייכנס מידי פעם לדירה לבדוק אם אין "הצפה ואין טפטופים" (עמוד 13). לאחר חזרת הנאשמים מחו"ל, לא ראה הנאשם סימני פריצה ואין הוא יודע איך הגיעו תעודות הזהות לאנשים אחרים, שכן הוא לא נתן אותם לאדם אחר. לפי עדותו של השכן - הנאשם השאיר אצלו מפתח לדירת הנאשמים, והוא נכנס לדירה פעם אחת ווידא שהכל כשורה. מיד עם שובם של הנאשמים מחו"ל, החזיר לנאשם את המפתח. הנאשם פנה אליו לפני זמן רב ושאלו אם בעת היעדרם מסר את המפתח או את תעודות הזהות של הנאשמים למישהו אחר, והוא השיב בשלילה. 7. נימוקי בית-המשפט קמא להרשעת הנאשם: בית משפט קמא אינו נותן אמון בגרסת הנאשם, לפיה תעודות הזהות נותרו בארון בעת שנסע עם הנאשמת לחוץ לארץ, כפי שאינו נותן אמון בגרסת השכן, לפיה קודם לנסיעת הנאשמים, השאירו לשכן את מפתח הדירה. מעבר להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית-המשפט קמא, הטעמים להיעדר האמון הינם כדלהלן: - א. הגירסה אודות השכן: (1) הגירסה היא כבושה ואין לה זכר בשתי הודעותיו של הנאשם במשטרה (ת2/ ות3/). (2) הגירסה נוגדת את הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה, בה אמר: "לאף אחד אין מפתח לבית שלנו" (ת2/). (3) בעדותה של הנאשמת, שהעידה לפני הנאשם, אין זכר למסירת מפתח הדירה לשכן. (4) על-פי הודעתה של הנאשמת במשטרה: "לאף אחד אין מפתח לבית" (ת1/). ב. מסקנת בית המשפט קמא: המסקנה ההגיונית היחידה העולה מעובדת השימוש בתעודת הזהות של הנאשם בפני ועדת הקלפי למחרת יום עזיבת הנאשמים את הארץ, מהעדר סימני פריצה בדירת הנאשמים ומן האמור בסעיף א', לפיו נשללה האפשרות כי השכן הוא שמסר את תעודות הזהות לאחרים - היא כי הנאשם הוא זה שמסר את תעודות הזהות שלו ושל הנאשמת לאנשים אחרים, במטרה לאפשר לאחרים להצביע בקלפי באמצעות התעודות, תוך שאותם מצביעים מתחזים כנאשמים. אשר לנאשמת - הואיל והיא הותירה רושם אמין בלב בית-המשפט קמא ונותר ספק ביחס להשתתפותה בהעברת תעודות הזהות לאחרים, שכן הנאשם שלט באופן מלא על תעודת הזהות שלה, והנאשמת היתה חוסה בצלו - זיכה בית המשפט קמא את הנאשמת, שכן "נתונים אלה בכוחם המצטבר מכרסמים במסקנה המרשיעה העולה מראיות התביעה ויוצרים ספק סביר באשר לאשמתה (של הנאשמת)" (עמוד 37 להכרעת-הדין). בית-משפט קמא הרשיע את הנאשם בסכמו את הכרעת דינו על יסוד המכלול המצטבר של הראיות, במילים אלו: "עולה המסקנה המרשיעה את הנאשם ללא מקום לתיזה אלטרנטיבית... שליטתו המוחלטת של הנאשם על התעודות, מחד גיסא, וחוסר התמצאותה של הנאשמת מתי עשוי להתעורר הצורך לעשות בהן שימוש, מאידך גיסא, מכוננים ספק סביר באשר למעורבותה של הנאשמת. אולם, אותם נתונים ממש מחזקים את המסקנה המרשיעה באשר לנאשם... המסקנה היא, כי הוכחה מעל לכל ספק סביר אשמתו של הנאשם" (הכרעת הדין, עמוד 39). 8. נימוקי הערעור של הנאשם: א. על הכרעת הדין: (1) הוכח בפני בית-משפט קמא כי קיימת אפשרות לכך שהעבירות המיוחסות לנאשם, נעברו על-ידי אדם אחר שאינו הנאשם, שכן בית המשפט קמא אינו שולל את האפשרות כי הנאשמת היא שביצעה את העבירה (על יסוד האמור בהכרעת הדין, עמוד 38, ובגזר הדין בעמוד 48). לפיכך, אותו ספק סביר, שבשלו זוכתה הנאשמת, קיים גם לדידו של הנאשם וגם אותו יש לזכות מחמת הספק. (2) טעה בית-משפט קמא בדחותו את גרסת הנאשם ביחס למסירת מפתחות ביתו לשכן ובדחותו את גרסת השכן. (3) "מבחינה משפטית, כאשר בית-משפט קובע קביעות עובדתיות חלופות ומרשיע על-פי החלופות, בית-משפט צריך ללכת עם החלופה המקלה" (פרטיכל 15/10/98, עמוד 5). לכן, הואיל ולפי החלופה כי הנאשמת היא שביצעה את העבירות, הקביעה לפיה היתה ידיעה והסכמה של הנאשם למסירת תעודות הזהות לאחרים, אינה מבוססת על ראיות כי אם על תחושת לב. (4) לפי החלופה כי הנאשמת היא זו שביצעה את העבירות, גם אם היתה ידיעה והסכמה של הנאשם לביצוען, הרי שאין אלה מהווים מעשה של סיוע פעיל ועל כן אין בהן כדי להוביל להרשעתו בדין (ראו: י' קדמי, עמוד 74, ע"פ 325/64, עמוד 55). (5) לפי החלופה כי הנאשמת היא זו שביצעה את העבירות, הרי שהנאשם "מסייע למסייע", קרי: מסייע לנאשמת אשר סייעה לאנשים אשר התחזו בקלפיות. לפיכך, ברגע שבית-משפט קמא זיכה את הנאשמת, אין הנאשם יכול להחשב עוד כמסייע לדבר העבירה (ראו: ספרו של גלווין ויליאמס, ע"פ 573/72, עמוד 59). ב. על גזר הדין: (1) מדובר בעבירות שאינן כלכליות ושלא היתה כל טובת הנאה בצידן ועל כן, טעה בית-משפט קמא בהטילו קנס על הנאשם. (2) יש להקל בעונש לאור תקדימים בהם העונש קל יותר מזה שהוטל על הנאשם (ראו: רע"פ 109/87, לפיו נגזרו 4 חודשי מאסר בעבודות שרות, ללא קנס ובת"פ 2359/96, לפיו הוטלו 3 חודשי מאסר בפועל, על מקרה הכולל בריחה מהמקום). 9. ערעור המדינה: א. המדינה דוחה את טענות הנאשם נגד הכרעת הדין, בהסתמכה על העובדות האמורות ועל היעדר האמון של בית-משפט קמא בגירסת הנאשם בהכרעת דינו, לפיה ברור כי האפשרות כי תעודות הזהות נמסרו על-ידי הנאשמת הינה חסרת כל יסוד עובדתי וכי לכל היותר הוכחה שותפות של שני הנאשמים בביצוע מסירת תעודות זהות. ב. אשר לעונש, טוענת המדינה, כי:- (1) העונש שהוטל על הנאשם חורג באופן משמעותי לקולא מרמת הענישה הראויה במקרים כאלה. (2) המחוקק מטיל על עבירה מעין זו שבוצעה במקרה דנן, עונש מירבי של שנתיים מאסר בפועל. 10. המסקנה: לאחר ששקלנו את נימוקי בית-משפט קמא בהכרעת הדין ובגזר הדין, ואת נימוקי הערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין וטענות ב"כ הצדדים, החלטנו כי דין ערעור הנאשם על הכרעת הדין ועל גזר-הדין להידחות וכי יש להחמיר בעונשו, כבקשת המדינה, אך מבלי לדונו למאסר בפועל. הערעור על הכרעת הדין: (א) כבוד השופט קמא היטיב לבחון את מכלול הראיות המצטבר, ומקובלות עלינו מסקנותיו המבוססות על הממצאים העובדתיים שקבע ועל האמון או חוסר האמון שרחש למי מהנאשמים, כאמור בסעיף 6 לפסק דין זה. (ב) בהיעדר סימני פריצה לדירה, הסמיכות שבין עזיבת הנאשמים את דירתם, תוך החזקת תעודות הזהות בה עד למועד זה והשימוש שנעשה בתעודות הזהות שלהם בפני ועדות הקלפי, מובילים למסקנה אחת ויחידה, כי הנאשמים מסרו את תעודות הזהות לאחרים, על מנת שאלו יצביעו באמצעותם למחרת ליל עזיבתם את הארץ. ניתן היה על כן להרשיע גם את הנאשמת, אלא שהשופט היה מסופק שמא היא לא ידעה כי הנאשם העביר את תעודת הזהות שלה לאחרת, ולכן זיכה אותה מחמת הספק, אך אשמתו של הנאשם, לאור העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, הוכחה מעבר לכל ספק. לא ראינו, אפוא, להתערב במסקנותיו של בית-המשפט קמא בעניין הנאשמת, מה גם שהמדינה לא ערערה על זיכוייה. (ג) האפשרות שמעלה כבוד השופט קמא בהכרעת דינו, כי מסירת תעודות הזהות בוצעה בידי הנאשמת, הועלתה כהנחה בלבד, ללא כל ביסוס עובדתי ואין בהעלאתה משום קביעה עובדתית הדוחה או מחלישה את קביעתו, כי הנאשם הוא זה אשר מסר את תעודות הזהות לאחרים. למעלה מהדרוש נוסיף, שגם לשיטתו של הנאשם, חזקה עליו שאת תעודת הזהות שלו מסר הוא לאחר, וגם אם שתי התעודות נמסרו על-ידי הנאשמת לאחרים, היא היתה שותפתו. לאור האמור, הנימוקים האמורים בסעיף 8 א' (3)-(5) נדחים, בהיותם מבוססים על הנחה בלבד ללא ביסוס עובדתי. הערעורים על גזר הדין: מי שמוסר את התעודה שלו המשמשת להצבעה בבחירות לגוף דמוקרטי, פוגע פגיעה חמורה באושיות הדמוקרטיה ובסדרי השלטון והמשפט. יש במעשה זה, כמו בכל מעשה אחר המהווה עבירה על חוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה, או בכל חוק אחר המסדיר את ההצבעה לגוף שלטוני, כדי לכרסם ביסודות השלטון והסדר החברתי-דמוקרטי, ומכוון להטות את ההצבעה האמיתית. העובדה שדרכו של הנאשם ושל אלה שביקשו להשתמש בתעודות הזהות, שלו ושל אשתו, לשם הצבעה בבחירות על פיהן - לא צלחה, אין בכך כדי להקהות את עוקץ החומרה שבמעשי הנאשם. מדיניות הענישה הראויה וההולמת בעבירות אלו היא - השמתו של מבצע העבירה מאחורי סורג ובריח - כדי שיהרהר במעשיו, ולא יעזו - הוא ואחרים להשתמש בשיטות נלוזות כאלו להטיית התוצאות של הבחירות. השיקולים לקולא שציין בית-המשפט קמא - יש בהם, למירב, כדי שלא להביא להכבדת היד על הנאשם יתר על המידה, אך לא כדי להקל עמו. אם אין אנו רואים להטיל על הנאשם מאסר לתקופה שלא ניתן לרצותה בעבודות שירות - אין זה כי אם בשל כך שחלפו כשנתיים מעת ביצוע העבירה, וזו הרשעתו הראשונה של הנאשם, ומשום כך שערכאת הערעור אינה ממצה, בדרך כלל, את הדין עם נאשם. עם זאת, אנו רואים להתערב בתקופת המאסר שהשית בית-המשפט קמא וגוזרים את דינו של הנאשם לששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. אין מקובלת עלינו הטענה, כי בעבירות אלו, שלא הופקה מהן הנאה כלכלית - אין מטילים קנסות. פשיטא, שעונש הקנס אף בעבירה זו - ראוי והולם, ולפיכך הקנס של 7,500 ש"ח שהטיל בית-המשפט קמא - נותר בעינו, ואין הוא מוגזם כלל ועיקר. לאור האמור, ערעור הנאשם (בע"פ 1828/98) - נדחה. ערעור המדינה (ע"פ 1820/98) מתקבל, במובן זה שתקופת המאסר תעמוד על ששה חודשים, והמאסר ירוצה בעבודות שירות, כפי שקבע בית-המשפט קמא. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. הנאשם יחל את ביצוע עבודות השירות ביום 10.11.98, ויתייצב במקום שקבע הממונה על עבודות השירות בשעה 08:00. בחירות