קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה להפרשות לפנסיה: .Iההליך .1המערער (להלן - העובד) הגיש תביעה נגד המשיבה (להלן - המעבידה) בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד: תב"ע מא/382-3) בעתירה "להחזיר את כספי הפנסיה" של העובד לקופת התגמולים, או לעובד עצמו, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ופיצויי הלנה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה "על הסף" מחמת התיישנות. העובד מערער על פסק-הדין. .2העובדות הדרושות לעניין הן: א) העובד עבד אצל המעבידה מיוני 1960עד 31.5.1971; ב) בעת עבודתו הפרישה המעבידה עבור העובד סכומים, מדי חודש, לקרן "מבטחים", ולאחר סיים יחסי עובד-מעביד קיבלה המעבידה מקרן "מבטחים" חלק מהכספים שהפרישה; ג) ביום 4.3.1974חתם העובד על טופס של "מבטחים" (להלן - המסמך מס' 5) שכותרתו "בקשה לתשלום והעברת זכויות אישיות" ואכן ביום 6.3.1974נעשה פירוט חשבון. בטופס נקובים סכומים כשבצידם כתוב "פנסיה", תגמולים ביטוח הדדי, "ריבית והצמדה", "הלוואה" ו"יתרה לתשלום". אין בטופס דבר שממנו אפשר ללמוד, אלה מן הסכומים הנקובים בו, או חלקם, באו מכספי העובד, ואלה - מכספי המעביד. אין ראיה על פני המסמך מתי נשלח אל העובד; ד) העובד טען כי בעת פרישתו הסכים בעל-פה עם יושב-ראש המועצה האזורית (המעבידה) כי לא יתבע פיצויי פרישה, "אך לא תהיה פגיעה בחשבון 'מבטחים'"; ה) העובד טען שעם עזיבת העבודה הצטרף לקופת הגמל "גדיש", ואליה ביקש להעביר את זכויותיו הפנסיוניות. משהועבר הכסף ל"גדיש" (ביום 1.4.1974- לפי המסמך מס' 4) ביקש העובד מ"מבטחים" להמציא לו את פרטי החשבון, "ורק בתחילת שנת 1975קיבלתי העתק החשבון של 'מבטחים' סניף קרית מלאכי (ראה מסמך 5)". החשבון לא נראה לעובד, ולפיכך ביקש מ"מבטחים" פרטים נוספים "הן בעל-פה והן בכתב מספר פעמים", ולראיה צרף מכתב מ- 25.6.1975(מסמך מס' 6), אך לא קיבל תשובה: ו) עוד טען העובד, כי לאחר שנודע לו משיחה מקרית עם אחד מעובדי המועצה שהמועצה הוציאה את חלקה מחשבונו אצל "מבטחים", פנה שוב ל"מבטחים" במכתב מיום 11.12.1977(מסמך מס' 7) ובאותו מכתב הזכיר לראשונה, כי נודע לו שהמועצה הוציאה מן הקרן האמורה את "החלק שהיא הפרישה עבורי". .3מהלך העניין בבית-הדין קמא: א) כתב התביעה הוגש ביום 3.7.1981; ב) בכתב התביעה שהגיש העובד לא מצוי תאריך כל שהוא, לא תאריך הוצאת הכספים על-ידי המעבידה מ"מבטחים", ולא התאריך שבו נודע דבר ההוצאה לעובד; ג) המעבידה טענה בכתב ההגנה טענת התיישנות וכן טענות לגופה של המחלוקת, ולא עתרה לדחיית התביעה על הסף. אין בטענותיה התאריך שבו קיבלה את הכספים האמורים, הוא התאריך שבו "נולדה", לטענתה, עילת התביעה, ואשר בתום שבע שנים ממנו התיישנה התביעה; ד) בהליכים בבית-הדין קמא טען העובד לעצמו, ואילו המעבידה היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין: ה) נתקיים דיון מוקדם, לפני הרשם, ובו טען העובד את עיקרן של העובדות המובאות בפסקאות 2(ד), (ה) ו-(ו) לעיל, ואילו בא-כוח המעביד השיב לו, כי הוא מכחיש אותן. הרשם קבע את הפלוגתות, ובהן הפלוגתה הראשונה: "אם תביעת התובע התיישנה ויש לדחותה על הסף מחמת התיישנות... (כאן כתובות מספר מלים שאינן ניתנות לפענוח) ובהמשך נאמר: "במסגרת הפלוגתה תעמודנה, במיוחד, שאלות אלו: (א) באיזה תאריך הוציאה הנתבעת את הכספים מקרן ה'מבטחים'; (ב) באיזה תאריך התגבשה עילת התביעה הנדונה": כמו כן חייב הרשם את התובע להביא "את עדותו הראשית שלו עצמו בתצהיר או ב'כתב עדות' שהוא נדרש להגיש", ובו עליו לפרט את גירסתו לגבי כל הפלוגתות ולצרף את המסמכים שבידיו. לא ניתנה כל הוראה על-ידי הרשם לגבי מתן תצהיר מטעם המשיבה; ו) העובד הגיש "כתב עדות", אשר בו כלולה גרסתו העובדתית כפי שהיא מובאת בפסות 2(ד)-(ו) לעיל, ואליו צורפו המסמכים הנזכרים שם; ז) ביום 13.12.1981שמע בית-הדין האזורי את הצדדים. בא-כוח המעבידה פתח וטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף, והסתמך על כך שעברו שבע שנים מאז הפסקת יחסי עובד-מעביד, ואף מיום 4.3.1974- תאריך בקשתו של העובד למתן חשבון מפורט מ"מבטחים" (פסקה 2(ג) לעיל). ואילו העובד חזר על גרסתו. .4בית-הדין קמא נעתר לבקשת בא-כוח המעבידה, ואלה נימוקיו (בפסקות 5ו-6 של פסק-הדין). "עילת התביעה של התובע נוצרה (בהנחה שקיימת עילת תביעה), כאשר הוצאו הסכומים מ'מבטחים'. גם לפי כתב התביעה, התוצאה הזו נעשתה בסמוך להפסקת עבודתו של התובע. אולם מכל מקום, התובע ידע על זה, או היה צריך לדעת על זה, כאשר ביקש, ביום 4.3.1974, חשבון מאת 'מבטחים' (מסמך מס' 5שהגיש התובע). מתוך אותו מסמך אני למד, כי החשבון נעשה כבר ביום 6.3.1974, וכבר על סמך אותו חשבון היה התובע צריך לעבוד על משמעות החזרת הסכומים למעביד. מכל מקום, מאותו מועד ועד להגשת התביעה עברו יותר משבע שנים, ועל כן יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות". .5בערעור חזרו הצדדים על טענותיהם. .Iiפסק-הדין .1לפני שנדון בגופו של הערעור שלפנינו רואים אנו להעיר את ההערות הבאות: א) לא ייתכן שעניין של התיישנות יידון, כשבכתבי-הטענות של שני הצדדים אין התאריכים הרלבנטיים (פסקות 3(ב) ו-(ג) בחלק I). "התיישנות" היא, בסופו של דבר, עניין של תאריכים. הדיון המוקדם צריך היה להסתיים בתיקון כתבי הטענות, כך שהתאריכים האמורים יהיו בכתבים אלה, ולא יהיה צורך ללקטם מן החומר; ב) שעה שהתובע איננו מיוצג על-ידי עורך-דין, אין טעם לדרוש ממנו בדיון המוקדם שיגיש תצהיר כעדות ראשית: ואשר ל"כתב העדות" שנדרש להגיש, במקום תצהיר (פסקה 3(ה) בחלק I), לא ידענו מה טיבו המשפטי של "כתב" זה. לצורך ענייננו נראה בו מעין "פרטים נוספים" לכתב ההגנה, להבדיל מעדות בעל-פה לפני בית-הדין ולהבדיל מתצהיר שיכול לבוא במקום עדות בעל-פה; ג) לא ברור לנו איך ניתן, בנשימה אחת, להעמיד לדיון את שתי השאלות שהוגדרו בפלוגתה הראשונה, יחד עם שאלה בדבר דחיית התביעה על הסף (פסקה 3(ה) בחלק I); ד) זאת ועוד: דיון בבקשה לדחיית תביעה "על הסף" מתנהל, בדרך כלל, על בסיס ההנחה, שאפילו כל הנטען על-ידי התובע הוא נכון מבחינה עובדתית - הרי גם אם יש לדחות את התביעה. אם סבור היה הרשם, כי יש צורך בתצהיר ובמסמכים בנוגע לכל הפלוגתות, והתיישנות בכללן, הרי לא ניתן היה לקבוע, במסגרת הדיון המוקדם, פלוגתה בדבר דחיה "על הסף", שמא ירצה בא-כוח הנתבעת לחקור על התצהיר או להגיש תצהיר ומסמכים מטעם הנתבעת; ה) לא ברור לנו מדוע, בעניין שלפנינו, החליט הרשם, כי רק התובע חייב להגיש תצהיר, מה גם שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, ואילו הנתבעת היתה מיוצגת כך. .2א) על רקע הדברים דלעיל יש להבין את אשר ארע בישיבה הראשונה (והיחידה) שקים בית-הדין האזורי. לפני בא-כוח המעבידה עמדו מספר אפשרויות: הוא יכול היה לבקש את בית-הדין להעמיד את העובד על כך שהוא כלל ב"כתב העדות" טענות שבעובדה במטרה "לדחות" את תאריך התחילה של "מירוץ ההתיישנות", ולשאול אותו, לאחר אזהרה, אם האמור ב"כתב" הנ"ל הוא אמת. ואז זכאי היה בא-כוח המעבידה לחקור את העובד כדי "להציל מפיו של התובע דברים הסותרים את העובדות ההן", או המראים שהתנאים לדחיית תאריך תחילת ההתיישנות לא נתקיימו במקרה זה. בא-כוח המכבידה יכול היה לבקש שהעובד יעיד בעל-פה, ואז לחקרו בחקירה נגדית (השווה, בנושא זה, ע"א 216/66, [1], בע' 531, מול האות א'). לאחר חקירה כאמור, יכול היה בא-כוח המעבידה לשקול, אם לטעון על יסוד דברי העובד באימות - ה"כתב", או בעדות בעל-פה ובחקירה הנגדית, את טענת התיישנותה של עילת התובענה, או שמא להמשיך במשפט ולהביא את ראיותיו בשאלה זאת בבוא העת. תחת כל אלה בחר בא-כוח המעבידה בדרך אחרת: לבקש את דחיית התביעה "על הסף" מחמת התיישנות. משעשה כן, ולא עשה דבר מן הדברים שתארנו, הרי שהניח כי גם אם כל דברי העובד באותו "כתב עדות" הם נכונים - הרי דין תביעתו להידחות בשל התיישנות. הנחה זאת תשמש גם אותנו להלן; ב) נדגיש, כי ההנחה שטענותיו העובדתיות של העובד הן נכונות, אמורה רק לצורך קביעותינו בקשר לטענת ההתיישנות, ואין לה נפקות לעניין תביעותיו הכספיות של העובד. .3בשתי שאלות עלינו לפסוק בערעור זה: א) מתי "נולדה" עילת התובענה של העובד? ב) האת נתקיימו בתובע תנאים המביאים לדחיית תאריך תחילתו של "מירוץ ההתיישנות". .4לשאלה שבפסקה 3(א) לעיל א) סעיף 6לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958(להלן - החוק) מורה, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה", ו"עילת התביעה" פירושה "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (ע"א 242/66, [2], בע' 101- פסקה 8); ב) התובע טוען כי היה מוסכם בינו לבין המעבידה, כי כל הסכומים שהפרישה לחשבונו של העובד ב"מבטחים" יעמדו לרשותו, חרף פרישתו (פסקה 2(ד) בחלק I), ולצורך טענת ההתיישנות מניחים אנו כי דבריו אמת. פשיטא, שעילת התביעה נולדה כאשר המעבידה הפרישה כספים אלה, או חלקם, מאותו חשבון: ג) מתי בדיוק "משכה" המעבידה את הכספים, אין אנו יודעים (פסקה 1(א) לעיל), אולם ברור שכאשר הופקדו ביום 1.4.1974, בקרן "גדיש", כספים שהיו קודם ב"מבטחים", לא נכללו בהם הסכומים שהמעבידה הפרישה בזמנו לחשבונו של העובד ב"מבטחים" (מסמכים 4ו- 5- הנזכרים בפסקה 2(ה) בחלק I); ד) מיום 1.4.1971ועד ליום הגשת התביעה, 3.7.1981, עברו יותר משבע שנים, ולכן התיישנה התביעה, אלא אם יוכח כי נתקיימו תנאים, מכוח החוק, המביאים לדחיית מועד תחילתה של ההתיישנות, ובכך נדון בפסקה הבאה. .5לשאלה שבפסקה 3(ב) לעיל א) סעיף 8לחוק מורה לאמור: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שנודעו לתובע עובדות אלה"; ב) (1) אכן הוכחת התנאים המצטברים שבסעיף 8לחוק היא על התובע "שעליו לשכנע את בית-המשפט בקיומם, וכל ספק בנדון זה פועל לרעתו" (ע"א 46/60, [3], בע' 2204; ובעקבותיו ע"א 97/77, [4], בע' 471- מול האות א). אולם משבחר בא-כוח המעבידה לטעון את טענותיו לעניין ההתיישנות על הבסיס שיש התיישנות, אפילו כל טענותיו העובדתיות של העובד נכונות, הרי חיים אנו בנושא זה מפיו של העובד בלבד, ויש לראותו כמי שהרים את נטל ההוכחה, ואת טענותיו העובדתיות - כעובדות מוכחות (כמובן רק לצורך התגוננות בפני טענת ההתיישנות). (2) טען בא-כוח המעבידה כי העובד היה מודע לכך, שעם פרישתו מרצון איננו זכאי להפרשות המעבידה ל"מבטחים", וממילא אין לו כל הגנה. התשובה היא, כי העובד טען שהיה הסכם מפורש בינו לבין המעבידה בקשר להשארת כספי המעבידה בקרן. (פסקה 2(ד) בחלק I). טענה זאת מהווה תשובה מספקת לטענה זאת של המעבידה והמסקנה היא, כי לא היתה כל סיבה לעובד לחשוב שהמעבידה לא עמדה בדיבורה. (3) לחלופין הסתמך בא-כוח המעבידה על קביעתו של בית-הדין קמא (פסקה 4בחלק I) כי התובע ידע, או צריך היה לדעת, על כך שהמעבידה הוציאה מ"מבטחים" את הכספים האמורים, "כאשר ביקש, ביום 4.3.1974חשבון מאת מבטחים, כי החשבון נעשה כבר ביום 6.3.1974, וכבר על סמך אותו חשבון היה התובע צריך לעמוד על משמעות החזרת הסכומים למעביד". קביעה זאת איננה יכולה לעמוד, באשר מדברי העובד עולה, כי את העתק החשבון קיבל "רק בתחילת 1975" (פסקה 2(ה) בחלק I). בהנחה, המתחייבת כאמור, שדברי העובד הם אמת, הרי שמסקנת בית-הדין צריכה היתה להיות, שרק בתחילת 1975יכול היה העובד לגלות את דבר משיכת הכספים על-ידי המעבידה. לכך מבקשים אנו להוסיף, כי מ"פירוט החשבון" (מסמך מס' 5) אי-אפשר ללמוד על השבת כספים למעבידה. בחשבון עצמו מופיע סכום "תגמולים", שאינו משתקף בסיכום האריתמטי; על פני החשבון יש שני (!) סיכומים, בדיו שונה, שלא ברור אם נכתבו באותה עת עצמה, בשניהם מופחתת הלוואה בסך 320, 4לירות; באחד מהם ה"יתרה לתשלום" היא 334.21, 10לירות ואילו בסיכום השני היתרה היא 154, 14לירות. לא כך מכינים פירוט חשבון בשביל חבר בקרן תגמולים. (4) גם אם היינו מניחים, כי העובד ידע שביום 1.4.1974נכנס לחשבון "גדיש" סכום כסף שקטן בהרבה מן הסכום שלפי חשבונו היה צריך "לעבור" מ"מבטחים", גם אז עומדת לעובד, על יסוד העובדות שהוא הביא, הטענה, כי נקט אמצעים סבירים לגלות את העובדות הרלבנטיות: העובד מסביר (פסקה 2(ה) בחלק I) כי פנה מספר פעמים אל "מבטחים" וביקש פירוט חשבון, ורק בתחילת 1975נענו לו. מה יכול היה העובד לעשות ולא עשה? הוא פונה ל"מבטחים" וממציאים לו "פירוט חשבון" שאי-אפשר להבין מה שכתוב בו, ולא זאת בלבד, אלא שאין הוא יודע - ואיננו יכול לדעת - מן החשבון, את "זהותו" של מי שגרם ל"הולדת" עילת התביעה, קרי - לתשלום הסכום הנקוב בחשבון, ואותו הסכום בלבד. לשון אחר: העובד לא יכול היה לדעת, אם הסכום שהועבר אליו קטן מן הצפוי משום שנפלה טעות אצל הקרן, או שמא יש "אשם" אחר (לכיוונו של המעביד כלל לא היתה לו סיבה להסתכל, לפי גרסתו בדבר ההסכם שהיה בינו לבין המעבידה לפני פרישתו). אילו היה "פירוט החשבון" מסמך ראוי לשמו, היה משתקף בו כל אשר ארע, לאחר סיים היחסים, מבחינת תנועת הכספים בחשבון: ואם היה ניתן לעובד סמוך לעריכתו, היתה ברורה לו "זהותו" של מי שגרם לירידת הסכום שבחשבון כעובד ב"מבטחים". ההלכה היא, ש"כל עוד זהותו של הנתבע איננה ידועה, לא ניתן לתבעו, ותקופת ההתיישנות איננה מתחילה" (פרופסור זוסמן, [5], סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית), ע' 116, ה"ש 213). גם מסיבה זאת אין "מירוץ ההתיישנות" מתחיל במרץ 1974, ואף לא בתאריך מאוחר יותר שהוא "מרוחק" שבע שנים לפחות מיום הגשת התביעה; ג) התוצאה היא, כי לפחות עד תחילת 1975(ויש רגליים לטענה שגם בתקופה מאוחרת הרבה יותר - פסקה 2(ו) בחלק I) נעלמו מן העובד, מסיבות שאינן תלויות בו, העובדות המהוות את עילת התובענה, דהיינו שהמעבידה משכה את הכספים שהפרישה בזמנו ל"מבטחים": ואף שנהג בזהירות סבירה לא יכול היה העובד למנוע את הסיבות האמורות. אשר על כן מתחילה תקופת ההתיישנות תחילת 1975, ולא חלפו שבע שנים עד להגשת כתב תביעה. .6הערעור מתקבל כך, שפסק-דינו של בית-הדין האזורי מתבטא והעניין חוזר אליו בכדי שידון בו לגופו. .7המשיבה תשלם למערער את הוצאותיו בשתי הערכאות בסכום כולל של 000,1 שקל.הפרשה לפנסיהפנסיההתיישנות